מערכת המשטרה והמשפט בעידן החדש

אין צורך במהפכות 

"יש שופטים בירושלים", אמר מנחם בגין. ואכן, לעיתים נדירות ביותר, בניגוד לארצות אחרות, נחשף שופט מושחת, משוחד או הפועל בשליחות עבריינים. מערכת המשפט, היא כפי הנראה המערכת המתוקנת בישראל, מבחינה ערכית ואיכותית. כישלונה אינו איכותי, אלא ביורוקראטי-מנהלי. עינויי הדין אינם בגלל פסקי הדין או מערכת הערעור, אלא נובעים משתי סיבות עיקריות: האחת – חוסר יכולתה של המערכת להתמודד עם שטף העבודה המיותרת שמעמיסה השיטה הכלכלית-חברתית בישראל. והסיבה השנייה – המערכת אינה מוּנַעַת משיקולים כלכליים ונעדרת תמריצים לעבודת שיפוט והוצאה לפועל יעילים. אין זה אומר כי כל פסקי הדין חכמים, צודקים והגיוניים ויש להביא בחשבון ששופטים אינם מלאכים.

עודף החקיקה מגדיל את ההתנגשות שבין האזרח לשלטון

בעידן החדש יפחתו נקודות החיכוך שבין האזרח לשלטון וממילא יקטנו העברות הנובעות מחקיקה מיותרת. להלן מספר דוגמאות:

מקרקעין – ביטול תוכניות בניין-עיר (תב"ע) במתכונתן הקיימת, ביטול רוב מגבלות הבנייה הקיימות, ביטול היטלי השבחה ומס שבח ישמטו את השטיח מתחת לרוב הסיבות לתיקי העבריינות הנפתחים בתחום המקרקעין.

מיסוי – ביטול מע"מ, מכס ומס-הכנסה והחלפתם במס יחיד – מס-מחזור נמוך ובעל בסיס רחב, יהפוך את רוב עברות המס והמכס לנחלת העבר.

תחבורה – השקעות ענק בתשתית כבישים, רכבות, מחלפים, מנהרות ושילוט בדרכים, יקטינו את הצפיפות בכבישים, ויצמצמו את מספר תאונות הדרכים לרמה המינימאלית האפשרית. מספר עברייני התנועה נמצא ביחס הפוך לאיכות תשתית התחבורה – העלאת רמת התשתית תצמצם משמעותית את מספר העבריינים.

פלילי – לגליזציה של זנות, סמים והימורים תרוקן את חדרי המעצר מרוב ה"פושעים" הנוכחיים. רוב עברות הרכוש מתבצעות כדי לממן רכישת סמים. לגליזציה של הסמים תכווץ גם את היקף עברות הרכוש לחלק זעיר מהיקפן הנוכחי.

התרת חסמים – האזרח, בין אם הוא תעשיין, חקלאי או מורה כמעט ולא יזדקקו לשלטון ולפקידיו – לא לקבלת אישור ולא לצורך רישיון. רוב המונופולים והקרטלים יתפוגגו, כמעט כולם, מאליהם בזכות יבוא חופשי. חסמים גורמים לחיכוכים בין האזרח לשלטון. חיכוכים אלה "מזמינים" עבריינות. רוב הסיבות לעברות מסוג זה ייעלמו.

שחיתות ממסדית – צמצום כוחו של הממסד הפוליטי. לא יהיו ג'ובים לחלוקה כי הממשלה והסקטור הציבורי יהיו זעירים; לא יהיו מענקים לחלוקה כי לרשות הפוליטיקאים כמעט שלא יעמדו תקציבי העברה לחלוקה – לא לתעשיינים, לא לאמהות חד-הוריות ולא לקטגוריות אחרות של "מגיע לי"; לא תהיינה קרקעות לחלוקה למקורבים, כי קרקעות המדינה יופרטו ולרשות הממסד הפוליטי לא תהיה קרקע. ביצת שחיתות נרחבת שנובעת ממעורבות עמוקה של הממסד הפוליטי בחיי האזרח – תתייבש.

כך יקטן למינימום מספר התיקים הנפתחים בבתי המשפט. אם כיום נפתחים מידי שנה כ- 724,000 תיקים חדשים מידי שנה, נחזה בעידן החדש לצמצום דרמטי. העומס על בתי המשפט ירד פלאים והתשתית הקיימת תוכל לטפל במעט התיקים האמיתיים בקלות וביעילות. עשרות אלפי אזרחים שמתפרנסים מהמערכת המעוותת החל בעורכי דין וכלה במכאערים ושתדלנים ישתלבו בעבודה יצרנית שתתרום להעלאת רמת החיים של כלל האוכלוסייה. משפטים יסתיימו תוך חודשים ספורים מיום הגשת התביעה וכך גם ההוצאה לפועל של פסקי דין. 

צמצום הפשע הפלילי - ביטול האיסור על סמים אך הכבדת העונש על תוצאות השימוש 

אין אזרח במדינת ישראל שאינו יכול להשיג סם, אילו רצה להתנסות: החל בתלמיד תיכון בחיפה, דרך כוכב הבמה וכלה באחרון הסטלנים ביפו. חוק הפוגע בזכות הפרט לנהוג כרצונו, כלפי עצמו וגופו, אינו מוסרי. האזרח חש באי-מוסריות חוקים מסוג זה, ולכן מוכנים מיליוני אזרחים הגונים להפר חוקים אלה, כמעט ללא עכבות. 

האיסור על מכירה ושימוש בסמים מזיק בראש ובראשונה למיליוני האזרחים התמימים שאינם משתמשי סמים. נזק כבד ויום-יומי שמתבטא, כאמור, בתשלום מיסים למימון מערכת שיטור, אכיפה, ומלחמה חסרת תוחלת ותוצאות בסמים, בתשלומי פרמיות ביטוח גבוהות, ובנזק גופני וכספי כתוצאה מהגנבות וההתפרצויות של מכורי הסמים. 

מחיר הסמים מרקיע שחקים בגלל איסור המכירה והשימוש. אילו הסם היה חוקי, ניתן היה לרוכשו בכל בית מרקחת במחיר של חפיסת סיגריות. לא היה צורך לפרוץ לבתים כדי לממן את הצריכה. 

אילו אפשר היה לרכוש סם בכל קיוסק, היו נמוגים מיד כל סוחרי הסמים, ענף פשע מרכזי היה מתמוטט לחלוטין. בדיוק כפי שפושעים אינם סוחרים בוודקה וטקילה. האם ראיתם פעם פּוּשר מנסה לדחוף וודקה לתלמידי בתי-ספר?

אלפי שוטרים היו בטלים מעבודה, לשופטים יתפנה זמן לחיסול תיקים אמיתיים. מספר עבירות הרכוש היה מתכווץ, פרמיות הביטוח יצנחו ומאות מיליוני שקלים יחסכו לאוצר המדינה בזכות ביטול "המלחמה בסמים" – מלחמת סרק שנכשלת כישלון חרוץ כבר מזה עשרות שנים. 

ביטול האיסור על סמים יסיר מהם את הילת המסתורין, הייחודיות והמחתרתיות שהופכים את העישון ל- IN ו"גזעי" בקרב צעירים ומבוגרים כאחד. לקחת סם לא יהיה "קוּל"... 

ארגונים ועמותות ימשיכו לפעול לחינוך הציבור שלא להזיק לעצמו באמצעות סמים, שתיית אלכוהול וסיגריות. פעולתם חיובית. 

בעידן החדש יבוטל האיסור על שיווק ומכירת סמים קלים וניתן יהיה לרוכשם בכל מקום, בדיוק כפי שקונים וודקה וסיגריות. הרוכש המשתמש עושה זאת על אחריותו. 

היחס למכורים לסמים קשים וממכרים יהיה כמו אל חולים במחלה כרונית קשה. היקף אוכלוסיה זו קטן יחסית ומונה מספר עשרות אלפי מכורים. בכל עיר תוקם מרפאה לחלוקת סמים נרקוטיים בפיקוח רפואי. מכורים יוכלו לגשת למרפאה, לקבל מנת סם לשימוש עצמי ולהתמסטל כרצונם בין כותלי המרפאה תמורת תשלום סמלי (ואולי מלא). המרפאה תנהל רישום, תערוך בדיקות רפואיות, תציע טיפולי גמילה. מכורים כבדים לא יצטרכו לפרוץ לבתים, או לעבוד בזנות כדי לממן סמים. חלקם יוכל לחזור ולהשתלב במעגל העבודה. כיום הם אינם יכולים לעבוד – המשכורות אינן גבוהות מספיק למימון עלויות ההתמכרות האדירות. הסטיגמה של מחלה כרונית שתדבק בהם תרחיק אחרים מלהיכנס למעגל ההתמכרות פי כמה מאשר האיסור הנוכחי. זה לא "גזעי" ו- COOL להתייצב במרפאת המסוממים. 

במספר מדינות נערך ניסוי בו חולק הרואין טהור תחת פיקוח רפואי למכורים. חלוקת ההרואין התקיימה בתוך מבנה בו ישנם חדרי חלוקה, חדרי הזרקה, חלוקת מזרקים, טיפול סוציאלי ורפואי. לדוגמה, דיוויס (יוני, 2001) בכתבתו מדבר על ניסוי שנעשה בסוף שנות השמונים כאשר משרד הבריאות הבריטי החליט לתת הרואין לקבוצה של מכורים כבדים בליברפול. במסגרת הניסוי חלה ירידה של 96% במעורבות המשתתפים בפשיעה, ובמשך עשר שנות קיום הפרויקט לא מת ולו מטופל אחד כתוצאה מאיידס או מנת יתר. בעקבות לחץ ממשלתי נסגר הפרויקט כאשר בתוך שנתיים מיום הסגירה מתו 41 מהמשתתפים.

בשנת 1997 פרסמו חוקרים שוויצרים מחקר לגבי פרויקט חלוקת הרואין שהחל 5 שנים קודם לכן: מכורים קיבלו כ-500-600 מ"ג הרואין ליום, כאשר לא דווח על סבילות והעלאה בכמויות. אחוז התמותה היה כ-1% בשנה, נתון נמוך באופן דרמטי מהנתונים בקרב אוכלוסיות של מכורים שאינם בפרויקט דומה. לא היה ולו מטופל אחד שמת כתוצאה ממנת יתר. מצבם הבריאותי והחברתי של 1035 המשתתפים השתפר באופן דרמטי, חלה ירידה בדיכאונות ובחרדות שלהם, כמו גם בפשיעה. בעקבות זאת החלו להיערך ניסויים דומים בלוקסמבורג, בהולנד, בנאפולי ובאוסטרליה (Farell, 1998).

 משאל עם שהתקיים בשוויץ על מימוש הניסוי לכדי מדיניות אישר את התכנית ברוב של 68% והרואין מחולק במרשם ברחבי שוויץ. התוצאות החיוביות של ירידה משמעותית בפשיעה, שיפור חייהם של המכורים והיעלמותם של קבוצות הזרקה בפארקים ציבוריים, הביאו את הציבור לתמוך בתכנית זו. בישראל פורסם ב-YNET לפני כשנה על כך שעיריית תל אביב מתעתדת להפעיל תכנית דומה. פורסם ש-75% מעבירות הרכוש באזור תל אביב מבוצעות על ידי מכורים, דבר שתכנית שכזו יכול לצמצם יחד עם שיפור חייהם של המכורים עצמם. נכון להיום תכנית זו לא הקרימה עור וגידים. הגוף היחיד שמצהיר על תמיכתו בתכנית שכזו היא מפלגת "עלה ירוק" שבמצעה מופיע נושא מזעור נזקים וחלוקת הרואין למכורים על פי המודל האירופי. (מקור הקטע המודגש)

כיום יש אינטרס כלכלי לסוחרי סמים לשדל ולגרום להתמכרות של לקוחותיהם ולהרחיב את מעגל המשתמשים. המתמכר יוצר תלות בסַפַּק הסמים ומגדיל את רווחיו. השיטה המוצעת תשמוט את השטיח מתחת לסוחרי הסמים. המתמכר האומלל לא יהיה תלוי בהם יותר וייחלץ מאחיזתם.

לעומת ביטול החקיקה האוסרת שימוש בסמים, יוכבדו העונשים על ביצוע עבירות בהשפעת שימוש באלכוהול או בסמים. אזרח שעומד להשתמש בוודקה או בהרואין צריך לעשות זאת בצנעה ומתוך ידיעה מראש שדעתו תשתבש לאחר מכן. רובצת עליו אחריות כבדה יותר. הנימוק "הייתי שתוי" לא יהיה נסיבה מקילה, אלא עילה להכבדת העונש. 

העבירה לא תהיה עצם השימוש בסם עצמו, אלא בתוצאות השימוש: גרמת לתאונת דרכים עקב שתייה, או לנזק לזולת תחת השפעת סם – על כך תכנס לכלא לשנים רבות. תורחק מהחברה. 

צמצום הפשע הפלילי – ביטול האיסור על הימורים – הפרטת הטוטו והפיס 

ממשלת ישראל תחדל מלעסוק בהימורים. הטוטו והפיס יופרטו ויבוטל המונופול שלהם בשוק ההימורים. עמדת כוח פוליטית נוספת תישמט מידי עסקני המפלגות – מינויים, דירקטורים, ג'ובים, זיכיונות, תחנות הימורים וישיבה על ברז חלוקת כספי מונופול ההימורים. החברים הנכבדים של המועצה להסדר הימורים בספורט, דירקטוריון מפעל הפיס והכפופים להם ייאלצו לחפש פרנסות מועילות יותר. לא תהיה מגבלה על עיסוק בהימורים, הקמת בתי קזינו, או משחקי הימורים כלשהם, כל עוד הם מוסריים. דהיינו, שני הצדדים משתפים פעולה מרצונם החופשי, ללא כפייה ואינם גורמים לנזק לזולת. השתתפות קטינים תיאסר. 

הימורים הם עסק ככל העסקים וקיים ביקוש נרחב בציבור לשירות זה ברמות שונות. החל מהקשישה מנהריה שרוכשת מזה 50 שנה כרטיס פיס מידי שבוע ועדיין חולמת; ועד למהמר הטוטו הכפייתי ששולח מידי שבוע 1000 טורי טוטו. עשרות או מאות אלפי ישראלים מהמרים בבתי קזינו בחו"ל. יזם שישקיע בעסק בענף ההימורים יסתכן כמו בכל עסק אחר. שוק המהמרים אינו אינסופי בדיוק כמו שוק קוני הנעליים. התחרות בעידן החדש תיאלץ את בעלי עסקי ההימורים להעלות את שיעור הפרסים ולבסס את אמינותם. שולי הרווח, המונופוליסטים כיום, יצטמצמו. 

האיסור להתחרות בהימורים הממשלתיים, דחף את העוסקים בענף אל עולם הפשע. שוב נוצרה הזדמנות לפשע מאורגן בזכות הפוליטיקאים: הנוסחה של איסור בחוק, על רקע ביקוש ציבורי רחב, בתחום מוסרי-רצוני וללא כפיה יוצר חממה לצמיחת פשע מאורגן. 

יזמים רבים ישקיעו בבתי קזינו והימורים, רובם יפשטו את הרגל ויוותרו בשוק הטובים והאיכותיים. מוסדות רבים ינסו כוחם בשיווק הגרלות מתחרות לפיס ולטוטו. רובם הגדול יפסיד כסף וייסגר. הפשע המאורגן יפסיד ענף עיסוק נוסף. ביטול האיסור על הימורים יחסל את הסיכון הפלילי (להבדיל מסיכון עסקי) שקיים בעיסוק. התחרות תקטין את התשואה הכלכלית הגבוהה שגורף הפשע כיום. תלות המהמרים בארגוני הפשע לצורך הימורים, תנותק. כך גם ייפסקו התופעות הנלוות אל הימורים לא-חוקיים: קרבות בין כנופיות פשע על אזורי שליטה, העלמת הכנסות משלטונות המס, נזק לאזרחים נפגעים שהדרך להתלונן חסומה בפניהם. מאות שוטרים, שופטים ועורכי דין שעוסקים בתחום יתפנו לעיסוקים מועילים יותר. מדינת ישראל תגבה מיסים מענף ההימורים, כמו מכל עסק אחר, בסיס המס והכנסות המדינה יגדלו. 

שחרור הזנות מכבלי הפשע: סוף לסחר-האדם 

אין צורך "למסד את הזנות" כהצעתם של פוליטיקאים, מידי פעם. "מיסוד הזנות" משמעותו שהפוליטיקאים יתערבו גם בתחום זה... הניסיון במדינת ישראל מלמד שבמסגרת ה"מיסוד" תוקם הרשות לפיקוח על יצאניות. לכל "רשות" יש כמובן "מועצת רשות", מנכ"ל, מנגנון, לשכה ורכב צמוד. אין ספק שיוקם גם משרד "רשם היצאניות" שיעניק היתר לעיסוק בזנות, רק המבחנים הממשלתיים חסרים לנו... מאבק מפלגתי על ג'ובים ומינויים פוליטיים במליאת מועצת רשות היצאניות יהיו לשגרה... המפלגות החרדיות לא ישבו במליאת מועצת הרשות, מן הסתם, אך יידרשו כפיצוי, מושבים נוספים במועצת רשות השידור... למרות שבוחריהם ימשיכו ליהנות משירותי המקצוע מעת לעת... 

החוקים המגבילים עבודת יצאניות, העסקתן ופרסום שירותי מין יבוטלו. תותר גם העסקתן של עובדות זרות בשירותי מין. לעומת זאת, יוכבדו העונשים על כפיית נשים לעסוק בזנות, העסקת קטינים, או הצעת שירותי מין לקטינים. 

ביטול הסיכון הפלילי, זמינות השירותים והפרסום החופשי יגבירו את התחרות בענף ויקטינו את שולי הרווח במקצוע. סוחרי הנשים ייעלמו מייד מהשוק, לא בזכות המשטרה, אלא פשוט משום שלא יהיה בהם צורך. יצאנית מאירופה שתרצה לעבוד בישראל תוכל לקבל היתר לעבודה בישראל ולא תצטרך לחצות את מדבר סיני בחסות בריונים ובדווים. חלק גדול מהן יחזור כלעומת שבאו כי במדינה עם זנות חוקית השוק יגיע מהר מאד לרוויה. הזנות במדינת נבדה, בארצות הברית חוקית. למרות זאת, רק חלק זעיר מתושבי נבדה ומ- 40 מיליון התיירים הפוקדים את לאס-וגס, מידי שנה, נזקקים לשירותי היצאניות. לאס-וגס והאטרקציות בבתי המלון, הפכו את נבדה ליעד בילוי מועדף דווקא למשפחות עם ילדים... 

ענף נוסף של הפשע המאורגן יחוסל, ללא ירייה אחת. שוטרים נוספים יתפנו לעסוק בפשע האמיתי. 

הפשע האמיתי 

החברה האנושית הצמיחה מאז ומעולם אנשים שאורח חייהם מבוסס על ביזה: פושעים שבוזזים את פרי עמלו של אדם עובד – החל מכייס פשוט וכלה בשודד בנק או רמאי מתוחכם. בכל חברה קיים מיעוט אלים שינסה לכפות את רצונו בכוח הזרוע על הזולת. בכל חברה יהיה מי שיפר הסכם בין שני צדדים ותידרש אכיפה של הרשות השופטת. 

הפשע האמיתי לא ייעלם בעידן החדש – אך דיכויו והרחקת הפושעים מהחברה יהיו יעילים פי כמה, בעיקר מהסיבה שמערכת המשפט תצטרך להתמודד, כמעט רק, עם סוג פשע זה. 

אכיפת חוק ומלחמה בפשע 

חוקיות הזנות, התרת הימורים ולגליזציה של סמים תפחית באופן מיידי ומשמעותי עול כבד מכתפי המשטרה, בתי המשפט ובתי הסוהר. גם ההשלכות העקיפות תהיינה דרמטיות: נפילה חדה של מספר עבירות הרכוש והאלימות, הקטנת עלויות הביטוח וחסכון של מאות מיליוני שקלים למשק מביטול הצורך במלחמת-סרק אבודה נגד סמים, זנות והימורים. 

בעידן החדש תקטן גם השחיתות הנובעת מהחיכוך והתלות המתמשכים של האזרח בשלטונות: היתרים, רישיונות, הגשת בקשות וכל יתר הביורוקרטיה הממשלתית והמקומית. גם מספר העבירות הכלכליות יתכווץ: מהפך המיסוי הנובע מהחלפת מס-הכנסה במס-מחזור יבטל את הצורך ברוב "קומבינות" המס... 

אל-דאגה. לצערנו, למשטרה תהיה די "פרנסה" מטיפול בפשע לשמו, גם בעידן החדש. תמיד יהיו פושעים, רמאים ונוכלים שיבחרו לבזוז את פרי עמלו של האדם העובד. אך הקטנת קו-החזית לאורכו מתמודדת המשטרה, תאפשר טיפול יעיל יותר בפשע האמיתי. 

שינוי סדרי בראשית במשטרה 

קיימת אי-סימטריה במוטיבציה של השוטרים להלחם בפשע מול המוטיבציה היצירתית של הפושעים. שוטר מקבל משכורת חודשית קבועה שכמעט אינה תלויה במעשיו, פעולותיו, הצלחתו או כישלונו. גם קידומו בדרגה אינו תלוי, ברוב המקרים, בכישרונו או בהצלחתו. בהתחשב בקושי שבעבודת-שטח במשטרה, חקירה ומלחמה פעילה בפשע – כמעט ואין תמריץ ממשי לשוטר להתאמץ ולהצליח כמו בסרטים... למעט התמריץ הטמון ביוקרה אישית. 

לעומת זאת, לעבריינים יש תמריץ אדיר להצליח – הסיכון הטמון בכישלון משמעותו כבדה – שנים בכלא. את מערכת התמריצים הסותרת ניתן לאזן רק באמצעות הפרטת חלק ניכר מפעילות המשטרה. 

שליטת המדינה במערכת החוק, המשטרה והמשפט היא עקרון בסיסי במשטר קפיטליסטי חופשי שדוגל בצמצום המעורבות הממשלתית בתחומים האחרים. למרות זאת, אין מניעה שהמשטרה תטיל משימות חקירה, בילוש וחשיפת פשעים על חברות בילוש וחקירה פרטיות כאשר המעצר בפועל יבוצע על ידי שוטרים במדים. כך יוכל חוקר משטרה בכיר לפקח במקביל וביעילות על מספר רב של תיקי חקירה. 

מבנה ההסכם עם חברות חקירה פרטיות יאפשר הענקת בונוס מכובד במקרה של הרשעה בבית משפט וקנס במקרה של זיכוי או מעצר שווא – מנגנון בלתי ניתן ליישום במסגרת ממשלתית. חברות פרטיות גם יוכלו לקבל בונוסים מחברות ביטוח על פענוח פשעים שגורמים נזק ביטוחי לחברה. כך יקומו עשרות רבות של חברות-חקירה פרטיות בהתמחויות שונות. מערכת התמריצים היעילה תאפשר פענוח תיקי חקירה באופן מהיר ויעיל, תאפשר חקירה רצינית של אירועים שמשטרה מתנערת מהם כיום בתירוץ של "חוסר עניין לציבור", תצמצם את מעצרי השווא הרבים כיום (95% מהעצורים משתחררים ללא המשך הליך משפטי). המשטרה תחזור ליעודה המקורי – לוחמת בפשע, במקום פעילותה הנוכחית: מרכז פקידותי לרישום ותיעוד פשע... וגם זה באופן חלקי בלבד... 

שכר השוטרים חייב להשתנות. סולם שכר שונה לשוטרי-שטח וסולם שכר אחר לפקידי המשטרה. לדוגמה: שוטרי יס"מ, מסתערבים, בלשים וכדומה ישתכרו הרבה יותר משוטרי העיפרון. מפקד חוליה בימ"מ צריך להשתכר כמעט כמו המפכ"ל כיום. גם אם המפכ"ל או קצין מטה אחר היו בעברם המפואר בלשים מצטיינים בסמטאות יפו. 

עליית קרנו של החוק 

בישראל של סדום כדאי להיות עבריין-נתבע, בייחוד בתיקים אזרחיים. שנים יחלפו עד שהמשפט יסתיים, ולאחריו שנים נוספות עד שהתיק יגיע לראש הערימה בהוצאה לפועל – עד אז: "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות"... או שהעבריין "יתפשר" עם הזוכה המותש על מחצית מהסכום... 

בסדום של היום סביר להניח שחלק ניכר מהעברות כלל אינו מגיע לידי תביעה בבית משפט, או בכלל מדווח למשטרה – האזרח הנפגע מניח מראש שמערכת החוק והמשטרה לא יושיעו. היקף העבריינות והפשיעה גדול בהרבה מהמשתקף בסטטיסטיקה של המשטרה ובתי המשפט. בעל עסק תל אביב מסר לנו שמשרדו נפרץ במהלך 15 השנים האחרונות 6 פעמים. גם לדירתו חדרו פורצים 5 פעמים... בפריצה הראשונה הוא טרח להתקשר למשטרה... לאחר מכן הבין את חוסר התועלת שבחיוג 100. פריצה אחת מתוך אחת עשר נכנסו לסטטיסטיקה הרשמית... 

שיטת המשטר הכלכלי-חברתי יוצרת את מרבית העבריינים והפשעים בישראל. אלה גורמים לעומס חונק על המשטרה ומערכת המשפט. 

בעידן החדש תצליח מערכת החוק והאכיפה להתמודד בקלות עם הפשע האמיתי הואיל והעבריינות שמקורה בשיטת המשטר תצטמצם למינימום. התוצאה הישירה תתבטא בעליית קרנו של החוק והשבת אמון האזרח במערכת המשטרה והחוק. האזרח הישראלי מאמין באיכות מערכת המשפט אך מתייחס בציניות ובחוסר אמון, כמעט מוחלט, ליכולת המערכת להגן עליו, להעניש או לבער את הפשע. האיכות שבצמרת המשפט אינה שולחת שורשים אל האזרח הנפגע – מכאן ועד לזלזול במערכת האימפוטנטית – המרחק קצר. 

בקרת איכות השופטים 

יש לזכור – שופט הוא בסך הכול עורך דין לשעבר עם גלימה. הוא יכול להיות עצלן או חרוץ, יעיל או מורח, חריף-שכל או לא-הגיוני, מקל בדין או קשוח, משפטן מעולה או פוסק-טועה, שופט מציאותי או שופט מנותק ומרחף. שופטים אינם כפופים למנגנון של אילוצים חיצוניים שמתגמל או מעניש על איכות עבודתם. מנגנון התמריצים והבלמים היחיד הקיים כיום הוא השעיה במקרים נדירים וקיצוניים ביותר, או פגיעה יוקרתית כאשר ערעור בערכאה שיפוטית גבוהה מבטל פסק דין קודם. שכרו לעולם אינו מושפע מאיכות עבודתו, וקביעוּת משרתו מובטחת. 

מספר התיקים הממוצע לשופט בישראל עומד על כ- 2,335 (2011). לא אנושי. בלתי אפשרי. מדוע ששופט יזרז סיומם של תיקים? מי שגומר מהר, יקבל תיקים נוספים... שיטת התגמול לשופטים אינה מוסיפה למוטיבציה של השופט... 

מנגנון ללא מערכת תמריצים חיצונית של שכר ועונש, איזונים ובלמים – סופו הסתיידות. לכן, יש לעגן במערכת המשפט את הכלים הבאים:

סקר-משוב בין עורכי הדין – סקר תקופתי בו יביעו עורכי הדין את חוות דעתם על כל שופט לפי מספר קריטריונים. התוצאות הסטטיסטיות יפורסמו. סקר דומה בוצע בשנת 2004 אך בוטל בהמשך.

 שכר דיפרנציאלי – חלק משכר השופט ייגזר ממספר התיקים בהם נתן פסק דין. מאידך, יגרע משכרו כנגד כל פסק דין שבוטל על ידי ערכאת ערעור. כלומר, השכר יושפע מההספק הכמותי של השופט והן מאיכות שפיטתו.

 רענון השורות – נשיאות בית המשפט תחויב לפטר מידי שנה 2% מהשופטים. מינוי לשופט יחדל מלהיות כרטיס זכייה בטוח. יתווסף לו סיכון.

 חיוב מפסידים בהוצאות משפט – שופטים רבים "מתחשבים" בצד המפסיד ואינם מטילים הוצאות משפט ריאליות המשקפות עלויות אמיתיות. נוהג זה יוצר תמריץ להשתמש בבית המשפט ככלי להתשה של הצד השני וגם מעודד עמותות וקבוצות אינטרס להגיש עתירות "חברתיות". זה כמעט בחינם...

משטרה ומשפט – השפעת המשטר על היקף השחיתות והעבריינות

בכל חברה אנושית, מאז ומעולם, נמצאו גם פושעים – אנשים שהפרו את זכויות הזולת, כפו עליהם את רצונם. החל בגנב שמפר את זכות הקניין וכלה ברוצח שמפר את הזכות הטבעית לחיים. בכל פשע יש שני צדדים: הפושע והקורבן. 

המדינה המודרנית יצרה סוג פשע נוסף: "פשעים ללא קורבן": שני אנשים שפועלים ביניהם מתוך הבנה והסכמה, אינם כופים דבר אחד על השני, אינם גורמים נזק לזולת – אך בכל זאת, בעיני החוק, הם עבריינים. לדוגמה, ישראלי שפותח מועדון הימורים במקום פרטי וגובה דמי השתתפות מאורחיו. המהמרים באים מרצונם החופשי. אין כפיה. לפי החוק – היזם עבריין! למרות שה"פושע" אינו מפר אף אחת מזכויות האדם הטבעיות. 

בפרק זה נתמקד בעיקר בסוג זה של "פשיעה". "עבריינות" שנוצרת בעקבות חקיקה מיותרת, רגולציה ומעורבות ממשלתית בחברה ובכלכלה. "עבריינות" זו אינה מבוטלת בהיקפה והשלכותיה חורגות מעבר ליצירת עבריינים – נוצרת אווירה של שחיתות ואי כיבוד חוק. בדרך זו מוקרנת השפעתה ותורמת גם להגברת הפשע המובהק. 

כדי להבין את השפעת הרפורמות המוצעות בעידן החדש על צמצום מימדי הפשיעה, צריך לחלק את העבריינות לקבוצות. חלוקה זו אינה מקובלת בספרי הלימוד: 

עבריינות הנובעת מעודף חקיקה ורגולציה– עודף חקיקה ואיסורים מקורו בהשקפה שהמדינה צריכה להתערב בחיי האזרח ולקבל החלטות עבורו ובמקומו במגוון רחב של תחומים: על המדינה לעשות "סדר", "להגן" על האזרח שנתפס כחסר אונים. הכוח הניתן לביורוקרטיה הממשלתית, הפרוסה כמעט על כל תחומי החיים, חייב להשחית. דוגמאות שזורות לרוחב האתר ובהמשך הפרק. 

עבריינות שהיא תוצר של "מדינת הרווחה" – מיסוי גבוה שמתפרס על תחומים רבים, ומנגד – מערך חלוקת הכסף לקבוצות שונות באוכלוסיה. עבריינות חייבת להיווצר בשלב הגבייה וגם בשלב חלוקת הכסף וההטבות לקבוצות "המגיע לי". 

פשע מובהק– אנשים ש"מתפרנסים" משוד וניצול הזולת. אנשים שכופים את רצונם בכוח על הזולת. אנשים שמפרים את זכויותיו הטבעיות של הזולת. ראה פרוט בהמשך. 

השפעת הישבן של הדוגמניות על העומס בבתי המשפט

במהלך אוקטובר 2004 פורסמה בעיתונות הצעת חוק שעתידה הייתה להגיש ח"כ ענבל גבריאלי (ליכוד) שתחייב דוגמניות להיות בעלות ישבן וחזה נאותים. לא להיות "רזות מידי".

אמנם, זה אינו ניסוחה המקורי של הצעת החוק, אבל זו משמעותה. לחוק "כוונה טובה" – למנוע מסוכנויות להעסיק דוגמניות שמרעיבות עצמן ופוגעות בבריאותן. מדובר בחוק-מדינה שתפור לאוכלוסייה של כ- 400 דוגמניות; בערך כמספר הנפשות בשלושה בנייני מגורים חדישים בחולון... החוק יאלץ דוגמניות להצטייד באישור רופא. כמו כן ימונה "מפקח על הדוגמניות" שיבדוק אותן מידי 6 חודשים... תפקיד נחשק... 

שר הבריאות דאז, דני נווה, הודיע על תמיכתו ביוזמה. יוזם החוק, סוכן הדוגמניות עדי ברקן, גייס אישי ציבור לתמיכה בחוק ובין היתר, כמובן, את מנכ"ל חברת עלית-שטראוס, שהרי ידוע... שוקולד מועיל להיקף הישבן... 

החוק שהוצע הוא מסוג החוקים שמייצרים "עבריינים ללא קורבן" – יש "עבריין" אבל אין קורבן שנפגע מלבד אולי ה"עבריין" עצמו. מפר החוק אינו פוגע בזולת, אלא במקרה הגרוע – בו עצמו בלבד. "גנב" שגונב מעצמו... 

אם החוק יתקבל ברבות הימים (ואכן החוק התקבל בכנסת במרץ 2013), אין ספק שנקרא בעיתון על סוֹכנוּת דוגמניות שעברה על החוק כי לא בדקה אם הדוגמנית מצוידת באישור רפואי מעודכן; הדוגמנית בעלת הציצי הקטנים תעמוד לדין בעקבות הלשנה של הדוגמנית בעלת הטוסיק המלא; רופא קופת החולים יואשם כי נתן אישור רפואי לדוגמנית ללא בדיקה נאותה; ומשרד עורכי דין כהן-לוי ושות' יתמחה בייצוג דוגמניות צמרת רעבות... 

חוק הדוגמניות יחייב להצטייד באישור רופא מידי חצי שנה... תעסוקה מיותרת לרופאים... המפקח על הדוגמניות, מן הסתם חבר מרכז המפלגה, יישב כמובן בלשכה עם צוות עובדים ורכב צמוד... המפקח גם ישתתף לפחות 4 פעמים בשנה בכנסים מקצועיים בחו"ל ויוזמן לאירועים בולטים בענף הדוגמנות העולמי... לאירועים אלה תצטרף משפחתו – אין זה הוגן לדרוש משליח ציבור חיוני להתנתק ממשפחתו בגלל עול עבודתו לטובת הציבור. 

נטיית השלטון להתערב בחייו הפרטיים של האזרח גוררת לחקיקת חוקים מיותרים שהופכים מאות אלפי אזרחים ל"עבריינים" ויוצרים אלפי תעסוקות סרק לעורכי דין, יועצים, פרקליטים, פקידים, וכמובן לעומס של תביעות בבתי במשפט. 

רשיונות עיסוק

עצם קיומו של משרד המפקח על הדוגמניות הוא מרשם בטוח ליוזמות ביורוקרטיות נוספות. המפקח הרי לא יסתפק בנסיעות ייצוגיות לחו"ל... ענף הדוגמנות יעבור תהליך רישוי. רק דוגמן-מורשה יוכל לעבוד בדוגמנות, רק סוֹכנוּת בעלת רישיון תוכל להעסיק דוגמנים. פעמיים בשנה יתקיימו מבחנים ממשלתיים לדוגמנים. דוגמן בעל רישיון, יצטרך לחדשו אחת לשנה באמצעות הצגת אישור רופא ותשלום אגרה של 1,000 ₪. במשרד המפקח יקום משרד רשם הדוגמנים בדרגת סגן-מפקח (גם לו יהיה כמובן רכב צמוד וגם הוא ייסע לכנסים בחו"ל... אבל רק פעמיים בשנה...). הלחץ לרישוי ענף הדוגמנות ינבע "מהשטח" – עשרות סוכנויות דוגמנות ילחצו על שר התרבות באמצעות לובי רב-השפעה של סלבריטיס למען חוק הרישוי. הרי "לא ייתכן שכל אחד יוכל לפתוח סוֹכנוּת דוגמנות וכל אחד יהיה דוגמן". 

מטרתם העיקרית, כמובן, היא צמצום התחרות בענף ומתן כוח לדוגמנים הותיקים להחליט מי יצטרף ומי יידחה. הגנה על כיסם הפרטי של העוסקים בענף – זה שם המשחק האמיתי. הנימוקים הרשמיים יהיו תמיד בלשון "כבוד המקצוע", "טובת הציבור", "דאגה לעוסקים", "עשיית סדר בענף הפרוץ" ו"סוף לחאפרים". 

זו גם הסיבה העיקרית לקיומן של לשכת עורכי הדין, לשכת רואי החשבון, רשם המתווכים ושל רשיונות עיסוק אחרים החל מרשיון לקבלן-בניין וכלה ברישיון להקמת מוסך לרכב. אין פלא איפה שהשיפוצניקים החלו להתארגן במהלך 2003 "להסדרת הענף", הקמת ארגון גג יציג, ארגון לובי פוליטי... ההמשך יהיה כמובן – "רשיון שיפוצניק מורשה" (בעת כתיבת פרק זה נכתבו הדברים בבדיחות הדעת, אך החוק אכן אושר ב-2008). 

קו מחשבה זה מוביל לרישוי ו"הסדרת" עסקים כמעט בכל תחום – רשיון לספר ולמספרה מורשית, רשיון שרברב לאינסטלטורים, רישוי לקונדיטוריות, ואף רישוי מורים לנגינה... (ראה פרק תעשייה ומסחר). 

כיצד כל זה קשור לפשע ועבריינות נראה בהמשך... 

שיטת המשטר הכלכלי-חברתי כגורם העיקרי לפשע

אם מחר יתקבל, לדוגמה, חוק האוסר על עישון סיגריות, ייצורן ומכירתן ייווצרו מאות אלפי עבריינים חדשים. החוק שבדוגמה יתקבל, מן הסתם, בדרך דמוקרטית, כוונתו תהיה טובה – הגנה על הציבור. 

כתוצאה, ישולש מחיר הסיגריות וניתן יהיה לרוכשן בשוק השחור בלבד. פשע מאורגן יתפתח ויתמחה בייצור מחתרתי, הברחה ומסחר לא חוקיים. אלפי פושעים חדשים יעסקו במנגנון המכירה וההפצה, הגנה על מערך ההפצה וחיסול חשבונות עם מתחרים. אלפי שוטרים חדשים יגויסו להלחם בפשע הסיגריות הגואה ועשרות אלפי תביעות פליליות חדשות יוגשו מידי שנה. 

התסריט אינו דמיוני – כך ארע בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים – תקופת האיסור על מסחר במשקאות חריפים. המאפיה התבססה באותן שנים. 

מעשן סיגריה, בהנחה שאינו מעשן במקום ציבורי סגור, גורם נזק לעצמו בלבד. אדם הגורם נזק לעצמו אינו פושע. גם מהמר בקזינו או מסומם קוקאין גורמים נזק לעצמם בלבד ולכן אינם פושעים, כל עוד לא פגעו בזולת. 

צמצום חופש הפרט גורר עודף חקיקה

למדינת ישראל מסורת בולשביקית מימיה הראשונים. הקו האידיאולוגי והפוליטי של האבות המייסדים נבע מהמודל הרוסי-קומוניסטי של ראשית המאה העשרים, לפיו השלטון, הממסד הפוליטי והמפלגה הם הכוח המרכזי ולא האזרח וחופש הפרט. במילים אחרות: הפוליטיקאי והעסקן יודעים טוב מהאזרח מה נדרש לטובתו, אין לסמוך על האזרח ושיקוליו – הפקיד הממשלתי הוא שיחליט, יצווה יפקח. כך שקענו ברגולציה וחקיקה ענפה, מסובכת ומגבילה כמעט בכל תחום: מיסוי, בניה, חקלאות, תעשייה, תחבורה, תקשורת, בריאות ועוד. 

כאשר הפילוסופיה השלטת היא עליונות הפקיד והשלטון מעל לחופש הפרט – נדרשת חקיקה ענפה ומגבילה בכל תחום. החקיקה העודפת היא זרועו הארוכה של הממסד להידוק התלות של האזרח בפקידי השלטון ועסקניו הפוליטים.

מערכת המשפט קורסת

בתנאים אלה אין פלא שמערכת המשפט אינה עומדת בעומס. מאות אלפי תיקים תקועים ומשפטים מתבררים לאורך שנים רבות. למעלה מ-724,000 תיקים נפתחים מידי שנה בבתי המשפט בישראל. מספר התיקים הפתוחים בבתי המשפט עמד בשנת 2012 כ-450,000 וכ-2.6 מיליון תיקים פתוחים רובצים על מדפי ההוצאה לפועל (2014) – העומס הולך וגדל. עינויי דין, הוצאות משפטיות מיותרות. זילות החוק והצדק הם תוצאה בלתי נמנעת של משטר פוליטי-ריכוזי שמגביל את חופש הפרט. 

עודף החקיקה פוגע ברווחת האזרח

עודף חקיקה ורגולציה גורמים להעסקת עשרות אלפי עובדים מיותרים משני צידי המתרס: המנגנון הממשלתי מחד, ומצד שני – האזרחים והסקטור העסקי שנאלצים להעסיק יועצים, עורכי דין ושתדלנים, ומבזבזים זמנם על עיסוקים לא יצרניים. לא פלא שמספר עורכי הדין בישראל הוא הגבוה בעולם יחסית לגודלה. 

ההוצאה המיותרת, יחד עם המיסוי הכבד הנדרש למימון המערכת על פקידיה, רכביה הצמודים והטבותיהם – פוגעים ברמת החיים ובאיכות החיים של כלל האזרחים. 

עודף החקיקה והרגולציה פוגעים בשלטון החוק ובמוסר החברה

החוק נועד לכאורה לשמור על סדר חברתי. באופן פרדוקסאלי, עודף החקיקה גורם לערעור הסדר החברתי; בדיוק כפי שתרופה המועילה במינון נמוך, מזיקה ואף גורמת למוות כאשר היא ניתנת במינון גבוה. 

הממסד הפוליטי מצליח לשכנע את האזרח שהמדינה יכולה לפתור כמעט כל בעיה באמצעות חקיקה מתאימה, אם רק תוענק יותר סמכות וכוח לפוליטיקאים. עודף הרגולציה והחקיקה הנלווית, הצורך באישורים ורשיונות, גורמים כמעט לכל עסק או אזרח (גם ל"בכירים"...) לעבור על החוק באופן זמני או דרך קבע, או לפחות להתחכך בו. מעל לכולם מרחפת חרב החקיקה המוגזמת והעודפת. במדינה עתירת חוקים ומגבלות הופך כמעט כל אזרח לעבריין; השאלה היא אם ומתי ייתפס, מתי ייתבע. 

האזרח מתרגל למציאות בה יש עברות "נסבלות" או "מוּתרות" שהסיכון להיתפס בהן אפסי. בגבול שבין "עבריינות מותרת" ומקובלת לבין פשע אמיתי נוצר תחום אפור, רחב ומטושטש. מתהווה אוירה ציבורית שמתבטאת באמונה כי "כולם גנבים". החוק נתפש על ידי רבים ככלי שרירותי של האליטות לניצול האזרח, מה עוד שבחיי היום-יום החוק אינו מגן עליהם מעשית מאלימות, פריצה לבית, גניבות רכב. הכבוד לחוק נרמס. בתנאים אלה הופך הישראלי לאדם לא-מוסרי בעול כורחו. הגבול בין מותר לאסור אינו ברור. שטח אפור זה הוא דינמי ומשתנה עם השנים: אריה דרעי ממנהיגי מפלגת ש"ס (והוא אינו היחיד), ביצע בסך הכול פעולות שהיו מקובלות – חלק מחיי היום-יום המפלגתיים במשך עשרות שנים – "עבריינות מותרת". הוא נכשל והורשע רק משום שלא היה ער לכך שכללי המשחק השתנו במקצת. 

אזרח שנאלץ לרמות כדי לקבל רשיון לקיוסק, לחפש פרוטקציה כדי לעקוף תור מיותר, לבקש לרשום בחשבונית את נייר הטואלט כ"ציוד משרדי" ולשלם לפקיד עירייה כדי לקבל רישיון להרחבת החדר על הגג, אינו יכול להזדהות עם המדינה ועם החברה; במקרים רבים יגלוש לאלימות ולגסות גם ברחוב ובתור לקולנוע. השיטה הכלכלית-חברתית משחיתה את האזרח ומקרינה לעבר הפשיעה הפלילית. עודף החקיקה והרגולציה משחיתים את האזרח. 

העולים החדשים מברית המועצות ומארצות קומוניסטיות אחרות, מכירים מציאות זו היטב מארצותיהם לשעבר. בברית המועצות הכל נאסר, אלא אם קיבלתם אישור. חוקים ותקנות "עשו סדר" בכל היבט אפשרי של חיי היום-יום. אפילו כדי לעבור דירה מעיר לעיר צריך היה להצטייד באישור, שלא לדבר על נסיעה לחו"ל. התוצאה הייתה שחיתות מקיפה – האזרח נאלץ לגנוב כדי לחיות ולהתקיים. קנייה בסופרמרקט הצריכה "קומבינות" כדי להתגבר על התורים והמחסור... 

השיטה אשמה - המשטר הסוציאליסטי בישראל כגורם מרכזי לעבריינות ולהתדרדרות המוסרית

שיטת המשטר אותה ניתן לכנות "דמוקרטיה חברתית", השלטת בישראל מאז הקמת המדינה, בין אם הליכוד או מפלגת העבודה בשלטון, היא הגורם המרכזי לעבריינות ולשחיתות. 

מיעוט מהאזרחים מפיק תועלת מהשיטה: בעיקר הסקטור הפוליטי-מפלגתי על עסקניו ופקידיו, אלפים ספורים של עשירים בעלי-הון הקשורים לשלטון, ומספר קבוצות עובדים חזקות ושתלטניות. 

בבסיס השיטה מערכת ענפה של העברת כספים, הנגבים כמעט מכולם; חלקם מועברים אל תוך כיסיהם העמוקים של המקורבים. בשוליים הרחוקים והרחבים של מערכת ההעברה נמצאים רוב יתר האזרחים – לוקחים מכולם ומחזירים כמעט לכולם. במרכז המערכת, על הברז, ממוקם הסקטור הפוליטי שגוזר את חלקו המכובד. 

מערכת מקבילה למנגנון העברת הכספים הישיר היא מערכת האישורים, הרישיונות וההגבלות – רגולציה. מקורבי השלטון שהצליחו להתברג לצד "הנכון" זכו באישור יקר מפז שמאפשר לחלוב ישירות מכיסי האזרחים שלא דרך הממסד הפוליטי ומערכת המיסוי. אם הפוליטיקאים מאפשרים לייבא רכב רק דרך יבואן בלעדי, מוזרם העושר אליו ב"מערכת המקבילה". הטלת מכס גבוה על מוצרי חלב מאלץ אזרחים לקנות מוצרי חלב מתנובה ויצרנים מקומיים בלבד. הענקת זיכיון לערוץ טלוויזיה, או מענק למפעל מאושר שייכים גם הם לקטגוריה זו. 

סביב שתי מערכות העברת כספים אלו שזורים אלפי חוקים ותקנות, אישורים, רישיונות, מכרזים וטפסים אין-קץ. מאות אלפי עובדים קשורים בפרנסתם ישירות בממסד. כר נרחב ל"קומבינות" ולשחיתות. 

יורם גבאי, הממונה לשעבר על הכנסות המדינה, סקר במאמר (גלובס, 14.01.03) את אשמת השיטה השלטונית של מעורבות יתר והגבלות ממשלתיות: 

"...התיאוריה הכלכלית והמחקרים האמפיריים מראים, שהגורם המרכזי להיווצרות הון שחור בלתי מדווח ושחיתות כלכלית ממוסדת, הוא השיטה השלטונית. מעורבות ממשלתית גדולה במשק, יחד עם משקל גבוה של איסורים, הגבלות, מכסות ורישיונות מביאים לכך, שחלק גדל והולך של הכלכלה עובר לשווקים אפורים ושחורים, עליהם משתלטים גורמים פליליים... רובו [של ההון השחור] מרוכז בקשרי גומלין בין הדרג השלטוני, המקורבים, "המאכערים" והסקטור העסקי – וכמעט כולו נובע מהשיטה השלטונית של מעורבות והגבלות ממשלתיות... השלטון מעשיר את המקורבים, ואלה מחזירים לשלטון חלק מהרווחים... ההבחנה בין השלטון, המקורבים והפושעים קטנה או נעלמת. 

עובדים זרים. שוק זה נשלט רובו ככולו על ידי גורמים פליליים ואחרים שמקורבים לשלטון. אלה מוכרים את הזיכיונות, או מנהלים אותם בעצמם... העובדים הזרים נאלצים לשלם מכספם כדי להתקבל בישראל, והופכים כאן לצמיתים חסרי זכויות, המסחר בעבדי השיטה הופך למקור רווח. במקביל, מתפתחות מערכות אלטרנטיביות ממוסדות של הברחת עובדים זרים לא-חוקיים. 

שוק הנדל"ן. הענף כולו נגוע בשחיתות פורמאלית ולא-פורמאלית, כאשר רוב הפעילים בו נאלצים אקטיבית או פסיבית (באמצעות "מאכערים") להשתתף במשחק. השחיתות בענף נגזרת מכך שהמדינה שולטת למעשה על רוב הקרקעות, וקובעת כרצונה את הקריטריונים לשינוי ייעוד והפשרת קרקעות. היא קובעת הלבנת עבירות בנייה (מראש או בדיעבד), ויוצרת מערכת ביורוקרטית מסורבלת ובלתי יעילה. 

...התוצאה... העברת עושר... בקנה מידה עצום מהשלטון למקורבים... הקדמת רישיון, שינוי ייעוד, או מתן אינפורמציה מראש מעשירים את המקורבים, ואלה מחזירים חלק מהרווחים לדרג הפוליטי-ביורוקרטי. 

בנוסף, הרשויות השלטוניות בונות מערכות ביורוקרטיות בלתי יעילות והליכים של שנים לצורך קבלת אישורים, רישיונות וכדומה. התוצאה: יצירת שכבת "מאכערים" ומתווכים מקצרי הליכים (בלעדיהם הכול היה "נתקע"), כמובן תמורת תשלום מכובד... 

רישיונות יבוא ומכסות. רישיון יבוא מוגבל בכמות היה בעבר דרך עיקרית להעברת עושר מהשלטון למקורבים. היקף הרווחים מרישיונות ייבוא היה אדיר עד שנת 1991... כיום נמצאים עדיין רישיונות ומכסות בתחומי החקלאות, תרופות, תקשורת... מכסות מים וכדומה. 

מדיניות סוציאלית. ההתרחבות המסיבית של המדיניות הסוציאלית יצרה מנגנונים ביורוקרטים לאישורי זכאות. הקשר ביורוקרטיה-שחיתות בתחום זה ידוע. 

...המלחמה בהון השחור ובשחיתות סביבו צריכה להתמקד הרבה יותר בשינוי השיטה, ופחות במלחמה במושחתים..." 

האמנם מדינת חוק ?

מעשה בבעל עסק בתל אביב שהעניק ללקוחות נבחרים הזמנה זוגית למסעדה, שי לקידום מכירות. בעלי העסק פנו באמצעות רואה החשבון אל שלטונות מס ההכנסה בשאלה איזה אסמכתאות לשמור ואילו רישומים לנהל כדי שהוצאה זו תוכר לצרכי מס. בתשובה קיבל רואה החשבון מכתב קצר בן שתי שורות ובו שאלה: "מי הנישום ששואל?"... 

מן המפורסמות הוא שבעסקי נדל"ן, לדוגמה, יתקשה הלקוח לקבל תשובה סופית ומחייבת מעורך דינו כמה מס-שבח, או היטל-השבחה, יהיה עליו לשלם. רוב עורכי הדין לא יסתכנו בהערכה. קשה. 

בשנים עברו, היו לא מעט מקרים שפניית אזרח לרשויות בשאלה לגבי אפשרות קבלת רישיון, אישור לפתיחת עסק וכדומה הייתה נענית בתשובה הידועה: "...תגיש בקשה ונראה...". 

מערכת חוק מסובכת ומורכבת היא תמונת ראי של המשטר הכלכלי-חברתי המאפשרת מרחב גדול של שיקול דעת לפקיד הממשלתי. ברצותו יחמיר וברצותו יקל. חוקים מגבילים, משוּפַעֵי איסורים, מסתיימים לא-אחת בסעיף שמאפשר שיקול דעת "לשר הנוגע לעניין או מי מטעמו". חוקים אחרים מאפשרים פנייה ל"ועדת ערר ציבורית"... כר נרחב לקומבינות, לחצים ופרנסה ל"מאכערים". 

מדינת חוק אינה נמדדת בגובה ערימת ספרי החוק וגם לא על פי יושרם האישי וסגולותיהם האינטלקטואליות של השופטים. 

מיליוני תיקים רובצים בבתי המשפט ובהוצאה לפועל במשך שנים רבות. מיליוני אזרחים עוברים על החוק (חוקים מיותרים ברובם) מידי שנה באין מפריע: חוקי מס, הימורים, סמים, זנות, חוקי בנייה, רפואה שחורה, עבירות בתחום החקלאות, פרוטקציה, שוחד ולחצים. 

נבחרי ציבור שאחראים על מערכת החקיקה "חכמים על אחרים" ואינם מסוגלים לציית לחוקים שהם עצמם חוקקו: חבר כנסת שמבריח סיגריות במכס, חבר כנסת שמעסיק עובד זר לא-חוקי, עבירות בנייה בביתם הפרטי של חברי מועצת העיר ועוד. 

תיקים המתנקזים אל הפרקליטות ואל היועץ המשפטי לממשלה מתעכבים במשך חודשים ארוכים ואף שנים. חלקם נסגרים מ"חוסר עניין לציבור", אחרים פשוט מתמוססים עם הזמן... כך הופכת הפרקליטות למעין "שופט מוקדם": נשיא המדינה שמקבל מתנה של חצי מיליון דולר (עזר וייצמן ז"ל), יו"ר הסוכנות היהודית שהשתמש "בלי כוונה" בכרטיס אשראי של הסוכנות (שמחה דיניץ ז"ל), ראש ממשלה ש"לא ידע" על בניו המוכשרים (אריאל שרון ז"ל), ראש עיר שהעביר כספים למקורביו "במקרה" ועוד. פרקליטוּת חסרת כישרון או אולי עמוסה לעייפה. 

מערכות שיפוט פנימיות בארגונים שונים שאמורות לטפל בנושאי משמעת או אתיקה מאבדות לעיתים את האבחנה בין עבירה משמעתית לפלילית והופכות למסך להסתרת "הכביסה המלוכלכת" בבית... בתי דין פנימיים, "וועדות משמעת", "משפט חברים", "בית דין משמעתי" – שמות כיסוי להליכי הסתרת שחיתות ואי סדר בגופים ציבוריים כגון בית הדין המשמעתי של המשטרה, ועדת ביקורת וברור בהסתדרות, בקיבוצים, באגד, לשכת עורכי הדין ועוד. 

מדינת חוק נמדדת בהזדהות האזרחים, הלכה למעשה, עם חוקי המדינה. מדינה בה הצדק יוצא לאור ביעילות ובמהירות, העבריין נענש ומפר-הסכם משלם את המחיר. מדינה עם מעט חוקים – אך כולם נאכפים. מדינה ללא מערכות ביורוקרטיות אינסופיות, ומאות חוקים מיותרים שהופכים מיליוני אזרחים לעבריינים בעול כורחם.

משטר ההקצבות מבסס את השחיתות העממית – מאות אלפי אזרחים נמנים עם קבוצות ה"מגיע לי" – כספי העברה שמשולמים כקצבאות למגוון בעלי צרכים מיוחדים: דמי אבטלה, אבטחת הכנסה, קצבאות לאמהות חד-הוריות, כספים פוליטיים שמחלקות המפלגות לתומכיהן ועוד. כאשר ממשלה מחלקת כסף, שלא תמורת עבודה, נוצרת הזדמנות פז לעשרות אלפי אזרחים יצירתיים למלא טפסים, לרמות את הפקידים ולקבל צ'ק מידי חודש. 

משטר התמיכות והמענקים מבסס את השחיתות העסקית – מענקי מו"פ, מענקי מפעל מאושר, הגנה על תעשיין באמצעות מכס, חלוקת קרקעות וזיכיונות למקורבים, מכסות גידול בחקלאות – אלה הצמיחו שחיתות ממוסדת, חוקית לרוב, באמצעותה התעשרו לא מעט משפחות בישראל, בעיקר מבני אצולת הממון הוותיקה. האזרח רואה את הכסף הגדול שמחולק בין הקרובים לצלחת, מתקשה להזדהות עם המדינה וחוקיה; ובהזדמנות הראשונה "ידפוק את המערכת" ללא ייסורי מצפון. 

משטר האיסורים, הרישיונות והזיכיונות גורר את שחיתות היזמים – היזמים הם סם-החיים של הכלכלה. יזם אינו רק איש היי-טק שמקים חברת תקשורת, אלא גם צעיר שמקים דוכן פלאפל, או קיוסק. כאשר היזמות מותנית באישור של פקיד ממשלה או עירייה אין מנוס משחיתות משני עברי המתרס. דווקא המכשולים "הקטנים" הם שהופכים אלפי אזרחים לעבריינים, למשלמי שוחד ורודפי פרוטקציה: רישיון לקיוסק או מסעדה, רישיון להפעלה בשבת, שימוש "חורג" בדירה כמשרד ולהיפך, רישיון מונית, רישיון למוסך, מגבלות בנייה, רישיון סיטונאי ירקות, רישיון לשמאי מקרקעין, רישיון למתווך דירות, רישיון לשיווק חלב, אישור להפקת חשמל, מכסות מים ומכסות ביצים... 

אין מנוס מהתפתחותה של רשת ענפה של "קומבינות" לעקיפת האיסורים והמגבלות. אלפי יזמים נאלצים לבזבז אנרגיה, כסף ומחיר מוסרי כבד כדי לשרוד כיזמים. 

משטר הג'ובים והמינויים בחברות ובמוסדות ממשלתיים – זו ליבת השחיתות הפוליטית. במשטר סוציאליסטי הממשלה מעורבת וקובעת באינספור תחומים ולא רק כלכליים – גם בתחום התרבות, הספורט והפנאי (טלוויזיה ותקשורת). ההתערבות מתבצעת לא רק באמצעות אלפי חוקים מיותרים, אלא גם באמצעות עשרות חברות ממשלתיות וכן מאות מוסדות ועמותות שניזונים מתקציב המדינה. בכל אלה מועסקים אלפי מנהלים ודירקטורים, ועשרות אלפי עובדים. תכליתם המוצהרת של גופים אלה היא אך ורק "טובת הציבור" ונימוקים ציוניים אחרים. תכליתם המעשית והצדקת קיומם הוא הכוח המוענק באמצעותם לממסד הפוליטי לחלק ג'ובים, מינויים ותקציבים למקורבים. אלפי אזרחים חייבים את מקום עבודתם (המיותר לעיתים קרובות) לקרבתם ולתמיכתם בפטרון פוליטי... לפעמים הקשר אינו ישיר אלא ג'וב שסידר ידיד שמקושר למישהו... מאבקים פוליטיים מרים מתחוללים על שליטה בגופים אלה. לא לשם כבוד. אך אין צורך בחברות ממשלתיות ומוסדות נסמכים, די בעשרות אלפי הג'ובים שיוצרים במישרין המשרדים הממשלתיים עצמם. משרד החוץ שממנה את נספח התרבות בוושינגטון, ופותח קונסוליה בדרום מיסיסיפי... משרד המסחר והתעשייה שכולו מיותר... שר התרבות וחבר עוזריו ועובדיו שכולם מיותרים... המוסד לבטיחות וגיהות... המועצה למניעת תאונות דרכים ורשות השידור... המכון לחקר העננים... – קצה הקרחון של מוסדות מיותרים. 

הקשר שבין הון לשלטון – השחיתות שבצמרת – ככל שחבורת הפוליטיקאים והעסקנים חזקה יותר ומחזיקה בידיה חלקים גדולים יותר של המשק והחברה, כן גדלה תלות אנשי העסקים בשלטון המרכזי לקבלת רישיונות, זיכיונות או מכרזים. בתנאים אלה, בהם החלטת פוליטיקאי יכולה להעשיר איש עסקים במיליוני שקלים, נוצר קשר הדוק בין הון לשלטון. ככל שהשלטון ריכוזי יותר כן מתהדק הקשר. במשטר דיקטטורי, סוציאליסטי או צבאי (ברוב המקרים זה "גם" ולא "או"), אין צורך ב"קשר" בין הון לשלטון – הם מאוחדים סופית – הצמרת הכלכלית היא גם הכת השלטת. 

איש עסקים שרוצה להכין את הקרקע לטובת-הנאה ממשלתית צריך במקרים רבים להיערך לאורך שנים – להתחכך בפוליטיקאים, להזמינם לחגיגת בר-מצווה בשוויץ, לתרום למפלגה, לקשור קשרים עם חברי מרכז המפלגה, להעסיק מאכערים, לוביסטים – לאיים וללטף. דווקא במשטר קפיטליסטי, עם ממשלה מצומקת ומעורבות ממשלתית אפסית במשק, קטנה התלות של היזמים בשלטון ומצטמצם למינימום הקשר שבין הון לשלטון. אם אין רשות שידור ממשלתית, וכל יזם שמסוגל לכך יכול להקים ערוץ שידור אז גם אין מכרז ממשלתי לזכיינים ולא קיימת השאלה מי יזכה במכרז. כוחות השוק מאפשרים ליזמים המוכשרים לשרוד ולא החלטת פקיד ממשלתי. 

שלטון וועדי העובדים – שקר המשכורת תמורת (אי) עבודה. הפילוסופיה הסוציאליסטית ביססה את "העבודה המאורגנת" ואת "זכויות העובדים" בחוקי המדינה באופן שכל המערער עליהם כאילו ודרש את ביטול לוחות הברית או לפחות את ביטול חוקי הפיסיקה. הבוחן את ועדי העובדים הגדולים, החולשים על עשרות אלפי עובדים "מאורגנים", יגלה קווי דמיון עם משפחות הפשע המאורגן האמריקאי... ההבדל הקטן הוא שאצל וועדי העובדים הכול חוקי. 

גובה ההכנסה של קבוצת העובדים נקבע לפי כוחה להזיק. הממסד הפוליטי והציבור משלמים דמי-חסות חוקיים לוועדי העובדים וזוכים ל"שקט". אלה מצידם נהנים משכר גבוה, תנאי עבודה משופרים, שיבוץ בני המשפחה בארגון, עודף כוח אדם ותקנים מיותרים. ארגון פשע שגובה דמי-חסות מבעלי עסקים מבטיח להם שקט ו"שירותי שמירה" כל עוד הם משלמים כנדרש. הארגון יודע כי אסור לו להגזים בגובה דמי החסות. גבייה מוגזמת תגרור, במקרה הטוב, לסגירת העסק ובמקרה הגרוע לתגובה אלימה של בעל העסק. הארגון שומר על נחלתו ואינו מאפשר לארגוני פשע אחרים לפלוש לתחומו. ארגוני הפשע מעדיפים לגייס את בני המשפחה המורחבת לשורותיהם. 

כך נוהגים ועדי העובדים החזקים במשק, אך בחסות החוק. אלפי עובדים יודעים בסתר ליבם שעשייתם במקום העבודה, במשך היום, אינה שווה משכורת של 30,000 ₪, ברור להם כי הכול שקר והבל. הם אינם אשמים אישית – הם חלק מהמערכת. 

ועד עובדי חברת החשמל אפילו אינו צריך לאיים – כל פוליטיקאי יודע בידי מי המפסק של אורות המדינה ומה יקרה אם יחדל מלשלם דמי חסות. עובדי הנמלים ושדות התעופה מראים מידי פעם את נחת זרועם לפוליטיקאי הגיבור התורן, שמשמיע קולות בכיוון של הגבלת שלטון המשפחה המאורגנת, או מעיז להפריח רעיון של הקמת נמל פרטי. עובדי הרשויות המקומיות שכוחם להזיק אומנם קטן יותר (ולכן גם שכרם נמוך יותר...), חונקים אותנו בערימות אשפה כל פעם שראש עיר מנסה לצמצם את מספר אוכלי החינם. 

משטר הפרוטקציה וההעדפות – מבסס את התשתית לעבירות המוניות ולסלידת האזרח מהמדינה. רבים מהאיסורים והמגבלות הן גזרות שהציבור לא יכול לעמוד בהן. הממסד הפוליטי מכיר בכך ודאג ש"עבירותיהם" של סקטורים מסוימים שחפצים ביקרם תהיינה חוקיות או נסלחות. 

השתמטות ממס היא עבירה(!)... אך יהלומנים זכו להכרה חוקית... קשה להם לנהל רישומים מדויקים ונערך להם סוג שונה של "תחשיב"... 

הימורים אסורים על פי חוק (בגלל אי-מוסריותם...), אלא אם הם מהווים מקור הכנסה לממשלה ושדה פורה לחלוקת ג'ובים במפעל הפיס ובטוטו... 

אי-ציות מופגן לחוקי התנועה היא עבירה(!) אלא אם אתה "בכיר" או חבר כנסת... 

אלימות פיסית אסורה(!) אלא אם אתה חוסם כביש ראשי בשליחות ועד העובדים, פורץ ומטיל מצור על משרד המנכ"ל, משליך אבנים על מכוניות ושורף תחנות אוטובוס בשליחות רבנים... 

בנייה בלתי חוקית אסורה, אך עשרות אלפי עברייני בנייה מחייכים מתחת לשפם – בדואים בנגב, ערבים בגליל, קיבוצניקים ומושבניקים במרכז הארץ, ויהודים בעלי זרוע שמשתלטים על מגרשים לא-להם במרכזי הערים. 

"מאכערים" מסדרים רישוי מהיר לרכב, פוטרים בעיה במכס, מסדרים רישיון עסק או היתר בנייה ועורכים בקשה למפעל מאושר ולמענק מהמדען הראשי. 

חברי מרכז המפלגה שורצים בבניין הכנסת, מטילים מצור על שרים ומשיגים הטבות לשולחיהם ולעצמם, שתדלנים מקצועיים (לוביסטים) מזיזים את הכסף הגדול באמת – מכרזים גדולים, זיכיונות ענק, שינויי חקיקה והשפעה על רגולטורים.

במדינת החוק הישראלית – מי שלא עבר עבירה כלשהי – שיקום!

להלן קטע מתוך דו"ח ועדת-שימרון לבירור נושא הפשיעה בישראל (1977), מסקנות שכוחן יפה בימים ההם ובזמן הזה... 

"...השוחד הוא רק שיטה אחת בהשגת הטבה שלטונית. שיטה לא-פחות מסוכנת היא ניצול פרוטקציה וקשרים אישיים, פוליטיים ואחרים, עם אנשים שיש להם 'מהלכים' או 'קשרים' עם השלטון או המקורבים לו... צמיחת מימדי התופעה גדלה ככל שהשלטון מתערב יותר בחיי הכלכלה ויש בידו להעניק יותר ויותר רישיונות, הטבות ומענקים למיניהם. לא רק הפקיד המוסמך הוא אשר בכוחו להעניק את ההטבה, אלא הולך וגדל מספרם של האנשים שיש בידיהם, מכוח עמדתם השלטונית או הפוליטית, לעזור או להשפיע על משוא-פנים או על הטיית השלטון לטובת המבקש." 

איך יוצרים הפוליטיקאים את הפשע המאורגן במו ידיהם

לקיום פשע מאורגן נדרשים שני תנאים עיקריים:

1. ביקוש המוני למוצר או לשירות.

2. איסור ממשלתי על אספקת השרות או המוצר.

כמעט כל הפשע המאורגן הוא יציר ידי הפוליטיקאים! למעלה מ- 94% מהכנסות הפשע המאורגן בארצות הברית נובעים מסמים, זנות והימורים לא חוקיים. אין להניח שהמצב בישראל שונה בהרבה. 

פשע מאורגן, להבדיל משודד מזדמן, פועל באופן מסודר, עקבי ומתמשך. הפשע המאורגן מתמחה תמיד בענפים בהם הארגון מעניק יתרון "עסקי" למשפחה. נדרש תחום פשיעה אותו הפושע הבודד מתקשה לנהל ברווחיות לבדו. לדוגמה: הברחת זונות ממזרח אירופה כרוכה בלוגיסטיקה מורכבת בה מעורבים עשרות רבות של מועסקים ישירים ואנשי קשר, עיסוק שאינו מתאים לפושע הבודד. ארגון פשע מורכב מבוסים, מנהלים, מפיצים, מפקדי אזורים וחיילים. "עסק" כזה כדאי אך ורק אם קיים פוטנציאל שוק המוני לשירות או למוצר – מאות אלפים או מיליוני צרכנים. היקף כה גדול של צרכנים ניתן למצוא רק בקרב המוני האזרחים הישרים וההגונים. זו הסיבה שפשע מאורגן, לדוגמה, אינו מתמחה בחטיפה לשם סחיטת כופר, או שוד בנקים. כמה בנקים כבר אפשר לשדוד עד שתיתפס? – אין בכך פרנסה לארגון גדול. כיצד, אם כך, יכול להיווצר שוק כה רחב של אזרחים ישרים שישתפו פעולה מרצון עם ארגוני הפשע המאורגן וירכשו מרצונם החופשי את מוצריו ושירותיו?

בנקודה זו מושיטים הפוליטיקאים את עזרתם לעולם הפשע ודואגים ליצור את שוק צרכני הפשע המאורגן. בארצות הברית, כאמור, ביססו "חוקי היובש" – האיסור על מכירת משקאות חריפים בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, את המאפיה. בישראל, כמו ברוב מדינות העולם, אוסרים הפוליטיקאים על זנות, סמים והימורים. המאפיין תחומים אלה הוא הביקוש ההמוני מצד הציבור למוצרים אלה לשימוש עצמי. חלק ניכר מהגולשים באתר, ברגע זה, נמנה עם קטגוריה זו... האזרח המשתמש מזיק, אם בכלל, לעצמו בלבד; ובתנאים רגילים אינו גורם לנזק לזולת. "פשע" ללא קורבן. הוא קונה את השירות או המוצר מרצונו החופשי. מוכר השירות אינו כופה את רצונו על הצרכן. עסקה מוסרית לחלוטין. שני צדדים חופשיים. 

מדוע הפשע המאורגן אינו משתלט, לדוגמה, על ענף מכירת הסיגריות או הספרים? משום שהפוליטיקאים לא הגבילו עיסוקים אלה, התחרות ולגיטימיות העיסוק מבטלים את הסיכון שבעיסוק – לכל אזרח מותר לקנות או לסחור בספרים וסיגריות. כתוצאה מכך, התשואה על השקעה בתחומים אלה נמוכה יחסית ואינה כדאית לפשע מאורגן. לעומת זאת, בתחומים אסורים (לא-חוקיים), אך בעלי ביקוש רחב, קיים סיכון פלילי בעיסוק וסיכון פיזי מצד מתחרים (לחטוף כדור בראש...). הסיכון מעלה את התשואה על ההשקעה. הרווחיות הנובעת מעסקי סמים, זנות והימורים גבוהה מאד – שילוב מנצח לצמיחת פשע מאורגן. ...ושוב אנו מודים לפוליטיקאים בשם ראשי הפשע המאורגן בישראל... 

חוקי היובש בארצות הברית, או איסור זנות-סמים-הימורים ברוב המדינות, אינם המצאה בלעדית של פוליטיקאים. אלמלא חשו פוליטיקאים בארה"ב בשנות העשרים שקיימת תמיכה ציבורית נרחבת לאיסור גורף על אלכוהול – לא היו נולדים "חוקי היובש". יש להניח שרוב הציבור, גם בישראל, מאמין [בטעות על פי השקפתנו] שככל שירבו "החוקים האוסרים" כן יגדל "הסדר" בחברה. מאותו מקור נובעות אמונות רווחות שגויות אחרות כגון מיגור העוני על ידי הגדלת חלוקת כסף לעניים. 

להוגי דעות, אינטלקטואלים, מובילי דעה ובעיקר לפוליטיקאים יש משקל גדול בעיצוב עמדה ציבורית רווחת זו. עמדה זו התגבשה בשלב מסוים לכדי הוצאה אל מחוץ לחוק של פעילויות מרצון בין שני אנשים, שאינן כרוכות בכפיה על צד שלישי. תפוצתו המוצלחת של המסר נובעת מאופיו: נשמע חיובי, קליט במיוחד ומבטיח – בדיוק כמו "לקחת מהעשירים ולתת לעניים". 

אדם שכופה על אישה לעסוק בזנות הוא פושע, מסומם שגרם נזק לאדם אחר הוא פושע – בדיוק כמו נהג שתוי שגרם לתאונה. אך אין לאסור על עיסוק בזנות מרצון או שימוש בסם נרקוטי בחדר השינה או במסיבה כל עוד הפעולה נעשית מרצון ואין בה כפיה ונזק לזולת. בדיוק כפי שלא אוסרים על אדם לשתות וודקה שמא ישתכר וישתולל. פירוט בהמשך. 

איסור על הימורים - הפשע המאורגן (החוקי) של הפוליטיקאים

אם הימור אינו מוסרי, הרי שיש לאסור על כל צורות ההימורים כולל לוטו-טוטו ולעצור כל ישראלי שחוזר מהקזינו ביריחו (סגור זמנית), מלאס-וגאס או מבולגריה. 

אך מהמר אינו עבריין. הוא אינו כופה את רצונו על הזולת ומסכן את כספו שלו בלבד. "פשע" ללא קורבן אינו פשע. הימור מוסרי בדיוק כמו משחק דמקה. הימור הוא חלק מהאופי האנושי מאז ומעולם – משחק בהסתברות, בתקווה להתעשר. השקעה במניות חברת היי-טק היא הימור מבורך. הימור מושכל וחכם, אבל הימור – רוב המיזמים נכשלים. הימור הוא גם בילוי – מרוצי סוסים, קזינו, או משחק קלפים. 

אכן, יש מהמרים כפייתיים שמתדרדרים גם לפשע כדי לממן את ההימורים, קריירות נהרסות, משפחות מתפרקות. יש לדון אדם על פי תוצאות מעשיו: המהמר-הפושע ייענש בחומרה על הפשע – לא על ההימורים. התפרקות משפחתו היא תוצאה של מחדליו וטעויותיו – השכנים ממול לא צריכים לשלם על כך. האיסור הגורף הופך עשרות אלפי אזרחים שלווים לעבריינים וגורר לפשע נרחב הרבה יותר. 

השתלטות הממסד הפוליטי על שוק ההימורים באמצעות לוטו-טוטו דומה להקמת מועצה לאומית להפצת סמים על ידי הכנסת. ההכרזה על הימורים כפשע אינה שונה מאיסור שמטילה משפחת מאפיה בניו-יורק על כניסת מתחרים לשכונה שבשליטתה. ההבדל היחיד הוא שהמאפיה יעילה יותר ממשלת ישראל באכיפת האיסור... קיים בעצם הבדל נוסף: שם הכספים זורמים אל ראש המשפחה המאפיוזית, ואילו אצלנו – הכסף, הכבוד, הג'ובים והמינויים שמורים לממסד הפוליטי ולעסקניו בכיסוי של "טובת הציבור"...

הסיבה האמיתית לחוק האוסר על הימורים ("לא-חוקיים"...) בישראל הוא רצון הפוליטיקאים לשמור את מונופול ההימורים בידיהם באמצעות מפעל הפיס והטוטו. לכן גם הקזינו "הטמא" שיקום, אם ירצה השם, יישמר קרוב לוודאי בבעלותם, או יימסר כזיכיון לאחד ממקורביהם. מאפיה חוקית. הנימוק, שנדרש פיקוח ממשלתי על בתי קזינו (לכשיקומו) ריק מתוכן – "הפיקוח" יתבטא בסופו של דבר ב"אגרה שנתית" ל"רשם ההימורים" שיהיה כפוף ל"רשות השנייה להסדר הימורים פרטיים". מינויים, ג'ובים, מכרזים. חברי "מליאת רשות ההימורים" ימונו לפי מפתח מפלגתי – יקבלו שכר דירקטורים, תשלום הוצאות מלא וכניסה חינם לכל אירועי התרבות בקזינו... 

ענף ההימורים מפרנס לא-רע את עסקני הממסד הפוליטי. ראשית, יש מועצה להסדר הימורים בספורט וגם דירקטוריון במפעל הפיס. יש "ישיבות" ויש "הוצאות" ויש ג'ובים, יש תמורה לחברות במרכז המפלגה ויש כוח פוליטי בידי מי שמחליט לאן ולמי יועברו הרווחים. 

מונופול ממשלתי על הימורים מזיק לאזרח ולמהמרים כאחד: 

קזינו ממשלתי מזייף! – מונופול ממשלתי על הימורים כמוהו כגלגל רולטה מזויף בקזינו – שניהם גורמים נזק למהמרים באמצעות הגדלה שרירותית של רווחי-הבית (מפעיל הקזינו). אילו הייתה תחרות פתוחה למפעל הפיס ולטוטו היו אלה נאלצים להגדיל את היקף הפרסים שחוזר למהמרים. כאשר יש תחרות על כיסם של המהמרים נשאר פחות כסף לבוסים הפוליטים... 

הוצאות למשלם המיסים– כמו בענף הסמים, גם כאן מכינה לנו משטרת ישראל אחת למספר חודשים הצגה תקשורתית מיותרת של פשיטת משטרה על ספינת הימורים, מכונות משחק, או מועדון הימורים פרטי שכל חטאם הוא ניסיון להתחרות במונופול ההימורים הממשלתי. התוצאה: אפס. תעסוקה מיותרת לשוטרים, שופטים, בתי כלא ועורכי-דין וגם הוצאה מיותרת למהמרים – הוצאות שמירה (העסקת מתריעים על התקרבות שוטרים), תשלום שכר דירה גבוה ממחיר השוק ועוד. 

נזק מוסרי– המונופול הממשלתי ואיסור ההימורים הופך מאות אלפי ישראלים לעבריינים.

מי העבריין? הלקוח? הזונה? או הסרסור?

כמיליון גברים מבקרים זונות מידי חודש בבתי בושת בישראל (בילי מוסקונה לרמן, מעריב 26/11/04 – איך היא יודעת?) – בכל גיל ומכל שכבות הציבור. הזנות היא שירות מבוקש על ידי גברים. בתנאים אידיאלים ההתקשרות בין הצדדים אמורה להיות עסקה מוסרית לגיטימית: שירותי מין מרצון תמורת תשלום – אין כפיה, אין צד נפגע, אין קורבן, אין עבריינים ואין פשע. 

קיום יחסי מין שלא למטרות רבייה, הוא כפי הנראה צורך בסיסי של המין האנושי. קניית שירותי מין בכסף הוא הפתרון המוסרי ביותר לזָכַר שמסיבות אישיות שונות אינו מוצא אישה כלבבו, באופן זמני או קבוע, לקיום יחסי מין. עבודת נשים בזנות היא עיסוק לגיטימי ומוסרי כל עוד העבודה אינה נכפית בכוח על האישה העובדת. 

האדם הוא כנראה הזן היחיד בטבע שהצליח, בזכות מוחו העדיף, להפריד בין תהליך הרבייה לבין יחסי מין להנאה גרידא. הצלחת ההפרדה, בייחוד בדורות האחרונים, נזקפת לזכות פיתוחים טכנולוגים ורפואיים (כגון הגלולה למניעת הריון) שאינם עומדים לרשות זנים אחרים בטבע. 

הגזע האנושי הצליח ליצור סימולציה של תהליך הרבייה. יחסי-מין לצורך הנאה הם הדמיה של חלקו הראשון והמהנה של תהליך הרבייה. משחר האנושות היה תהליך הרבייה וההולדה אפוף מיסטיקה ואמונות דתיות. אלוהים תמיד היה בעסק וביהדות חל איסור אפילו על אוננות... זהו הבסיס הראשוני לסלידה ממקצוע הזנות. בנוסף, ייתכן שנקבות-האדם חשות איום גנטי, תת-הכרתי, מצד נקבה המציעה שירותי-מין פוטנציאלים לבן הזוג שלהן. זהו הרקע למסע הקרב של גופים חברתיים מסוימים נגד הזנות ומקור הסטיגמה כמקצוע לא-מוסרי. רוב הלוחמים נגד הזנות עושים זאת, כמובן, "רק לטובת הזונות המסכנות". הזונות לא ביקשו "טובה" זו. בדיוק כמו הנער בתנועת הצופים, שעשה מעשה טוב, בהעברת קשישה לעברו השני של הכביש – אבל בכוח... 

האם האישה סובלת בעבודה זו? ייתכן, אך לא מעט גברים ונשים סובלים בעבודתם. האם העבודה מגעילה ודוחה? ייתכן, זה עניין של אישיות. לא מעט אנשים חשים כך לגבי עבודתה של אחות סיעודית שמנקה חולה סיעודי חסר ישע אשר אינו שולט בצרכיו או כלפי עבודתו של שרברב שמשחרר סתימת ביוב... תחושת "גועל" היא אישית ומשתנה מאדם לאדם. האם האישה מושפלת? לא בהכרח; "השפלה" נובעת לא-מעט ממוסכמות חברתיות, חקיקה מעוותת, אמונות דתיות ומיסטיקה. גם חלק ניכר של הגברים שפונים לזונה חשים השפלה או אי-נוחות ומעדיפים חשאיות. 

בחברה חופשית רשאי אדם לעשות שימוש בגופו, בתכונותיו האישיות ובכישוריו כרצונו, אפילו לבחור עיסוק משפיל – כל עוד אינו פוגע בזולת וכופה עליו. הזונה מצליחה למכור את שירותיה בזכות יתרונות גופניים על פני נשים אחרות (יופי, הופעה סקסית, כישרון שיחה ועוד), ובזכות תכונות נפשיות המאפשרות לה להתגבר על מוסכמות הסביבה הגורסת צניעות של אברי המין, זוגיות קבועה (נישואין), וקדושת תהליך ההזדווגות. 

הבהרה: אין בהסבר זה משום שיר הלל לזנות, אלא הסבר לתופעה, למציאות. תופעה שגם אם לא מסכימים איתה, וגם אם חשים סלידה כלפיה – אינה נושא שהמדינה צריכה להתערב בו. 

הפוליטיקאים השליכו את הזנות אל זרועות הפשע

פוליטיקאים (ובעיקר אידיאולוגים דתיים) דואגים, כידוע, רק לטובתו של האזרח... ולטובתן של הזונות עצמן... הם אינם אוסרים בפה מלא על זנות (כמה מהם נזקקים, כפי הנראה, מידי פעם לשירותיהן, כך על פי "עדויות" של יצאניות שמתראיינות מידי פעם בעיתונות...), אלא רק ממררים את חייהן. הם אוסרים על התאגדותן לצורך עבודה בבית בושת, אוסרים על ייזום עסק גלוי למתן שירותי מין, אוסרים על פרסום ואוסרים על עובדות זרות במקצוע זה מלהגיע לארץ. 

בשם מוסריות צבועה ומזויפת הם הופכים את הזונות לחלק מעולם הפשע, ומאלצים את המוני בית-ישראל, הנזקקים לשירותי מין, לשלם מחיר מופקע, לרכוש את השירות בתנאים מחתרתיים ואפילו לסכן את בריאותם.

מעורבות הפוליטיקאים בענף שירותי המין הרסנית לא-פחות ממעורבותם בתחום החקלאות, הבנייה או התעשייה. פוליטיקאים אינם יכולים (ואינם רשאים מוסרית) לפעול לצמצום הביקוש העממי וההמוני לשירות שאדם מוכן לקנות מרצונו החופשי וללא כפיה על הזולת. 

ההגבלות המוטלות על פעילות הזנות כענף עסקי-כלכלי מעוותות את הענף מבחינה כלכלית. לזונה קשה לפרסם את עצמה, לפרט את שירותיה, מחירים ותמונות ולכן המידע אינו זמין לצרכן. העדר מידע מקשה על תחרות והשירות לאזרח מתייקר. העדר יכולת לפעול במשותף, תחת קורת גג אחת, או במבנה ארגוני מסודר, מאלץ זונות לעבוד בנפרד, לפרסם בנפרד, לשלם שכר דירה גבוה – כל אחת בנפרד, וכך לגרום לייקור תעריפים נוסף. שירותים שנקנים במפוזר תמיד יקרים יותר מאשר בקניה מרוכזת. העדר תחרות גלויה ואיסור התארגנות אינם מאפשרים אפילו אספקת שירותי ביקורת רפואית יעילה. 

אילו הענף היה חופשי להתארגן, אין ספק שבתי-בושת היו דואגים לפיקוח רפואי ואף מפרסמים זאת כדי לזכות ביתרון תחרותי; חותם כשרות של הרב כהן לוי מעניק למוצר-מזון יתרון תחרותי; ולהבדיל, בית-בושת בפיקוח צמוד של דר' כהן היה מעניק יתרון תחרותי לבית הבושת. 

לזונה הבודדת קשה להיכנס לשוק בגלל ההשקעה הגבוהה הנדרשת בהקמת עסק עצמאי, במיוחד אם הוא חצי-מחתרתי: שכר-דירה, הוצאות שיווק ופרסום, צבירת מוניטין, שמירה, אבטחה ועוד. הזונות חייבות משיקולים כלכליים, כמו בכל עסק אחר, ליצור שותפויות, או לעבוד כשכירות אצל יזם-מעסיק שדואג להשקעה ולשירותים הנלווים. אך החוק אוסר זאת, וכל המקים בית-בושת מחתרתי ("מכון ליווי", או "מכון בריאות") הוא בהכרח עבריין. כך נדחפות הזונות, באדיבות הפוליטיקאים, אל זרועות הפושעים. הביקוש ההמוני לשירות, יחד עם האיסור והסיכון הפלילי הכרוכים בעיסוק, מעלים את התשואה הכלכלית בענף. וכמו בתחום ההימורים, נוצרים שני התנאים ההכרחיים לפריחת הפשע המאורגן בענף. 

נראה שהיצע הזונות המקומיות, נמוך מהביקוש וייתכן שגם איכותן אינה משובחת. בנות ישראל הכשרות אינן עומדות בביקושי השוק. אפילו המבצע "קנה כחול-לבן" אינו עוזר. לפיכך, כמו בכל מוצר או שירות אחר, נדרש ייבוא של שירותי מין כדי לספק ביקושים מקומיים. החוק אוסר על עובדות זרות להגיע לארץ לתכלית זאת, ואפילו חברי מרכז המפלגה לא מצליחים לזכות בהיתרי יבוא לעובדות זרות המתמחות במקצוע העתיק; לפיכך, נאלצות הזונות הזרות לפנות שוב אל עולם הפשע ולהפקיר עצמן לידיהם האכזריות של סוחרי-אדם שמבריחים אותן דרך מצרים, מדבר סיני והנגב. מסלול קשה ומסוכן שרק משה רבנו יכול להעיד על קושיו. במקום עלות של 350 $ לכרטיס טיסה מאוקראינה לישראל, הן נאלצות לשלם על כך בין 5,000 $ ל- 10,000 $ לסוחרי האדם, לחיות בישראל במחתרת מפחד שומרי המוסר של ממשלת ישראל, ובדרך זאת לאפשר לבוסים לנצל אותן ואולי להתאכזר אליהן. למרות זאת – כלל לא בטוח ממי הן חוששות יותר – מהסרסור או משליחי המוסר של כנסת ישראל. 

האשמים היחידים בניצול ובסחר בבני אדם הם 120 חברי כנסת צבועים בירושלים, המגלגלים עיניהם לשמים וכרגיל... דואגים רק לטובת האזרח ולשלומה של הזונה האוקראינית. 

ה"סחר בנשים" - האומנם התעללות?

חברי כנסת, ועדות פרלמנטאריות וציבוריות נזעקים נגד ה"סחר בנשים". לא ידוע לנו על מחקר מעמיק שנערך בנושא ואשר כולל סקר-עמדות בקרב העובדות הזרות עצמן. 

קשה להאמין שאלפי נשים שמעפילות לישראל בדרך לא-דרך, משלמות אלפי דולרים כדי להצטרף למסע המפרך, ולבסוף עובדות קשה בבית בושת תל אביבי – האמינו בתום ליבן כי הן יוצאות לעבודה בסיעוד קשישים וטיפול בתינוקות... ייתכנו חריגים ובעיקר בשנים הראשונות. אבל מזה שנים רבות כל צעירה שיוצאת לדרך מאוקראינה ורוסיה יודעת בוודאות ובפרוט את מסלול הטיול, תנאי העבודה, יחסי עובד-מעביד, רווח וסיכון. יתר על כן, סוכנויות התעסוקה במזרח אירופה מציעות להן השתלמות מקצועית דומה בצרפת, בגרמניה ובאנגליה. מסלול קצר יותר וללא מדבריות, בדואים וגמלים. מותר לנו לנחש, שלפני קבלת החלטה כה גורלית, רוב הבנות עורכות סקר-שוק, מתייעצות ומשוות תנאי שכר, יחס של בוסים וקליינטים וצפי הכנסות. השמועות והסיפורים עוברים מפה לאוזן. ובכל זאת, אלפי נשים מעדיפות את המסע אל ארץ הקודש על פני יעדים אחרים במערב. 

הבמאית נילי טל הפיקה את הסרט "נשים למכירה":

הסרט הוקרן בסינימטק בתל אביב ובערוץ 8 בכבלים (אפריל 2005). נילי טל עשתה, את מה שחברת הכנסת זהבה גלאון שעמדה בראש ועדת חקירה פרלמנטארית למאבק בסחר בנשים (2005), לא עשתה: ליוותה במשך חודשים נשים מחבר המדינות שבאו לארץ לעבוד בזנות, הסתובבה בעשרות מכוני ליווי, נסעה לחו"ל בעקבותיהן אל הערים והכפרים מהן באו, פגשה בני משפחה, ראיינה עשרות יצאניות – ותיעדה. 

המסקנות של נילי טל "מפתיעות" (חמוטל דגני, ידיעות אחרונות 13.04.05): 

את הייאוש, המצוקה וחוסר התקווה האמיתיים הן השאירו בבית אותו עזבו. המסע לישראל הוא התקווה – נועד להציל את ילדיהן מרעב. מסע הישרדות. 

"...הן לא מטומטמות. הן יודעות שהן לא נוסעות לעבוד כמטפלות או במשק בית... במסגרת הכנת הסרט הסתובבתי בעשרות מכוני ליווי ושוחחתי עם עשרות נשים שעובדות בזנות. קיוויתי שאראה התעללות ואונס, אבל לא מצאתי. אני לא מבינה מאיפה זהבה גלאון מביאה את זה. הן לא אומללות. לא מתעללים בהן. לבעל המכון יש אינטרס שהן יהיו מרוצות, כי אז הן יעבדו טוב יותר. הן מצטערות שמגרשים אותן וחלק גדול מהן חוזר שוב... נרגיזה (אחת היצאניות) גורשה וחזרה. בכסף שהיא הביאה מכאן היא קנתה בטשקנט דירה קטנה. גם אם היא הייתה מוצאת שם עבודה, בחיים היא לא הייתה יכולה להגיע שם לדירה. היא תעבוד כאן עוד שנה-שנתיים ותרוויח מספיק כדי לחיות שם ברווחה יחסית, אולי ללמוד מקצוע ולגדל את בתה בכבוד." 

מי הם קורבנות הסמים?

קורבן הוא אדם שנכפית עליו פעולה בניגוד לרצונו. ההגדרה אינה מושלמת אך די בה לצרכינו. 

מאות אלפי צעירים ומבוגרים מגלגלים ג'וינט, מעשנים מריחואנה, מקפיצים כוסית טאקילה, בולעים חגיגת או גלולת אקסטאזי במסיבה, שואפים דבק מגע או לוגמים 3 גביעי וודקה – כולם אינם קורבנות. איש אינו כופה עליהם, פעולתם רצונית לחלוטין. הם דווקא נהנים לרגע ומאושרים. אורחות חייהם, בדרך כלל, אינם משתבשות – בבוקר שלמחרת הולכים לעבודה, לאוניברסיטה או לבית הספר. אמת, הם עלולים להזיק לבריאותם, לעצמם, ואמנם כך קורה מפעם לפעם. אך הם אינם "קורבנות" הסמים. 

לעומתם, המכורים לסמים ממכרים קשים, אכן נכנסו למעגל של סבל שקשה להיחלץ ממנו. החיים בזבל, ומשובשים לחלוטין. גורמים מקצועיים מעריכים כי כ- 20,000 איש בישראל מכורים לסמים קשים. לא מעט, אך גם לא מגיפה המונית. קבוצה מצומצמת יחסית. 

מנגד, קיימת קבוצת-ענק של נפגעי סמים, שרובם לא ראו סם מימיהם: מיליוני אזרחים בישראל (כמעט כל אחד מאתנו) – אנחנו נפגעי הסמים העיקריים והאמיתיים. אנו לא נפגעים ישירות מצריכת הסם, אלא מתוצאות החוק ההופך סמים נרקוטיים לבלתי חוקיים: 

פריצות לבתים ועסקים למימון רכישת סמים – האיסור הופך את הסם למצרך יקר מאד. צרכני סמים נאלצים לפרוץ, לגנוב, ולשדוד כדי לקנות מנת-סם. קשה להעריך את מספר הנפגעים האמיתיים מתוך נתוני המשטרה שמבוססים על תלונות שהוגשו בפועל. חלק ניכר מהנפגעים כלל לא מגיש תלונה למשטרה (כולל כותב שורות אלה שביתו ומשרדו נפרצו כ- 11 פעמים). די אם נניח שמסומם זקוק למכה "טובה" אחת לשבוע, כדי להגיע לאומדן זהיר של כ- 1 מיליון עבירות רכוש לשנה, מינימום. מספר הפריצות צריך להיות גבוה בהרבה, כי לא כל פריצה מניבה פירות... על פי נתוני המשטרה כ- 80 אחוז מהעבירות בישראל הן בתחום עבירות הרכוש, רובן למימון צריכת סמים.

פשע מאורגן – האיסור על מכירה ושימוש בסמים, כמוהו כאיסור על משקאות חריפים בארצות הברית בשנות העשרים של המאה הקודמת. עצם האיסור יוצר ומבסס את הפשע המאורגן. מישהו צריך לספק את הסמים למאות אלפי האזרחים שמעוניינים בהם מרצונם החופשי. האיסור יוצר פרנסה לאלפי פושעים, עבריינים ומשפחות-פשע שצריכות לברך מידי יום את הפוליטיקאים, שבאיוולתם מבטיחים פרנסה לפשע המאורגן. 

עשרות אלפי אנשים נפלטים ממעגל העבודה – יוקר הסמים (יוקר מלאכותי, בגלל האיסור) אינו מאפשר את קנייתם מעמל כפיים. לכן, אין ברירה לצרכנים, והם נפלטים ממעגל העבודה ומתפרנסים מפשע... הקטנת מעגל העובדים מקטינה את התוצר הלאומי ומגדילה את נטל המס על יתר העובדים. כמובן שחלק מהסטלנים נפלט ממעגל העבודה כי הם אינם מסוגלים או רוצים לעבוד, או מעביד שאינו רוצה אותם. 

פרמיות ביטוח גבוהות – ריבוי הפריצות ועבירות הרכוש גורר נסיקה של פרמיות הביטוח על דירות ועסקים והשקעת סרק באמצעי מיגון. יֵדַע כל המבטח את ביתו, כי הוא משלם מאות ואף אלפי שקלים מיותרים בשנה, לא רק באשמת המסוממים אלא בעיקר בגלל החוק שהופך אותם לבלתי-חוקיים. 

נזקי גוף ונפש לאזרחים תמימים – קשישה שארנקה נחטף והופלה למדרכה, ילד שהתעורר בלילה מאימת פורץ שחדר לדירה, אזרח שנורה ונהרג בשוגג בקרב בין עבריינים על שליטה בשוק הסמים. 

תשלום מיסים מיותרים למימון מלחמה מיותרת בעברייני-סם – החוק האוסר את המסחר והשימוש בסם הוא אשר יוצר את פשעי הסמים. אלפי אנשים מועסקים ומעורבים במלחמה חסרת התועלת נגד הסמים: שוטרים, בתי משפט, סוהרים, עורכי דין. עלויות מיותרות של מאות מיליוני שקלים בשנה. 

מידי מספר חודשים מפרסמת המשטרה, באופן מתוקשר ובשידור חי, מבצע לכידת 40 סוחרי סמים בבאר-שבע, ביפו, או בגליל... תסריט חוזר לאורך עשרות שנים... והתוצאה: אפס. בשבוע ה"תפיסה" משתבשת במקצת האספקה לשוק האזורי, מחירי הסם עולים, צריך לפרוץ ליותר דירות כדי לממנו, עבריין זוטר זוכה לקידום בדרגה במקום זה שנעצר זמנית... מפקד המחוז של משטרת ישראל זוכה ל-2 דקות של סיקור בטלוויזיה והכול חוזר למקומו בשלום... עד למבצע הבא. הצגה על חשבון משלם המיסים.

מיסוי - מיתוסים

מס הכנסה פרוגרסיבי: מי שמרוויח יותר משלם הרבה יותר

הטענה היא שהחלשים משלמים את מדרגות המס הנמוכות, ואילו העשירים נושאים בנטל מדרגות המס הגבוהות.

מס הכנסה מוטל בעיקר על שני סקטורים: שכירים ועצמאיים. את השכירים כלל לא מעניינת ה"פרוגרסיביות". רובם אינו יודע באיזו מדרגת מס הם מקוטלגים... אותם מעניין ה"נטו"... כמה מקבלים "ביד" בסוף החודש. ה"ברוטו" הוא בעיה של המעסיק. ה"ברוטו" הוא בסך הכול נתון תחשיבי לצרכים שונים. המעסיק מעביר את המס לאוצר מידי חודש, לכאורה בשם העובד. כאשר אנחנו כותבים "ברוטו" אין הכוונה לאותו נתון גולמי שרשום בתלוש המשכורת, אלא ל"עלות למעסיק".

חידה: כמה צריך המעסיק לשלם מכיסו (בישראל של 2015), כדי שעובד שכיר שגם אשתו עובדת ואין לו ילדים מתחת לגיל 18, יזכה לקבל 10,000 שקלים נטו "ביד" נטו? העלות למעסיק תעמוד על כ-15,000 שקלים. ההפרש הגדול מורכב מהעברות וממיסי חובה שונים (אין במקרה זה "קרן השתלמות"), חלק מההפרש יחזור בעתיד אל העובד (פנסיה, פיטורין).

מס הכנסה על שכירים הוא מס שמוטל למעשה על המעסיקים בגין עובדיהם. ככל שהמעסיק משלם משכורת גבוהה יותר לעובד, גדל הקנס שמוטל על כל שקל שהוא משלם לעובד. יוצא איפה שהמעסיק משלם "מס העסקת שכירים" – מס מחזור שרירותי על סך השכר המשולם. מס שרירותי קבוע שמשלם המעסיק וכלל אינו קשור לרווחיו. 

לעצמאיים (לרובם) יש יתרון: העצמאי מחליט בדרך כלל בעצמו כמה מס להעביר למדינה... הוא עושה זאת בעיקר באמצעות העלמת הכנסות, הגדלת הוצאות פיקטיביות, תכנוני מס יצירתיים וגלגול המס אל מחיר המוצר או השירות (עד כמה שהשוק מאפשר). 70 אחוז מהחברות מדווחות על 0 רווחים (2005)... 

בכירי רואי החשבון מתנגדים למס על קניות במקום מס הכנסה

זו הייתה תגובתם של מספר רואי חשבון ידועים לסקר מקרי, בעקבות רעיונות שפורסמו בארצות הברית לביטול מס הכנסה בארה"ב (גלובס 13.8.04). 

גם זגגים, יתנגדו לחוק שיחייב התקנת שמשות זכוכית בלתי-שבירה בכל בית... 

על ה"אובייקטיביות" של התנגדות רואי החשבון ניתן ללמוד מדיווח של צבי לביא (גלובס 2.3.05) על מחלוקת כבדה בדיון על תיקון חוק החברות בוועדת חוק ומשפט של הכנסת. 

משרד היועץ המשפטי לממשלה הציע להכניס תיקון ולפיו חברות עם מחזור קטן (עד 3 מיליון ₪ לשנה) לא יחויבו למנות רואה חשבון מבקר, על פי חוק החברות. רואי חשבון מבין חברי מרכז הליכוד הפגינו נוכחות בדיוני הועדה והפעילו לחצים, בנוסף ללחצי הלוביסטים שהעסיקה לשכת רואי החשבון. במכתב שהופץ בין חברי הכנסת על ידי רואה החשבון יוסף חממי, חבר מרכז הליכוד וחבר הועד המרכזי של לשכת רואי החשבון, הועלו כרגיל נימוקים "ציוניים": הצעת החוק "עלולה לפגוע בסדרי הממשל התקין"... כמובן שרק טובתו של עם ישראל עומדת לנגד עיניהם של רואי החשבון... 

מס הכנסה שלילי הוא כלי מצוין להקטנת העוני

מיתוס זה נכתב לפני שהתקבל חוק מס הכנסה שלילי בשנת 2008. קצבה זו אינה זוכה להצלחה בלשון המעטה. על פי נתוני רשות המיסים (2012) יש בישראל כ- 400 אלף אזרחים שזכאים למס הכנסה שלילי. בשנת 2012 מימשו הטבה זו רק כ- 100 אלף איש.  מדובר בתוספת של מאות שקלים למשכורת מידי חודש. הכתבה בידיעות אחרונות מתארת את התופעה של אי ניצול ההטבה כ"מוזרה". לדעתנו היא לא "מוזרה". חלק מהציבור אולי לא מודע להטבה, אבל חלק אחר (ואולי הרוב) שרשומים כ"בעלי הכנסה נמוכה" – רק "רשומים" כך. הם לא מעוניינים להתכתב בטפסים עם רשות המיסים... 

"מס הכנסה שלילי" הוא כינוי לקצבה המוזרמת לשכירים בעלי שכר נמוך. סתם כינוי ללא קשר ל"מס הכנסה". ככל שאתה עובד ומשתכר פחות תזכה לקצבה מוגדלת. המטרה המוצהרת היא לעודד אנשים לצאת לעבוד, במקום קבלת קצבה ללא עבודה. 

קצבה זו היא טלאי נוסף במערכת הרווחה. כל תוספת לחוקי המיסוי מגבירה את סיבוכם ומגדילה את מספר הקומבינות האפשרי לרווחים שלא תמורת עבודה. כל תוספת לחוקי המיסוי הופכת עוד עשרות אלפי ישראלים לעבריינים. כל שורה נוספת בחוק ובתקנות מס הכנסה יוצרת שעת עבודה נוספת לרואה החשבון או ליועץ המס. 

לקצבה במסגרת "מס הכנסה שלילי" זכאים בדרך כלל שכירים בעלי הכנסה נמוכה ובתנאי שגם הכנסתה הכוללת של המשפחה די נמוכה. כדי שאפשר יהיה להחליט מי זכאי לקצבה, יצטרך כל אזרח בישראל להגיש דו"ח שנתי למס הכנסה. סיפור. 

את הכלכלה אי אפשר לרמות. מעסיקים שידעו שהעובד מקבל קצבת הכנסה משלימה מהאוצר, יוכלו להקטין עוד יותר את השכר שהם משלמים ולהעביר את נטל השכר למדינה... עובדים יוכלו להגיע להסכמה עם המעסיק, לרשום בתלוש שכר נמוך ולקבל חלק מההפרש ב"שחור", במזומן או במוצרים. כך יהפכו ל"זכאים" לקצבת מס הכנסה שלילי... עשרות אלפי משכורות פיקטיביות נמוכות, חדשות, ייוולדו במשק רק כדי ליצור בסיס לקבלת הקצבה... המעסיק מרוויח, העובד מרוויח, משלם המיסים מפסיד... 

ומה עם דרוג העובדים? כל עובד יודע שיש הפרש בין שכרו לבין עובד בדרגה או בתפקיד נמוך יותר. אם עובד ידע שהכפוף לו מקבל מעתה, בזכות "מס הכנסה שלילי", תוספת קצבה שמשווה למעשה את שכרם, גם הוא ידרוש תוספת – כדי לשמור על ההפרש הקודם ביניהם... תגובת שרשרת שבסופה העני, שוב יהיה יחסית עני... 

בקנדה, נכשל הרעיון לחלוטין. נדרשו שם 4 שנים כדי להודות בכישלון ולבטל את הרעיון. בין היתר הסתבר, באופן לא מפתיע, שכמחצית מההטבה התגלגלה לידי מאכערים, רואי חשבון ועורכי דין שצצו כפטריות לאחר הגשם בשכונות עוני ועזרו לשכבות אלה, שבדרך כלל שונאות טפסים ממשלתיים, למלא אותם תוך הסדר כספי הוגן עם היועץ... 

צריך לטפל בנחישות ב"פרצות המס" למניעת "תכנוני מס"

תהליך סגירת "פרצות המס" מתבצע באמצעות תוספת חוקים שיוצרים פרצות חדשות... כותב על כך רואה החשבון נדב הכהן, מומחה למיסוי (גלובס 12.11.03): 

1. ככל שחוקי המס הולכים ונעשים מורכבים ומתוחכמים יותר, כך גדל והולך יתרונם היחסי של הנישומים בעלי היכולת, העושים שימוש בייעוץ מקצועי צמוד ויקר. ברור גם שתחושת אי-הוודאות איננה תורמת לחידוש הצמיחה במשק. 

2. ככל שנטל המס כבד יותר, כך כדאי להקים ולתחזק מבנים מלאכותיים ומיותרים, שכל תכליתם להרחיק את גובֶה המס מכספי הנישום. כן גדל התמריץ לביצוע עבירות מס "רכות". 

3. משלם המיסים מן השורה, שמוצא את עצמו – שלא בטובתו – נכתש על ידי מכבש המס מבלי שיידע להבחין בין ימינו לשמאלו, ואף נקנס לעיתים קרובות בשל "מחדליו" (האמיתיים והמדומים), מפתח בהכרח תחושות של מצוקה ומריריות, שאינן מסייעות לו או לזולתו. 

4. המדינה נאלצת להשקיע משאבים שוטפים רבים (בעיקר במונחים של כוח אדם מיומן), על מנת להפעיל כהלכה – פחות או יותר – את מערכת המס המסובכת והכבדה, שפותחה במשך השנים, תוך כדי קיום הליכי שומה, השגה, שיפוט וערעור (במקרים לא מעטים). 

5. מפעם לפעם גוברת ידה של הגישה המעשית, ואזי נאלצים קברניטי המשק להכריז על מהלכים של שמיטת חובות, הקלות מס של ממש לתושבי חוץ, וכיוצ"ב. כל אלו מביאים לתסכול נוסף, בבחינת "מדוע דרך רשעים צלחה".

 צריך חוק האוסר על תכנוני-מס

תכנון מס מוגדר כשימוש באמצעים חוקיים להפחתת חבות המס. אזרח ש"מתכנן" את תשלום המס בוחן, בדרך כלל בעזרת יועץ מקצועי, דרכים שונות ויצירתיות להצגת הכנסותיו, הוצאותיו, עיתוי ומיקום ביצוען. המטרה – לבחור את דרך הפעולה שתמזער את תשלום המס. 

ככל שחוקי המס נערמים כך הם גם מסתבכים והולכים. כל פרצה שמתגלית על ידי השלטונות גוררת חקיקה נוספת ל"סתימת" הפרצה. התקנה החדשה מולידה גם היא, לעיתים קרובות, אפשרויות תכנון נוספות. ככל שהתאגיד גדול יותר ופריסתו גלובלית יותר – כן קשה יותר לגבות ממנו מס. חברת ההיי-טק אמדוקס, נחשבת לחברה ישראלית אך מקום רישומה הוא באי בשם גרנזי (אי שם בתעלה האנגלית). אילו הפיקה אמדוקס את רווחיה בישראל, היה נציב מס הכנסה מחרים חלק ניכר מהם ומקטין את כושר התחרות של החברה מול מתחריה. 

מידי פעם מועלות הצעות פופוליסטיות בלתי אפשריות "למלחמה בתכנוני המס". צריך להלחם במערכת המס הנוכחית ולהעבירה מהעולם, הצורך בתכנוני מס יהיה מינימאלי, ואז אמדוקס וחברות רבות אחרות יקבעו את מושבן בישראל. 

"מתרחבים פערי ההכנסות: ההכנסה בעשירון העליון פי 13.5 מבתחתון"

כותרת שגרתית שחוזרת על עצמה מידי שנה, לאחר ביצועו של "סקר הכנסות" על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסקר מתבסס על מדגם מייצג של 14,201 משקי בית. 

הסקר מבוצע על סמך נתונים רשמיים שמצויים בידי השלטונות ומטבע הדברים מתעלם ממספר גורמים משמעותיים ביותר שקשה אפילו לאמוד את היקפם, להלן חלקם:

פעילות השוק השחור – על פי הערכות של חברת BDI ביזנס דטה ישראל אנחנו במקום ה-6 המכובד בעולם, עם היקף העלמות-מס מרשים של כ- 22% מהתמ"ג. לדברי חברת BDI כוח העבודה בתחומי עיסוקו של השוק השחור, הוא כוח עבודה בעל השכלה נמוכה יחסית כגוון שיפוצים, ניקיון, הימורים, שירותי מין ועוד וכן שיעורים פרטיים. אין ספק שרוב הפעילים ה"שחורים" ממקמים את עצמם בעשירונים הנמוכים. 

משכורות פיקטיביות – להערכת גורמים רשמיים קיימת תופעה נרחבת של העסקת עובדים במשרות פיקטיביות (סגן נציב מס הכנסה ג'קי מצא גלובס 27.7.03): רישום קרובי משפחה כמועסקים שכירים בעסק כדי להנמיך את מדרגת המס השולי. ניתן להמר שכמעט לא קיים עסק, או חברה קטנה, שבעליה אינו מקטין בדרך זו את תשלומי המס. מדובר כפי הנראה בעשרות אלפי "שכירים". חיסכון המס השנתי בשיטה זו עשוי להגיע לכ- 25,000 ₪ ויותר לכל מועסק פיקטיבי. בעל עסק, המקטין כך את הכנסותיו הרשמיות, יורד לעשירון נמוך יותר. המועסק הפיקטיבי ימוקם בעשירון נמוך עוד יותר (הכנסתו נמוכה כדי לנצל הפטור במדרגות המס הנמוכות). 

תרומת תקציבי הרווחה לסטטיסטיקה – כדי להימנות עם קבוצות ה"מגיע לי", ולקבל תשלומי העברה מהמדינה, אסור לדווח על הכנסות: מטפלת לתינוק שדורשת כסף מזומן; "מובטל" שעובד ודוחה, בהסכמת המעסיק החדש, את המשכורת הראשונה עד לאחר תום הזכאות לדמי אבטלה; זוג שמתגרש פיקטיבית כדי לזכות במעמד של אם חד-הורית; ועוד עשרות קומבינות שהשלכתן הסטטיסטית מתבטאת במיקום בעשירון הכנסה נמוך. 

עוני מתוך בחירה – מאות אלפי חרדים בחרו להשתייך לעשירון תחתון ולהחליף עבודה בלימוד תורה וריבוי ילדים. חלקם עני מאד אך שלם נפשית עם אורח חייו. חלק לא מבוטל מהם עובד, משתכר, אך נזהר שלא לדווח על כך.

צרוף גורמים אלה ואחרים אינו מאפשר הסקת מסקנות על פערים מתוך הסטטיסטיקה הרשמית. 

הפער ברמת ההכנסות בין עשירים לעניים הוא בלתי נסבל

קנאה היא תופעה אנושית מובנת. תחושה של אי שביעות רצון עצמית לנוכח מצבו המשופר של האחר. האחר יכולה להיות הילדה הכי יפה בכתה, הספורטאי המוכשר או איש העסקים המוצלח. לעיתים, הקנאה היא יסוד החלום להדביק את האחר. לעיתים, דחף לשיפור המצב בפועל. בעת החדשה הפכה הקנאה בעשירים לאידיאולוגיה. המקור הוא כפי הנראה הרעיון המרכסיסטי שהעשיר מגיע למעמדו על ידי ניצול עבודת כפיו של העני. הפועל יוצר את העושר. העשיר קוצר וצובר אותו. מתעשרים על ידי ניצול העניים. את העשיר יש לחסל, אבל ברגע שהעשיר נשלח לסיביר – נסגר גם מקום העבודה של העני. נוצר שוויון – קיבלנו שני עניים – שני מדוכאים. פקידי המדינה לא הצליחו, כמובן, לשחזר את מקום העבודה שנסגר. 

אינטלקטואלים והוגי דעות אימצו את הרעיון עם תיקון קל: את העשיר לא צריך לחסל, אלא רק לחנוק ולאפשר לו לנשום מידי פעם (או לפחות לשאוף לכך...). פוליטיקאים תרגמו את האידיאולוגיה לכלי לגיטימי "לתיקון העוול" ולמדיניות מקובלת בעיקר באמצעות מערכות מיסוי ורגולאציה שאמורות, באמצעות המדינה, לקחת מרכושם של העשירים. התוצאה דומה: פגיעה במקומות העבודה שנוצרים בתחתית הפירמידה ובחלחול הרווחה אל השכבות הנמוכות. 

הפער אינו חשוב. חשובה רמת ההכנסה האבסולוטית של העניים. הכנסה שתאפשר קיום סביר. במשימה זו מצליח השוק טוב מאשר ממשלות. במקורות היהודיים נאמר: "איזה הוא העשיר? השמח בחלקו". לא "השמח בהקטנת הפער". זו כבר המצאה מאוחרת יותר. 

הממשלה צריכה להשקיע בכלכלה כדי להגדיל את העושר

ממשלה צריכה לממן אך ורק "מוצרים ציבוריים" שרובם אינם כלכליים (ביטחון, משטרה, בתי משפט). ממשלה שמשקיעה בפעילות עסקית מקטינה את העושר. 

כדי לגייס כסף להשקעה ממשלתית צריך להטיל מיסים, בעיקר על בעלי יכולת כלכלית, לגבות את הכסף ולהשקיעו באמצעות פקידי ממשלה. בדרך, טובע חלק מהכסף במצולות הביורוקרטיה הממשלתית שצריך לפרנס גם אותה. היתרה "מושקעת" תמיד באופן פחות יעיל מאשר השקעה פרטית. כאשר ממשלה משקיעה אין "בעל-בית". כסף בידי פוליטיקאים "מושקע" לרוב לפי שיקולים פוליטיים ולא כלכליים. יוצא מכך שמעורבות ממשלה מקטינה את ההשקעות היעילות ומגבירה את השקעות הסרק. "עושר" לא יכול לצאת מזה. 

יש לנהל מלחמת חורמה בהון השחור

הון שחור נובע משני מקורות: העלמת מס ופעילות עבריינית. בפעילות העבריינית אכן צריך להילחם. רוב ההון השחור מקורו בהעלמות מס ויש להכריז מלחמת חורמה על הגורמים המביאים להיווצרותו, דהיינו – על המשטר הכלכלי הקיים. העלמות מס נוצרות בגלל שילוב של מיסוי גבוה עם מערך של פיזור הכסף על ידי הממסד הפוליטי. הבזבוז הממסדי וקיומו של סקטור אוכלי-חינם ענק, מעניקים גושפנקא "מוסרית" ואידיאולוגית לסרבן התשלום. 

קבוצות מעלימי המס מקיפות כמעט את כל האוכלוסייה, החל במורה הפרטי, וכלה בתעשיין ובקבלן. יש מעלימי מס שהם "עברייני מס" ויש מעלימי מס חוקיים שמנצלים את פרצות המערכת. הסביר זאת הסופר אפרים קישון ז"ל: 

"...שיטתו של שר אוצרנו... גם של קודמיו במשרה זו... הוא אוסר את הנשימה על תושבי המדינה, ואחר כך תופס את הנישומים בכלכלתם... קובעים שיעורי מס אבסורדים שאינם מאפשרים קיום הוגן אלא למלשינים... השיטה הקיימת מותירה לנישום הישראלי קשת רחב של אפשרויות לפי בחירתו האישית: הוא יכול לרמות, לרדת מהארץ – או להשיג הקלות משר האוצר... (מעריב, 18.5.73). 

ההון השחור נעלם "מתחת לבלטות"

ההון השחור לא "נעלם". רובו ממוחזר לכלכלה ומניע את המשק, מעלה את רווחת האזרחים. הוא "שחור" מנקודת ראות שלטונות המס, אבל אינו "שחור" מבחינת התועלת הכלכלית. יעילותו הכלכלית פחותה מזו של ההון "הלבן" כי קשה יותר להשתמש בו, יש צורך להלבינו וחלקו מוברח לחו"ל מחוסר ברירה. חשיבותו וחיוניותו של ההון השחור גדלה ככל שגדלה שליטת המדינה בכלכלה. במדינות הקומוניסטיות, בהן כל המשק נשלט על ידי המדינה, הציל ההון השחור את הכלכלה מקריסה מוחלטת ורעב המוני. 

מיסוי כבד על בעלי הכנסות גבוהות יתרום לצמצום העוני

מי הם בעלי ה"הכנסות הגבוהות"? תלוי את מי שואלים. תשובתה של פועלת במתפרה בנצרת ודאי תהיה שבעל הכנסה גבוהה הוא השכן שמרוויח 8,000 ₪ בחודש. חבר אגד ודאי יענה שבעלי ההכנסה הגבוהה הם עובדי חברת חשמל שמרוויחים 17,000 ₪ לחודש בממוצע. ועובדי חברת חשמל יטענו ש... 

בניגוד לדעה המקובלת, מיסוי לצורך העברת כספים לאזרחים אחרים אינו מוסרי. זו הפקעה בוטה של זכות הקניין. החרמת פרי עמלו של העובד על ידי פוליטיקאים שמחליטים למי להעביר חלק מהכסף המוחרם (חלק נשאר אצלם...). 

מיסוי כבד אינו יוצר עושר, אלא מבריח עושר ומסיט כספים שהיו מיועדים להשקעה ולהגדלת העוגה לצריכה שוטפת. כך הופך מיסוי כבד את כל האזרחים, לא רק לעניים, אלא גם למדוכאים. סוציאליזם מחייב משטר טוטליטארי רודני. 

מפרט הכלכלן, דר' שמואל גולדמן, שהוציא לאור במשך שנים רבות ירחון "למשקיע" (ספטמבר 1990). על רקע המציאות הכלכלית בשנות השמונים: 

"במשק סוציאליסטי, השלטון מחלק כראות עיניו את ההכנסה מהתפוקה המקומית. כלומר, ההכנסה הפנויה (לאחר מיסים) של הפרט אינה פונקציה של התפוקה שלו, אלא של החלטת השלטונות. בצורה זו יכולת הצריכה של כל פרט אינה פונקציה של הייצור שלו, אלא של ההכנסה שהוא מקבל מהשלטונות. 

ברור שכדי לקיים משק סוציאליסטי במובן זה (שבו השלטונות מקיימים שליטה מוחלטת על הנעשה במשק), דרוש שלטון טוטליטארי. אחרת אי אפשר יהיה להכריח את האנשים לקבל הכנסה [נמוכה], שאינה פונקציה של הייצור שלהם... 

...במשק סוציאליסטי מימון ההפסדים נעשה על ידי הממשלה, שצריכה להעביר הכנסות מתאגידים אחרים (ומפרטיים) לתאגיד המפסיד. גם מימון סקטור ציבורי גדול נעשה על ידי מיסוי תאגידים ועובדים רווחיים. במשק סוציאליסטי הסקטור הציבורי גדול מאד, כיוון שאין כל תמריץ לעבוד בעבודות יצרניות. כמו כן, הסקטור הציבורי, ובייחוד חלקים מסוימים ממנו, מהווה את הבסיס הפוליטי למשטר. כאמור, פעולת העברה כזאת של הכנסות אפשרית לאורך זמן רק במשטר טוטליטארי. במשטר חופשי מתעוררת התנגדות להעברת הכנסות כזו, ואז חוזר המשק לתנאי כלכלה חופשית, או שהוא מתנוון לחלוטין ואז גם המשטר נעשה טוטליטארי (כדי לחלק את המעט שמיוצר במשק)... לכן, מה שקיים בארץ אינו משק סוציאליסטי, אלא משק של 'שנור' (קבצנות ונדבות)". 

מדינת ישראל צועדת בשנים האחרונות באיטיות לעבר כלכלת שוק חופשי. בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הצלחנו לקיים סוציאליזם ללא רודנות בזכות ייחודיות ישראלית – משטר שהתבסס על קבצנות ונדבות ("שנור") – כספים מיהדות העולם, שילומים מגרמניה והסיוע האמריקאי העמידו לרשות המשק הקטן, סכומים גבוהים יחסית, שאפשרו לפוליטיקאים לפזר כספים למקורביהם. כסף שמקורו אינו במיסוי. בעשורים האחרונים נפתח המשק לשוק העולמי: הסכמי סחר עם אירופה וארצות-הברית שבמסגרתם הוקטנו המגבלות על יבוא מתחרה. מהפכת המחשוב והמידע שהתחמקה במקרה מרגולציה ממשלתית מסורתית. כל אלה תרמו לצמיחת התוצר והקטינו את חשיבות ה"שנור". 

סוציאליזם מוחלט (קומוניזם) אכן אינו יכול להתקיים ללא משטר טוטאליטרי. סוציאליזם "מתון", כמו זה הנהוג בישראל ובמדינות המערב, יכולים להתקיים בכפיפה אחת עם דמוקרטיה חופשית למדי. משטר זה המכונה "סוציאל דמוקרטיה" פוגע גם הוא, בסופו של יום, בצמיחה וברווחה. אתר זה מנסה להוכיח תפיסה זו. 

צריך להקטין את אי-השוויון בחברה הישראלית כדי להשיג "חברה סולידארית"

במינוח "חברה סולידארית" הכוונה לחברה בה לאזרח אכפת ממצבו של הזולת. כיצד אפשר לצפות לסולידאריות מאזרח שחלק ניכר מרכושו מוחרם על ידי אזרח אחר באמצעות הממשלה? אפילו הפרופסור ל"צדק חברתי" נפגש בסוף השנה עם רואה החשבון שלו כדי לטקס עיצה כיצד לשלם פחות מס הכנסה – צעד אנטי-שוויוני ואנטי-סולידארי בעליל... 

אכן, אפשר מתוך סולידאריות וחמלה לעזור לעני, אך זה אינו מתפקידה של ממשלה וגם לא ביכולתה. עוני אפשר להקטין רק באמצעות עבודה ויוזמה במשק חופשי ופתוח היוצר הזדמנויות בכל רמות ההשתכרות. משק בו המיסוי מינימאלי והמגבלות אפסיות. חברה פורחת ושבעה תעזור לעניים מתוך חמלה כדי שיגיעו לסף קיום מינימאלי ממנו יוכלו לנצל את קשת ההזדמנויות במשטר חופשי משגשג. עזרה כדי להתקיים ולא כדי "לצמצם את אי השיוויון". 

על הממשלה לדאוג להעלאת רמת החיים של עניי החברה

בכל צורת משטר וחברה יש עניים. ככל שהמדינה יותר סוציאליסטית וממשלתה מרבה "לדאוג" לרמת חיי העניים – מתרחב העוני. במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר – כמעט כולם היו עניים. בקובה ובצפון קוריאה, המדינות הקומוניסטיות האחרונות, עומדת ההכנסה לנפש על כ- 30 דולר לחודש. במדינות אלה הממשלה דואגת לכול – החל מחינוך וכלה בתעשייה – הכול בבעלות ממשלתית. שוויון מלא. שוויון של עניים. 

עושר נוצר בזכות כישרונם של אזרחים. מיצוי הכישרון ומסחורו לעסק אפשרי רק במדינה חופשית. איש איש ומומחיותו מייצרים תפוקה ומקבלים תמורה כספית. במדינה חופשית מצליחים רוב האזרחים לייצר תפוקה העולה על צריכתם השוטפת ואת היתרה לחסוך. כספי החיסכון הם מקור ההשקעות במשק. ההשקעות (במכשור, מחשוב, השכלה וכו') מגדילות את פריון העבודה של האזרחים אשר שוב מעלים את תפוקתם, משכורתם וחסכונותיהם. הצמיחה בעיצומה. כך נוהג רובו של הציבור במדינה חופשית וזו תרומתו לעצמו, ממנה נהנה גם הזולת. 

חלק קטן בלבד של האזרחים ניחן בתכונה יוצאת דופן – הכישרון לזהות הזדמנויות עסקיות בשילוב עם אופי שמאפשר להם להתמקד במימוש הרעיון, לקחת סיכון, לוותר על אורח חיים שגרתי, לדבוק במטרה ולהקים מיזם שמצליח. חלקם מתעשר. חלקם פושט רגל. 

המעטים שהצליחו להתעשר בזכות כישרונם, בין אם בעסק, אמנות, ספורט, או המצאה ייחודית, משתמשים בחלק קטן מאד מכספם לצריכה עצמית – יתרת הכסף מושקעת על ידם, ובזכות היותם מוכשרים מטבעם – ההשקעה, בדרך כלל, גם מניבה הצלחה נוספת. ההון שמושקע מקים מפעלים, חברות שירותים, מיזמים. כך נוצרים מקומות עבודה בכל רמות ההשתכרות, גם עבור עניים שבתחתית הסולם. בדרך זו מחלחל העושר ומעלה את רמת החיים של כל האזרחים. אין דרך אחרת. תרומתו של עובד הניקיון בחברת היי-טק, להצלחת החברה, זניחה יחסית לתרומתו של מתכנת ראשי. קל לגייס עובד ניקיון. קשה לגייס מתכנת ראשי מתאים. השוק קובע את פער השכר ביניהם. כישרונו של המתכנת הראשי עלול לקבוע אם החברה בכלל תתקיים, אם מקום העבודה של עובד הניקיון ישרוד. חברת ההי-טק זקוקה לשניהם (אם כי לא באותה מידה). 

לממשלה כלל אין תפקיד בשיווי משקל עדין זה. כל התערבות שלה תקטין את המשאבים העומדים לרשות המשקיעים ותקטין את מספר מקומות העבודה שהשוק יכול ליצור, לאורך כל שרשרת התעסוקה. התערבות הממשלה תגדיל את העוני. תפקיד הממשלה במעגל זה הוא אחד: לא להפריע! 

מדינת ישראל לא צריכה להיות הראשונה להנהגת מס מחזור

דווקא כן. המעבר לעידן החדש יקנה למדינת ישראל יתרון יחסי אדיר לעומת מדינות מערב אחרות. מדינות רבות ילכו בעקבותינו. באותן שנים, עד ש"האסימון ייפול" למדינות אחרות, תוכל מדינת ישראל לבסס את רמת החיים הגבוהה בעולם לתושביה. סוף סוף אולי נהיה "אור לגויים"… 

נטל המס בישראל גבוה/נמוך מאשר במדינות אחרות

קשה להשוות בין מדינות כי הנתונים אינם תמיד על בסיס זהה. יש מדינות בהן הפרשות לפנסיה נכללות בחישוב נטל המס ואילו בישראל תשלומים לפנסיה אינם כלולים בנטל המיסים, מס בריאות נכלל בישראל במסגרת הנטל, לא כך בארה"ב בה תשלומים עבור בריאות נחשבים כתשלומי ביטוח אחרים. 

היחס בין המס לתוצר של מדינה מושפע בכיוונו של המחזור הכלכלי בה. בתקופת גאות כלכלית, קצב הגידול בהכנסות ממיסים גבוה מקצב גידול התוצר. באותה תקופה יירשם גידול בנטל המס. 

יש מדינות בהן מוטל מס הכנסה גם על ידי מדינת המחוז (ה- STATE) בנוסף למס הכנסה פדראלי (ארה"ב, קנדה, גרמניה) וכדי לסבך יותר את ההשוואות, אז בחלק מהמדינות מוכר המס שמטילה מדינת המחוז כהוצאה בחישוב המס הפדראלי… 

ואם לא די בכך, קיימת גם הכלכלה השחורה. היקפה משתנה ממדינה למדינה וגורמת לכך שרווחת האזרח גבוהה באופן משמעותי מהמשתקף בנתונים הרשמיים... בשנת 1985 החליטה ממשלת איטליה לבצע תיקון בתחשיבי התוצר הלאומי של איטליה. הכלכלנים היו תמימי דעים שמצבו של האיטלקי טוב בהרבה מהמשתקף בסטטיסטיקה. התיקון העלה בבת אחת את התוצר הלאומי האיטלקי בכ- 19 אחוזים!! נראה שמאז שוב הצטבר שם פער... ואכן מידי תקופה מתבצעת באיטליה "התאמה".

גם אם ניקח בחשבון את הנאמר, נטל המס בישראל גבוה במידה ניכרת מאשר בארצות הברית, מדרגות המס נמוכות בהרבה (סף ההכנסה ממנה מתחילים לשלם מס). כך גם במס חברות. 

מס מחזור יחסל עסקים בהם שיעור הרווח מצומצם יחסית למחזור

ישנם עסקים שטוענים לשיעור רווח נמוך מאד יחסית למחזורם. עסקים אלה בנויים על רכישה ומכירה בהיקפים גדולים מאד, כאשר שיעור הרווח נאמד בפחות מ- 10 אחוזים מהתמורה הנגבית עבור הסחורה. לדוגמה: מסחר ביהלומים. מס מחזור בשיעור של 5 אחוז עלול לכאורה לחסל את מרבית הרווח. רשת הכול-בו האמריקאית הענקית וול-מארט עובדת על שיעור רווח של 4% מהמחזור 

הטענה אולי נכונה במסגרת המערכת הכלכלית הנוכחית. כלומר, אם היום יונהג מס מחזור בנוסף למערך המיסוי הקיים ובמסגרת כללי המשחק הנוכחיים במשק – ייתכן שהתוצאה תהיה חיסול הרווח בעסקים עם שולי רווח צרים. אך העידן החדש מתבסס על שינוי מוחלט ומקיף של כל כללי המשחק הכלכלי. חלוקה מחדש של הקלפים, "פריש מיש". 

בעידן החדש יקטן העול הממשלתי הקיים על המגזר העסקי באופן משמעותי: יוּתרו חסמי ביורוקרטיה ורגולציה, תקטן עלות התשומות והייצור (החל משכר דירה וכלה בשכר עבודה), יבוטלו כל המיסים האחרים. צעדים אלה פועלים בכיוון של הגדלת שולי הרווח. אותה החוליה בשרשרת הייצור של מוצר מסוים אשר פועלת בשולי רווח צרים, תתמקם מחדש בשרשרת באופן שהתשואה על ההון המושקע בעסק תישמר. ייווצר שיווי משקל חדש כאשר חלק מהמס נספג וחלקו מגולגל הלאה עד לצרכן. עסקי יהלומים, לדוגמה, רשת וול-מארט, אילו פעלה בישראל, הייתה צריכה להעלות את שיעור הרווח על לפחות 9% מהמחזור כדי שתוכל לעמוד בתשלום מס מחזור. לעומת זאת, הרשת הייתה חוסכת בהוצאות מס אחרות (מס על שכר עבודה, מכס ועוד). 

יחד עם זאת, כל מעורבות ממשלתית גורמת לעיוות. מיסוי הוא התערבות ממשלתית כפויה. בעידן החדש ימוזער היקף העיוותים הנובעים ממעורבות ממשלתית אך לא יעלם. ייתכנו ענפים שהם "רווחיים" כיום אך כאשר ייזרקו למים הקרים, ללא הגנה מלאכותית שנבנתה סביבם – הם יטבעו. בעזרת "הגנה" ממשלתית מתאימה אפשר "להרוויח" בישראל אפילו מייצור מכוניות, מגידול אורז שצורך מים רבים, או להפיק זהב ממי הים. 

מס מחזור עלול לגרום לכך שגם עסק שלא מרוויח ישלם מס

זו בדיוק תכליתו של המס. מס בעידן החדש הוא תשלום למדינה עבור שירותים ציבוריים שהאזרח מקבל ובעיקר שירותי ביטחון, משטרה, משפט, מנגנון הדמוקרטיה. גם עסק מפסיד, או אזרח מובטל ממשיכים לקבל את השירותים ולכן עליהם לשלם. 

עסק מפסיד או אזרח מובטל ממשיכים לשלם שכר דירה, ארנונה,או חשמל – אין סיבה שיחדלו לשלם עבור שירותים אחרים שהם צורכים רק משום שהמדינה היא זו שמוכרת את השירות ולא העירייה או חברת החשמל. 

תשלום מס מתוך רווחים בלבד, מאפשר קומבינות יצירתיות של התחמקות מתשלום, למרות שמתחמק ממשיך להינות משרותים שהמדינה מעניקה לו בהגנה על משפחתו וקניינו.

מיסוי בעידן החדש

מהו "מס צודק"?

"מס צודק" הוא מס שאחרים משלמים ולא אני. לא קיים "מס צודק" וכל שיטת מיסוי גורמת לעיוותים כלכליים. אזרח צריך לשלם עבור השירותים שהוא מקבל מהמדינה וזו צריכה להיות תכליתו היחידה של המיסוי. לא מתפקידה של מערכת גביית המס לעזור לשכבות חלשות, לא "לצמצם פערים" (למרות שמרבית הציבור חושב שכן) וגם לא לסייע למשקיעים; לא לעודד עובדים, לא עידוד ילודה ואפילו לא עזרה לחולים. גם בעידן החדש יתכנו תקציבי העברה, אך אישורם יהיה כרוך באישור רוב מיוחס מאד במשאל עם.

תשלומי תמיכה בקבוצות אוכלוסייה, אם יהיו, ימומנו מצד ההוצאות של התקציב ולא בשלב הגבייה. כלומר, המיסוי יהיה אחיד לכולם (בשיטה שנדון בה בהמשך) ואם יוחלט על תמיכה בקבוצה מסוימת – היא תבוצע ישירות מהתקציב ולא כהנחה במיסוי בשלב הגבייה. 

כאן ראוי לציין כי מרבית הציבור סבור שהמיסוי צריך לשמש כלי בידי ההנהגה להשגת "יעדים לאומיים" בחינוך, בריאות, רווחה, פיזור אוכלוסייה, עידוד ילודה, עידוד תעשייה ועוד. אתר זה שולל את התפיסה המקובלת במרבית התחומים. ייתכן שגם בעידן החדש יוחלט על "יעדים לאומיים" (יוחלט במשאל עם וברוב מיוחס מאד – ראה פרק דמוקרטיה). יעדים אלה יבוצעו, כאמור, לא על ידי פטורים ממס, אלא על ידי העברת כספים לקבוצת היעד אחרי שנגבה מס אחד ויחיד שמוטל על הפעילות הכלכלית של כל האוכלוסייה. באופן זה, תוכל הממשלה בעידן החדש, להציג בשקיפות מלאה וללא מסך הסוואה, את הסכום בתקציב שמועבר מאזרח א' אל אזרח ב'. ניתן יהיה להציג באופן ברור את ההשלכות של הוצאה מוצעת חדשה מתקציב המדינה: "בכמה יגדל המס שנצטרך לשלם אם נאשר במשאל עם הוצאה זו". 

פקודת מס הכנסה מלאה כיום ב"חורים". רוב הפקודה היא רשימת פטורים והקלות. הפוליטיקאים מחליטים על גודל החורים ומי יהיו ה"עכברים" שייהנו... 

השירותים העיקריים שמס צריך לממן הם שירותים שמוגדרים כ"מוצרים ציבוריים", כגון: ביטחון, משטרה, משפט, מערכת השלטון הדמוקרטי ואפילו תאורת רחובות. 

האם כל האזרחים נהנים במידה שווה מרשת ההגנה שהמדינה מסוככת עליהם? האזרח, עני ועשיר כאחד, נהנים במידה שווה רק מהגנת המדינה על חייהם. חיל-האוויר מגן במידה שווה על השמים שמעל לעשיר ולעני. לפיכך, נראה לכאורה ש"מס גולגולת" אחיד, סכום אחד ושווה שכל אזרח ישלם, הוא ה"מס הצודק". לעומת זאת, עשיר בעל רכוש, מנצל את שירותי ההגנה של המדינה, ואת המנגנון הדמוקרטי שלה, כדי להגן גם על קניינו, על רכושו הרב. קשה למדוד, או להגדיר במדויק, מנגנון שייחשב את מידת ההנאה של כל אזרח משירותי המדינה ובהתאם לכך לחייבו במימון תקציב המדינה. די אם נסכים כי מוצדק שעשיר ישלם יותר כי הוא נהנה יותר משירותי המדינה... 

ניתן לראות את תשלום המס כפרמיית ביטוח שהאזרח משלם למדינה, בעיקר על שירותי ביטחון פנים וחוץ. אילו ניתן היה לקבל שירותי ביטוח אלה כמיקור-חוץ – אין ספק שחברת הביטוח הייתה מחייבת בפרמיה גבוהה יותר בעל בית בסביון לעומת בעל דירה בקרית אונו השכנה.  

מידת הכפייה הממשלתית הראויה בעידן החדש

מתפקידה של המדינה לקיים מערכות ביטחון, משטרה, משפט, ענישה ומספר שירותים ציבוריים אחרים המאופיינים כ"מוצר ציבורי". מוצר שכל אזרח נהנה ממנו גם אם יסרב או יתחמק ממימונו. שירותים אלה ממומנים באמצעות מיסים ואין דרך אחרת לקיימם. מס הוא תמיד כפוי. 

החוקה בעידן החדש תעניק סמכות לממשלה לגבות מיסים במידה הדרושה למימון אותם השירותים בלבד. למדינה לא תהיה סמכות ליטול כספו או רכושו של אזרח שהרוויח ביושר ובדין על מנת לסייע לאזרח אחר, גם אם האזרח זכה באופן אקראי בזכות קניינית כגון ירושה או הימורים. (ראה פרק המשטר הדמוקרטי). 

במשטר הקיים, של דמוקרטיה סוציאליסטית, יש למספר קטן של פוליטיקאים שגיבשו באותו יום רוב מקרי, לרוב בזכות פשרות או דילים בנושאים אחרים, סמכות לכפות על רוב האוכלוסייה העברת כסף לקבוצה כלשהי. בעידן החדש תוגבל יכולתם של הפוליטיקאים להעביר כסף או להעדיף סקטור. העברת כספים למגזרי אוכלוסיה מוגדרים עדיין תהיה אפשרית, אך תחייב משאל עם ואישור ברוב מיוחס. דמוקרטיה מכונה לעיתים "עריצות הרוב", אך בשיטה הישראלית נדרש רוב זעום מאד כדי ליצור "עריצות". במקרים רבים, "הרוב" בסופו של דבר, הוא רוב של עסקנים פוליטיים ולא רוב בעם. 

אין הצדקה מוסרית (או אחרת) להחרים מרכושו של אדם ולהעבירו לאחרים. אין הצדקה לכפיה. אין צידוק לעונש המוטל על אזרחים שמרוויחים יותר מאחרים. מכיוון שמס הוא החרמה הכרחית של רכוש פרטי –  צריך ליצור מנגנון וצורת משטר שיבטיחו גביית מס מינימלית, כמה שפחות מס. 

משאל-עם שיאשר, לדוגמה, העברת קצבאות לאמהות חד-הוריות, יבטא בכך הכרה גורפת בנחיצות התמיכה. הקצבה תאושר אם 80% מהמצביעים יאשרו אותה ויביעו הסכמתם לתוספת המס הנדרשת למימון ההטבה. מידת הכפייה שבהטלת מס זה תהיה מזערית. מאידך גיסא, אם כבר קיימת תמיכה כה נרחבת בהטבה, סביר שעמותות יוכלו לגייס את המימון באמצעות תרומות וכלל לא יהיה צורך בחקיקה. 

כמה כסף יידרש לממשלה בעידן החדש

"החיסכון" בתקציב המדינה, שמפורט בהמשך, נובע מיישום תפישת העולם המתוארת באתר זה ומבוסס על 9 דרכים עיקריות:

1. ביטול מוחלט של משרדי ממשלה ומוסדות שפעילותם מיותרת להשקפתנו, כגון: נשיאות המדינה, משרד החקלאות, משרד המסחר והתעשייה, הטלוויזיה הלימודית, משרד המדע, משרד התיירות ועוד רבים. 

2. ביטול חלקי של משרדי ממשלה שמרבית פעילותם תבוטל. שאריות המשרד הממשלתי יאורגנו כמחלקה במשרד הפנים, לדוגמה: משרד התקשורת, משרד השיכון, משרד הבריאות. 

3. הפרטת פעילויות ושירותים. שירותים שהציבור זקוק להם אך הם לא יינתנו על ידי המדינה אלא על ידי הסקטור הפרטי או עמותות עצמאיות. לדוגמה: שרות התעסוקה, שירותי דת, תרבות וספורט, בנק הדואר. 

4. מימון ישיר, על ידי האזרחים שנזקקים לשרות: השקעות ותחזוקה של מערכת התחבורה והכבישים (ממיסי הדלק), מימון מערכת המשפט (מאגרות משתמשי השירות), מימון משק המים (ממכירת מים במחיר ריאלי). מערכות אלו יאורגנו כ"מערכות סגורות", רשויות שמממנות עצמן שלא דרך תקציב המדינה. 

5. חיסכון הנובע מביטול מימון ממשלתי: ביטול מימון ממשלתי מתוך תקציב המדינה. לדוגמה: לרשויות מקומיות (יצטרכו להסתדר עם הארנונה בלבד), ממשלה לא תעסוק בשיכון, וגם לא בהתיישבות, לא בתעשייה ולא בחקלאות. 

6. חיסכון הנובע משינוי שיטת המימון של שירותים שיופרטו כגון בריאות וחינוך. 

7. חיסכון הנובע מייעול והקטנת מערכות ביורוקרטיות כתוצאה משינוי מבני בשיטת פעולתן: משרד החוץ, כנסת ישראל, תקציב הביטחון, רשות המיסים. 

8. חיסכון הנובע משינויים ערכיים בתפיסת העולם: ביטול קצבאות, הקטנת קצבאות, הגדלת מימון עצמי של שירותי בריאות וחינוך. 

9. ירידה בהוצאות הנובעת משינויים מקרו-כלכליים: קיטון בחובות החוץ והפנים כתוצאה מירידה מתמשכת במדד המחירים לצרכן, התחזקות השקל מול מטבעות-חוץ.

10. הקטנת הוצאות המדינה כתוצאה משינויים בחוקי עבודה, כגון איסור מוחלט על שביתות בסקטור הציבורי (איסור שביתה קיים היום רק בזרועות הביטחון: צבא, משטרה, שב"כ וכו'), ביטול מוסד "הקביעות בעבודה" ועוד. 

להסברים מפורטים הנכם מוזמנים לעיין בפרק המתאים באתר. 

...אז כמה כסף יחסך מתקציב המדינה?

רצוי לקרוא פרק זה לאחר גלישה ביתר הפרקים. בשנת 2005 ניסינו לאמוד מספרית את סדרי הגודל של הוצאות הממשלה בעידן החדש. הגענו להערכה של תקציב מדינה הנמוך בכ- 40% מהתקציב באותה שנה (ללא פירעון חובות מדינה). לא כל הירידה בתקציב היא "קיצוץ" שכן חלק נובע מארגון כ"מערכת סגורה" חוץ-תקציבית (כגון "רשות התחבורה"). האומדן הסתמך על השוואת הפעילות הממשלתית בכל תחום כיום, לעומת דגם הפעילות המוצע בעידן החדש. האומדן אינו מתיימר להיות מודל מדויק, אלא המחשה של כיוון מחשבה בלבד.

קל לדוגמה לאמוד את השינוי בתקציב משרד המסחר והתעשייה, או את השינוי בתקציב משרד התרבות והספורט – משרדים אלה וגם פעילותם מיותרים לחלוטין ולכן מדובר ב-100% חיסכון. קל לאמוד את השינוי בתקציב המדינה כתוצאה מניתוק הכנסות והוצאות משק התחבורה מתקציב המדינה. קשה יותר לאמוד את השינוי בתקציב הביטחון, או את ההוצאה המוקטנת על קיום מערכת דמוקרטית.

חשוב להדגיש שצד ההכנסות בתקציב המדינה יגדל מאד, למרות הקטנת המיסוי. מדינת ישראל תיכנס לעידן של צמיחה כלכלית מהירה בזכות הגדלה מאסיבית של מספר האנשים שעוסקים בייצור מוצרים ושירותים אמיתיים במקום אבטלה סמוייה ותעסוקת סרק שהיא מנת חלקם במערכת הקיימת.

הנה רשימת שינויים חלקית ששימשה כבסיס לאומדן:

ביטול מוסד הנשיאות.  

צמצום מספר חברי הכנסת ל- 70 יחסוך בוודאי כ- 1/4 מההוצאות.

ביטול משרד התקשורת בעקבות סיום מעורבות המדינה בתחום התקשורת.

ביטול מוחלט של משרד המדע.

ביטול משרד המסחר והתעשייה, כולל מענקים למו"פ, לתעשייה, עסקים קטנים, החוק לעידוד השקעות הון וכדומה.  

פישוט מבנה המשק, קץ מעורבות הממשלה בכלכלה ומימון תקציב המדינה באמצעות מס אחד בלבד יחסכו קרוב למחצית מתקציב משרד האוצר 

ורשות המיסים. 

ביטול משרד הקליטה. עולים חדשים יגיעו לארץ בכוחות עצמם. קליטת עולה תתבצע אך ורק באמצעות מענק כספי חודשי במשך שנתיים. באמצעות המענק ישלם לאולפן פרטי, או ילמד עברית לבד, ישכור דירה ויתחיל לעבוד. את תקציב המענקים תגייס הסוכנות היהודית.

ביטול משרד החקלאות וארגונו כמחלקה במשרד הפנים.

סגירת משרד השיכון וגופי ההתיישבות הממשלתיים. הפסקת מעורבות המדינה בבנייה ובהתיישבות.  

ביטול המשרד לאיכות הסביבה. ארגונו כמחלקה במשרד הפנים שתפקידה העיקרי יתמקד בביקורות והגשת תביעות נגד גורמים שפוגעים בסביבה.

ביטול מוחלט של משרד התשתיות. המדינה לא תתערב במשק הדלק, הגז החשמל. פעילויות מסוימות אחרות יועברו למחלקות מתאימות במשרד הפנים. 

המהפך במשק המים (ראו פרק "המים"), הפרטת ההפקה וייצור מים וקביעת מחיר המים על ידי השוק – יהפכו את נציבות המים לגוף מקצועי. תפקידו העיקרי יתבטא בהכרזה שנתית על כמויות השאיבה המותרות ממקורות טבעיים, פיקוח על השאיבה והגשת תביעות. 

צמצום, איחוד וביטול של רוב הנציגויות, הקונסוליות, המשלחות והשליחים בחו"ל יאפשרו לחסוך כמעט מחצית מתקציב הייצוג בחו"ל. 

הפרטת בנק הדואר תניב הכנסת הון חד-פעמית אך גם תחסוך את התמיכה השנתית של המדינה בבנק.

הפרטת הטלוויזיה הלימודית, גלי צה"ל וסגירת רשות השידור.

ביטול מנהל מקרקעי ישראל במתכונתו הנוכחית והקמת גוף אחר שתפקידו יתמקד בהפרטת אדמות המדינה. עלויות המנגנון ימומנו מתוך תקבולי ההפרטה.

הפרטת מינהל המחקר החקלאי וחלק מהפעילויות שלו. גופי המחקר שלו ישולבו באוניברסיטאות. 

ביטול שירות התעסוקה שתפקידו העיקרי – משרד לרישום מובטלים. 

ביטול מוחלט של משרד התיירות. המדינה לא תתערב בעסקי תיירות.

ביטול של כמעט כל המשרדים הממשלתיים העצמאיים למעט: ביטחון, פנים, חוץ, אוצר, משפטים. ראו פרק "דמוקרטיה".

הקטנת היקף הממשל ומספר הגופים הסמוכים לתקציב המדינה תאפשר הקטנה של לפחות שליש מתקציב מבקר המדינה. 

ביטול של כל הסובסידיות.

ביטול תמיכת המדינה בעמותות. עמותות יתקיימו מתרומות בלבד.   

חלק אחר של הצמצום בתקציב (אותו צריך לממן באמצעות מיסוי) ינבע מארגון מגזרים ציבוריים כ"משקים סגורים" – דהיינו, האזרחים המשתמשים בשירות ישלמו את עלותו המלאה, כמעט ללא הזרמה נוספת מתקציב המדינה. לדוגמה: 

השקעה ותחזוקה של תשתית התחבורה: 

זו תמומן ממיסי הדלק בלבד ולא מתקציב המדינה. מי שנוסע יותר, מנצל יותר את התשתית – ישלם יותר. צריכת הדלק היא מדד טוב לשימוש שנהג עושה בתשתית התחבורה. בעקבות ביטול המכס ומס הקניה ועלייה ברמת המינוע בעידן החדש, יזנקו ההכנסות ממס הדלק, יכפילו עצמן (ואפילו ישולשו!!). הכנסות המדינה ממיסוי כלי רכב (לא כולל דלק) עמדו בשנת 2013 על כ-34 מיליארד שקלים. ההכנסות ממיסוי דלקים עמדו בשנת 2014 על כ- 16 מיליארד שקלים. נתון שיאפשר שילוש ההשקעה בתשתיות תחבורה. תוך מספר שנים תדביק רמת הכבישים בישראל את הרמה האמריקאית או הגרמנית (ראה פרק תחבורה). ארגון משק התחבורה כמערכת סגורה יחסוך בצד ההוצאות של תקציב המדינה ויקטין, לעומת זאת, את היקף ההכנסות. משרד התחבורה יהפוך למחלקה במשרד הפנים. 

מערכת המשפט: 

כמעט ולא תמומן מתקציב המדינה. אזרחים וחברות הנזקקים לשירותי המערכת ישלמו את עלותם הריאלית. אגרות בית משפט ישקפו את עלותו האמיתית של כל שירות. חובת החזר הוצאות ריאלית תוטל גם על עבריינים פליליים שהורשעו. כשליש מהוצאות מערכת המשפט כבר ממומן כיום מגביית אגרות. בעידן החדש תקטן פעילות בתי המשפט: לא יהיו עברייני סמים בזכות חוקיות השימוש, מבריחי מכס יעברו מהעולם כי לא יהיה מכס, זנות והימורים יהיו חוקיים, רוב העבירות הקשורות בבניה, מקרקעין ובשימוש בהם ייעלמו בזכות החלפת חוקי הבנייה המקרקעין הקיימים (ראה פרק קרקעות ובנייה). מאות מגבלות אזרחיות וכלכליות יבוטלו. גם עברייני המס יהיו מיעוט (ראה פרק משטרה ומשפט). 

רשויות מקומיות: 

עצמאות ומימון עצמי של השלטון המקומי ממסי ארנונה בלבד וללא כל הזרמה ממשלתית (ראה פרק שלטון מקומי). צפוי חסכון ישיר לתקציב המדינה של מיליארדי ₪, רובו נובע מהפסקת הזרמת "מענקי איזון" מתקציב המדינה. 

התכווצות "הוצאות פוליטיות", תקציבי פיקוח ורגולציה: 

המערכת הנוכחית מייצרת הוצאות שונות שמועברות תחת כותרות וסעיפים תמימים בתקציב המדינה. צמצום מספר חברי הכנסת לכמחצית, ביטול 16 משרדי ממשלה, ביטול משרות שרים ללא תיק, הקטנת היקפו של הממשל וביטול הבסיס החוקי שמאפשר לחברי כנסת וממשל לחלק כסף וג'ובים, ביטול מימון מפלגות ומימון עמותות מכספי המדינה יחסכו עשרות מיליארדי שקלים. הוצאות העמותות בישראל נאמדו בשנת 2010 בכ- 65 מיליארד שקלים. אין מספרים מדויקים וגם קשה ללקט נתונים על תמיכת המדינה בעמותות. המספרים מסתתרים תחת עשרות סעיפים שונים בתקציב המדינה. מקובל להניח שכשליש מתקציבן ממומן ישירות מתקציב המדינה. חלק אחר ממומן בעקיפין על ידי תקציב המדינה דרך הזרמות המדינה למוסדות "שתורמים" לעמותות.  

צמצום שירותי "חברה" וביטול תמיכות "מיוחדות": 

ביטול מימון שירותי דת על ידי המדינה, ביטול התמיכה הישירה בהשכלה גבוהה והחלפתה (בתקופת מעבר) בהלוואות לסטודנטים, ביטול התערבות המדינה בתרבות, בקולנוע, בספורט. ביטול תקציבי "המלחמה בסמים", חינוך לעליה בחו"ל, "מחשב לכל ילד", "קידום מעמד האישה" ועשרות "פרויקטים" ורשויות מסוג זה. ביטול מענקי חיילים משוחררים (כל החיילים ישרתו בתנאי קבע). יניבו חיסכון ישיר משמעותי שקשה להעריך את היקפו בגלל פיצול התקציבים המוזכרים בין רשויות שונות ותחת כותרות שונות.  

תקציב הביטחון: 

ביטול שירות חובה ושדרוג צה"ל לצבא קבע מקצועי יחד עם ביטול מנגנונים ביורוקרטים הנובעים מהמבנה הנוכחי של הצבא יחסכו בוודאי חלק ניכר מתקציב הביטחון (בתקופה שאינה מלחמה ממש). זאת מתוך הנחה סבירה שנאלץ "לחיות על חרבנו" בעתיד הנראה לעין. "קיצוצים שרירותיים" ללא מהפכה בתפיסה המקובלת של מבנה צה"ל ומערכת הביטחון לא יביאו לחיסכון משמעותי בהוצאות הביטחון האדירות. המהפך שנדון בו בפרק "צבא", יאפשר קיצוץ גדול יותר, למרות ביטול צבא חובה והנהגת צבא קבע מקצועי. 

רווחה וסעד: 

הוצאות הרווחה הישירות מתקציב המדינה עומדות על עשרות רבות של מיליארדי ₪ וכוללות את תקציב משרד הרווחה, שיקום נכים, הקצבות המדינה על פי חוק ביטוח לאומי, קצבאות שונות והחזר הלוואות שהמדינה לוותה בעבר מהביטוח הלאומי.

רוב תשלומי ההעברה והקצבאות למינן יבוטלו הדרגתית ולאורך זמן. חלקן יבוטל מיידית. לדוגמה: ביטול כמעט מיידי של דמי לידה, מענקי לידה, דמי אבטלה, קצבאות לאמהות חד-הוריות חדשות, קצבאות זקנה לקשישים בעלי רכוש וממון. העברת קצבאות בעלות אופי ביטוחי, כגון נכות, אל חברות ביטוח פרטיות, העלאת גיל פרישה רשמי ורפורמות נוספות יניבו חיסכון מיידי של מיליארדי ₪ בתקציב המדינה. פרוט בפרק "סעד ורווחה".

מערכת החינוך: 

הוצאות מערכת החינוך מורכבות מתקציב משרד החינוך, החינוך התורני, החינוך העצמאי, חינוך התיישבותי ותמיכה בהשכלה גבוהה מסתכמות גם הן בעשרות מיליארדים. הוצאת החינוך מידי הממשלה והרשויות המקומיות והעברתו אל השוק הפרטי ואל עמותות הורים, העמדת השתתפות המדינה על "המחאות חינוך" שיועברו להורים וימומשו לכסף על ידי בתי הספר. לפחות כ-20% מתקציב החינוך יחסכו מיידית.

לאורך תקופת מעבר ארוכה תצומצם בהדרגה ערכה הכספי של "המחאת החינוך". החיסכון המיידי נובע ממיליארדי השקלים שנבלעים בשנה על ידי המנגנון הביורוקראטי של מערכת החינוך (משרדים, מפקחים, עובדי משרד, מוסדות להכשרת מורים, הוצאות תרבות, טלוויזיה, ספורט ותמיכה במוסדות דת ועוד). משרד החינוך שיבוטל יהפוך למחלקה קטנה במשרד הפנים. ראו פרק "חינוך".

מערכת הבריאות: 

הפרטה מלאה של בתי החולים הממשלתיים. רוב האזרחים יוכלו לשלם בעצמם את מלוא התשלום לביטוח בריאות במסגרת קופות החולים, או למגוון איגודי הביטוח הרפואי שיקומו ויתחרו. הממשלה לא תתמוך בשום מוסד בריאות, אלא תעביר לאזרחים נזקקים (בתקופת מעבר ארוכה) תשלום חודשי ישירות לחשבון חיסכון רפואי אישי בבנק. מתוך חשבון זה יוכל האזרח לבחור לאיזו חברת ביטוח לשלם. חלקה של הממשלה בהוצאה הלאומית לבריאות עומד על עשרות מיליארדים. החיסכון המיידי ינבע מביטול המנגנון המנהלי הממשלתי. ראו פרק "מערכת הבריאות". 

חיסכון חשבונאי בהוצאות התקציב– 

ביטול מס הכנסה ומימון תקציב המדינה ממס מחזור (מס על הוצאה – ראה בהמשך) יותיר את שכר הנטו, למחרת הביטול כמו שהוא. השכיר יקבל את אותו הנטו. עלויות המעביד, הברוטו, יקטנו משמעותית. 

הממשלה, כמעסיק הגדול במשק, "משלמת" כיום לעצמה מס הכנסה מתוך שכר עובדיה. ניתן כבר כיום לבטל את מס ההכנסה לעובדי המדינה ומנגד – להקטין את תקציב המדינה בסכום זהה. המדינה "תחסוך" את "התשלום" שהיא משלמת למס הכנסה. הנטו לעובד לא ייפגע. סתם העברה מכיס לכיס שמנפחת את סעיף "שכר-עבודה" בתקציב המדינה. התרגיל החשבונאי אינו מעשי כיום כי הוא יגרום לעיוותים מסוג אחר, אך בעידן החדש, בו יבוטל המיסוי על הכנסות – ייחסך סכום ניכר.

היקף המס שהמדינה משלמת לעצמה הוערך על ידי "קו ישר" על לפחות 10 מיליארד שקל (2015). מבוסס על כ-300,000 עובדים שמשכורתם משולמת ישירות מתקציב המדינה וכ-2,600 ש"ח תשלום חודשי למס הכנסה בממוצע לעובד. ביטול מס הכנסה יקל את העול הכספי שנובע מתשלומי שכר בסקטור הציבורי הרחב (כגון רשויות מקומיות, קופות חולים, בתי חולים ועוד רבים אחרים) ויקל על תהליך הפרטתן או ניתוקם מתקציב המדינה. 

חיסכון לתקציב המדינה הנובע מהקטנת מצבת החובות של המדינה– 

הפרטה מסיבית של נכסים שבבעלות המדינה (כולל ענף המים, הדואר, נמלים, תדרי אלחוט, בתי חולים עוד רבים) – החל מקרקעות וכלה במפעלים כלכליים ומבני ציבור שיתפנו כתוצאה מצמצום היקף הממשל  יניבו הכנסות חד-פעמיות גבוהות שייעודן יהיה הקטנה משמעותית של חובות החוץ והפנים של מדינת ישראל. יישום רפורמות העידן החדש יחד עם הקטנה משמעותית בחובות המדינה ישפרו מאד את דרוג האשראי של ישראל בעולם ויביאו לירידת הריבית על יתרת החוב שתגולגל לשנים הבאות. ירידת מחירים כללית ומתמשכת צפויה במשק כתוצאה מהפיכת מדינת ישראל כולה לאזור חופשי ממכס, הגברת התחרות והסרת מרבית החסמים הרגולטוריים והביורוקרטים הנוכחיים. מדד המחירים צפוי לרדת לאורך זמן. זרם ההשקעות הזרות לישראל, יחד עם הצמיחה המהירה הצפויה, יגררו התחזקות ניכרת של השקל. חובות החוץ והפנים צמודים ברובם למט"ח ולמדד המחירים לצרכן בשקלים ולכן הם צפויים לקטון משמעותית ולו רק משינויים מקרו-כלכליים אלה. לא קל לחשב כעת את היקף החיסכון, אך לנוכח היקפם הגדול של החובות אין ספק שמדובר בכסף גדול. 

עוד על החיסכון בתקציב המדינה

בגרסתו הראשונה של פרק זה (2005) ניסינו להעריך את החיסכון הצפוי לתקציב המדינה כתוצאה מיישום קשת הרפורמות המפורטות באתר זה. הגענו למסקנה שתקציב המדינה יוכל להצטמצם לפחות ב-40%. לא התיימרנו לערוך חישוב מדעי מדוקדק, כי חלק ניכר מהחיסכון אינו מיידי ותלוי במשכם של שלבי מעבר. תכנון מפורט ותזמון של כל הרפורמות זו משימה שבהחלט מעל לכוחנו. כוונתנו להדגים עיקרון. 

הצמצום הדרסטי בתקציב המדינה נובע מביטול מלא פעילויות שמבוצעות ומתוקצבות כיום על ידי המדינה (לדוגמה: ביטול של מרבית המשרדים הממשלתיים, או ביטול כלל הסובסידיות במשק והמענקים לתעשייה), חלק אחר נובע מביטול רוב הרגולציה הקיימת על מוסדותיה וכוח האדם המועסק בהם, חלק ינבע מהקטנה של עלויות השכר המשולם על ידי המדינה, הירידה בשכר תתקזז מול הקטנה תלולה של יוקר המחיה והגדלת כוח הקנייה של הכסף (לדוגמה: ביטול כל המכסים ומס הקניה על מוצרים). חלק אחר מהקיצוץ בתקציב המדינה נובע מארגון חוץ-תקציבי של הוצאות (לדוגמה: הוצאות מערכת המשפט ישולמו במלואן על ידי האגרות של המשתמשים בשירותי המערכת ולא מהמס הכללי שמוטל על כלל האזרחים). חלק אחר של החיסכון התקציבי נובע מהעברה הדרגתית של נטל התשלום עבור השירות אל הציבור במקום מימונו על ידי הטלת מיסוי כבד (לדוגמה: מערכת החינוך והבריאות). וכמובן, חלק ניכר מהקיצוץ ינבע מהקטנה ניכרת של תשלומי ההעברה והרווחה וצמצומם למוכי גורל חסרי ישע אמיתיים בלבד.   

שוב ראוי לחזור ולהזכיר שיישום הרפורמות שמפורטות באתר זה יצעיד את מדינת ישראל אל תקופה ממושכת של צמיחה מואצת, בהעדר החסמים הממשלתיים הנוכחיים ובהסתמך על הגדלה מסיבית של משאבי האנוש שמייצרים "תפוקה כלכלית" – על חשבון צמצום דרסטי של המגזר הציבורי. במקביל לצמיחה ברווחה הכלכלית של כלל האוכלוסייה – יגדל גם בסיס המס באופן שיאפשר הקטנה של אחוז המס.

מימון יעיל של תקציב מדינה מוקטן ומצומק אפשרי גם בדרך אחרת מהמקובלת.

שיטת המיסוי המועדפת

כל מערכת מיסוי מבוססת על מידה רבה של שרירות. כאמור, תשלומי המס בעידן החדש ישקפו את היקף השירותים שהאזרח מקבל מהמדינה. לדוגמה: אזרח עני וחסר רכוש ישלם את המינימום. הוא מקבל למעשה מהמדינה בעיקר שירותי הגנה על חייו והגנה על החופש מעריצות הזולת. לעומתו, אזרח עשיר ובעל רכוש ישלם, בנוסף, גם עבור הגנת המדינה על רכושו הרב, על קניינו. אין דרך אובייקטיבית לקבוע כמה עליו לשלם יותר. התיאור מעט פשטני, הואיל והאזרחים נהנים ממספר שירותים ציבוריים נוספים שהמדינה מעניקה, החל מתאורת רחוב וכלה במניעת זיהום אוויר. ניתן להניח שהעשיר עושה שימוש-יתר גם במוצרים הציבוריים האחרים. 

שינוי שיטת המיסוי יתבצע על רקע המעבר האידאולוגי – מעבר ממדינת רווחה ששואפת לגבות כמה שיותר מיסים מאזרחיה; מדינה שפקידיה בטוחים שהם יודעים טוב מהאזרח מה לעשות עם הכסף (לחלק אותו) – אל מדינה ששואפת להשאיר כמה שיותר כסף בידי מי שהרוויח אותו ויצר עושר (ולא רק כדי לאפשר יצירת עושר חדש והגדלת "העוגה"), מכבדת את זכות האדם לקניינו, וגובה את המינימום הנדרש כדי לארגן מספר מצומצם של שירותים ציבוריים חיוניים. 

מערכת מיסוי אידיאלית צריכה לעמוד במספר קריטריונים נוספים: 

בסיס מס רחב ביותר שיאפשר הטלת מס נמוך מאד.

שיעור מס נמוך שלא יכביד על האזרח ובמידה שלא יהיה כדאי להסתכן בהתחמקות מתשלום. 

שיטת חישוב קלה וברורה ללא צורך ברואי חשבון ויועצים. 

אחידות. ביטול מוחלט של פטורים מכל סוג שהוא. קץ הקומבינות. ככל שיש פחות פטורים – שיעור המס על כולם יורד.

מס בודד אחד ויחיד במקום מבוך של מיסים. מס בודד גם מקל על הצגת העלות האמיתית של הצעות חוק חדשות.  

מס שישקף את מידת העושר (והיקף הפעילות הכלכלית) של כל אזרח. 

קלות האכיפה והביקורת – לא צריך השכלה חשבונאית, או משפטית, כדי לחשוף קומבינות.

חלופות למיסוי – בחירה בין גרוע לגרוע-פחות

נבחן מספר חלופות למס יחיד במקום כל אוסף המיסים הנוכחי: 

מס הכנסה – מס מסובך ביותר שמחייב את הגדרת המושג "הכנסה לצורך מס". המס מוטל על רווחים בלבד, כלומר יש לקזז מההכנסות את ה"הוצאות המוכרות". כאן בדיוק מתחילה תעשיית הפטורים, תעשיית הייעוץ, הפרשנויות, תכנוני המס והקומבינות. המס מחייב העסקה של עשרות אלפי עובדי מדינה ועובדים רבים עוד יותר מצדו השני של המתרס – בסקטור משלם המיסים.

מס ערך מוסף – פשוט יחסית לגבייה ולחישוב, אך גם הוא כרוך בקיזוז מע"מ ששולם. שיעורו גבוה כי הוא מוטל על בסיס צר יחסית – המס מוטל רק על "הערך המוסף" שהִקנָה העסק לשירות או למוצר. לכן, שיעור המע"מ צריך להיות גבוה כדי להניב הכנסה משמעותית לממשלה. אפשרות קיזוז המס וקבלת החזרים יוצרת תמריץ להנפקת חשבוניות פיקטיביות וכן לתשלום שחור כדי לקבל "הנחה" מידית מהמוכר. שיעורו הגבוה של המע"מ גרם להגדרת מסלולי מס שונים (עסקאות פטורות, עסקאות בשיעור אפס). עיוותים נוספים מתפתחים כאשר לקוח של עסק אינו פורע חוב בעוד העסק מחויב לשלם את המע"מ. מחלוקות רבות צצות בין העוסקים לבין רשויות המס. 

מס הכנסה שטוח – מקובל כיום במדינות מזרח אירופה ורוסיה. מוטל על רווחים בדומה למס הכנסה. שיעורו אחוז אחיד מהרווח (לא "פרוגרסיבי"), מיעוט "הוצאות מוכרות", אין מדרגות מס שעולות עם גידול ברווח. המס השטוח סובל מבעיות דומות לאלה של מס הכנסה מדורג. יתרונו העיקרי בשיעורו הנמוך יחסית (כ- 14% עד 24%) ובפשטות החישוב. 

מס מחזור – משולם בדרך כלל על ידי המוכר של שירות או מוצר ומוטל כאחוזים משוויי העסקה. דומה למס-מכירות שקיים ברוב ממדינות ארצות הברית (ומוטל רק על מכירות לצרכן הסופי). המס קל לחישוב, פשוט, ואין ממנו קיזוזים. 

איך גובים מס למימון תקציב מדינה מצומק בלי להכאיב  – מס מחזור

תקציב המדינה, ללא החזר חובות, אמור להצטמצם לכדי מחצית בעקבות יישום הרפורמות כולל הוצאת פעילויות אל מחוץ לתקציב (כמו מימון מערכות המשפט והתחבורה). גם סכום זה צפוי להמשיך ולהצטמק במשך השנים. 

המס המועדף הוא מס-מחזור שיוטל על בסיס רחב ביותר ויחליף את אוסף המיסים הקיים. כל מכירה של מוצר או שירות תכלול מס-מחזור בשיעור של 5% עד 8%. המס יוטל על כל העסקאות במשק כולל ירקות, עמלות בנק, מכירות יד שנייה של מוצרים חייבי רישום (דירות ומכוניות), ריבית זכות מחסכונות, ריבית חובה, ריבית אגרות חוב, דיבידנדים, משכורות, גמלאות, פנסיה, כרטיסי טיסה, פרמיות ביטוח, שירותי דואר, קניית מים, מכירות לתיירים, עסקאות יצוא ויבוא ועוד. המס יועבר לממשלה על ידי המוכר בדומה למע"מ כיום. 

אזרח שמשתכר מעט וקניותיו צנועות, אינו מקבל ריבית על חסכונות, אין לו מניות ולכן אינו מקבל דיבידנדים ישלם סכום קטן ביותר. אזרח שמשכורתו גבוהה, רכש דירה, בעל פיקדונות בבנק ותיק מניות מכובד – ישלם מס-מחזור משמעותי שנובע בעיקר מהכנסותיו הגבוהות ורמת ההוצאה שלו. מי שצורך הרבה ישלם יותר מס-מחזור. 

העיקרון: הכנסה של מירב העסקאות הכלכליות בין שני צדדים במדינה תחת מטריית מס המחזור. כך נקבל את בסיס המס רחב ביותר, שיעורו נמוך, אין הוצאות מוכרות, אין פטורים, אין הנחות, אין ניכויים וגם לא זיכויים. 

לדוגמה: התוצר בישראל עמד בשנת 2014 על כ- 1,100 מיליארדי שקלים. בסיס המס ממנו ייגבה מס מחזור כולל הרבה פעילויות שלא נכללות בתחשיב התמ"ג (לדוגמה: מכירת דירות ומכוניות יד שניה), או פעילויות שלא נכללות בחישוב התמ"ג כדי למנוע חישוב כפול (המס יוטל גם על המכירות וגם על הכנסות משכר עבודה). "כפילות" גבייה נוספת היא גביית מס מהייבוא וגם מהייצוא, בעוד שבתחשיב התמ"ג נכלל רק ההפרש ביניהם. מטרת "הכפילות" היא הגדלת בסיס המס כדי להקטין את אחוז מס המחזור שייגבה. גודלו של בסיס המס יהיה גבוה מהרבה מהתמ"ג של המדינה. לפיכך, סביר שאחוזים נמוכים של מס מחזור, על היקף רחב ביותר של פעילויות כלכליות, יוכל להניב סכום שייכסה את הוצאות תקציב המדינה לאחר יישום מלוא הרפורמות.

לכך יש להוסיף את מס המחזור, שינבע מהלבנת חלק ניכר מההון השחור לשעבר, שיצא מהבלטות וישתלב בכלכלה הרשמית. 

מס-מחזור נמוך יקטין את כדאיות העלמת מס. התמריץ לביצוע "עסקה בשחור" כיום הוא חיסכון נכבד מיידי של לפחות 18% (מע"מ). מס מחזור נמוך של 5% עד 8% מקטין את התמריץ. היקף הפעילות הכלכלית והיקפו של התמ"ג הרשמי יגדלו כתוצאה מיידית של הלבנת פעילות שחורה. הצמיחה הכלכלית המואצת של המשק הישראלי בעידן החדש יחד עם הקטנה נוספת של פעילות הממשלה במשק, לאורך תקופת המעבר, יגדילו מאד את היקפי הגבייה של מס-המחזור. צרוף גורמים אלה יאפשר הורדה מתמשכת בשיעורי מס-המחזור בשנים שלאחר יישום הרפורמות עד כדי מס "בלתי מורגש" של אפילו כ- 3% עד 4% בלבד. 

חסרונות שיטת מס המחזור

כאמור, כל שיטת מס עם חסרונותיה ועיוותיה. למס מחזור שני חסרונות עיקריים:

פגיעה בעסקים המבוססים על אחוז רווח נמוך, יחסית למחזורם הגדול – הקמעונאי (החנות) מוכר, בדרך כלל, כמויות קטנות יחסית אך נהנה מאחוזי הרווח הגדולים ביותר בשרשרת העסקית. הסיטונאי (שמוכר את המוצרים לחנות), מספק מוצרים למספר רב של חנויות, מחזור מכירותיו גדול אך שיעורי הרווח שלו נמוכים יותר. יוצא איפה, שמס מחזור אחיד יגרום לסיטונאי לשלם חלק גדול יותר מרווחיו כמס מאשר בעל החנות. 

איחוד עסקים כדי לחסוך במס מחזור – אחת מהשיטות לצמצם את תשלום מס המחזור היא איחוד אנכי של שני עסקים, שכיום מוכרים אחד לשני, לחברה אחת. כך יחסך מס המחזור על המכירות ההדדיות. לדוגמה: מפעל שמוכר מוצרים לחנויות יוכל להקים "חנות מפעל" וכך לחסוך במס מחזור על המכירות לחנותו. "חנות המפעל" אינה עסק נפרד – היא למעשה מחלקת מכירות של המפעל. 

הצטברות המס – כל מוצר ושירות עוברים מספר גלגולים בשרשרת המסחרית עד להגעתם לצרכן הסופי (חומר גלם, ייצור, קבלני משנה, ספקים, יבואנים, סיטונאים, קמעונאים). אם כל אחד בתהליך ישלם מס מחזור של 5%, יהיה מרכיב המס במוצר הסופי גבוה מאד ושרירותי. 

קושי בביקורת – מס מחזור ייגבה על פי דיווח העוסקים על מכירותיהם. כל עוסק יחויב בדיווח על מכירותיו בלבד. אין שום כלים להצלבת מידע ולבדיקת הנתונים. אין דרך למנוע מאנשי עסקים להעלים דיווחים ומס. אם עסק לא מדווח על קניותיו ("התשומות") אי אפשר להצליב מידע עם דיווחי הספקים שמכרו לו.

המצדדים במס מחזור טוענים שלמס לא תהיה השפעה שלילית על עסקים בעלי שולי רווחים קטנים יחסית למחזור. עסק נמדד לפי התשואה על ההון המושקע בו ולא לפי אחוז הרווח מהמחזור. כאשר יונהג מס מחזור ויבוטלו כל המיסים האחרים – ייווצר שיווי משקל חדש שישנה גם את המחירים היחסיים בין המוצרים והשירותים השונים במשק. התשואה הנורמאלית המקובלת תישמר, בהתחשב בגורמים ייחודיים לכל עסק (כגון סיכון). שיעורו הנמוך מאד של מס המחזור מחד וביטול מיסים אחרים מאידך – יקלו על התהליך. 

יש לזכור כי מס המחזור מוטל כתחליף לכל המיסים האחרים ולא בנוסף למיסים הקיימים. "הצטברות" מרכיב המס במחיר המוצרים והשירותים כיום אינה מושפעת רק ממס ערך מוסף שמוטל ישירות על המוצר. במחיר המוצר גלומים כיום למעשה כל אוסף המיסים הקיים: מס הכנסה שמוטל על שכר העובדים ורווחי העסק, מכס על הרכיבים המיובאים, מע"מ, מס קנייה ועוד. "נטל המס" נקבע על ידי היקף גביית המיסים הנדרשים על ידי המדינה שחלקם מיועד לפרנס את מנגנוני הגבייה עצמם. מס המחזור הוא מס יחיד שמחליף את כל המיסים. נטל המס הכולל בעידן החדש יהיה נמוך לאין שיעור. 

גם כיום קשה לשלטונות המס לחשוף עסקה בה שני הצדדים החליטו להתעלם ממנה. גם בעידן החדש ניתן לחייב כל עסק לרשום את קניותיו או שירותיו בספר מסודר וממוספר, להנפיק תעודות משלוח ולערוך בדיקות עומק מדגמיות. 

המהפך האידיאולוגי במהות המיסוי

תכלית המס בעידן החדש תהיה אחת: תשלום של האזרח עבור שירותים שהוא מקבל מהמדינה. שרותים מצומצמים בהרבה מאלה שהמדינה מתיימרת להעניק כיום. אין פטור מתשלום כפי שאין פטור מחשבון חשמל. אם המס הוא תשלום, ואם כולם זוכים לשרותים שהמדינה מעניקה (ועיקרם כאמור: ביטחון פנים וחוץ, משטרה, משפט ועוד) – אז התשלום לא צריך להיות מותנה בשיעור הרווח שלך (כמו במקרה של מס על הכנסה). 

צריך להתייחס אל המס שמשלמים למדינה כמו אל כל הוצאה הכרחית אחרת. אנחנו קונים חשמל מחברת החשמל ולא מעלים בדעתנו להתנות את התשלום ברווח שלנו השנה. חברת החשמל תדרוש את שלה גם אם אנחנו מובטלים, או בעלי עסק שהפסיד השנה. כך גם העירייה: נמשיך לשלם ארנונה גם אם הכנסתנו נמוכה, או אפילו אם העסק שלנו בקושי מראה רווחים. הארנונה היא תשלום עבור השירותים שאנחנו מקבלים מהעירייה ולא חשוב כמה הרווחנו או הפסדנו השנה. 

מס מחזור אינו תלוי ברווח, הוא משולם על המחזור העסקי או הפרטי. כך גם כיום: אנחנו משלמים מע"מ (שנכלל במחיר המוצר) אפילו אם אנחנו מובטלים. כך גם קורה לעסק שאין לו רווחים – הוא ממשיך להעביר מע"מ למדינה, ברוב המקרים. 

חלופה II – מע"מ 

לחילופין, במקום מס מחזור ניתן להכריז על מס-ערך-מוסף כמס יחיד. ניתן לגייס באמצעות מע"מ את התקציב הנדרש ובתנאי שבסיס המס יורחב בדומה לבסיס המוצע של מס מחזור, כולל "מס-ערך-מוסף" על שכירים (למעשה, זהו מס-משכורת "שטוח" באחוז קבוע). החיסרון העיקרי הוא הצורך של הנישום לנהל רישומים של קיזוז המע"מ ששילם והקושי של המערכת לפקח על כך. חיסרון נוסף: אחוז המע"מ, אם הוא יהיה מס יחיד, יצטרך להיות גבוה פי-4 ויותר ממס המחזור, יוצר פיתוי גדול להתחמק ממנו. העלמת מע"מ תיצור "רווח" של כ- 20%. העלמת מס מחזור יוצרת רווח צנוע של 5% בלבד. הסיכון "לא שווה" את הרווח.

הנישום שוב יוכל לנשום – מיסים שיבוטלו

רשימה חלקית: מס הכנסה, מע"מ, מס חברות, מכס, מס קניה, מס שבח, היטל השבחה, מס טבק ומשקאות חריפים, בלו על מלט, מס בולים, מס שלטים, אגרת טלוויזיה, מס רווחי הון, מסי בורסה, מס על דיבידנדים, מס בריאות. 

איך גובים מס מחזור?

פשוט. 

שכירים וגמלאים – באמצעות ניכוי מהמשכורת או הגמלה. המעסיק מעביר את הכסף לרשות המסים כמקובל היום. 

עסקים גדולים ובינוניים – ינפיקו חשבונית מייד עם ביצוע העסקה. כל החשבוניות תהיינה במתכונת, גודל וצורה אחידים ויכללו בר-קוד של מספר העוסק וסימון הסכום באופן שיאפשר סריקה ממוחשבת של החשבוניות בדומה לטופסי הלוטו והטוטו. העברת המס לרשות המסים תתבצע אחת לחודש בפנקס תשלומים. רושמים בסך הכול שני מספרים: סכום המחזור וחישוב המס. משלמים בבנק. 

עסקים קטנים – כגון דוכני ירקות קיוסקים וחנויות קטנות ישלמו את מס המחזור באמצעות בולי-מס מיוחדים שיונפקו בסכומים שונים וירכשו על ידי בעל העסק בבנק או בדואר. בבולים יוטבע בר-קוד של בעל העסק והם ימסרו לקונה יחד עם הקניה. לכל עוסק יהיה כרטיס מגנטי ובאמצעותו ירכוש בבנק, או במכשירים אוטומטים, את הבולים. או כמובן שימוש באמצעים אלקטרונים לרישום.

אכיפה – איך מונעים העלמת מס-מחזור

פשוט. 

שיעורו הנמוך של מס-המחזור מקטין את התמריץ הראשוני להעלמה. זאת, בניגוד לכדאיות הגבוהה להעלמת מע"מ, ואי-תשלום למס-הכנסה – שמניבים חיסכון של עשרות אחוזים. לא כדאי להסתכן בהעלמת מס-מחזור – 5% בלבד. ובעתיד אפילו רק 3%. 

בעידן החדש תיווצר מוטיבציה חיובית לתשלום מרצון. לראשונה בישראל יהיה סיכוי להזדהות של רוב הציבור עם הדרך בה הממשלה מוציאה את כספי המס. לא יהיו מאות אלפי ישראלים "אוכלי חינם", תקציבים לא יוזרמו לפי גחמות עסקנים פוליטיים, היקף הממסד הפוליטי יהיה רק חלק קטן של זרועות התמנון הנוכחיות. השחיתות הציבורית תתכווץ כי לרשות הפוליטיקאים לא יעמדו תקציבים, מכרזים, וג'ובים לחלוקה. היקפם המצומצם יגביר את שקיפותם. על רקע זה יש סיכוי להתפתחות של דפוס התנהגות חדש – הוקעה חברתית של מעלימי המס המעטים כגנבים פשוטים. העלמת מס לא תתקבל בהבנה גלויה ונסתרת כמקובל. 

גם בעידן החדש יהיו פורצי גדר שינסו לחסוך את תשלום מס-המחזור, למרות שיעורו הנמוך. שיטת האכיפה והביקורת פשוטה ביותר. עשרות פקחי קנייה של רשות המסים יתמחו בהתחזות לקונים תמימים – הם יבצעו קניות בפועל של מוצרים ושירותים. פקחי-הקנייה ירכשו דירות, מכוניות, וירקות בשוק. אין צורך בביקורת ספרים (כמקובל היום) – רוב הביקורת תהיה ביקורת-שטח. נכנסים לחנות וקונים. מזמינים אינסטלטור ומשלמים. אם המוכר לא מסר חשבונית מס-מחזור, יתמקדו בו לבדיקות נוספות. חשד העלמה שיאומת יגרור העמדה לדין. העונש על העלמת מס בעידן החדש יהיה חד-משמעי, קשוח וללא נסיבות מקלות – מאסר ממושך בפועל. לא "עבודות שירות", לא "אזהרה", לא עונש "על תנאי" ולא "מעצר בית". לא כדאי. 

בדיקות-עומק מדגמיות יערכו בעסקים שאינם קמעוניים וחוג לקוחותיהם מצומצם בדיוק כפי ששלטונות מע"מ עושים כיום. 

סוף לדו"ח השנתי ולהצהרות הון – כל תיקי מס הכנסה ייגרסו ויושמדו 

הדיווח השנתי למס הכנסה ומילוי הצהרת הון נועדו למעקב אחרי אזרחים כדי למנוע התחמקות מתשלום מס. מאחר ושיטת אכיפת תשלום מס-מחזור שונה לחלוטין, אין צורך במנגנון המסורבל הנוכחי. כל תיקי העבר יושמדו, כולל הצהרות הון ותיקי מס שבח מקרקעין... 

עסקים בעידן החדש יצטרכו לשמור לביקורת, למשך 7 שנים, את פנקסי חשבוניות המֶכֶר, חשבוניות על רכישות, תלושי שכר ומסמכים אחרים המעידים על פעילותם העסקית. 

בתום כל שנה יעביר כל עסק לרשות המסים דף דיווח בודד. כן, טופס של דף אחד... בו יופיעו פרטי העסק וכן שלוש שורות נוספות בלבד: מחזור המכירות השנתי, היקף הרכישות השנתי וסך כל תשלומי השכר. אין צורך ברואה-חשבון או ביועץ מס: 3 שורות בדיווח השנתי. 

ביטול חובת ניהול חשבונות

עסק לא יהיה חייב לנהל ספרי חשבונות עבור המדינה. כאמור, יהיה עליו לשמור חשבוניות רכש, העתקי חשבוניות מכירות ועוד מספר מסמכים. כמובן שחברות ציבוריות הנסחרות בבורסה ינהלו ספרים כמקובל, אך זאת בהתאם לדרישת הבורסה לניירות ערך. עסקים גדולים ובינוניים ימשיכו לנהל ספרים כחלק מכלי הבקרה והניהול העסקי, אך לא כחובה כלפי המדינה. הם גם ימשיכו להעסיק רואי חשבון וחשבים. 

(כמעט) אפס חיכוך בין האזרח לשלטון 

ביטול המיסים המעצבנים, הגורמים למרבית החיכוך בין האזרח לשלטון, ימנע את הצורך בעשרות רבות של טפסים ושאלונים באמצעותם חודרות רשויות המדינה לחייו הפרטיים של האזרח. דיווח שנתי, הצהרת הון, ביקורת מלאי, ריכוז מידע על ילדים, נסיעות לחו"ל, רכישות וכדומה. 

חשבונית הפרס – חלק מהמס חוזר מייד לאזרח.

מרכיב יעיל וחשוב באכיפת המס יתבסס על הגרלה עם סיכויי זכייה גבוהים ומשמעותיים. תמריץ חיובי. כל אזרח או עסק, יוכל לשלוח לרשות המסים חשבונית שקיבל עם רכישת מוצר או שירות. הגרלות ייערכו מידי שבוע והטפסים שיעלו בגורל יזכו בסכום השווה לסכום החשבוניות ששלחו. אזרח יוכל לצבור חשבוניות בעלות ערכים נמוכים, לסכם ולשלוח להגרלה. קניתם דירה, שלחתם את החשבונית להגרלה – יש לכם סיכוי טוב לזכות בדירה חינם!! לפרסים בהגרלה יתווספו גם המוצרים שפקחי-ביקורת השטח רכשו במסגרת תהליך הביקורת. 

השיטה תעודד אזרחים לדרוש חשבונית בגלל סיכויי הזכייה הגבוהים. למה לוותר על הגרלה ללא השקעה בקניית כרטיס הגרלה? כל החשבוניות שיתקבלו במסגרת ההגרלה ייסרקו גם הן לצורך בדיקת דפוסים חריגים. 

קץ הביורוקרטיה – סוף לטחינת המים

קשה למדוד את המחיר הכבד שמשלמים המשק והחברה בישראל בגלל שיטת המיסוי הנוכחית. העלות הגבוהה של ניהול ספרי חשבונות, עלות ההתחמקות החוקית מתשלום מס (העסקת יועצים, עורכי דין, רואי חשבון, רישום חברות פיקטיביות בארץ ובחו"ל – הם רק צד אחד למשוואה). בצידו האחר של המטבע מצטברת שחיתות מוסרית המונית: בזבוז של משאבי-אנוש, משאבי-מוח, ויצירתיות המושקעים בהתחמקות משלטונות המס – מאות ספרים, מאמרים, אלפי תביעות משפטיות, העסקת סרק של בתי משפט ועורכי דין, ואפילו לימודי המיסוי באוניברסיטאות – כולם בעצם "טוחנים מים", כלומר עוסקים בעבודה לא יצרנית. 

סוף להון השחור (לרובו הגדול...) 

היקף ההון השחור, לפי הערכות שונות, עומד על כ- 15 עד 22 אחוזים מהתוצר. דהיינו, הרבה מעל 100 מיליארד ₪ נעלמים מתחת לבלטות מידי שנה. יישומו של מס מחזור נמוך ויעילות אכיפתו, יצמצמו את כדאיות העלמת הכנסות. די אם רק חלק ממנו "יולבן" כדי להפיק הכנסות משמעותיות ממס מחזור על הון שחור לשעבר. חלק מההון השחור נובע מפעילות פלילית. גם מרכיב זה יצטמצם בזכות חוקיות הזנות, הסמים וההימורים (ראה פרק משטרה ומשפט). מאז קום המדינה מצהירים פוליטיקאים על "מלחמה בהון השחור". ללא שינוי שיטת המיסוי מדובר על הצהרות סרק בלבד, כפי שמציאות מוכיחה.

ישראל כמקלט מס ריאלי

מדינות-איים נידחים כגון איי קוק באוקיינוס השקט, או מדינות ננס אחרות, מפורסמות בעולם הכלכלי בזכות חוקי מיסוי ליברלים ושיעורי מס נמוכים. המיסוי הנמוך משך אליהן חברות מרחבי העולם שקבעו בהן את מקום מושבן הרשמי. נכון יותר – את מקום רישומן. מיליוני חברות בעולם שכל הקשר שלהן אל האי הנידח מתבטא ברשומת מחשב במשרד רשם-החברות המקומי ולוחית קטנה במשרדו של עורך דין מקומי, שאפילו אינו זוכר את שמות החברות שהוא משמש להן ככתובת רשמית. 

הרישום באי הנידח הוא פיקטיבי לחלוטין. החברה לא מחזיקה משרדים באי, איש מעובדיה לא ביקר באי מעולם; מלבד רואה החשבון והנהלתה הבכירה, איש גם אינו יודע שמקום רישומה של החברה הוא בשום-מקום. יתרונו של החור הנידח שתמורת אגרה שנתית, או מס מצחיק לממשלת החור, ניתן לארוג קומבינות מס שחוסכות ממון רב. 

ואכן, אלפי חברות ישראליות, ביניהן חברות היי-טק לתפארת מדינת ישראל רשומות במקומות אקזוטיים. אלפי חברות אחרות רשומות במדינות נכר מתוקנות, ולו רק כדי לזכות ביתרונות מיסוי של אחוזים ספורים שמסתכמים לבסוף לכסף גדול. 

העידן החדש יהפוך את מדינת ישראל למקלט מס ריאלי ואמיתי הגדול בעולם. העדר ביורוקרטיה ממשלתית בכל תחומי הכלכלה החל מתעשייה וכלה בבנייה, מערכת מיסוי פשוטה ביותר, מס נמוך אחד ויחיד, העדר מכס, יציבות ביטחונית (כן, אין איום קיומי על ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים ולפחות עד שהפצצה האיראנית תיוצר בפועל) ופוליטית – משטר דמוקרטי יציב, כלכלה איתנה בצמיחה תמידית, מיקום גיאוגרפי מרכזי בין אירופה, אסיה ואפריקה (שונה מאיי בורנאו, איי אדם או בליז...), תרבות מערבית, תשתית תקשורת מודרנית, והחשוב מכל – הון אנושי נדיר וכוח עבודה משכיל – מרשם בטוח להפיכת ישראל למרכז כובד כלכלי עדיף על איי סן וינסנט או טואגו. לא יהיה בנק רציני אחד בעולם שלא יקים סניף בישראל (כך המצב בסינגפור). ישראל, כבר כיום, אינה מדינה ננסית. מספר התושבים בישראל גבוה ממספר תושבי סינגפור, פינלנד, דנמרק, אירלנד, ניו-זילנד או נורבגיה. בקנדה יש בסך הכול בערך פי 4 תושבים מאשר אצלנו, וביבשת אוסטרליה הענקית פחות מפי-3 מאשר בישראל. 

שילוב גורמים אלה יהפוך את ישראל למקום מושבן הריאלי של אלפי חברות זרות שיעבירו לישראל פעילות עסקית ממשית ויחזיר הביתה אלפי חברות ישראליות שמקום מושבן לא נודע... 

החזון של ישראל כמקלט מס ריאלי בינלאומי מרכזי אינו מתעלם ממצבנו הביטחוני. אמנם, רגיעה שוויצרית כאן עשויה להזניק אותנו קדימה פי כמה, אך אינה תנאי הכרחי. קוריאה, מרכז תעשייתי בינלאומי, צומחת מזה שנים רבות למרות איומי מלחמה של הצפון המחזיק בנשק גרעיני. טייוואן המשגשגת נתונה מזה עשרות שנים תחת איומי כיבוש מצד סין. גם סינגפור מחזיקה צבא חובה חזק. שנות השיא של האינתיפאדה הערבית, בתחילת שנות האלפיים, לא מנעו השקעות של מיליארדי דולרים בחברות הזנק ישראליות למרות שמספר חברות העבירו את מקום כינוס הדירקטוריון ללונדון. שביתה בנמל, מיסוי חונק, ביורוקרטיה ממשלתית ושחיתות סוציאליסטית הם עניבת-חנק לכלכלת ישראל פי כמה מפיגוע בתחנה המרכזית (עליו התגברנו ונתגבר!). 

מס הכנסה אוסר על יהודים עשירים להתגורר בישראל

עשרות אלפי מיליונרים יהודים שחיים בעולם, ביניהם ישראלים לשעבר, וכן מיליארדרים יהודים – נזהרים להגיע לישראל רק כתיירים. חלקם אפילו מחזיק כאן בתים ודירות. אסור להם להיכלל בהגדרה של מס הכנסה כמי ש"מנהל את מרכז חייו בארץ". והיה ויתדרדרו להגדרה זו, יאלצו חלילה להתחשבן עם רשויות המס בישראל במקום באירלנד, מונקו או אפילו ארצות הברית. מי צריך את זה?... 

בעידן החדש יעתיקו יהודים רבים, מעשירי עולם, את מקום מושבם לישראל לתקופות ממושכות, ישלמו מס מחזור נמוך על הוצאותיהם המרובות בישראל ויזרימו הון רב לכלכלת ישראל החדשה. 

ביטול מכס ומס קנייה – כל המדינה דיוטי-פרי

במסגרת ביטול כל המיסים והחלפתם במס מחזור, יבוטל גם המעצבן מביניהם... מכס ומס קנייה. אגף המכס ייסגר. המוכס המשופם שאורב במסלול האדום בנתב"ג, ומעלה את דופק הלב לכל ישראלי שחוזר מחו"ל, יצטרך לחפש עבודה מועילה. כל המדינה תהיה מסלול ירוק. היבואן, כמו כל עסק אחר, ישלם מס מחזור כאשר ימכור את הסחורה לגורם הבא. 

כבר כיום, ההכנסות ממיסי יבוא קטנות יחסית להיקף תקציב המדינה. חלק מ"מכסי המגן" משמשים כאמצעי להעברת הכנסות מכיסו של האזרח לכיסים של סקטורים שהשלטון חפץ ביקרם. מחיר הבשר המיובא גבוה פי שלושה כדי להכריח את הציבור לקנות בשר רפתנים מקומיים. מחירו של הדבש גבוה פי שלושה וחצי כדי להזרים כסף למגדלי הדבורים וכך הלאה. את המחיר משלמים כל אזרחי ישראל. להלן דוגמה לשיעורי מכס על מוצרי מזון בסיסיים (נובמבר 2004): חלב ושמנת – 153%, חמאה וממרחים חלביים – 140%, בשר – 190%, דבש טבעי – 255%, גרעיני פופקורן – 144%, דגים – 40%, מיצי פירות מרוכזים – 45%. 

לא קשה לחשב בכמה תגדל הכנסתנו הפנויה אם בשר ומוצרי חלב יעלו כ- 1/3 ממחירם כיום (כן, 20 ₪ לסטייק בפיתה!) ואילו בוטנים, צ'יפס ומכוניות יעלו חצי ממחירם הנוכחי! 

אלפי עובדי אגף המכס, מאות עמילי מכס ואלפי מבריחים ועבריינים יאלצו למצוא פרנסות אחרות. עבודתם המיותרת תהיה נחלת העבר. 

קץ הדיוטי-פרי בנתב"ג 

קניון הדיוטי-פרי הענק בנמל התעופה הוא אחד מסמלי העיוות הכלכלי במדינת ישראל. הצלחתו מעידה על כלכלה עקומה שיוצרת את פערי המחירים. כבר בשנת 2001 (3 שנים לפני פתיחת הנמל החדש!) דורג הדיוטי-פרי בנתב"ג במקום הרביעי בעולם בהיקף המכירות, זאת למרות מספר הנוסעים הקטן החולף דרכו (מקום 100 בעולם!). הקנייה הממוצעת לנוסע היא הגבוהה בעולם! תעודת הצטיינות לכאורה לחנויות, תעודת "מספיק בקושי" לכלכלת ישראל. 

ביטול מכסים ומיסים יהפוך את ישראל לדיוטי-פרי אחד גדול. המחירים בנתב"ג לא יהיו שונים מאשר בקניון בראשון לציון. מזוודות הישראלים השבים מחו"ל תהיינה קלות יותר – יהיה כדאי לבצע קניות בישראל. לעומת זאת, מזוודות תיירים היוצאים מישראל... תהיינה מלאות. 

חזון אחרית ימי המס

משה כהן היה פקיד בכיר באחד ממשרדי הממשלה המיותרים שבוטלו. עם סגירת המשרד הצטרף כהן אל מאות אלפי עובדי מדינה לשעבר שנותרו ללא מקום עבודה. עובדי מכס שפוטרו בזכות ביטול המכס, לצד עובדי מס שבח לשעבר, בחבורה אחת עם עובדי רשות השידור שנסגרה, משרד החקלאות ומשרד המסחר והתעשייה, עובדי משרד המדען הראשי. רשימה ארוכה. מאות בנייני ציבור ומשרדים ממשלתיים לשעבר עומדים שוממים. אין הוצאות חשמל ומים, אין הוצאות טלפון ושמירה, אין צורך בתחזוקה וניקיון. התריסים הוגפו והבניינים הוצאו למכירה. משקיעים מהארץ ומחו"ל רוכשים בניינים. חלקם יוסבו למשרדים מודרניים, חלקם למגורים. הממשלה עצמה הרסה את חלקם, נטעה במקומם גינות ציבוריות ומתחתן – חניוני ענק לרכב. ההון שזורם ממכירת נכסי מדינה וקרקעות מיועד לחיסול חובות הפנים והחוץ של מדינת ישראל. 

כהן וחבריו לא נתפסו לדיכאון. חוק המעבר הבטיח להם שקט נפשי עד להשתלבותם בעידן החדש. מאות אלפי עובדי מדינה שפוטרו יושבים בבית אך ממשיכים לקבל שכר. מידי חודש קַטֵן השכר באחוז אחד. תקופת הסתגלות ארוכה. השכר ישולם גם אם המפוטר מוצא מקום עבודה חדש. בתנאים אלה כדאי מאד לחפש עבודה חדשה ולהתחיל אפילו במשרה חלקית. בעידן החדש אין דמי אבטלה (עובד יוכל לרכוש ביטוח אבטלה, שישלם לו דמי אבטלה, על פי התנאים שסוכמו עם חברת הביטוח. ראה פרק סעד ורווחה). 

ביטול כל המיסים והנהגת מס-מחזור, יחד עם ביטול מגבלות ביורוקרטיות אחרות הזרימו לישראל השקעות בהיקף שלא נודע כמותו. שוק המקרקעין פורח בעקבות הפרטת קרקעות המדינה וביטול מרבית מגבלות הבנייה. מדד המחירים לצרכן צונח זה השנה השלישית ברציפות בשיעור מצטבר של עשרות אחוזים לא בגלל מיתון כלכלי, אלא בזכות ביטול מכסים, ביטול מגבלות יבוא, התחרות הגוברת והזינוק בפריון העבודה. ישראל דורגה השנה במקום הראשון בעולם במדד התחרותיות וגם במדד קלות ייזום העסקים. חובות המדינה קטנו במיליארדי שקלים גם עקב הירידה המתמשכת במדד המחירים והתחזקות השקל (רובו של החוב צמוד למדד ולמט"ח). 

זרם ההשקעות הבלתי פוסק מייצר מאות אלפי מקומות עבודה חדשים. הדרישה לעובדים מקיפה את כל רמות העבודה – החל מעובדי כפיים וניקיון וכלה בעובדי היי-טק. מאגר עובדי המדינה לשעבר מתרוקן והולך. אלפי עורכי דין, מנהלי חשבונות ורואי חשבון שמצאו עצמם ללא תעסוקה החלו להשתלב בענפי התעשייה והשירותים שהתרחבו מאד. 

ביטול והקטנת קצבאות, ביטול דמי אבטלה ותמיכות אחרות אילץ רבים להצטרף למעגל העבודה ואפילו להחליף עובדים זרים במקצועות סיעוד. בעידן החדש – כל עבודה מכבדת את בעליה. אין ברירת בטלה. כוח הקנייה של השקל עלה פלאים בזכות הוזלת מוצרים ושירותים. אפשר לחיות בכבוד מעבודה. הוזלת עלות המחייה בישראל שיפרה באופן משמעותי את מצבם של האזרחים המתקיימים מפנסיה וגמלאות. אפשר לחיות בכבוד גם מהפנסיה. 

צמיחת רצופה של המשק ב-9% לשנה מחזקת את הדעה בקרב כלכלנים בכירים, כי מדינת ישראל צועדת לקראת המקום הראשון בעולם ברמת החיים לנפש. מאות אלפי ישראלים שירדו מהארץ, במשך עשרות שנות השלטון הסוציאליסטי, החלו לחזור בהמוניהם...

"מס צודק" הוא מס שאחרים משלמים ולא אני

קדמוניות המס – בימים ההם כמו בזמן הזה

האנושות משחר ימיה היא מסכת ארוכה של מלחמות, וביניהן – הפוגות קצרות. שליטים-כובשים שהרחיבו את ממלכתם הטילו מיסים על הנכבשים. המס הוטל לא כתמורה לשירותים שהעניק הכובש, אלא פשוט כדי להעשיר את הממלכה, לממן את צבא הכיבוש וכך להגדיל את "אנרגיית השרידות" של הממלכה. חוכמת הכובש הייתה למצוא את האיזון – "להעמיק את הגבייה" מבלי לחצות את הגבול ולעורר מרד או סיוע לאויבי הממלכה. לכובש היו כמובן פריבילגיות נוספות כגון גיוס עבדים, חלוקת נשים, ביזה – אך לא נעסוק בכך. 

שלמה המלך הטיל מיסוי כבד על העם למימון ארמון המלוכה על פילגשיו, עובדיו, ופרויקטים של בינוי (בית המקדש). בטרם הַמלָכַת היורש, רחבעם, פנו אליו זקני העם בדרישה להקלות במיסוי – "אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד..." רחבעם דחה את נציגי שדולת האנטי-מס וקיבל את עצת המקורבים לצלחת – "הילדים אשר גדלו איתו אשר העומדים לפניו". אלה חששו לאבד את הג'ובים, את ההעדפות, ואת מקלטי המס שהוענקו להם מימים ימימה.

הפוליטיקאים דרשו להיפך, את העמקת הגבייה – "אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם... ולא שמע המלך אל העם".

לשבטי ישראל נמאס להעלים מסים, לעבוד "בשחור" ולהיענש ללא זכות ערעור למחוזי. צוות מפקחים של מס הכנסה בראשות נציב המס, שהגיע לביקורת-פתע, פשוט חוסל – "וישלח המלך רחבעם את אדורם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימות...". התגובה העממית לא אחרה לבוא, ובחסות מרד המיסים, פוצלה הממלכה. לבסוף איבדנו את עשרת השבטים – "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי... וילך ישראל לאוהליו..." (מלכים א' יב').

בסיפור התנ"כי לפחות אמרו את האמת שבייעוד המס: מימון השלטון ומקורביו. בעת המודרנית – המס עדיין מממן אותה תכלית, אך התווסף לכך מסך עשן של אידיאולוגיה סוציאליסטית (שרוב הציבור מאמין בה) ולכן לא "הורגים" את נציב המס… 

קיצור תולדות המיסוי הפוליטי/אידיאולוגי – איך הסתבכה מערכת המס

במאה העשרים התבסס המיסוי הפוליטי כחלק בלתי נפרד מהמרוץ הדמוקרטי לשלטון. עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו. ככל שאזרח מסוים ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. בחלק האחר של זמנו, הוא גם מנהל את ענייני המדינה. 

כדי להבטיח את שרידותו הפוליטית חייב הפוליטיקאי להתגייס לטובת קבוצות התמיכה שלו בציבור, מהן הוא צמח, או אימץ בשלב מאוחר. הדרך המהירה לקנות את הצבעתן, מלבד פעילות למען אידיאולוגיה משותפת, היא לפעול להזרמת כספי מדינה אל אותו עורף פוליטי, לעיתים אפילו מתוך חשש לאובדן משוער של תמיכה פוליטית (הצבעה לטובת ביטול קצבה עלולה להזיק לחבר הכנסת, אבל בטוח שלא תועיל לו). 

המשחק הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה שכמעט כל הציבור מאמין בה. המאבק והתחרות בין קבוצות הלחץ הוא על גרימת נזק. ההצלחה נקבעת לפי כוחה של הקבוצה לגרום נזק לציבור רחב וכך להוות איום על הפוליטיקאים מקבלי ההחלטות; קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, או הבערת צמיגים תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנית אידיאולוגיה שמצדיקה את ה"זכות" לקבל תוספת כסף שלא תמורת תפוקה ועבודה. תשלום עודף מעבר לשכר שהיה משולם עבור משרה דומה אילו מקום העבודה היה נפתח לאיוש תחרותי. האידיאולוגיה בעצם כבר קיימת קודם – ההישג "החדש" הוא יישום נוסף שלה. 

כדי להזרים כסף לקבוצות באוכלוסיה צריך לשאוב כסף מהציבור. קצב שאיבת הכסף מכיסו האחורי של האזרח תואם בדרך כלל את היקף "ההטבות" המוזרמות לכיסים הקדמיים של בעלי זכויות "המגיע לי" והיקף מימון יתר השירותים שממשלה מספקת. 

בראשית הֵטיל הפוליטיקאי מס הכנסה, בדרך כלל בשיעור נמוך. כאשר שיעור המס עלה, גבר הקושי בגבייתו. כדי לסייע לקבוצות הלחץ הפוליטיות הומצאו זיכויים שונים ושרשרת פטורים ממס. יחד עם עליית רמת הסיבוך, התרבו ההזדמנויות להתחמקות חוקית מתשלום מס, תוך תמרון בסבך הזיכויים והפטורים בין החוקים הנערמים. 

כאשר פוליטיקאים חשים כי מיצו אפיק מיסוי מסוים, וכי הכבדה נוספת של העול באפיק זה עלולה להזיק פוליטית, פונים לאפיק מיסוי חדש. בחירתו של אפיק מיסוי חדש אינה מקרית. צריך הצדקה "אידיאולוגית" למס חדש ורצוי שניתן יהיה להציגו כ"טובת הציבור". כך הומצא למשל המס על סיגריות ("זה לא בריא"), או מס על משקאות חריפים ("כדי לצמצם את צריכתם"). גם לייקור הוויסקי והסיגריות יש גבול פוליטי ואז מטילים, לדוגמה, מס אחר – מס שבח מקרקעין. המס כמובן שלא נועד לגיוס כסף... אלא "למניעת ספקולציות בקרקעות". גם במס זה אי אפשר להגזים מבלי לחנוק את שוק הנדל"ן... משלבים בו פטורים שונים ויוצרים פרנסה לאלפי יועצים. דרישות הפוליטיקאים לתקציבים נוספים מאלצת שוב ושוב לגלות יצירתיות. עד שנות השבעים הוטלו מיסים כבדים על "מוצרי מותרות" (מקררים, מזגנים, מכשירי טלוויזיה...) – שוב נימוק "אידיאולוגי"... המערכת הולכת ומסתבכת ולכל סקטור, שיש לו די כוח פוליטי, "נתפר" פטור מתאים. אנרגיה אינטלקטואלית אדירה מבוזבזת על כתיבת ספרים, מאמרים, פרשנויות ופסקי דין על מיסים והדרך להתחמק מהם... 

מיסוי גבוה הוא חלק מהאידיאולוגיה של מדינת הרווחה הגורסת שהמדינה צריכה לדאוג לכל השירותים לאזרח (בריאות, חינוך, סעד ואפילו: תרבות וספורט) וגם לדאוג לשוויוניות – ולכן – אידיאולוגית – כמה שהיא לוקחת יותר – המדינה "מתקדמת" יותר בהשגת היעדים הסוציאליים שהגדירה לעצמה. 

תכלית המס במדינות המערב

מדינות המערב, וישראל בתוכן, מוגדרות כ"מדינות רווחה". בשיטת משטר זו, הקיימת מזה עשרות שנים, גוֹבָה הממשלה מיסוי כבד מאזרחיה. שלב הגבייה עצמו, בעיקר של מיסים על הכנסה, משמש גם ככלי לוויסות עושר באופן אדמיניסטרטיבי (דהיינו: העברת כסף מ"עשירים" ל"עניים" – "צמצום פערים"). ככל שהכנסתך גבוהה, גדל החלק שמועבר לממשלה מכל שקל של רווח. זו התאוריה. 

לאחר שהמס נגבה מהאזרחים, מועבר רוב הכסף לקבוצות נבחרות באוכלוסייה לפי קריטריונים גלויים וסמויים שקובע הממסד הפוליטי. חלק אחר של הכסף מיועד למימון שירותים שהממשלה מעניקה לאזרח. להלן עיקר אפיקי ההוצאה. המיון שונה מהמקובל, וזאת כדי להבין את השפעת העידן החדש על הקטנת הוצאות הממשלה:

הגנה וביטחון – ביטחון חוץ וביטחון פנים ("מוצרים ציבוריים").

מימון "מוצרים ציבוריים" אזרחיים – כבישים, מדרכות, תאורת רחוב, פארקים ציבוריים,  

מניעת התפשטות מחלות וכדומה.

מימון מנגנוני השלטון הדמוקרטי – ממשלה, כנסת, בתי משפט, שלטון מקומי.

פירעון חובות העבר – תשלום חובות על כסף שנצרך (או בוזבז) בשנים עברו.

תשלומי העברה – הזרמת כסף לקבוצות באוכלוסייה.

סעיפי ההוצאה הבאים נכללים כולם תחת הכותרת הרחבה של תשלומי העברה – הזרמת כספים לסקטורים שונים בהתאם להחלטות אידאולוגיות ופוליטיות – תשלומי העברה במובנם הרחב. רוב הכסף מתועל כיום למימון שירותים שאינם מוצרים ציבוריים מובהקים. מוצר, שמעשית ניתן לחייב את המשתמש הבודד עבור השימוש במוצר או בשירות ולמנוע את השירות מסרבן תשלום. תשלומי העברה הם החלק העיקרי בתקציב המדינה. נחלק את תשלומי ההעברה הנוכחיים לקבוצות עיקריות:

מימון שירותים שאינם "מוצר ציבורי" מובהק – חינוך, בריאות אישית, ספורט, תרבות, שירותי דת ועוד. 

מימון פעילות כלכלית-עסקית – עידוד תעשייה, תמיכה בחקלאות, סבסוד יצוא, סבסוד תחבורה ציבורית, תמיכה במחקר ופיתוח ועוד. 

תשלומי קצבאות גורפים – גובים מס מכל האזרחים ומעבירים קצבה אל כולם. כמעט כל האזרחים משלמים; כמעט כולם מקבלים... קצבאות זקנה, קצבאות ילדים ועוד. 

תשלום לנזקקים אמיתיים – זהו החלק הקטן של תשלומי ההעברה. אותו חלק שמועבר כיום לאזרח מוכה גורל אמיתי.

מס סמוי ומשמעותי – מס האיסורים והרגולציה

מאז קום המדינה מוטל על אזרחי ישראל מס כבד שאינו נגבה על ידי הממשלה, אלא משולם ישירות על ידי האזרח, לכיסי סקטורים מועדפים, וללא תיווך רשויות המס. זה אומנם אינו "מס" על פי ההגדרה המקובלת, אך בהחלט נטל של הוצאה מיותרת על האזרח. 

מס-ללא-שם: אם לדוגמה מוטל מכס בשיעור של 500% על ייבוא שטיחים (כפי שהיה עד לסוף שנות השמונים), אף בר-דעת לא יקנה שטיח מיובא והממשלה לא תגבה אגורה מכס. גוֹבֶה-המס בפועל יהיה בעל מפעל השטיחים הישראלי. חסימת ייבוא מתחרה תאפשר לבעלי המפעל להעלות את מחירי השטיחים המיוצרים בארץ ולגרוף את הרווח המלאכותי ישירות מכיסי האזרח. המס הסמוי יכול להיווצר גם כתוצאה מחקיקה שמגבילה תחרות בעסק שחפצים ביקרו: זיכיון ייצור בלעדי, מונופול בתחבורה ציבורית או בתקשורת, איסור על הפקת מים באופן פרטי וכדומה. קשה לאמוד את היקפו של מס זה, אך ככל שהממשלה מעורבת יותר בכלכלה, גדל היקפו, שנמדד בוודאי במיליארדי שקלים רבים. 

מיהו "משלם המסים"?

ניתן לכאורה לחשוב שקיימת קבוצה מסוימת באוכלוסייה שנושאת בתואר "משלם המסים" והיא מקור המימון לתקציב החלוקה שנמסר לידי הממסד הפוליטי. החדשות מרעישות – אין קבוצה כזאת! או מדויק יותר – קשה לסמן אותה. כדי לבדוק מיהו "משלם המסים" צריך לבצע ניסוי דמיוני: לבטל את כל המסים והקצבאות למשך שנה-שנתיים, לבדוק בכמה השתפר מצבו הכלכלי של כל אחד מאתנו במצב של "אין מס". כלומר, להשוות את כוח הקניה של כל אזרח למצבו קדם הניסוי. השיפור בכוח הקניה כתוצאה מהניסוי הדמיוני הוא "נטל המס". 

ניסוי כזה היה מגלה שגם מצבם של סבא וסבתא כהן, זוג פנסיונרים קשיש מחדרה – השתפר עקב התרגיל הדמיוני של ביטול המס! יסתבר, שגם הם משלמים מסים מבלי שהיו מודעים לכך: במוצרי המכולת כלולים מסים. בתפוחי האדמה כלולים המסים שהחקלאי שילם, בפסטה כלולים מסים שהתעשיין שילם, בכרטיס האוטובוס נכלל המס שמנוכה ממשכורת הנהג. 

אנחנו מהמרים שהיקפה של הקבוצה שמצבה יורע בעקבות "הניסוי" יהיה קטן. אלה שהיקף הקצבאות שהם מקבלים גבוה מהיקף המס ששילמו. אלה שמערכת המיסוי והעברת הכספים משפרת את מצבם. 

כ- 90% מהגביה של מס ההכנסה נובעת מ-2 העשירונים העליונים (יתר העשירונים כמעט ולא משלמים מס הכנסה). שני העשירונים העליונים משמשים למעשה כ"גובי מיסים" עבור האוצר.  מסים ממשלתיים מתפזרים על כל האוכלוסייה, הם נמצאים בכל מוצר או שירות. הגביר שמשלם מידי שנה סכום גבוה למס הכנסה אינו בהכרח "משלם המסים" הוא גם גובה מסים עבור הממשלה; הוא משתדל ככל יכולתו, לגלגל את המס אל לקוחותיו ומוצריו באמצעות מנגנון המחירים של המוצרים והשירותים שהוא מעניק, וזאת כדי שיוותר בידו "נטו" ראוי. 

השכיר שעובד בעיריית חולון משלם לכאורה מס הכנסה ממשכורתו. העירייה מעבירה את המס לאוצר. המס המנוכה לא מעניין את השכיר, הוא בקושי זוכר כמה מס הוא משלם. ה"משכורת" בשבילו היא ה"נטו" – השורה התחתונה. לכן, לא איכפת לעובד עיריית חולון אם יחליטו להכפיל את מס ההכנסה כל עוד הנטו שלו יישמר על ידי הגדלת משכורתו ברוטו... במקרה זה, העירייה תעלה את שיעור הארנונה הנגבית מהתושבים כדי לממן את הגדלת השכר. כך יתפזר הגידול במס המוטל על עובדי העירייה על פני כל תושבי חולון. בדיוק כמו שהפנסיה של עובדי חברת חשמל מושחלת לנו דרך חשבון החשמל... 

באופן זה כ-ו-ל-ם משלמים מסים, אבל במקביל גובים מסים עבור האוצר ומשתדלים להפטר מהם ולפזר את העול על אחרים. קשה לחשב איזה חלק מהמסים כל אחד מאתנו סופג ואיזה חלק מגולגל הלאה. שיעור תשלום המס על ידי האזרח תלוי לא רק בהכנסתו, או בעושרו, אלא גם ביכולת "גלגול" המס ממנו לאחרים ובקשיחותו של האחר לספוג את המס. 

כל רואה חשבון מכיר תופעה פלאית: אם יצלם תמונת מצב של לקוחותיו בחודש ספטמבר, יהיו ביניהם כאלה שהצטבר אצלם רווח נאה מתחילת שנת הכספים, לאחרים הצטבר הפסד... לקראת סוף השנה, מסתבר שמספר צוברי הרווח הולך ומצטמצם, ובמקביל – מצבם של המפסידים משתפר... כולם "מסתדרים". 

שני העשירונים העליונים במדינת ישראל משלמים כ- 90% מהכנסות המדינה ממס הכנסה (כלומר, כמעט את כל מס ההכנסה למעט מס חברות), וכשני שלישים מהכנסות הביטוח הלאומי ומס הבריאות. "כרטיס כניסה" של משפחה לעשירון העליון (2011) היא הכנסה משותפת של המשפחה בסך 29,627 ש"ח לחודש ברוטו. ממש לא "עשירים". כדי להימנות על העשירון התשיעי צריך הכנסה משותפת של החל מ-  21,720. 

(קליק על הגרף לנתוני המקור)

המס חוזר לאזרח – האמנם?

רק חלקו הקטן של המיסוי הכרחי לקיום המסגרת המדינתית. להשקפתנו, כפי שמתואר לאורך כל האתר, תפקיד המדינה לספק לאזרחיה בעיקר שירותי ביטחון פנים וחוץ, מערכת משפט ומספר מצומצם של מוצרים ציבוריים שלא נחזור עליהם כאן. כאמור, רק חלק קטן של תקבולי המיסוי מממן משימות אלה, וכפי שידוע לכולנו – ביוקר רב ולא בהצלחה מרובה... לצערנו, כאזרחים, אין לנו אפשרות לבחור ספק מתחרה למדינה למתן שירותים אלה ודי לנו אם המדינה תנסה להתמקד בהם. אין להפקיד בידי החבורה בירושלים משימות אחרות (החל בחינוך, רווחה, בריאות ועד למחקר ופיתוח), לגבות לשם כך מיסים כבדים ולקוות שהמשימות יושגו בהצלחה. 

גביית המיסים והחזרתם לאזרח בצורת שירותים וקצבאות אינה פעילות חשבונאית פשוטה שביד אחת גובים גובים מס וביד השנייה רושמים מיד צ'ק לפקודת האזרח. 

עלינו לזכור תמיד, ללא שום קשר לשיטת המיסוי ולשיעורי המס, כל הוצאה ממשלתית – לעולם מקטינה את האמצעים הכלכליים שעומדים לרשות הסקטור הפרטי לצורכי השקעה על פי שיקוליו – ומעבירה, את אותם אמצעים שנגרעו, אל פרויקטים והוצאות שנבחרים כראויים על ידי המערכת הפוליטית.

המס נגבה מהאזרחים באופן סלקטיבי. משלמי המס הכבדים הם בדרך כלל האזרחים המוכשרים יותר באוכלוסייה. אלה שמצליחים להגיע להישגים כלכליים עדיפים. המס שנגבה מהם מועבר לאזרחים אחרים לאחר ניכוי עלויות קיום המנגנון הממשלתי הכבד. אנחנו מבחינים בקלות רבה בחלוקת הכסף, כי על כך נטוש המאבק בין קבוצות ה"מגיע לי", אך מתעלמים לחלוטין מהנזק שנגרם למדינה ולציבור הרחב כתוצאה מגביית המס. אנחנו מתעלמים כי קשה לנו לדמיין את מצבנו המשופר אלמלא גבתה הממשלה את אותו מס-יתר. 

אותם אזרחים מוכשרים, במעמד הביניים ובעשירונים העליונים, דווקא להם יש את הכלים לבחון בזהירות כל השקעה, לברור ולהשקיע באופן מושכל ועם סיכויי הצלחה טובים. הם אינם חסינים מפני השקעה לא-מוצלחת, אך סיכוייהם להצלחה גבוהים לאין ערוך מהשקעות שמתבצעות על ידי פוליטיקאים בירושלים שהכסף אינו יוצא מכיסם הפרטי. 

לכן, המס שנגרע מכיסי האזרח ומושקע על ידי הממשלה במו"פ או בעידוד תעשייה מניב בהכרח פחות מו"פ, או תעשייה, מאשר אילו הושקע על ידי יוצר העושר המקורי – האזרח. כסף שמושקע על ידי הפקידים במערכת החינוך יכול היה להפיק יותר חינוך (באותו תקציב) אילו היו מאפשרים ליזמים להקים מערכות חינוך מתחרות ולהורים לבחור את המוסד כראות עיניהם. כסף שמחולק כקצבאות בניסיון ליצירת רווחה – מונע יצירת מקומות עבודה חדשים על ידי השוק, בולם צמיחה, מוריד את רמת החיים ומחבל בדרך היחידה באמצעותה מתבססת רווחה אמיתית. 

קשה להבחין בנזק שגביית מס-היתר גורם לכל אזרח: לא רואים את המפעלים שלא התרחבו בגלל שכספי ההשקעה נלקחו בצורת מס; לא מבחינים במפעל שלא הוקם בגלל שנטל המס והביורוקרטיה הפכו את הקמתו לבלתי כדאית בישראל; לא רואים את מאות אלפי האזרחים שנמנעים מלעבוד עבודה נוספת בגלל המס, או נמנעים בכלל לעבוד בגלל הקצבה; קשה למנות את מיליוני המוצרים והשירותים שלא קנינו כי הכנסתנו קטנה בגלל מיסוי היתר. לא כולם מבינים שחלק ניכר מהשחיתות מוקרנת ונובעת מהאווירה של "כולם גונבים" – מקורה בנטל המס, הכסף השחור והכלכלה האפלה. 

רק חלק קטן של המס חוזר אל האזרח, וגם זה בצורה של מערכת חינוך מקרטעת, שירותי בריאות פרוטקציונרים, הזרמה סלקטיבית ומיותרת לתעשייה, חקלאות ושיכון, והזרמת כספים למגוון קבוצות ה"מגיע לי". 

אחיזת העיניים שבמשטר הסוציאליסטי

המשטר הסוציאליסטי יצר מערכת סבוכה, בה ידו של כל אזרח נכנסת לכיסו האחורי של אזרח אחר. כולם משלמים לכולם – כולם מקבלים מכולם. כאמור, קשה לזהות במדויק מי נושא בנטל המיסוי. כאשר מטילים מס חדש, או מעלים מס קיים, מתעוררת תחילה תרעומת בקרב האוכלוסייה המשלמת – הנפגעת בטווח המידי. המערכת מגיעה מהר מאד לשיווי משקל חדש וכולם "מסתדרים" איכשהו... 

לעומת הקושי בזיהוי משלמי המס, קל מאד לזהות את מקבלי ההטבות. הקבוצות באוכלוסייה שמקבלות "ארוחות חינם" (כולל התעשיין שמקבל מענק להעברת המפעל לאשקלון...) זוכות לראות בדיוק את הסכום שכתוב על הצ'ק. השילוב בין ערפל סמיך על מקורות הכסף (מיהו "משלם המסים") לבין הצ'ק המוחשי שנכנס לחשבון הבנק של "בעלי הזכויות" הוא שילוב פוליטי מנצח. האזרח בקושי חש כיצד לוקחים מכיסו השמאלי, אך רואה בברור רב את ה"הטבות" להן הוא זוכה בכיסו הימני. 

משטר הבחישה הפוליטי, בסיס הסוציאליזם, הוא מערכת ענפה של קורי עכביש מוסווים היטב, הסופגים אליהם מיסוי מכל האזרחים. חלק מהכסף מפרנס את הממסד ושלוחותיו, חלקו האחר חוזר כמעט אל כל האזרחים כ"זכויות" שמעניקים פוליטיקאים בעלי "רגישות חברתית"...

"וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם..." (שמות א' 11)

1,315,000 איש מועסקים בשירות הציבורי (2015). כל עובד שלישי בישראל. רובם של מועסקים אלה מיותר בעידן החדש. הם מועסקים במשרדי ממשלה מיותרים ובאלפי עמותות וארגונים שיונקים מקופת המדינה. זכות קיומם מוטלת בספק, אשר יתברר רק אם יצליחו לעמוד ברשות עצמם בעידן החדש. 

                                                                                                                     (קליק על התמונה למקור הנתון)

 כלכלה "מדינת רווחה" מחייבת קיומו של סקטור ענק של "אוכלי חינם" ומנגנון שגובה מסים מכולם ומזרים "הטבות" כמעט לכולם. בתווך – הסקטור הפוליטי, על עסקניו, גוזר קופונים. כדי לקיים אבני רחיים אלה נדרש מיסוי כבד. ואכן, הממסד הפוליטי מנצל כל אפיק אפשרי לחליבת כסף מהאזרח: מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, מס חברות, מיסי רכב, מס שבח, היטל השבחה, ארנונה, מס קניה, מכס, בלו על סיגריות, משקאות חריפים ודלק, מס רווחי הון ועוד. העול כבד.

כדי שהנישום לא יפסיק לנשום, פותחה מערכת ענפה ומורכבת של החזרים, הקלות, הטבות ופטורים: קרן השתלמות, קופות גמל, פיצויי פרישה, זכיות בהגרלות, פטורים לנכים, מערך הוצאות מוכרות, נקודות זיכוי, יישובים מועדפים, מפעלים מאושרים, הטבות למשקיעים, פטורים ממס-שבח, סובסידיות. הרשימה ארוכה. הממשלה מעסיקה אלפי עובדים במנגנון המיסוי, גבייה, פיקוח, חקירות, ביקורת, שמירה ועוד. 

נטל המס אינו מסתיים בכתיבת צ'ק לפקודת מס הכנסה. האזרח נאלץ לפרנס יועצים, רואי חשבון, מנהלי חשבונות, עורכי דין. מערכת המשפט עמוסה באלפי תיקים הנובעים מעבירות מס. עשרות רבות של ספרים נכתבים כדי להסביר ולפרש את חוקי המס וכמספר הזה ספרים וכתבות המסבירים כיצד להתחמק מתשלום מס... הסיבוך הנוצר גורם לעיוותים בכלכלה, להברחת משקיעים, הברחת הון לחו"ל ולביסוס כלכלה שחורה. 

בכלכלה השחורה שותפים כמעט כל אזרחי המדינה. האזרח שמשלם במזומן לשרברב ולמורה לאנגלית של הילד, היבואן והיצואן שמשאירים כסף בחו"ל, רופא השיניים, הקבלן שמוכר דירה ומקבל חלק מהתשלום "מתחת לשולחן"... הכלכלה השחורה אינה מבטאת רק את סלידת האזרח מכובד הנטל, אלא גם את חוסר הזדהותו עם דרך הוצאת הכסף על ידי הממסד הפוליטי. כל אחד יודע לאן הכסף הולך. המיסוי הכבד תורם את חלקו לשחיתות-בסיס שהופכת לנורמה מקובלת. 

"חוסר ההזדהות" אינו נובע מהעדר אמונה באידאולוגיה הסוציאליסטית. רוב הציבור שוכנע שזו הדרך הנכונה (לאחר עשרות שנים של רטוריקה סוציאליסטית מרוכזת) – המדינה צריכה לממן שירותי חינם ולחלק קצבאות. האכזבה היא תוצר בלתי נמנע של משטר חלוקת כסף ושירותי חינם – לעולם תהיה תחושה שהאחר מקבל יותר, או משתתף פחות בנטל. 

מותר לגנוב ממס הכנסה...

כולנו, אזרחים, עיתונאים, מטיפי מוסר, ראשי ארגונים הנלחמים ל"צדק חברתי", ואפילו פוליטיקאים שנלחמים בעד "שוויון"... רובנו לא נעמוד בפיתוי מול אינסטלטור שדורש 3000 ₪, אך מוכן להסתפק ב- 2500 ₪ במזומן ובלי קבלה... 

האדם המודרני, גם אם הוא סוציאליסט מוצהר ופעיל ב"תנועה למען הנזקקים", בסופו של יום עושה ככל יכולתו שלא לשלם מס הכנסה וממצה את כל הדרכים העומדות לפניו לצמצום המס. הפרופסור למדעי החברה, באוניברסיטה המסובסדת, מרצה בלהט לפני סטודנטים על "צדק חברתי" וזכויות החלשים בחברה. בסוף השנה מסתגר הפרופסור במשרדו של רואה החשבון. יחד הם דנים כיצד להקטין את תשלומי המס – מסים שלכאורה צריכים לעבור אל "החלשים בחברה"... יש בכך אמירה ברורה: "צריך לעזור לחלשים, אבל לא על חשבוני..." אותו פרופסור "חברתי" חש בסתירה שבין דעותיו המוצהרות לבין הצדק הפנימי שנובע מהצורך להגן על פרי עמלו. ייתכן שאותו פרופסור מוכן לתרום מרצונו החופשי לעמותה כלשהי או לתת נדבה לנצרך, אך בהחלט אינו שלם עם מערך גביית המסים שנכפה עליו. במשך היום כולם מטיפים לסוציאליזם ולצדק חברתי, אך לעת ערב מנסים לגנוב את המקסימום האפשרי מהממשלה... (חלק מהגנבה לגיטימי – כמו בדוגמת הפרופסור שמחפש את מקלט המס...). 

מדוע ציבור כה רחב, ובעיקר אליטה חברתית ענפה, משתדלים להשתתף כמה שפחות במימון "שוויון חברתי" ו"עזרה לחלשים" – עקרונות שהם לכאורה נר לרגליהם ודגל למאבקם המוצהר? לכאורה ניתן היה לצפות מהם שישלמו את מלוא המס הנדרש, שיפַטרוּ את רואה החשבון שלהם ואת יועץ ההתחמקות ממס, יידרשו חשבונית מהאינסטלטור ויסרבו לשלם במזומן ובשחור למורה לפסנתר של הילד. מהי ההצדקה המוסרית להתנהגות זו? כיצד פותר את הסתירה, בינו לבין עצמו, חבר השדולה החברתית שמרמה את מס ההכנסה (בקטן...). 

קשה לערוך סקר בנושא זה... אך אילו ניתן היה, קרוב לוודאי שהיינו מקבלים שתי תשובות עיקריות: 

אני מאמין בשוויון ובצורך להזרים כסף לשכבות נזקקות, אבל... 

* "אין לי מספיק... שישלמו אלה שיש להם..." 

* "לממשלה אין סדר עדיפות נכון, הכסף מתבזבז, לכן צריך לשלם כמה שפחות מס..." 

במילים אחרות, רבים תומכים ב"צדק חברתי" ובתנאי שיצליחו לצמצם את תרומתם האישית למינימום. 

מדינת הרווחה הופכת את אזרחיה לגנבים ואת רובם לעניים

הרעיון המרכזי של מדינת הרווחה הוא לקחת מהעשירים ולתת לעניים. כך ימוגר העוני. נניח לרגע לבסיס המוסרי של כפיית תשלום על אזרח אחד והענקת הכסף לאזרח אחר. 

החרמת רכוש ה"עשירים" אמורה להתבצע באמצעות מיסוי כבד כי מספר הנזקקים תמיד גדול (מי יסרב לכסף ללא עבודה... את ה"אישור" וה"זכאות" כבר ישיג). גביית מיסוי כבד וחלוקתו מחייבת הענקת כוח וסמכות לפוליטיקאים. כוח וכסף לפוליטיקאים לעולם יצמיחו מנגנון תופח של עשרות משרדי ממשלה, אלפי עמותות (שנתמכות על ידי המדינה) ומאות אלפי עובדי מדינה. ג'ובים. מדינת רווחה. 

תופעת לוואי בלתי נמנעת של מדיניות "חלוקה מחדש של ההכנסות" היא זליגה של חלק גדול מהכסף אל הכיס העמוק של המנגנון הממשלתי-פוליטי שמבצע את המשימה. לכן, נדרש מיסוי כבד מאד על "עשירים". כה כבד ששום עשיר לא היה שורד בארץ... כדי לפתור את הבעיה מרחיבים הפוליטיקאים את בסיס-המס וכוללים בו גם עשירונים נמוכים יותר, ובדרך פוטרים ממס סקטורים שחפצים ביקרם. 

ההיסטוריה מלמדת שככל שמדינה שאפה ליותר "שוויון", היא נאלצה להחרים חלק גדול יותר של אמצעי הייצור: השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה החליט ממניעים אידיאולוגיים, להחרים את כל הרכוש הפרטי. המדינה אימצה אידיאולוגיה של אי-הכרה ברכוש פרטי ובבעלות פרטית על אמצעי הייצור עד כדי הלאמה מלאה של התעשייה, החקלאות ואפילו ענפים קמעוניים כגון חנויות – הכול במזרח אירופה היה בבעלות הממשלה. העוני במדינות "גן העדן הסוציאליסטי" לשעבר (רוסיה, פולין, רומניה, בולגריה ועוד) היה לנחלת הכלל. כל אזרח נאלץ לגנוב כדי להתקיים. כדי שהאזרחים השוויוניים והמאושרים... לא יברחו – הוקפו המדינות בגדרות תיל, מגדלי שמירה ומוקשים. ובתוך המדינה סיירה המשטרה החשאית. מכיוון שכל אזרח, כמעט ללא יוצא מהכלל, היה עבריין, אפשר היה לעצור כל אחד... לחקור אותו ולהפלילו. השוויון מוחלט: 98 אחוזים מהאוכלוסייה עניים, גונבים מתוצרת המפעל בו הם עובדים, ועלולים בכל רגע לחטוף כדור בראש. כל אחד מחפה על אחיו, יחד (בשקט...) נגד השלטון. סוציאליזם. 

גם במדינת ישראל קשה למצוא אזרח שאינו עבריין-מס (או משת"ף של עבריין מס)! ברשימה זו נכלל אפילו אחרון הפקידים במשרד האוצר אשר שילם במזומן למורה לאנגלית של הילד, לא דרש קבלה מנהג המונית והגיע להסדר שחור עם האינסטלטור...

צה"ל – מיתוסים

הכשרת הקצינים בצה"ל מפתחת את היוזמה ויכולת החשיבה

כתב העת "שריון" שמופיע בהוצאת עמותת חיל-השריון (פברואר 1999) פרסם תוצאות ניסוי בו השתתפו קבוצת מג"דים ומח"טים בשריון וקבוצת תלמידי כיתות י"ב, ללא כל הכשרה צבאית. המאמר פורסם על ידי אריק קרמן, אשר שימש במשך כ- 15 שנים מומחה לפיתוח הדרכה במחלקת הדרכה בצה"ל. 

לכל אחד מהמפקדים והתלמידים הוצבה בעיה טקטית דומה: כיבוש יעד, פתיחת ציר, תאור האויב ותיאור הכוח שלרשותך. תוצאות הניסוי העלו כי רוב התיכוניסטים מיקדו את הבעיה בפלוגת האויב שמיקומה אינו ידוע, וביצעו הטעיה על מנת לאתר אותה. לעומתם, התעלמו הקצינים הבכירים מהאויב והתייחסו רק למכשולי הקרקע. 

הפתרונות של התיכוניסטים התגלו כטובים בהרבה. תלמידים ללא הכשרה צבאית "הביסו" קצינים מנוסים. המג"דים שלחו את כוחותיהם היישר אל תוך השטח בו נמצאה הפלוגה שמיקומה אינו ידוע, וזו יכולה הייתה לפגוע בהם ללא קושי. 

לקצינים שהתבקשו בתום המשחק להסביר את טעותם היו שלוש תשובות אופייניות: בטעות לא לקחתי בחשבון את טנקי האויב; במשחק קל יותר לבצע הטעיה; לא הייתי שקט, אבל זה מה שמקובל לעשות. 

ומסקנות הניסוי: "...דברים שאמרו הקצינים מחזקים את ההשערה כי הסביבה בה התחנכו ובה הם פועלים [המערכת הצה"לית], אינה מעודדת את החשיבה הטקטית ואולי אף מדכאת את יכולת החשיבה הטבעית שלהם... השאלה העולה מהניסוי היא האם להסתפק במצב הקיים... ברמת התרגולות והטכניקות הקרביות עליהן חונכו כקצינים זוטרים, או אולי לאפשר להם מרחב פעולה רחב יותר לקבלת החלטות טקטיות על פי הבנתם. בדבר אחד אין ספק: שינוי המצב הקיים מחייב שינוי תפישה בהכשרת המפקדים". 

בצבא המבוסס על תמריצים כספיים ועל כללי שוק העבודה האזרחי, עלולים לשלוט ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישותיו של העיסוק הצבאי... 

"...נכונותם של חיילים למלא את תפקידם, לעיתים תוך היחשפות לסכנת מוות, נובעת מנאמנות שהם מפתחים לקבוצה שעליה הם נמנים ומהזדהות עם ערכיה הייחודיים..." (יעקב ליפשיץ, כלכלת ביטחון). 

מכוח של לוחמים אכן נדרשות תכונות ייחודיות: מוכנות גבוהה לסיכון, לכידות קבוצתית, משמעת גבוהה ועוד. לפני שנים לא רבות רווחה הדעה שכדי "לחשל" חייל צריך ממש לענות אותו פיזית ונפשית: למנוע ממנו שתיית מים, למנוע ממנו שינה, להאכיל אותו בדג מסריח ולקנח בלחם וריבה. המפקדים צריכים לצרוח פקודות מבוקר עד ערב, "למחוק את אישיותו העצמית", לאסור עליו לחשוב, אלא לציית ולרמוס אותו בהעלבות מתמשכות – זה צבא!! מאז חדרו "נורמות אזרחיות" לצבא והסתבר שאפילו חדר-אוכל ממוזג ומעוצב אינו מכשול בפני "רוח היחידה". 

אין כל יסוד לסברה שגיוס בכפיה מניב חייל טוב יותר מאשר חייל שמתנדב מרצון. אין בסיס להנחה שדמי כיס זעומים מגדילים את המוטיבציה של חיילים ואילו שכר גבוה מאד ללוחם יגרור לאיבוד התכונות הנדרשות מחייל קרבי... 

צבא קבע מקצועי יגרום להתרחקות הממסד הצבאי מהחברה האזרחית ולניכור ביניהם.

במדינה חופשית, קפיטליסטית ודמוקרטית הצבא כפוף לדרג האזרחי והוא ממלא את התפקיד העיקרי של מוסד "המדינה" – הגנה על אזרחיה. חשש כגון זה יכול להיות מוצדק רק במדינות דיקטטוריות בהן הצבא שולט המדינה, או מנהל את חיי היום-יום מאחורי הקלעים. בטורקיה למשל, לאורך כמעט שמונים שנים, היה ממסד אזרחי, ממסד דתי וממסד צבאי נפרד. עד לתקופת הנשיא ארדואן היה מקובל לראות את הצבא כגורם "מאזן" – הצבא החזיק בידיו איום סמוי של השתלטות על המדינה במקרה בו הממסד הדתי יתחזק יתר על המידה... 

צבא מקצועי יגייס רק חלק מהעם ולכן תישחק ייצוגיות הצבא

כבר כיום צה"ל מגייס רק מיעוט מבני השנתון חייב הגיוס. צבא צריך להיות גוף מקצועי שעושה את מלאכתו ביעילות המֵרבית ומצמצם את הנטל הכלכלי והביטחוני המוטל על הציבור. הצבא אינו צריך "לייצג" כפי שמשטרה או בתי המשפט אינם "מייצגים". 

מרחיב על כך יעקב ליפשיץ בספרו כלכלת ביטחון: 

[דווקא גיוס חובה גורם לתחושה של חלוקה לא צודקת של הנטל]: 

"גיוס החובה נהנה מקונצנזוס רחב כל עוד ראו בו מנגנון צודק המחלק את נטל הביטחון הלאומי בין כל האזרחים שווה בשווה...[כאשר קיים] עודף היצע... שיעורי הגיוס מתוך השנתונים הרלוונטים ירדו... צעירים רבים לא גויסו... נשמט יסוד חיוני כדי שמערכת מחייבת תוכל להתקיים לאורך זמן בחברה דמוקרטית חופשית. 

[בצבא מתנדבים שכיר עלולה לשרור תחושה דומה]: 

...חשש לחוסר ייצוגיות קיים גם בעת שהגיוס מבוסס על מנגנון השוק. צבא מתנדבים שכירים המבוסס על תמריצים כלכליים עשוי למשוך לשורותיו שיעורים בלתי יחסיים של פרטים הנמנים עם השכבות החלשות בחברה, שאין להם הזדמנויות תעסוקה עדיפות במגזר האזרחי. עם זאת קיים הבדל מהותי: בצבא של מתנדבים, חוסר ייצוגיות, אם נוצר, נובע מבחירתם הרצונית של פרטים ולא מכפיה סלקטיבית של החוק... 

[הניסיון האמריקאי]: 

ועדת גייטס בארצות הברית נתנה לכך את דעתה: אם צבא של מתנדבים שכירים מספק הזדמנויות אטרקטיביות יותר לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, זו מן הסתם תוצאה של אפליה הנהוגה כלפי אותן קבוצות במגזר האזרחי, והדרך לתקן אותה אינה באמצעות אפליה נוספת בתחום הצבאי. בפועל, צבא המתנדבים האמריקאי אינו ייצוגי פחות מצבא החובה שקדם לו." 

ביטול גיוס חובה יגרום למחסור בכוח אדם בצה"ל 

"ככלל, במדינות אחרות התבדו החששות מפני קוצר ידו של מנגנון השוק לעמוד ביעדי גיוס רצויים. עוד הוכח שהיצע של מתנדבים שכירים לשירות קבע בצבא גמיש ביחס להכנסה, וכי אפשר להתגבר על קשיים בגיוס כוח אדם מסוגים מסוימים באמצעות הענקת הטבות מכוונות. הניסיון הישראלי אינו שונה: כאשר גדל הביקוש למשרתי קבע לאחר מלחמת יום הכיפורים, או כאשר גברה מגמת הפרישה, השכילו על ידי העלאות שכר והנהגת הטבות מתאימות לגייס את הכמויות הדרושות, ובמגזרים מסוימים אפילו נוצרו עודפי היצע של מועמדים לשירות בקבע." (יעקב ליפשיץ, כלכלת ביטחון) 

הגיוס לצה"ל תורם לחינוך הנער המתבגר לעצמאות ולאי-תלות בהורים

צעירים ישראלים מתגייסים לצה"ל בערך בגיל בו צעיר אמריקאי, לדוגמה, עוזב את הבית ללימודים בקולג' – לרוב מרוחק מהבית. שבועות וחודשים חולפים בין ביקור לביקור בבית ההורים. האמריקאים משתמשים במונח "שילוח מהקן" – הליך שמבטא יציאה לעצמאות. 

השירות בצה"ל לעומת זאת, מאריך את תקופת התלות בהורים ובמשפחה. לא חולף שבוע מאז ביקורו האחרון של הצעיר בבית, וכולם נלחצים וממהרים לבקרו בבסיס... אם לא קיבל חופשת סוף שבוע... התלות הכלכלית בהורים כמקור מימון, והעדר אפשרות לעבודה חלקית, מחזקים את התלות החברתית במשפחה. 

מחזקת דעה זו דר' עופרה מייזלס מהמכון הישראלי למחקרים צבאיים. קטעים ממחקרה, "השירות הצבאי כמרכיב מרכזי בחוויה הישראלית" נסקרו בהארץ (אבירמה גול 20.9.1998): 

"...המשפחות הישראליות... ידועות בהתגייסותן להיות מעין סוכך או עזר-כנגד לצעיר המשרת בצבא. משפחתיות, לכידות והגנת-יתר הופכים לערכים מכוננים בקרב הצעירים... בתהליך גיוסם הם עוברים תהליך של רגרסיה: מעבר של הצעירים מתפקוד עצמאי יחסית, ביחסם כלפי ההורים, לתפקוד די ילדותי ותלותי... הנוהג שהתפתח לבקר את "הילדים" בבסיס בשבועות שהם אינם מגיעים הביתה... הביקור נסב לעיתים קרובות על הבאת דברי מאכל מיוחדים לפנק את הצעיר, בגדים נקיים ועוד צרכים... גם בבית האהבה והטיפול ראשוניים ורגרסיבים. ההורים מוכנים לספק לבנם החייל שירותים שמזמן הפסיקו לספק... במקום שהיציאה לשירות הצבאי תסמן יציאה לשלב חדש של עצמאות ואוטונומיה היא מבטאת דווקא חיזוק והידוק הקשר התלותי בין הצעיר למשפחתו." 

רק לאחר השירות הצבאי, חשים רבים מהצעירים המשוחררים, צורך לתקופה ממושכת של דחייה בתהליך כניסתם לעול חובות המבוגרים ויוצאים עם תרמיל על הגב לחודשים ארוכים של טיול ל"ניקוי ראש"... בשלב זה ההורים כבר לא קופצים אחריהם לתאילנד או לפרו... 

צבא חובה עממי מסמל את "אחדות העם" 

מסוג הסיסמאות שרווחו במשטרים הקומוניסטים. הכוונה לגיבוש החברה הישראלית סביב מסורת לאומית משותפת והזדהות עם דרך התנהלותה של המדינה. "אחדות עם" אינה מושגת בכפייה ועבדות. הזדהות עם המסגרת הקרויה "מדינה" גבוהה יותר ככל שמידת החופש במדינה גבוהה וככל שפעילות האזרח מתבצעת מתוך הסכמה וללא כפייה. "העם" האמריקאי, מורכב ממהגרים מ- 200 ארצות, ללא מורשת והיסטוריה משותפים ואפילו ללא דת משותפת. הזדהותו של האזרח האמריקאי עם המושג "אורח החיים האמריקאי" גבוהה לא פחות, ואולי אף יותר, מהזדהותו של הישראלי הממוצע עם מדינתו. ישראלים לא מעטים תולים ביום העצמאות הישראלי דגל אמריקאי לצד הדגל הישראלי על מכוניתם... הציבור האמריקאי מוכן להקריב אלפי חיילים בהגנה כנגד איום על אורח החיים האמריקאי, The American way of life, לא דווקא "מלחמת קיום" או מלחמת "אין ברירה". 

קשה לראות כיצד חיילת בת 18 שתפקידה העיקרי הגשת תה או "להשיג טלפון", או חייל מיותר באפסנאות, או אפילו חייל קרבי שרואה סביבו בזבוז, אי יעילות ותופעות ידועות אחרות – מתגבשים בזכות הצבא סביב "אחדות העם"... נהפוך הוא. 

תהליך ההשתמטות מצה"ל לפני הגיוס ובמהלכו רק צובר תאוצה. ובמילואים ממש משרתים רק כחמישית מהעם. מי מהם בדיוק שייך ל"אחדות העם"? בקרב המשרתים מתחזקת תחושת ה"פראייריות" שבוודאי אינה גורמת ל"גיבוש העם". 

אין ספק שהשרות בצבא הוא חוויה משותפת המקשרת בין אזרחים, אך חוויית השרות הצבאי אינה צידוק לקיומו של שרות חובה. לא מקימים צבא כדי לספק חוויות לצעירים. 

לצבא מקצועי מתנדב יתגייסו בעיקר ענייים, עולים חדשים וחובשי כיפות חדורי מוטיבציה

גם כיום, בצבא חובה, גדול חלקם של אוכלוסיות אלה ביחידות הלוחמות. האם יש בכך שלילה? 

התפקידים הצבאיים מגוונים. התגייסות לצבא קבע מקצועי תאפשר שירות במקצועות שונים. השכר הגבוה ביחידות הלוחמות יגביר את הביקוש לגיוס בכל שכבות האוכלוסייה והצבא יבחר את מי לגייס. שירות צבאי, ייתפס בצדק, כהשתייכות לעילית מוצלחת – מיצוב חברתי גבוה. עצם השירות יהיה אות כבוד למוניטין האישי של החייל. מי שיעמוד בדרישות הצבא, בין אם הוא עני או עשיר, ותיק או עולה חדש, ירוויח את מעמדו ביושר. 

צבא מקצועי יסכן את הדמוקרטיה 

משטרת ישראל וצבא הקבע בצה"ל הם גופים מקצועיים – איש אינו טוען שהימ"מ ומפקדיו מסכנים את הדמוקרטיה. גם הצבא המקצועי הבריטי או האמריקאי אינם מסכנים את הדמוקרטיה בארצותיהם. חוסנו של משטר דמוקרטי נגזר מאופי האוכלוסייה ומאופי החוקה שמכתיבה את המבנה החברתי, הכלכלי והפוליטי של המדינה. 

צבא מקצועי הוא קטן, חזק ומאומן היטב. לעומתו, צבא חובה-עממי מסורבל, בזבזני, ביורוקרטי ויקר – הנטל הכלכלי והעיוותים שנוצרים – מסכנים את המדינה כולה – לא רק את הדמוקרטיה. דווקא צבא החובה הישראלי (העממי) תרם לא מעט קצינים בכירים לפוליטיקה. חלקם החלו "לשרת" בפוליטיקה בעודם במדים, הצטרפו רשמית לממסד הפוליטי מיד עם פרישתם, והמשיכו לבחוש בצבא כאזרחים. למרות זאת, המבנה הדמוקרטי הקיים לא נפגע בשל כך. 

צבא שכיר מאבד ממוסריותו. החיילים משרתים תמורת תשלום

הטיעון מניח שעבדות וכפייה מוסריים, שפשיטת-יד אל מוסדות הסעד בצבא לקבלת תשלומי תמיכה למשפחה נזקקת הם ערכיים. תשלום גבוה לחייל קרבי, שבחר מרצונו החופשי קריירה בצבא מקצועי, מבטא את הערכת המדינה למקצועיותו ולנכונותו לסכן את חייו. 

דווקא צבא החובה מוביל את החיילים להתנהגות לא-מוסרית: חיילים שהשירות נכפה עליהם בכוח נאלצים, עקב זאת, לשקר למפקדים, לרופאים, לקב"נים ולרדוף אחר פרוטקציה להקלת השירות או להשתמטות ממנו.

אם עבודה ללא תשלום היא התגלמות המוסריות, מדוע שהפוליטיקאים לא יתנו דוגמה "מוסרית" אישית וישרתו בהתנדבות בכנסת?... 

צריך לשלם לחיילי חובה את שכר המינימום המקובל במשק

תשלום שכר מינימום לא ישנה את מבנה הצבא. אותו חוסר יעילות ובזבוז ואותה אבטלה סמויה, אבל מעכשיו הם יהיו יקרים יותר... 

צה"ל הוא "כור היתוך" חברתי, ובייחוד במדינה קולטת עליה

המיון המוקדם בצבא שיקף כל השנים את הפערים בחברה. ככל שנחזור אחורה בשנים ונבדוק מי אִכלס את תאי כלא 6, נגלה שם "כור היתוך" של בני עדות המזרח – רוב מוחלט ומוצק. ואם נְכַנֵס את בוגרי בית הספר לקצינים לדורותיהם ונבקש מבני עדות המזרח להצביע, נגלה ידיים של מיעוט. אבוטבול ומזרחי תמיד היוו את רוב האפסנאים, הנהגים והש"גימלים. עם סטטיסטיקה קשה להתווכח. 

כמובן שהצבא אינו גורם מפלה ומעולם לא מיין חיילים לפי מוצא עדתי. הצבא ממיין אזרחים צעירים, לפי יכולות להם הוא זקוק, ובדרך זו משקף תמונה (חלקית) של מציאות בחברה. בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, הפערים במילוי תפקידים בצבא היו גדולים מאד. מאז הצטמצמו הפערים מאד. משאלתו של בן גוריון – לראות את "הרמטכ"ל התימני הראשון" היא כיום מציאות. הפערים מצטמצמים לא בזכות "כור ההיתוך" הצבאי אלא בזכות תהליכים חברתיים וכלכליים – הצבא הוא הראי. 

צה"ל בהחלט מהווה גורם שמפגיש אוכלוסיות מרקע שונה. השרות הצבאי הוא לעיתים אמצעי לקבלת "הכרה" חברתית – בייחוד אצל עולים חדשים. אך צריך לזכור שמדינה לא מחזיקה צבא כדי "לחנך" או "להתיך". 

העולים מארצות ערב וצפון אפריקה היו בנים למשפחות מרובות ילדים שעלו לארץ, רובן בחוסר כל. דווקא אצלן, אובדן כוח עבודה ומקור הכנסה של צעיר בן 18, שייתכן שכבר לפני הצבא עבד ועזר למשפחתו, היווה מכה כלכלית וחברתית אנושה. היישוב הוותיק ועולים מארצות אירופה, משפחות עם שני ילדים לרוב, יכלו לספוג ביתר קלות את ההפסד הכלכלי. בהמשך, תרם השירות הצבאי, ברוב המקרים כטבח-נהג, לקיבוע הסטיגמה של עובדים-משרתים. 

צבא שכיר יתבסס על אוכלוסיות נחשלות. האליטות יברחו מהצבא

כיום, צבא הקבע בצה"ל הוא צבא שכיר. אף אחד לא מכריח חייל לחתום קבע. האם קציני צבא הקבע כיום הם אוכלוסייה נחשלת? 

בטענה מסתתרת ההנחה שבני האליטות החברתיות והכלכליות משרתים ביחידות הקרביות בזכות הכפייה המאלצת אותם לשרת בצה"ל. גם כיום, יכולים (בייחוד) בני האליטות להתחמק ביתר קלות משרות צבאי לא נוח, אילו רצו. חלק ניכר לא עושים זאת. דווקא להם, למקושרים, אין בעיה במבנה הנוכחי של הצבא להתברג לג'וב טוב. חייל שכופים עליו שירות בניגוד לרצונו בועט במערכת. ספק אם חייל כזה ישרת במילואים באותה יחידה. 

פרופ' סטיוארט כהן מאוניברסיטת בר אילן מסביר שגם בצבא האמריקאי עלה חשש כזה. עם הנהגת צבא מקצועי, חששו שהרמה תרד, אבל התברר אחרת (דרור מרום, גלובס 24.9.03). המשתמשים בטיעון זה אומרים, בנשימה אחת, גם את ההפך: "צבא מקצועי יעדיף לגייס אוכלוסיות מבוססות וידחה את טעוני הטיפוח...". 

צה"ל בעידן החדש יהיה צבא מעולה ומקצועי. השכר הגבוה במיוחד ביחידות הקרביות ובתפקידי פיקוד קרבי, יגררו ביקוש רב לשירות ביחידות אלה. 

יכולת האילתור - מיתרונותיהם של מפקדי צה"ל 

אלתור הוא פעולה שלא על בסיס תוכנית מוכנה מראש. ככל שהמומחיות והידע המקצועי מושרשים, קטן הצורך באלתור. איש מקצוע יכול לדלות מתוך ניסיונו, מלימודיו, מניסיונם של אחרים, ועל סמך נוהלים קיימים כיצד לתת מענה לבעיה. האלתור צריך שיהיה נדיר ויבוצע בשעת דחק. תת-אלוף יעקב זיגדון (מפקד פו"ם – המכללה לפיקוד ומטה) מחזיק בדעה נחרצת לפיה צה"ל אינו מספיק בוגר, גם באופן בו הוא צובר ידע מקצועי לשימושם של המפקדים במקרה הצורך: 

"...אנחנו מתגאים בצורה מטופשת ביכולת האלתור שלנו בצה"ל... לאלתר מתוך מומחיות זו הרמה הגבוהה ביותר של הידע. בצה"ל מאלתרים לפעמים מתוך בורות, לא מתוך ידע עודף... לדוגמה... מח"ט צנחנים לשעבר, סיפר איך כבש מחנה פליטים ליד שכם והתגאה באלתור... צץ לו הרעיון הגדול לעבור דרך קירות הבתים... טכניקה ישנה מאד שבוצעה כבר במלחמת העולם השנייה על ידי הצבא האדום בכיבוש ברלין... הסובייטים השתמשו במכושים כדי לשבור את הקירות... והצנחנים שלנו בפטישים... אם לרשות המח"ט היו עומדים כל הכלים וכל הידע הוא לא היה שובר את הראש כדי להגיע לתוכנית הזאת..." (ראיון עם עמיר רפפורט, מעריב 10.9.04). 

קיצוץ תקציב הביטחון יפגע במלאי התחמושת, האפודים הקרמים, האימונים והמזון לחייל...

...הרשימה ארוכה. לעולם לא יקום רמטכ"ל, או שר ביטחון ויספר לנו לדוגמה, שהקיצוץ יאלץ את צה"ל לקצץ במספר שליחי הצבא והנספחים הצבאיים בחו"ל, בחברי משלחות הרכש על נשיהם וטפם. כל שליח עולה לפחות 250 אלף דולר בשנה. או קיצוץ חריף במספר הרכבים הצמודים לקצינים... בדיוק כפי שקיצוץ תקציב הבריאות מתבטא מיד במחסור חמור בתרופות לקשישים... 

התקשורת היא כלב השמירה האזרחי של הצבא

צה"ל מעביר ידיעות לתקשורת באמצעות הכתבים הצבאיים של אמצעי התקשורת. רוב הכתבים מפחדים לכתוב את האמת. כתיבת האמת פירושה גדיעת פרנסתם. מדייק בניתוחו איתמר לוין (גלובס 19.9.03): 

"...הכתבים הצבאיים אוכלים מידיו של צה"ל. ברצותו יכול הצבא לחתוך באבחת חרב את מקורות המידע שלהם: לא עוד שיחות עם קצינים בכירים, לא עוד ביקורים בבסיסים, לא עוד נוכחות בתמרונים... הכתב הצבאי הוא אין ואפס בלי מקורות. הגילויים מרחיקי הלכת ביותר אותם מעיזים הכתבים הצבאיים לתת לנו קשורים רובם ככולם בנושאי... תנאי שירות... טרטור... יחס בלתי נאות... קצת חריגות מנהלים... הטרדה מינית. על כלי הרכב המיותרים, על ניצול משאבי הצבא לצרכים פרטיים, על בסיסים שאין בהם צורך... לא תשמעו מהכתבים הצבאיים... אם יש מישהו שיכול לומר את האמת על צה"ל, אלו הכתבים הללו... הקונספציה לפיה צבא גדול, עשיר ובזבזני הוא צבא טוב... בלוף מסוכן. האמת יוצאת לאור גם אם צה"ל ומלחכי הפנכה שלו אינם מעונינים בכך." 

הצבא מקדם השכלת קצינים ושולח רבים ללימודים אקדמים

הצבא מקדם תוספות שכר לקצינים באמצעות לימודים אקדמאים, או "אקדמאים", שלרוב יש להם קשר רופף בלבד ותרומה שולית לעיסוקם הצבאי. ישנן תוכניות לימוד זריזות ומקוצרות לאנשי צבא לקבלת תארים. אפילו בארזים נפלה שלהבת, כדברי תא"ל מיל. ישראל שפיר, טייס בכיר ומפקד בסיס תל-נוף של חיל האוויר (ידיעות אחרונות 27/10/03): 

"...טייסים וקצינים בחיל האוויר, בהם גם קצינים בכירים, קיבלו תארים ותוספות שכר ברמייה... וזו הייתה נורמה. 

...היו קצינים שעשו קורס במכללה אמריקאית באלבמה, קורס קרמיקה וריקוד ג'אז, ויש להם תוספת מהנדס בשכר...[כאן נקב שפיר בשמו של הקצין] יודע את זה גם, כי יש לו תוספת מהנדס וכתוב לו שהוא בוגר פיזיקה-מתמטיקה, כשהוא למד ריקוד וקרמיקה באלבמה..." 

צריך לחייב את כל הצעירים שאינם משרתים בצה"ל בשירות לאומי למען הקהילה

ביסוד הרעיון מונחת ההשקפה שהמדינה, באמצעות הממסד הפוליטי, רשאית לשעבד את האזרח ולכפות עליו לעבוד עבור הזולת ללא תמורה. ואם נוהגים כך כלפי מחצית מהאזרחים, במסגרת כפיית שירות צבאי, צריך להשוות את תנאי השעבוד גם למחצית האחרת. 

כפיית "שירות לאומי" על מחצית מבני מחזור גיוס אינה מעשית ומחייבת הקמת מנגנון ביורוקרטי ענק לאיתור מקומות עבודה, הצבת הצעירים לשירות הלאומי, פיקוח עליהם, תשלום "דמי כיס" כמו לחיילים. יצטרכו להקים מוסדות ביורוקרטים מקבילים לצבא כגון "משטרת השירות הלאומי" לאיתור נפקדים, עריקים ומבריזים, "בתי דין לשרות לאומי", וכמובן בתי כלא. 

תועלת כלכלית לא תצמח מכך, אלא מנגנון נוסף של עשרות אלפי פקידים, שוטרים וקב"נים... ותעשיית פטורים משירות לאומי... 

הפרישה לפנסיה מצה"ל בגיל צעיר נובעת מהשחיקה והעומס הרב המוטלים על אנשי הקבע

רוב הפורשים לפנסיה מצה"ל, בשנות הארבעים לחייהם, הם "קציני עיפרון". פקידים לכל דבר ש"עומס העבודה" עליהם אינו גבוה מאשר על עובד בנק, ראש צוות בחברת היי-טק, ברוקר בבורסה או עורך דין. סביר להניח שהעומס והמתח, ברוב המקרים אף נמוכים מאשר במקצועות השוק הפרטי. אפשר בקלות יחסית לשחק ב"ראש קטן"... תחת המטרייה המגוננת של צה"ל. 

הסיבה לשחרור המוקדם לפנסיה נעוצה בהטבה כלכלית מסורתית שהתגבשה במשך השנים וגובתה בזכות הדומיננטיות והכוח הפוליטי של החברים באיגוד בכירי צבא הקבע. יד לוחצת יד – חברים מגינים על חברים. חברים משבצים חברים בעבודה. הפרישה בגיל צעיר נועדה להבטיח קריירה שנייה, לרוב בסקטור הציבורי וכך לקבל "משכורת כפולה" – פנסיה מצה"ל ומשכורת נוספת מהמדינה. 

רבים מהפנסיונרים של צבא הקבע ועובדי מערכת הביטחון חוזרים למערכת כאזרחים עובדי צה"ל, ובצד המשכורת החדשה מקבלים גם פנסיה. באחת מהתעשיות הביטחוניות הבכירות פרשו בשנת 2001 כ- 1500 חוקרים, כמעט כולם חזרו בשיטת הדלת המסתובבת. משרד הביטחון משלם. מפרט על כך דר' גבי אביטל (מעריב 15.9.03): 

"...קצינים בדימוס... תופסים עמדות מפתח בכל מרכיבי תשלובת התעשייה הביטחונית... הם אחראים לפרויקטים בעלי אופי צבאי כאשר הם עדיין במדים, וממשיכים להיות משולבים בהם לאחר שירותם הצבאי... משכורת כפולה... מספר הקצינים הבכירים בדימוס... עשרות אלפים. לכולם פנסיה מלאה. חלקם המכריע עובד [אחר כך] במערכת הממשלתית – שוב משכורת כפולה." 

קצינים בתפקידים קרביים רצוי שיהיו צעירים יחסית. לכן, מוצדק שקצין בקריירה קרבית יוכל לפרוש בגיל צעיר, מאותה סיבה ששחקן כדורסל פורש בגיל צעיר יחסית. 

קצינים בכירים רוכשים ניסיון ניהולי בצה"ל שמאפשר את השתלבותם בצמרת הניהול העסקי

מעטים יחסית הקצינים הגבוהים בדימוס שמתקבלים לעבודה בסקטור הפרטי. מדוע חלקם מתקבל בכל זאת? הרי ניסיונם העסקי – אפסי, כושר ניהול לא הוכח (בדרך כלל) גם בצבא, והשכלה עסקית לרוב אין להם? 

הסקטור הפרטי במדינה סוציאליסטית תלוי מאד בשלטון, באישורים, במכרזים וברישיונות. השלטון ידו בכול. קצינים בכירים מתקבלים, יש להניח, לא רק בזכות כישורי הארגון והניהול הצבאיים (בעלי המניות יודעים את האמת...), אלא קרוב לוודאי בזכות העובדה שהמערכת המחוקקת, השופטת והמבצעת – כולן לובשות מדים לשעבר. רק אל"מ (מיל.) יכול לפתור בעיה מעיקה בהרמת טלפון לעמיתיו לשעבר מ"היחידה" שמועסקים בזרועות הממשלתיות השונות. "קשרים" הם מילת המפתח. כך יכול לזכות בסידור עבודה כ"יועץ" אפילו רמטכ"ל לשעבר. ראוי לציין שסוג זה של "תעסוקה" הוא לגיטימי ונדרש על ידי השוק. אין לנו טענות לקצינים הבכירים, אלא למערכת הסוציאליסטית בה נדרשים ג'ובים כאלה. "מכערים" בכירים. 

בסקטור העסקי בארצות הברית, בניגוד לישראל, כמעט ואין אנשי צבא קבע שמגיעים לצמרת העסקית. השבועון ביזנס-וויק (אפריל 2003) משער שהסיבה העיקרית לתופעה היא, שאותם אנשים, הבוחרים את המנכ"ל, אינם מתלהבים מאנשי צבא לשעבר. השערתנו היא שהמגזר העסקי האמריקאי תלוי פחות בשלטון ובמגבלות שלטוניות וההצלחה העסקית תלויה פחות בקשרים אישיים מאשר במשק ריכוזי כדוגמת המשק הישראלי. 

כאן המקום להעיר ששרות צבאי ביחידות מתמחות מיוחדות יכול בהחלט להעיד על כישורים עדיפים של החייל או הקצין שהשתחררו. כאן מדובר על כישרון אישי ולא דווקא ניסיון צבאי. החיילים המתקבלים ליחידות אלה עוברים תהליכי מיון וסינון מורכבים ולכן – סביר ששרותם ביחידה מובחרת מעיד על יכולות אישיות גבוהות. לא מדובר רק על יחידות קרביות מובחרות אלא גם על יחידות כגון מודיעין, מחשבים ואפילו תזמורת צה"ל. 

ההכשרה בטירונות הופכת את הנערה לחיילת

בערך כפי שתחפושת פורים הופכת ילד לרמטכ"ל. דו"ח מבקר המדינה שפורסם באוקטובר 2002 מציין ש- 95% מהחיילות לא יכולות לשרת רשמית אפילו בתפקידי שמירה. אין להן אפילו רמת רובאי 2 [רמת המיומנות הנמוכה ביותר לתפעול נשק אישי]. 

בצה"ל קיים מנגנון של תחקירים, הפקת לקחים ויישומם

אהוד שניאור ז"ל התנדב לשרת ביחידת דובדבן המובחרת. אהוד טורטר 3 פעמים בריצת 2000 מטר עם אפוד מלא, בניגוד לנהלים, התמוטט ומת. אף אחד לא אשם. כותב על כך מתי גולן (גלובס 19/2/02): 

"...החולי האמיתי, הגדול, הנורא של צה"ל, שהוא אבי כל האסונות, המחדלים והכישלונות: אי הפקת לקחים... אם הצבא לא ממש אשם, אז גם אין צורך להפיק לקחים... 

...אסונות החוזרים על עצמם. זכור מקרה האנטנה שהייתה מוצבת על זחל"מים והייתה מחשמלת חיילים כאשר באה במגע עם חוטי מתח גבוה. כשחייל אחד נהרג אמרו שיעטפו את האנטנה בחומר מבודד. חייל שני נהרג, אמרו ששכחו לבצע את הבידוד. חייל שלישי נהרג, אמרו שעדיין לא בודדו. 

...כל האנרגיות של הצבא מופנות לטיוח, למה שקרוי 'כיסוי תחת'. וזה עובד." 

כדי לייעל את צה"ל צריך לקצץ בשכר אנשי הקבע ובגמלאות השמנות

במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים עמדו הוצאות הביטחון המקומיות (תקציב הביטחון למעט הסיוע האמריקאי) על כ- 33 מיליארד שקל. הוצאות השכר והפנסיה מרכיבות את רובו של סעיף זה, כמעט 60%, ויתכן שאף למעלה מכך אם נוסיף עלויות תנאי שירות המסתתרות בסעיפי תקציב אחרים כגון לימודים, חופשות, רכב צמוד, דלק וכדומה. כלומר, מדובר על 19 מיליארד שקל לפחות. 

כאשר מבקרי הצבא מדברים על קיצוץ כוונתם קרוב לוודאי ל- 10%. חיסכון שנתי צפוי של כ- 1.9 מיליארד שקל במקרה הטוב. מכך לא תיוושע כלכלת ישראל. 

"קיצוץ" היא שיטת ייעול של פוליטיקאים עצלנים ואינטרסנטים. צה"ל ראוי לשינוי עמוק יותר, שינוי מבני שממנו תיגזר מערכת שכר וגמלאות חדשה. רק שינוי מבני יוכל להביא לקיצוץ של עשרות אחוזים בתקציב הביטחון, ובין היתר בהוצאות השכר והגמלאות. 

צה"ל מקצץ בתקציבו באופן קבוע בשנים האחרונות

"...צה"ל מקצץ בתקציבו כמו הבלש שמחפש אחר כלי הרצח מתחת לפנס... כלומר, הוא מקצץ במקום שקל לעשות זאת, לא במקום שצריך... קיצוץ בשרירים במקום בשומן, כי השומן הוא של המקצצים עצמם. הם וחבריהם המפקדים הבכירים בצבא הקבע. 

...יש בצה"ל מאות אנשי קבע בלתי נחוצים, שתנאי השכר שלהם מכלים כל חלקה תקציבית טובה. בזה לא נוגעים... תנאים והטבות שאין כמותם במגזר הציבורי. וזה לא רק לאנשי קבע קרביים שהם המיעוט, מדובר בעיקר בקציני מטה, יושבי משרדים. זה השומן. בזה, כאמור, לא ממש נוגעים. 

אז מקצצים בשרירים שהם החיילים הלוחמים, גם בשרות הסדיר וגם בשירות המילואים. מקצצים להם בתרופות, באוכל, בכל מיני זוטות, הערך הכספי של קיצוצים אלה הוא מזערי, שולי... עושים זאת כדי ליצור לחץ ציבורי על הממשלה. חיילים רעבים. חיילים קופאים מקור... 

...החיילים רעבים משום שקציני הקבע שבעים. לחיילים קר משום שלקציני הקבע חם ונעים... התוצאה היא הרס המוטיבציה של השרירים והמשך טיפוחו של השומן, שגם זה, כידוע, מחליש את השרירים." 

(מתי גולן, גלובס 11/3/03). 

"קיצוץ בתקציב צה"ל יפגע בביטחון המדינה" (שאול מופז 3/3/03) 

נהפוך הוא: תוספת תקציב לצה"ל תפגע בביטחון המדינה. 

ממשיך מתי גולן (גלובס 4/3/03): "...לוּ עמד בראש מערכת הביטחון אזרח שמבין משהו בתקציב ובניהול, אדם שלא גדל בתוך המערכת הצבאית הדשנה, הוא היה אומר שדווקא "תוספת תקציב לצה"ל תפגע בביטחון המדינה. או, לחילופין: "קיצוץ בתקציב צה"ל יחזק את ביטחון המדינה"... הגוף שקרוי צה"ל קיים כבר למעלה מ-50 שנה... לא בוצעה בו שום תוכנית התייעלות רצינית. הדרך לפתור את כל הבעיות הייתה, מאז ומתמיד: עוד כסף... והדרך להשיג את הכסף הייתה, תמיד, על ידי האיום שאם הכסף לא יינתן, הביטחון בסכנה... כך נוספו לצה"ל שכבות אדירות של שומן, המאיימות למוטט אותו. 

בתוך זעקות השבר על הסכנה הביטחונית, הם ידעו להעלות, להגדיל ולרומם ולפאר בצורה מעוררת השתאות את תנאי השכר שלהם ואת ההטבות הנלוות אליהם. 

...צה"ל הוא צבא עשיר. רק בצבא עשיר אפשר לשלם את המשכורות וההטבות שמקבלים קציני הקבע... בעיקר הלא-קרביים... משכורות גבוהות, פנסיה שאין כמותה, מכוניות מפוארות עם נהגים...גם לדרגים הנמוכים, אבטלה סמויה. 

...לעומת זאת, ידעו קציני הקבע למי לא לתת: לאנשי מילואים, לקצינים קרביים שבניגוד לאנשי הקבע, השירות שלהם מבוסס על התנדבות והקרבה... אינם זכאים, למשל, לביטוח חיים כמו עמיתיהם מהקבע... כדי לקבל בצבא צריך להיות קרוב לצלחת, לא לשדה הקרב. 

...צה"ל הוא צבא עשיר ושבע, ומשום כך הוא כבד ולא יעיל. על כל מבצע מוצלח של צה"ל, יש עשרה מבצעים כושלים ותאונות בהם מקפחים צעירים את חייהם ללא צורך... צבא שמן הוא צבא עייף, צבא עשיר הוא צבא לא אכפתי... אסור בשום פנים לתת לו יותר כסף... צריך להביא מייד מנהלים מקצועיים שייעלו את צה"ל..." 

יחידות העילית האיכותיות של צה"ל הן חוד החנית במלחמה

הכושר המוכח של צה"ל להפעיל יחידות עילית קטנות במבצעי איכות כגון אנטבה, חיסול מבוקשים,או פשיטות מעבר לקווי אויב, אין לו קשר להפעלת מסגרות צבאיות גדולות במלחמה, כפי שהוכח בשלוש המלחמות האחרונות. 

"...בשלוש גזרות הלחימה [מלחמת שלום הגליל] הומחש שוב ושוב, כי למפקדי חטיבות ואוגדות אין יכולת מקצועית מספקת כדי לשלוט בעוצבותיהם ולהפעילן ביעילות סבירה, וכי יכולת מצביאותית לשלוט ולהפעיל מסגרת גדולה ופיקוד מרחבי אינה קיימת בצה"ל כלל..." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים). 

בקצונה הזוטרה והבינונית טמון הסיכוי לרפורמה בצה"ל

סיכוי קלוש. הדרך היחידה העומדת בפני קצין צעיר להתקדם, היא לקבל את כללי המשחק של המערכת, הדרך האחרת – לפרוש. הקצין המתמיד בצבא קבע מתאים באופיו למערכת, הוא שותק כאשר הבכיר מדבר, לא תמיד מְפָּחַד או מכבוד, אלא מתוך חשבון תועלתי קר. אלוף ישראל טל תיאר את תהליך אילוף הקצינים בהרצאה שנשא ב- 24 באפריל 1979: 

"קצינים בדרגות סרן-רס"ן, חדורי להט נעורים ונאיבים, מאמינים כי הם יישפטו לאור הישגיהם. בהיותם חסרי ניסיון ביורוקרטי הם ינסו להפעיל מחשבה ביקורתית ומקורית. במידה שהם לא ילמדו מהר ללכת בין הטיפות של השרירות, הבינוניות והאינטריגה ולהסתגל לטמטום ולקנאה... כי אז יגלו עד מהרה כי הם פוגעים בהרמוניה הביורוקרטית המקודשת, שבעיני מרבית הרמטכ"לים מהווה חזות הכל: אמצעי להתנשאות, טיפוח קונפורמיזם עקר והנצחת שתלטנות. אם קצינים אלה לא יתפסו, כי אסור לפגוע בהרמוניה ובפינוק הביורוקרטי – כי אז הם ייפלטו עד מהרה מהמערכת הצה"לית שאינה סובלת חריגים. אם הם יצליחו להאריך ימים בארגון... כי אז יגיעו בסופו של חשבון, ולאחר שנים רבות של אילוף, לדרגת אלוף; ואז כמובן, אין לצפות מהם יותר לחשיבה יוצרת..." 

מעגל קסמים של אימפוטנטיות מערכתית מנציח את עצמו... ו"מקלקל" את הקצינים. הם חייבים להיות חסרי אונים כדי שהמערכת לא תקיא אותם החוצה. 

הרוטציה בתפקידים תורמת לפיתוח קצונה גמישה, היכולה למלא תפקידים שונים, בעלת ידע מקצועי רחב והתנסות בפיקוד על מערכות שונות

מרבית תפקידי הקצונה הם בתחום התקורות ולא בתפקידי פיקוד על יחידות לוחמות (מג"ד, מח"ט, מפקד אוגדה). הלחץ לקבל "פיקוד" לעומת מיעוט התפקידים הזמינים גורר לחץ לרוטציה מהירה. כך הפכה קדנציית הפיקוד לקצרה מאד יחסית לצבאות זרים, במקרים רבים אפילו שנה בלבד. מתוך השנה "ברוטו" מוקדשים החודשים הראשונים ללימוד התפקיד, והאחרונים לפעולות שתדלנות לקראת המינוי הבא... כמה זמן כבר נשאר "להתנסות בתפקיד"? מה עוד שחלק ניכר ממעט הזמן מתנסה המפקד בפעילות ביטחון שוטף, בין אם הוא מפקד חי"ר או מפקד תותחנים, ובחלק אחר עליו להכין את היחידה לביקורות כוננות, עליהן הוא יודע מראש (גם אם הן "ביקורות פתע")... 

כמה זמן נותר למפקד להתכונן למלחמה אמיתית? מי מהקצינים ינסה להתמודד עם בעיות של דוקטרינות לחימה, הצטיידות וארגון, דרישה לאימונים אינטנסיבים? מי שיעמוד על כך יחרוג מנורמת "הראש הקטן", עלול לקבל סטיגמה של "עושה צרות" ולקרב את סוף הקריירה הצבאית שלו... 

מרחיב על כך אל"מ מיל. עמנואל ולד ( קללת הכלים השבורים): 

"...הרוטציה הפכה לריטואל מקודש הנשמר בקנאות, כיוון שהוא משרת את צורך הקידום [בלבד]... בתי הספר הצבאיים מלמדים הכל חוץ מאסטרטגיה וטקטיקה; לכן, האפשרות היחידה של מפקדים [היא] ללמוד... באופן מעשי [בשטח]... אלא שגם הזדמנות זו מוחמצת בגלל משך הקדנציה הקצר ואופי ההתנסות הנרכש במהלכה. 

...בפועל סובבים קצינים במעגל במסווה העמדת פנים של... רוטציה ומנסים לעבור מינימום של תחנות, של שהיה בהן ושל הסתבכויות בין קידום [לקידום]... העמדת פנים של "התנסות"... הם מתנסים לראשונה בהפעלת אוגדה במלחמה..." 

יש להעניק הטבות לחיילים משוחררים שמעוניינים ללמוד או לרכוש דירה

כאשר צה"ל יהיה צבא מקצועי מתנדב, חיילים יקבלו שכר גבוה עבור שירותם הצבאי. ככל שתפקידם יהיה קרבי יותר יזכו לשכר גבוה יותר. חיילים שיפרשו לאחר תום הסכם השירות בצה"ל ולא ירצו להאריכו, יוכלו בקלות יחסית לממן לעצמם לימודים גבוהים, מכספים שחסכו. 

בעידן החדש בו צה"ל יהיה צבא מקצועי, ירכשו חיילים רבים, ובייחוד קצינים, השכלה אקדמית במסגרת שירותם הצבאי. 

אין צורך לחלק הטבות ולהפלות בין חיילים שבחרו ללמוד לאחר שירותם הצבאי לבין חיילים משוחררים שבחרו לעבוד או להקים עסק. 

אין להפקיד את השמירה על בסיסי צבא בידי חברות פרטיות

בעקבות אחת מגנבות הנשק הגדולות בתולדות צה"ל כתב עו"ד קובי סודרי ששרת כראש מדור ביחידה המרכזית של מצ"ח (מעריב 7.2.06): 

"...שוכן לו כאילו בסיס צבאי, מוקף בכאילו גדר. בבסיס יש כאילו חיילים, שלהם יש כאילו מפקדים והדברים היחידים שהם לא כאילו הם עשרות כלי נשק, שמאופסנים במחסן שעליו אין אפילו כאילו שמירה, ומי שמכיר, רק במעט, את ההוויה הצבאית, יודע שהתיאור המגוחך הזה מתאים לעשרות, אם לא למאות בסיסי צבא נוספים שפזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ... לא צריך להיות עבריין מתוחכם מידי כדי לפרוץ לבסיס של צה"ל ולגנוב משם נשקים... הקצינים האחראיים רשלנים וחסרי אחריות... תמיד יש מישהו אחר שאחראי ואשם." 

"תקציב הביטחון קוצץ..."

"...בשנים 2003-2005, מתברר, מנהיגנו הרצינו מבט למצלמות... נאנקו קלות... והחליטו בקושי רב על קיצוץ תקציב הביטחון. בתכלס, סגר שרון עם משרד הביטחון והאוצר, מאחורי גבן של הממשלה והכנסת, על תוספות של מיליארדים. מבקר המדינה מצא שתקציב הביטחון של 2004 הגיע בספרים הרשמיים ל- 46.8 מיליארד שקל. בפועל, זרמו לקופת הביטחון 58.5 מיליארד. מדהים... מי שקרא השבוע את דו"ח מבקר המדינה על תקציב הביטחון, יכול להבין עכשיו את גודל הבלוף." (משה פרל, מעריב 2.9.05). 

להלן עוד נתונים רשמיים על תקציב הביטחון (מיליארדי שקלים). זכרו: אין שנה שלא דובר בה על "קיצוץ תקציב הביטחון":

הוועדה לרפורמה בשירות המילואים

החל משנת 2008 ישרתו מילואימניקים רק 14 יום בשנה. "המהפכה" (יש סעיפים נוספים) גובשה על ידי ועדה בראשות פרופ' אבישי ברוורמן. על פי ההחלטה, חיילי המילואים יערכו פעילות מבצעית רק אחת לשלוש שנים. ביתר השנים "יתאמנו". 

כדי להבין מדוע הכנסנו את המילה יתאמנו במירכאות כפולות, הבה נבדוק כמה ימי אימונים נטו נשארים מאותם 14 יום: 

ביום הגיוס וביום השחרור לא מתאמנים (במקרה הטוב, יש בערב הרצאה על עזרה ראשונה...). ב- 14 ימים יש תמיד שתי שבתות ושני ימי שישי – קודש למנוחה. חצי מהחיילים מקבלים אישור לצאת הביתה ביום ה' בערב, המחצית השנייה מקבלת אישור לחזור לבסיס ביום א' בצהריים (כלומר... בערב). בערך לשליש מהחיילים יש "סיפור" טוב למה הוא צריך "לקפוץ" הביתה או לעסק לכמה שעות שבעצם שורפות יום שלם. 

נשארנו למעשה עם 7 ימי מילואים נטו במקרה הטוב. זאת מבלי שנכנסנו לעובי הקורה מה באמת עושים באותם שבעה ימים שחלקם מתבזבזים על המתנה (עד שיגיעו המטרות למטווח... עד ששטח האש יתפנה מאימון של יחידה אחרת... עד שיזיזו את הכלים שנתקעו... איפה לעזאזל הנהגים?... ולאן נעלם הג'ינג'י עם המפתחות?). 

יחידת החילוץ 669 של חיל האוויר

מידי פעם מתגנבות לתקשורת ידיעות עובדתיות שסודקות את צמרת המיתוסים. יחידת החילוץ 669 יחידת עילית – אין עוררין. ההיגיון מסרב להאמין שבצבא שבנוי על חובבנות יתקיימו איים של מקצוענות. אולי. נדיר. 

באפריל 2005 חילצה היחידה מטיילת ברמת הגולן. מלי רייכמן ז"ל. המחצית הראשונה – החילוץ, עבר בשלום. השלב השני – הטיפול הרפואי על ידי רופאי היחידה גרם על פי הדיווח למותה. 

מעריב מצטט (הילה אלרועי דה-בר 15.6.05) רופאים בכירים על חובבנות רופאי היחידה: "...רופאים בכירים טוענים כי הרופאים הללו [רופאי המילואים של היחידה] לא מיומנים מספיק, והיחידה מתחקרת את עצמה ולא מפיקה לקחים. [רוב] הרופאים שעושים מילואים ביחידה אינם בעלי ניסיון בטיפול בפצועים על בסיס יומיומי... אלא בעלי התמחויות שונות (גניקולוגים... רופאי משפחה...)... רופא בכיר טוען: מדובר ביחידה שמתנהלת בצורה בעייתית, ללא תחקור מעמיק והפקת לקחים רצינית של אירועים ." 

האם מישהו יעלה בדעתו, שמאמן קבוצת כדורסל יעלה למגרש, שחקן שהתמחותו כדורעף? בצבא זה אפשרי. תגובת דובר צה"ל שגרתית: טפיחה עצמית על השכם: "...יחידה מהטובות בעולם... כשרות מקצועית... מתורגלים ונבחנים...". בכך נסגר העניין... עד ליום הכיפורים הבא. 

צבא מטבעו "אוהב מלחמות"

תזה הפוכה מציג חוקר המלחמות דר' מיכאל ברונשטיין: "...יש אמת בהשערה זו אך היא די פרימיטיבית. נכון הוא שבצבא יש אנשים שאוהבים קרבות... אולם הצבא כארגון איננו שש למלחמות, כי במלחמות מקבלים קידום לפי ההישגים, וכל ארגון מעדיף להעניק קידום לפי הוותק". 

ייתכן שזה המקור להתבטאויות של קצינים בכירים בשנים האחרונות ש"אין פיתרון צבאי אלא מדיני"... 

ההסבר חלקי כי במלחמה גם נהרגים חיילים וגם מקדמים קצינים בדרגה וגם אלו חלק ממערך השיקולים. לעומת זאת, מלחמה היא שעת מבחן אמיתית ובהחלט קיים חשש לכישלון שאי אפשר יהיה להסתירו. 

אגדת "צבא העם" 

בניגוד למיתוס "כל העם צבא", מסתבר שצה"ל, אפילו בחיתוליו, לא היה בדיוק "צבא העם". ערב מלחמת השחרור ובמהלכה, רק חלק מהנוער שירת ביחידות הלוחמות של הפלמ"ח והאצ"ל. בעיצומו של הקרב לכיבוש יפו (ע"י האצ"ל), בילו צעירים רבים בבתי הקפה של תל אביב. כ- 2 קילומטר צפונית לאזור הקרבות... סביב כיכר מוגרבי, בן יהודה ואלנבי... ליקקו גלידה. בתקופה הזכורה כהרואית ביותר, שלחו לא מעט מההורים האמידים את בניהם לחו"ל עד יעבור זעם. 

במחצית שנות האלפיים עומדות ההערכות למספר היהודים שלא יתגייסו, בתוספת המגויסים שישוחררו מהצבא מסיבות שונות במהלך השירות על כ- 40% משנתון הגברים שמגיעים לגיל גיוס. רוב הבנות לא יתגייסו, או שישוחררו במהלך השירות הצבאי. הרוב המכריע מבין אלה לא ישרתו אפילו יום אחד במילואים. בשנת 2000 רק אחד מתוך 5 גברים (מתחת לגיל 45) שירת במילואים אפילו יום אחד. רק אחד מכל 22 גברים שירת יותר מ- 26 יום בשנה. 

(הנתונים מתוך ספרו של עופר שלח "המגש והכסף"). 

במבט קדימה התמונה משחירה: כל ילד שני שנכנס למערכת החינוך הוא ערבי או חרדי. מספרים אלה ונתונים סטטיסטים רשמיים דומים, מתעלמים ממספר גדול של חיילים וחיילות ששוהים בצבא, אבל בפועל הצבא כמעט ואינו זקוק להם. הם אינם מועילים וקרוב לודאי שאף מזיקים בהעמיסם על המערכת עול מיותר. 

במרוצת השנים חלו התפתחויות המצדיקות בחינה מחדש של שיטת הגיוס ושל מבנה מערך כוח האדם ותנאי העסקתו: כתוצאה מהתפתחויות דמוגרפיות נוצר עודף של מועמדים לגיוס, והולך וגדל מספרם של החיילים שצה"ל אינו זקוק להם לשירות חובה, ואף לא לשירות מילואים; במקביל, בשל התפתחות הטכנולוגיה הצבאית והשינויים באופיין של המטלות הצבאיות, גברו הדרישות לכוח אדם מקצועי, מיומן ובעל ניסיון מעשי הנרכש תוך כדי שירות ממושך, והולכים ומתרבים התפקידים שרק משרתי קבע או אזרחים עובדי צבא עשויים למלא ביעילות מתקבלת על הדעת... בקרב חיילי החובה והמילואים יש סימנים לירידה במוטיבציה, ואצל המשרתים בצבא קבע גוברת התייחסות לשירות הצבאי כאל עיסוק לכל דבר, מקום עבודה אחד מיני רבים. 

למרות שהאטוס "כל העם צבא" רחוק ומתרחק מהמציאות, צה"ל הוא עדיין צבא של העם וממלא תפקיד בזהות הלאומית הישראלית.

צה"ל – המיתוס המרכזי

למה צה"ל? 

הצבא לכאורה לא שייך למסגרת הדיון באתר קו ישר. צה"ל אינו גוף כלכלי שמועמד להפרטה, ושרותי הגנה צריכים, גם להשקפתנו, להינתן על ידי המדינה. העלאת הדיון על צה"ל ל"קו ישר" נובעת מהשפעתו הכלכלית והחברתית על תחומי חיים רבים במדינה. השפעה מהותית. גודל הצבא מבחינת כוח אדם ותקציב אינו מאפשר להתעלם.

למרות שלצורך כתיבת הפרק נערכו שיחות עם מספר לא מבוטל של אנשי צבא, הסתמכנו על חומר גלוי וידוע והשתדלנו לצטט דברים בשם אומרם. בעיקר, הסתמכנו על שכל ישר – מסקנות שאפשר להגיע אליהן גם ללא מידע פנימי כלשהו.

הפרק כולו, נכתב לפני מלחמת לבנון השנייה. לצערנו הרב לא היינו צריכים לעדכן את הפרק בעקבות המלחמה.

פער התדמית

אין בישראל גוף שלטוני, בו קיים פער כה גדול, בין המציאות לבין תדמיתו בתודעת הציבור. האיום המתמיד על קיומה של מדינת ישראל, יחד עם תודעת השואה, הפכו בצדק את ההגנה והביטחון לנושא מרכזי בסדר היום הלאומי. כך הפך הצבא היהודי לערך כמעט קדוש, דת שאין מערערים עליה – פשוט מאמינים.

במלחמת יום הכיפורים נסדק המיתוס במקצת; אך כוח ההתמדה שלו, בהיותו נישא על ידי הגוף השלטוני הדומיננטי בישראל, גם מבחינת היקפי כוח האדם והתקציב, לא סדק את המיתוס גם עשרות שנים לאחר המלחמה ההיא.

אחד מסממני אמונה דתית היא ההפרדה המתבצעת במוחו של המאמין: בין יישום אמות מידה הגיוניות ומציאותיות בחיי היום-יום, לבין התעלמות מאותה שיטתיות מחשבתית בעת כניסתו לעולם הדת. הוא מאמין. מאמין בלבד. כך יחס הציבור לצבא. אילו היינו מיישמים את אותם כלים ושגרות מחשבה שמשמשים אותנו בעבודתנו האזרחית, בבואנו לדון את צה"ל, היינו מגיעים למסקנות מפתיעות.

"...הצבא הוא המוסד הפופולרי בישראל. ליבת הקונצנזוס. הדבר נובע מהצורך של הישראלים לחוש שמי שמגן עליהם ועל משפחותיהם אכן טוב וכשיר... בעניינים הצבאיים, הדעתנות המפורסמת של הישראלים מפנה את מקומה לאמון כמעט עיוור בכל לובש מדים בכיר... אם במטכ"ל החליטו משהו, כנראה שזה נכון... ואם צה"ל נראה כפי שהוא נראה – כנראה שכך הוא צריך להיראות". (עופר שלח, המגש והכסף).

בהמשך נתאר עיוותים ותמונות מתוך מציאות צה"לית שאינה ידועה לרובנו. נצביע על בעיות מבניות, ונציע מבנה שונה למערך המגן על ביטחון המדינה. מבנה שגם הוא אינו יכול להיות מושלם, אך עדיף לאין-ערוך על המצב הקיים.

העדר מקצועיות

חובבנות

האם אפשר לקחת נערים בני 18, שמעולם לא שחקו כדורגל, להכשירם במשך כ- 6 חודשים בקורס לכדורגל, לשבצם בקבוצה מאורגנת, ולצפות שישחקו כדורגל מעולה בשנתיים הבאות עד לשחרורם מהקבוצה?

האם אפשר לקבץ נערים בני 18 לקורס למכונאות רכב, מחשבים, או כל מקצוע אחר, הכשרה שתמשך כ- 6 חודשים ולצפות שבמשך שנתיים לאחר מכן  יעסקו במקצועם ברמה גבוהה?

האם הייתם מוכנים לקלוט אליכם, למקום העבודה, צעיר בן 18, ללא ניסיון עבודה כלשהו, להשקיע בו לימודים והדרכה במשך חודשים ארוכים, להעניק לו ידע תוך כדי עבודה, להעסיקו פחות משנתיים, ולשחררו מייד לאחר מכן?

האם המקצועות הצבאיים, קלים ופשוטים לאין ערוך מכל המקצועות האזרחיים? האם קבלן שיפוצים היה מקבל לעבודה נער בן 18 להכשירו כטייח, או רצף, אילו היה יודע בוודאות שהנער יעזוב אותו לאחר כשנתיים?

חובבנות. כך נוהג צה"ל!!!

בכל מקצוע אזרחי נדרשת תקופת לימודים רצופה ורצינית, ואחריה – תקופת התמחות תוך כדי עבודה. רק בשנים שלאחר מכן, הופך העובד למקצוען אמיתי. כדי להישאר מקצוען, עליו להתמיד במלאכתו, להתעדכן בחידושים ולגלות ערנות מול מתחרים.

לא ייתכן שרק במקצועות צבאיים כל זה אינו נדרש! המסקנה הבלתי נמנעת היא שהבסיס עליו נשען הצבא – חובבני!

מכונת הדרכה ענקית – אך אינה מכשירה אנשי צבא מקצועיים

מכאן המסקנה שעיקר עיסוקו של צה"ל אינו לחימה וגם לא ביטחון שוטף, אלא הדרכה – מכונת הדרכה ענקית שמלמדת אנשים צעירים מקצועות צבאיים, מאפשרת להם רק להתחיל התמחות תוך כדי עבודה וממהרת לשחרר אותם... שוב נקלט מחזור חדש של מתחיילים, וחוזר חלילה... בהעדר המשכיות מקצועית יורדת לטמיון ההדרכה הראשונית.

משום מה כולנו מאמינים בבלתי אפשרי – שצה"ל מקצועני, איכותי וברמה גבוהה. לא ייתכן.

שרות צבאי לנשים – משחק בכאילו

חיילות לא משרתות בצה"ל – חיילות שוהות בצבא ומשתחררות תוך פרק זמן קצר מאד יחסית לכל מקצוע אזרחי. שוב מתבקש הגולש לשאול עצמו ("עם היד על הלב"): האם היה מוכן לקבל לעבודה מזכירה, מנהלת חשבונות, או אשת מכירות, נערה בת 18; להשקיע בה, להכשירה בקורס לאורך מספר חודשים, לאמן אותה תוך כדי עבודה חודשים נוספים... לאפשר לה לעבוד במשך כ- 10 חודשים ולשחררה... שום מקום עבודה סביר בעולם לא היה מוכן לגייס עובדת בתנאים אלה. נשמע כטירוף מוחלט. אך מתקבל בהבנה, ואפילו בהערכה, כאשר צה"ל נוהג כך!

אין ספק שחלק משמעותי של חיילות וחיילי הצבא הסדיר מבצעים פעולות מועילות לביטחון המדינה במהלך השירות. כפי שנראה בהמשך, המערכת הקיימת מבזבזת הון אנושי יקר, מוכשר ומסור – כל זאת במערבולת של עלויות הולכות וגדלות עם תועלת שולית פוחתת.  

לימודים, התמחות, היי-טק

מהנדס שסיים זה עתה את לימודיו בטכניון עדיין אינו "מהנדס", בדיוק כפי שעורך דין שזה עתה סיים את לימודיו אינו "עורך דין". בכל מקצוע נדרשת תקופת התמחות מעשית, בשטח, שבהמשכה אכן מפיקים תועלת ממשית מהמקצוע. תקופת ההתמחות וההתמקצעות נמשכת שנים ובוודאי שלא מספר חודשים.

צבא מודרני שאָמוּן על שמירת פער איכות מול צבאות אויב, חייב לאמץ ללא הרף טכנולוגיות חדשות, חומרה ותוכנה כאחד. קצב ההתחדשות שהולך וגובר בעידן ההי-טק, מאריך את הזמן הנדרש להכשרה מקצועית של צעיר בן 18, ללא ניסיון מקצועי קודם. הצבא ייאלץ להקדיש זמן הולך וגדל ללימודים עיוניים, אימון והתמחות מעשית.

ככל שהמודרניזציה גוברת, הולך ומתקצר משך הזמן בו צה"ל יכול להפיק תועלת מחייל במסגרת שרות חובה, הואיל ותקופת ההכשרה חייבת להתארך. "אפקט המודרניזציה" מחזק את תסמונת "צבא ההדרכה לישראל"...

מדגיש את הדברים יעקב ליפשיץ, בספרו כלכלת ביטחון:

"...התפתחויות טכנולוגיות ולעלייה הקבועה בדרגות התחכום של מערכות הנשק ושל ציוד צבאי אחר. כוח האדם הצבאי נדרש לרמה גבוהה יותר של מקצועיות, מומחיות וניסיון מעשי כדי לתפעל ולתחזק את המערכות הצבאיות החדישות, ודרישה זו חלה על מרבית תחומיה של הפעילות הצבאית... הולכים ומתרבים התפקידים שרק משרתי קבע או אזרחים עובדי צבא יכולים למלא..."

שורשים – ההכשרה הפורמאלית של קציני צה"ל

ההכשרה הצבאית הפורמאלית שעברו מפקדי צה"ל הראשונים, עוד לפני קום המדינה, התבצעה בפלמ"ח והייתה דומה יותר לקורס מדריכים של תנועת נוער. אחרי קום המדינה ועד עתה, מקבלת הקצונה הזוטרה את הכשרתה במשך חודשים ספורים. המדריכים בבית הספר לקצינים הם בדרך כלל חניכים מצטיינים בקורס הקודם עם ניסיון מעשי וידע צבאי מועט. קצינים בכירים לומדים כשנה בפו"מ (בית הספר לפיקוד ומטה) שם מלמדים מגוון נושאים כאשר להיסטוריה צבאית, לניתוח מלחמות ומהלכים צבאיים מוקדש מיעוט מהזמן. הקש כאן לפירוט.

הקצונה הזוטרה

הליך הסבתו של חוגר לקצין בצבאות מערביים, בעלי מסורת צבאית, הוא ממושך, מורכב ומיועד בעיקר לחיילים שרואים את הצבא כמקצועם. קורס הקצינים בצה"ל, קצר יחסית, ואינו מכשיר מנהיגות צבאית. הקורס מהווה בעיקרו כלי למיון ולסינון אוכלוסייה צבאית בעלת כישורים ומוטיבציה עדיפים.

חייל בצה"ל יכול להיות לקצין כ- 18 חודשים לאחר גיוסו! כאשר בילה את רוב ימיו בצבא בקורסים, כמעט ללא יכולת לצבור ניסיון מעשי משמעותי במקצוע צבאי כלשהו.

ספק אם קיים צבא מערבי שדרגות הקצונה בו מוענקות כה מהר. באופן זה, דרגות הקצונה על הכתפיים מעידות בעיקר, סטטיסטית, על כישוריו האישיים של העונד ולא על הכשרה עמוקה ומיוחדת.

בצה"ל כמעט ולא קיים מעמד המש"ק.

"סמל מחלקה הוא מי שלא התאים או לא רצה ללכת לקצונה... בצבא האמריקאי או הבריטי הסָמל הוא הלוחם הוותיק, המנוסה והמיומן ביותר במחלקה... ויכולותיו גבוהות... התחליף הצה"לי למש"ק המקצועי הוא ריבוי הקצינים הזוטרים... זילותה של הדרגה ושל מעמד הקצין... עצם הדרגה על הכתף לא עושה מישהו לכשיר יותר למלא תפקיד של סמל...". (עופר שלח, המגש והכסף).

תא"ל (מיל.) אמציה חן אמר:

"בצה"ל אין קצינים ואין מפקדים. יש בעלי הסמכה פורמלית, שאינה מעידה על בקיאות מקצועית. תקופת ההכשרה הקצרה בצה"ל תלויה בבעיות מנהלתיות ולא בצורכי הכשרת הקצין. לקציני צה"ל אין מודעות להשכלה צבאית ולחשיבה בנושאים צבאיים... הקצינים נתונים אך ורק בעשייה... נותנים תשובות מכוח הסמכות ולא מכוח ידע ומחשבה". (אורי מילשטיין, קריסה ולקחה).

צבא הקבע – הקצונה הבכירה

כאמור, קורס הקצינים הוא בעיקר אמצעי מיון ופחות מוסד להכשרה. באמצעותו, בוחר הצבא חיילים עם נתונים אישיים עדיפים יחסית, ומעניק להם דרגות קצונה. אין להסיק מכך שהחוגרים (חיילים שאינם קצינים) הם בעלי כישורים אישיים נחותים. חלקם, מסיבות שונות, כלל לא התמודד על קצונה.

בהצטרפות לצבא קבע, והשתלבות במעמד הקצונה הבכירה מתקיים הליך מיון נוסף. הפעם המיון הוא פסיבי וממושך – לא הצבא ממיין, אלא בעיקר הקצינים ממיינים את עצמם אל מחוץ לצבא ופורשים. חלק ניכר פורש בדרגת סגן עד רב-סרן. בצבע הקבע נשארים לרוב הקצינים שאופיים מאפשר להם להסתגל למערכת המעוותת. לא ידוע לנו על מחקר מעודכן של מאפייני הקצינים הפורשים לעומת כישורי הקצינים המתמידים בקבע לתקופה ארוכה. מחקר שבוצע על ידי צה"ל בסוף שנות ה- 60, כאשר הצבא היה בשיא תהילתו ויוקרתו, העיד על פער איכותי ברור לטובת הקצינים הפורשים מהצבא בגיל צעיר. המחקר הוסתר באחת המגרות והועבר אלינו על ידי גולש בעילום שם. אין כל סיבה להניח שהמצב השתפר. נהפוך הוא, היקף הפיתויים שמציע השוק האזרחי גדל מאז פי כמה.

חיזוק לתחושה זו נתן מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף בני פלד, בראיון לירחון ניהול (נובמבר, 1980):

"...הצבא כפי שהוא מאורגן כיום, קולט את האנשים הפחות מוכשרים. רבים מהמוכשרים לא נשארים במסגרת צבא-הקבע. הם הולכים ללמוד, הם מנסים להתקדם בחיים. צריך לשנות את מבנה המערכת... לא נעים לומר, אבל כיום נשאר בצבא קבע רק מי שחושב, שבאמצעות המסגרת הצבאית יוכל לממש את שיא הקריירה שלו".

גם מפקדי הדרג הלוחם, הם לרוב חסרי השכלה צבאית, כפי שמתאר תת-אלוף יעקב זיגדון, מפקד פו"ם – המכללה לפיקוד ומטה, בראיון עם עמיר רפפורט (מעריב 10.9.04):

"...אף אחד מאתנו לא היה הולך לרופא אם היה יודע שאינו מוסמך לרפואה, אף אחד לא היה הולך לעורך דין, אם היה יודע שעורך הדין לא הוסמך בבית הספר למשפטים. לעומת זאת... אנחנו מפקידים מאות חיילים גם בידי מג"דים שלא הוכשרו להיות מפקדי גדוד. נקודה."

צבא המילואים

תורת הלחימה של צה"ל מבוססת על צבא סדיר קטן (חובה וקבע) וצבא מילואים גדול. גיוס מהיר של מילואים בעת חירום אמור לאפשר מעבר ממגננה למתקפה. צבא המילואים, שמהווה את עיקר המסה הלוחמת אמור להיות מאומן היטב, מצויד כהלכה וכשיר.

בשנים 2000 – 2004 קיצץ צה"ל כ- 60% בכמות ימי המילואים המנוצלים. ומאז, כל ויכוח על תקציב הביטחון גורר "קיצוץ ימי מילואים". כמובן שרק חלקם של הימים "הבלתי מקוצצים" מנוצל לאימונים ממשיים. גם על כשירות הציוד במחסני החירום חלוקות הדעות. קשה לקבל כמובנים מאליהם את ההנחות העומדות בבסיסו של חיל המילואים.

בעשור האחרון צף ועלה "משבר המילואים". אוכלוסיית משרתי המילואים מתמעטת ומורכבת בעיקר מבני המעמד הבינוני שנושאים בעיקר הנטל. אין ספק שההתמרמרות והניכור שחשים "הפריירים של המדינה" משפיעים על הנכונות להתייצב לשירות מילואים. גם אם בעת חירום יהיה שיעור התייצבות גבוה, יש להניח שחלק גדול מהמתייצבים יחסר אימון – חיילים שלא אחזו בנשק מזה שנים ולא התעדכנו בתורת לחימה.

חֵיל מילואים שנאמן להגדרתו חייב באימון אינטנסיבי ומרוכז. מפקדים במילואים חייבים באימון ממושך יותר, לימוד אמצעי לחימה ושליטה טכנולוגים והטמעתם, לימוד ותרגול בשליטה ובשילוב מסגרות לחימה גדולות.

אין צורך במבחן תקופתי לחיילי מילואים כדי להגיע למסקנה על חוסר מקצועיותם. הרי כבר את השרות הסדיר הם סיימו כאנשי מקצוע צבאיים חובבנים. תוספת האימון לה זוכים במסגרת המילואים היא בסדרי גודל של 5 ימי אימונים נטו בשנה... שגם יעילותם מעלה ספקות. כדי להבין את האבסורד צריך לחזור שוב למקצועות האזרחיים שאנו מכירים: האם טכנאי מחשבים, מכונאי רכב, פסנתרן או שחקן כדורגל יכולים לשמור על כושר מקצועי אם יתאמנו במקצועם שבוע בשנה?!

מתכונת צבא המילואים בצה"ל היא "הודאה באשמה": חייל מילואים אמור לשרת באוגדתו כ-20 שנים. מכיוון שחיילי מילואים לא רוכשים במהלך שירותם מיומנויות חדשות (בקושי שומרים על מיומנותם הישנה שגם היא לא הייתה מי יודע מה...), ובוודאי שלא מתרגלים אותן, הרי שאוגדת המילואים נועדה מראש להפוך למוצג היסטורי – לא לשקף דוקטרינה חדשה, לא תורת לחימה שונה, לא טכנולוגיה חדשנית – אותו נ.נ. ואותם שקי חול, בערך כמו במבצע קדש (1956)...

מודל המילואים של חיל האוויר, בו טייס מילואים מתאמן פעם בשבוע ומשולב דרך קבע בטייסת סדירה מאפשר לשמור על כושר צבאי אמיתי ועדכון שוטף בחידושים. דווקא מודל חיל האוויר מדגיש את האבסורד שבקונספציה חסרת הבסיס שדי בימים ספורים, אחת לשנתיים, כדי לשמר כוח של צבא מילואים יבשתי.

רצון טוב, נכונות, אמונה ומסירות – לא יהיה בהם די בעת חירום!

למדינת ישראל אין צבא מילואים של 500,000 חיילים כפי שמפרסמים. הטבלאות על הקירות במטכ"ל ריקות מתוכן בגלל הסיבות שמנינו. כמה יש באמת? קשה לדעת, אבל הרבה פחות. הרוב כנראה חיילים נוסח "גבעת חלפון אינה עונה" של הגשש החיוור.

ניגוד אינטרסים בצה"ל מונע אימונם של אנשי מילואים

צבא המילואים נועד במקור לשמש כזרוע הצבאית החזקה לעת חירום, מלחמה. חייל מילואים אינו חייל ויחידת מילואים היא סתם כיתוב על טבלת קיר במטכ"ל – אם לא מתאמנים באופן אינטנסיבי, מקצועי ויעיל. שוב אין צורך במידע פנימי חסוי, רק להפעיל את הראש: מה יהיה כושרה של קבוצת כדורגל אם תקַרָא לאימון אחת לשלוש שנים? זו בערך רמתו של צבא המילואים – כך מבין כל מי שאינו מאמין בנסים!

ובניסוח עדין יותר, של מבקר המדינה בדו"ח מס' 47, על מיעוט האימונים :"...אינם מספיקים כדי לשמר את הכַּשרות המבצעית של משרתי המילואים...".

מדוע, אם כך, רק כ- 20% מתקציב המילואים מוקדש לאימונים?

התשובה מצויה בניגוד האינטרסים המובנה בשיקוליהם של ראשי הצבא: עלות אימון רציני יקרה בהרבה מעלויות יום תעסוקה מבצעית או ביטחון שוטף. אימונים מצריכים גם מאמצי הכנה, פיקוח ותפעול מצד המערך הסדיר. תעסוקה מבצעית, לעומת זאת, קלה לביצוע, שגרתית, זולה יחסית ובדרך כלל ללא "כאבי ראש" (לא כל שבוע נחטף חייל...).

התמורה הצומחת מאימונים אינה מיידית ולא "נראית בשטח". אימונים הם השקעה לטווח רחוק מאד, לפעמים עשרות שנים עד למלחמה הבאה... שייתכן שאפילו לא תפרוץ. מה "ירוויח" רמטכ"ל נוכחי אם ישקיע באימונים? הרי את פירות האימונים של היום, יקצור אולי רמטכ"ל שיכהן בעתיד הרחוק, שבתקופת כהונתו תפרוץ המלחמה הבאה. אם הרמטכ"ל הנוכחי ישקיע באימונים ויכשיר צבא מילואים מזהיר – התהילה, הכבוד והזֵר יקשרו לראשו של רמטכ"ל אחר...

לעומת זאת, הצלחת הרמטכ"ל הנוכחי נמדדת, בין היתר, ביכולתו לאבטח עכשיו ישובים, גבולות, צמצום תאונות אימונים וקידום פוליטי... אז מי צריך את כאב הראש של אימונים?...

אימון בהיקף גדול טומן בחובו סיכון לאוגדונר: ככל שגדל היקף הכוח המתורגל כן גדל הסיכון לכישלון האימון. מפקדי אוגדות לא הוכשרו לתפקיד זה, חלקם הגדול גם לא התנסו בתרגיל רב אוגדתי. אם יחליטו על תרגיל כזה – זו תהיה קרוב לוודאי התנסותם הראשונה. הברדק שיתחולל שם וודאי – מי צריך את זה?

"מח"ט מילואים, ששאל פעם אלוף פיקוד למה נערכים אימונים שספק אם יש קשר בינם לבין מלחמה עתידית, נענה: מה לעשות, החיילים צריכים להתאמן על משהו..." (עופר שלח, המגש והכסף).

תקופת ההשכלה

החל משנות התשעים התרבו תוכניות הלימודים, קורסים, סדנאות, לימודים אקדמיים ומסלולי הכשרה המיועדים לקצינים. חלק ניכר מתוכניות הלימוד נועדו להשלים השכלה פורמלית, או נועדו כצ'ופר לדחיית פרישת הקצין מהצבא, אחרים בכלל יוצאים ללימודים כבונוס לפני השחרור. לרוב הנושאים הנלמדים, יש קשר רופף בלבד להוויה הצבאית ולהכשרת מצביאות מקצועית. אוסף המקצועות הנלמדים נראה כנובע מנטיית לב של האלוף שאחראי על הבחירה.

רוב הקצינים הבכירים בעבר ובהווה לא תכננו מראש את הצבא כעתידם ומאריכים את "החתימה" משנה לשנה, אינם רואים למעשה את הצבא כקריירה מקצועית, אלא כיעד לפרישה מוקדמת עם "בוחטה" רצינית. אפשר להבין את סלידתם מהשקעה בלימודים צבאיים מקצועיים (אילו התאפשרה).

הפרישה לפנסיה בגיל צעיר יחסית גורמת לקצונה הבכירה להכשיר עצמה לקריירה השנייה במגזר האזרחי. למה להתמחות בלימודים צבאיים מקצועיים כגון היסטוריה צבאית, חשיבה אסטרטגית ואומנות המערכה הצבאית? בזבוז זמן יקר ערב פרישה.

לא רק שהכשרתם הראשונית לקצונה היא ספק במתכונת של קורס סמלים מזורז בצבא האמריקאי, אלא גם הכשרות בהמשך הדרך בלתי אפשריות כי הן מחייבות רכישת ניסיון 'רוחבי' וקידום איטי בדרגות. בהעדר ראיית הצבא כמקצוע מתרבים לחצי הקצינים לפרוש אם לא יקבלו את התפקיד והקידום בו הם מעונינים והמערכת נאלצת לפתות אותם בקידום בדרגה ובתפקיד, להתחשב בעברם כלוחמים מצטיינים ובאופיים האישי ופחות בהכשרתם לתפקיד החדש.

"צבא שאין לו מוסדות של צבא מקצועי – לא אקדמיה צבאית אמיתית, לא מסלול הכשרה קבוע, לא חלוקה מוסדרת ומחייבת של תפקידים בין פיקוד, מטה, הדרכה ותקופות של העשרה והכשרה – מעמיד דור אחרי דור של מפקדי מיליציה, שרק הדרגות על הכתף עושות אותם לגנרלים..." (עופר שלח, המגש והכסף).

יחד עם זאת, ייתכן שמתוך אינספור הקורסים ותוכניות הלימודים תתגבש, עם השנים, מסורת לימוד והכשרה מקצועית. הסיכוי לכך יגדל רק אם צה"ל יהפוך לצבא מקצועי.

יחידות מובחרות ויחידים מובחרים

בצה"ל קיימות יחידות מובחרות כגון סיירת מטכ"ל, יחידת שלדג, השייטת, סיירות חייליות, יחידות עילית של מודיעין ועוד. תהליך המיון קפדני, החיילים והקצינים ברמה אישית גבוהה, תקופת ההכשרה ארוכה מאד ואינטנסיבית. כך לדוגמה גם חיל האוויר. אין ספק שיחידות אלה מכשירות לוחמים מקצועיים ברמה גבוהה. אך גם יחידות אלה שייכות לרוב ל"צבא ההדרכה לישראל"; דהיינו, רוב השירות הצבאי מוקדש לקורסים ולהדרכה וכשנתיים לאחר "תחילת העבודה" משתחררים... כמעט ואין לוחמים בצבא קבע (יש מפקדים). היחידות המובחרות קטנות כמותית, הן מיועדות למבצעים מיוחדים ולמשימות מורכבות. לכן, למרות איכותן וחשיבותן הן לא מסוגלות להכריע מלחמה.

גם ביחידות צה"ל האחרות יש לא מעט חיילים וקצינים מסורים ובעלי מוטיבציה גבוהה. איכות אישית גבוהה באה לביטוי במלחמות ובפעולות מבצעיות. ההיסטוריה הצבאית שלנו משופעת ביחידים ש"הצילו את המצב" ברגעים קריטיים והביאו את הניצחון למרות הכשלים ומחדלי המערכת, למרות אובדן השליטה של הפיקוד הבכיר.

שרות חובה: שרות כפוי מחליש את הצבא

מחיר הכפיה

לכפיית שירות צבאי על צעירים ישנן השלכות התנהגותיות. לא נתקלנו במחקר מסודר בנושא זה, אך ניתן לאפיין שלוש קבוצות חיילים עיקריות:

בקבוצה הראשונה, "המשקיעים", נמנים בעיקר החיילים שבוחרים לעצמם שירות מרצון בתוך המסגרת הכפויה: אלה הם המתנדבים ליחידות קרביות, לסיירות מובחרות, או חיילים שהוצבו לשרת ביחידות עורפיות יוקרתיות המקנות להם קרש קפיצה בחיים האזרחיים (יחידת המחשבים ממר"מ, מודיעין 8200, או אפילו תזמורת צה"ל). עם הקבוצה נמנים גם חיילים שעקב חינוך מהבית מאמינים בחשיבותו האידיאולוגית של השירות הצבאי. חלקם הגדול יתאמץ להצטיין. חלקם ישנו את התנהגותם במהלך השירות, ועם שוך ההתלהבות הראשונית, תדעך פעילותם למינימום ההכרחי כדי שלא להיפלט מהיחידה.

קבוצת החיילים השניה, "המשלימים", היא כנראה הגדולה בהיקפה. אלה הם החיילים שרואים בצבא גזירה שאי אפשר להימנע ממנה ותוך כדי שירות צריך לבצע את המינימום האפשרי רק כדי שלא להסתבך עם פקודות הצבא. "ראש קטן". עם קבוצה זו נמנים אלפי הפקידים, עובדי השירותים הלוגיסטיים וחלק מאלפי החיילים שמעניקים שירותים לדרג לוחם. נמצא אותם גם בקרב הלוחמים המשרתים ביחידות הקרביות הלא-התנדבותיות.

הקבוצה השלישית, "הבועטים", מורכבת מחיילים שבועטים במסגרת הכפויה ודוחים אותה ברמות שונות של עוצמה. חיילים שעושים פחות מהמינימום. תפוקתם נמוכה ביותר והם משחקים ב"ראש קטן". הצורך להורות להם באופן קבוע מה לעשות מטיל עומס על המפקדים. חיילים אלה הופכים למובטלים סמויים. אחרים בקבוצה זו מתחככים עם חוקי המשמעת הצבאית, על גבול הענישה. חבריהם משתרכים בתור למרפאות, מסדרי חולים, ועדות רפואיות להורדת פרופיל, ייזום בעיות חברתיות ומשפחתיות. חלקם אף מקצין ושובר את מסגרות החוק הצבאי בגרימת נזק מכוון בדרכים שונות, עד לנפקדות ועריקות. קבוצה זו כלל לא מבוטלת בהיקפה. הטיפול וההתמודדות איתה יקרים ביותר. חלק ניכר מחיילי קבוצה זו "ינצח" את המערכת וישוחרר מהצבא במהלך השירות.

חיוב הצבא לקלוט את כל המתגייסים מטיל על צה"ל משימות יקרות כגון תשלומי משפחה לנזקקים (בשנת 2015 כל חייל חמישי נזקק לסיוע כלכלי), משימות חינוכיות, העסקת ועדות רפואיות, קציני בריאות נפש, מערכת שיפוט, ענישה וכליאה נרחבות. טיפול שוטף הנובע מאחזקה של אלפי חיילים מיותרים.

עלויות סמויות של צבא חובה: פריון עבודה נמוך

למסגרת כפויה חייבת להיות השלכה שלילית על פריון עבודה לעומת מערכת שנבחרת מרצון. חיילים מיותרים גורמים לנזק למשק, בכך שאינם מועסקים כאזרחים. הנזק הוערך כבר ב-1995 בכ- 1,000 דולר לחודש באובדן תוצר לאומי (על פי הערכת ועדת מרידור, 1995). סכום זה אינו כולל את הנזק הישיר לצה"ל שגורמים אותם חיילים מיותרים.

גיוס חובה – ניצול בזבזני של כוח אדם (הקצאת מקורות לא יעילה) – לצה"ל אין ראייה משקית כוללת – הצבא רואה רק את צרכיו, וייתכן שכך צריך להיות. אך כאשר מעמידים לרשותו את הכלי של גיוס חובה – דהיינו, שנתון של עשרות אלפי מתגייסים חדשים נוצר עיוות בניצול יעיל של כישורי המתגייסים.

טבעי שהצבא יגייס את האנשים האיכותיים ביותר, גם אם לתפקיד לו הם מיועדים אפשר בהחלט להסתפק באדם עם כישורים פחותים. אותו מתגייס איכותי יחסר במקום אחר במשק, בו הוא יכול להביא תועלת רבה יותר. דומה הדבר לבעל חנות נעליים שדרושה לו פקידה. הוא יכול למצוא פקידה מעולה ומוכשרת בוגרת תיכון ואף פחות. אילו חנות הנעליים הייתה שייכת לצבא, מפקד החנות יבחר לתפקיד צעירה בוגרת 5 יחידות במתמטיקה, בפיסיקה ובאנגלית, בעלת כישורי הנדסה לפחות. למה? כי גיוס החובה מעמיד לרשותו מבחר זול של אנשים. הכישורים העודפים מתבזבזים: הם אינם תורמים דבר למילוי התפקיד הצבאי, אך הם לא מנוצלים במשק בתפקיד ראוי אחר.

כלכלנים קוראים לתופעה "הקצאה לא אופטימאלית של מקורות כלכליים בין כל השימושים." גיוס חובה מגביל את התנועה החופשית של עובדים בין פעולות יצרניות שונות במשק. העיוות הכלכלי גדל ככל שיגדלו שנתוני המועמדים לגיוס. כוח האדם העודף שעומד לרשות צה"ל מאפשר גיוס סלקטיבי יותר (יגויסו הטובים ביותר).

להמחשת העיוות, נניח שמתייצבים לגיוס שני צעירים שמתאימים לשרת באותו תפקיד צבאי – נהג טנק. לצעיר הראשון, בוגר 5 יחידות במתמטיקה ובמחשבים יש פוטנציאל להשתכר כאזרח 5,000 $ לחודש ולצעיר השני, בוגר המגמה הספרותית יש פוטנציאל השתכרות כאזרח של 2,000 $ לחודש. היעילות הכלכלית הייתה מכתיבה לצבא לגייס את הצעיר "הזול" ולוותר על גיוסו של היקר. הצבא היה מקבל צעיר שמתאים לתפקידו הצבאי והמשק היה מרוויח אזרח שמייצר 5,000 $ לחודש.

צבא שמתבסס על גיוס חובה יבחר בוודאי בצעיר עם הכישורים הטובים ביותר, למרות שכישורים עודפים אלה לא נחוצים לו. נזק של 3,000 $ לחודש יגרם למשק. אילו היה קיים צבא שכיר מתנדב ייתכן שהצעיר "הזול" היה מוכן להתנדב לצבא קבע לתקופה ארוכה, אם הצבא היה מציע לו שכר מפתה של 2,500 $ לחודש. המתנדב היה מרוצה כי הכנסתו גבוהה מהחלופה האזרחית והמשק הייה נשכר מתפוקתו הגבוהה של הצעיר הראשון.

בשיטת גיוס החובה נקבע שכרם של חיילי החובה (כולל הטבות שונות) באופן שרירותי, אך הוא נמוך משמעותית מהשכר המקובל במשק, אחרת לא היה צורך בגיוס חובה... כך עומד לרשות הצבא כוח עבודה זול (יקר למשק אבל זול לצבא...). עובדים זולים, מלאכותית, גורמים לעיוות השימוש והחלוקה בין הון לעבודה בתהליך ייצור הביטחון. תופעה דומה הייתה מתפתחת אילו הממשלה הייתה מסבסדת את הפועלים לענף הבניין, כך שעלות העבודה לקבלן הייתה מצחיקה. במקרה זה הקבלן לא היה שוכר מנופים, אלא לוקח פועלים שיסחבו על גבם את המרצפות לקומה העשירית ואפילו לא היה קונה בטון מוכן אלא מציב פועלים שיערבבו בטון עם מעדר. הקבלן היה מצליח לבנות את אותם הבניינים, לראות רווח, אך העלות למשק הייתה עצומה.

העמדת כוח אדם זול לרשות הצבא באמצעות גיוס חובה, מתעלמת ממחירם של המגויסים למשק וגורמת להרחבה מיותרת של שימוש באנשים לצורך ייצור ביטחון. דוגמה טובה לעיוות זה, היא ידיעה שהתפרסמה בעיתונות, על כוונתו של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) להפריט את מערך השמירה בשלושה בסיסים. מההצעות שהתקבלו מהחברות שהתחרו במכרז עלה כי האבטחה תתבסס על אמצעים טכנולוגים חדשניים ופחות על מאבטחים אנושיים...(פליקס פריש, גלובס 28.7.04). זה קורה כאשר מביאים בחשבון את עלות כוח האדם... המחיר הנמוך של כוח האדם בצבא עלול גם לעכב מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות חלופיות... בדיוק כפי שלקבלן המסובסד זול יותר לערבב בטון במעדר...

משמעת

צה"ל משמר את רוח הפלמ"ח – סלידה מגינונים, מפורמליות, הערכת כושר האלתור, סחבקיות. הקפדה על פקודות היא "מרוּבעות", תכנון ורכישת השכלה הם "גלותיות"... גינונים חיצוניים של מיעוט שעות שינה, מסעות ארוכים ובוז לקור...

שגרת הבזבוז

צמיחת המנגנון בדרך של התפצלויות

מבנה הכוח הלוחם קשיח. קשה לקחת גדוד ולפצל אותו לשני גדודים כדי ליצור תפקיד למג"ד נוסף... לעומת זאת, בדרגים המנהליים והלוגיסטיים העניין קל יותר. מחלקת "נוהל והדרכה" יכולה בקלות להפוך לשתי מחלקות, האחת – מחלקת נהלים, והשניה – מחלקת הדרכה. בראש כל מחלקה יעמוד מפקד, יוקם מדור גרפי נוסף להכנת שקפים, ואם הפיצול יימשך – ימונה לבסוף גם מפקד מתאם...

תהליך הפיצול נמשך על פני שנים ולוקחות בו חלק כל הרמות. מתאר אל"מ מיל. עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים):

"...אגף המטה הוא ללא ספק הגורם המטכ"לי, שנפגע בצורה האנושה ביותר מתהליך ההתפצלות של תפקידים ושל מבנים ארגוניים לפלחים ולפלחי פלחים ולרסיסים, שהפכו ליותר ויותר דקים במהלך התקופה... איברים... הפכו להיות גורמים מטכ"ליים עצמאיים שלא הפסיקו להתנפח ולהסתרבל עוד ועוד, או להוסיף ולהתפצל... מחלקת אמצעי לחימה תפחה לאגף פיתוח וייצור אמצעי לחימה... התפצלה ממנו מחלקת הדרכה ואימונים... הפכה לעצמאית... התפתחה למעין אגף... אותם איברים שהתפצלו... מצאו לעצמם עיסוקים רבים ומגוונים... שלחו ידם בכל נושא אפשרי... שקועים במריבות...

...מתוך שיקולים אישיים... מיהרו לתפור "אידיאולוגיה" שנתנה צידוק ענייני, כביכול, להקמת האגף החדש... שבחים מפליגים וביטויים שנועדו לשכנע ולסלק כל ספק..."חיוניות"... ייצור שיטתי של שקפים ושל טבלאות באין-ספור חתכים... קצין בכיר בדרגת תא"ל, שעיקר עיסוקו הסתכם בתיאום מנהלות האגף וביישוב המחלוקות הנצחיות בין מחלקותיו... חתירה בלתי נלאית... להגדיל את חלקם בעוגת המקורות – להשתלט על עוד ועוד אמצעים ומשאבים... ה'חלוקה' מהווה אמצעי להטלת מרות וכיבוש עמדות כוח..."

ניצול לא יעיל של מערך המילואים

הצבא מְזַמֵן את האזרח לשירות מילואים לפי מקצועו או תפקידו הצבאי. אך המדינה משלמת לאיש המילואים לפי הכנסתו האזרחית. קצין בכיר סיפר לפני שנים, כי פגש בעמדת ה-ש.ג. חייל מילואים, פרופסור באוניברסיטה, מומחה למזרחנות... כך ניתן לפגוש בימח"ים, בעבודות שימון כלי נשק מתכנת מחשבים לצד מהנדס בניין, ובסיור ביטחון שוטף סביב יישוב בבקעת הירדן ביולוג בכיר לצד בעל עסק מתל אביב – כולם מקבלים מהמדינה שכר גבוה על שירות המילואים שלהם... עלותם למשק גבוהה פי 6 ויותר, מאשר עלות ביצוע משימות אלה באמצעות חברה פרטית לאבטחה או לתחזוקה...

התשלום לפי ההכנסה האזרחית יוצר עיוותים נוספים: סטודנט שהוא מפקד יחידת שדה שנקרא למילואים בתנאי שדה קשים, ומסכן את חייו, יכול לקבל לדוגמה 100 ₪ ליום; ולעומתו גבר בן 40 המשמש בתפקיד מנהלתי-לוגיסטי יקבל פי 6 עבור אותו יום מילואים...

כל זאת בהנחה שהמילואימניק מבצע משהו בעל ערך במהלך שירותו... אך כל איש מילואים יכול לספר על ימי בטלה, שעות המתנה ללא מעש ומשימות הזויות.

שיטת המילואים בצה"ל גוררת עלויות כבדות גם במערך הסדיר, כגון טיפול מוקדם בטרם גיוס, טיפול באלפי ה"משתחררים" והמשתמטים – איש איש וסיפורו המופלא. טיפול ביורוקרטי הכרוך בגיוס עצמו, הנפקת ציוד, הליך שחרור, החזרת ציוד, טיפול בבלאי ציוד ובעריקים. עלויות כבדות אלה הולכות וגדלות ככל שאורך השרות מתקצר.

השכר והפנסיה – איום על ביטחון המדינה

המרכיב הגדול בתקציב הביטחון אינו מטוסים וגם לא טנקים, אלא עלויות השכר והפנסיה של המערכת. אם נכונה הטענה שהיקפו העצום של תקציב הביטחון מתקרב לנקודה שנזקו הכלכלי פוגע בביטחון הלאומי, הרי שתרומת מרכיב השכר והפנסיה מכריעה.

[קליק על התמונה למקור הכתבה]

כותב על כך גיא רולניק (דה מרקר 28.8.03):

"...היועץ הכספי לרמטכ"ל הוא אלוף בהכנת שקפים. בכלל, בצה"ל אלופים בהכנת שקפים, אבל כאשר מגיע רגע להתעמת עם עובדות פשוטות: צה"ל נותר ללא מענה.

...נגדים, רבי-סרנים, אלופי משנה... פנסיה מוקדמת בגילאים 42 עד 50 עם תנאים מלאים... בשווי של 3 עד 4 מיליון שקל לנגדים... 5 עד 7 מיליון שקל לאלופי משנה ותת אלופים... אבסורד כלכלי הזועק לשמים... חבילות השכר והפנסיה בצה"ל למשרתי קבע שאינם לוחמים גבוהות לעיתים קרובות פי 3 וגם פי 4 מהתנאים שמציע המגזר העסקי לאנשים בעלי כישורים דומים – אבסורד כלכלי וחברתי מנקר עיניים...".

הכתבה בדה מרקר צוטטה לראשונה ב-2003. מאז ביסס גיא רולניק את מעמדו המכובד, להערכתנו, כמבקר הרציני והמתמיד ביותר של מערכת הביטחון על שומניה ובזבוזיה. לא נגזים אם נכנה אותם כ"מחרידים". אנחנו בהחלט שותפים לביקורתו של גיא רולניק, אך מסתייגים מ"פתרונותיו". רולניק מציע לעיתים תכופות לקצץ חדות את תקציב הביטחון ומצדד ב"העברת כספים מבורות השומן של מערכת הביטחון אל החינוך, הבריאות, התשתיות והרווחה". כלומר, לקחת את הכסף ממערכת ממשלתית בזבזנית אחת ולהעבירו למערכות הממשלתיות האחרות שמתמחות בשריפת כסף... 

גיל הפרישה המוקדם נקבע עוד בראשית שנות החמישים, כאשר הצבא היה רזה וחלק ניכר מאנשיו היה בתפקידי ריצה על ג'בלאות. מאז השתנה קיצונית היחס בין מספר הלוחמים לבין מספר "קציני העיפרון". מיעוט קטן מאד מהצבא (אולי 10%) משרת בתפקידים מסכני-חיים ומחייבי מאמצים פיזיים קשים. אין הצדקה שמפקד האפסנאות, או המהנדס בקריה (גם אם תפקידם חשוב) – יפרשו לפנסיה בגיל צעיר.  

גופים ציבוריים סובלים מתופעה של "הסתיידות עורקים" ארגונית ככל שהם מתבגרים, ככל שהזמן חולף. "העורקים" מזרימים משאבים לפעילות הפונקציונאלית שהיא מטרת הגוף – מערכת הביטחון שצריכה לספק "ביטחון" או מערכת הבריאות שצריכה לספק "בריאות". עם הזמן מתעבות שכבות השומן שניזונות מהעורקים ומצטמצמים המשאבים שמגיעים לקצה השרשרת – צה"ל מצמצם אימונים ושעות טיסה ובמערכת הבריאות "אוזלות התרופות לקשישים"... הצמיחה הבלתי מרוסנת של תקציבי הביטחון מזינה בעיקר את השומנים ולא בהכרח מוסיפה ביטחון או בריאות. 

הבזבוז הגדול מכולם

כאשר מדברים על בזבוזים בצה"ל מתכוונים כולם לבזבוז מזון, פנסיות מנופחות, משלחות הצ'ופר לחו"ל ("משלחות הרכש"), רכב צמוד, נהגים צמודים וכדומה. הבזבוז הגדול ביותר, היקר מכל, הוא בהעדר מחשבה מקצועית, ניסוח דוקטרינות לחימה והגנה, בחינתן, עדכונן, ויישומן בשטח מעת לעת. שגיאה אינטלקטואלית עלולה לגרור השקעות בבניית יכולות צבאיות שהסיכוי שיהיה להן ביטוי בשדה הקרב אפסי. מחיר אדיר בכסף, במשאבים ארגוניים ובכוח אדם שנגררים לאורך שנים ארוכות.

כמובן שקצרה ידנו מלהצביע על כשלים מסוג זה במערכת הביטחון, ויש בדברנו, לכאורה, הטלת דופי ללא ראיות ודוגמאות. טענתנו מתמקדת בנקודה אחת: התנהלות הצבא, מבנה הצבא ומפקדיו, אופי ההכשרה, מנטליות שגרת החשיבה והדינמיקה המערכתית שטרחנו לתאר – כל אלה עלולים להפוך תסריטים כאלה למציאות (שקרוב לוודאי כבר קיימת בהווה) – וכאן הכסף הגדול באמת.

לא ייתכן שמנגנונים שמתנהלים בדרך המפורטת בפרק זה יתנהלו ביעילות המירבית האפשרית ביישום מטרתם היחידה – לחימה והגנה. 

ניהול או גלגול מכוח האינרציה

רמטכ"ל - מנכ"ל ללא הכשרה ניהולית

המסלול האופייני בדרך לרמטכ"לות תורם, בדרך כלל, מעט מאד הכשרה ניהולית. הצלחת רמטכ"ל, אם היא ניתנת להערכה, היא תוצאה של כישורים אישיים ופחות של הכשרה כלשהי. עיון בעברם של רמטכ"לים חושף בדרך כלל אנשים שבתפקידיהם ב"שטח" נדרשו להציג מערך תכונות כגון התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ, אומץ לב.

הם כמובן לא עבדו במערכת אזרחית תחרותית, שרתו במעט תפקידי מטה או הדרכה. הצלחתם נמדדה לפי הפרמטרים המוזכרים. במילים אחרות, הם לא עברו מסלול הכשרה מעשי או עיוני לקראת תפקיד של מנכ"ל צבא ענק, מודרני ומורכב. גם אם מי מהם היה מפקד על אוגדה סדירה, ספק אם במשך השנתיים של המינוי הוא הספיק ללמוד משהו. גם פיקוד על אוגדה אינו מעיד בהכרח על רכישת ניסיון ניהולי או אפילו צבאי-מערכתי. נדיר שלאוגדונר יהיה "מזל" להשתתף במלחמה בה הופעל מערך אוגדתי. תרגילי אימון אוגדתיים נדירים, ואם הם מתקיימים אז המרחק בינם לבין שדה קרב אמיתי רחוק מאד.

"...תפקידי מטה, שבצבאות זרים נחשבים [להכרחיים]... הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא... העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן דורש לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא... חוסר מקצועיות מובהק במעבר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים." (עופר שלח, המגש והכסף).

מבנה הארגון הצבאי: כשל מובנה וידוע מראש

ב"תרגיל" המחשבתי הבא אנחנו לא נדרשים להיות "מומחים" לצבא או לביטחון. גם לא נדרש "ידע פנימי" על צה"ל. הבה ננסה להקים חברה עסקית עם המאפיינים הבאים:

* ללא קליטת כוח אדם מבחוץ – כל המינויים בחברה יתבססו על עובדי החברה בלבד. החברה אינה קולטת מנהלים ועובדים מבחוץ – רק עובד שצמח בחברה רשאי לעבוד בה. אזרח מוכשר שצבר ניסיון בעסק אחר, אינו יכול להיקלט בחברה.

* ללא דו"ח רווח והפסד – חרב הפסדים לא מתנופפת מעל לראש העסק ומנהליו. גם אין צורך להרוויח. אין מדד אובייקטיבי למדידת ביצועי העסק.

* ללא מתחרים – אין צורך לבחון מידי פעם את הסביבה העסקית, לחשוש מתחרות, לגלות יצירתיות תוך דחף להשיג את המתחרים. אפשר לטעון שהאויב הוא המתחרה וה"תחרות" נגדו. אך מעט מאד יחידות צבא ניצבות מול אויב, ומלחמה כוללת – לשמחתנו נדירה. מה עוד ש"פשלות" במלחמה, כמעט תמיד מגובות בהסברים; והאשמים, לא פעם, מועלים בדרגה...

* קידום דרגות אוטומטי – כל עובד בחברה יועלה אוטומטית בדרגה, מידי שנתיים-שלוש, כמו קצין קבע. צריך "לזרום" עם הארגון והזמן יעשה את שלו.

* כפייה – איך מגייסים כוח אדם לחברה? בכפייה. כופים על עובדים חדשים להצטרף לחברה. כמו חיילים – שרות חובה. הם לא בחרו מרצונם החופשי להצטרף, או התמודדו על מועמדותם לעבודה. השרות הצבאי נכפה עליהם. במסגרת שאלו תנאיה, המוטיבציה לתפקוד יום-יומי מתבססת על עשיית המינימום ההכרחי הנדרש כדי שלא להיענש. מוטיבציה שונה מהקיימת אצל עובד בעסק פרטי שמשתדל להצטיין ולהתאמץ, אחרת ימצא עצמו מחוץ לעסק. התנדבות ליחידה לוחמת נבחרת גם היא התנדבות בתוך מסגרת כפייתית, אך קיימת תמורה חיובית לחייל המתנדב – מעמד חברתי עדיף ומוערך. היקפן הכמותי של יחידות אלה זעיר יחסית לגודל הצבא.

* חסינות מפיטורים – לא מפטרים עובדים בעסק, בדיוק כפי שנדיר ביותר שאיש צבא מפוטר מסיבות כגון בטלה, חוסר כשרון, אי עמידה בסטנדרטים מקצועיים או אפילו מחדל מקצועי.

* חשאיות וחיפוי הדדי – ארגון צבאי מוקף מעצם טבעו בחשאיות וחשוף לביקורת חיצונית מועטה. באופן זה קל לפזר אחריות למחדל על פני גורמים רבים ולזכות לחיפוי הדדי מצד עמיתים במערכת.

* תופעת הבינוניות הממארת – "מפקד בינוני ממנה תחתיו קצינים בינוניים ממנו, כדי שאלה לא יהיו מסוגלים "להאפיל" עליו או "לסכן" את שליטתו. לאחר זמן יוחלף על ידי אחד מפיקודיו, וזה ימנה תחתיו קצינים שיהיו בהגדרה בינוניים אפילו ממנו, וכך הלאה. בדרך זו כבר לא יהיה המפקד בדור השלישי או הרביעי בינוני: הוא יהיה חלש." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים).

* העדר הכשרה מקצועית-צבאית – אין חברה עסקית שאינה מתבססת על אנשי מקצוע שלמדו, הוכשרו ורכשו ניסיון רב במקצועם. צה"ל לעומת זאת, מאז הקמתו אינו מכשיר אנשי מקצוע צבאיים מומחים, אלא סומך על הכישורים האישיים של הקצינים – מיון במקום הכשרה.

מאפיינים אלה הם מרשם לפשיטת רגל לחברה עסקית שתאמץ אותם. ארגון ציבורי שפועל תחת אילוצים כאלה, בפרט אם הוא דומיננטי בהיקפו כמו צה"ל, חייב להתפתח לגוף ביורוקראטי, מסורבל ובזבזני. סופו להפוך לאבן רחיים כלכלית על גב משלם המסים וכתובת ראשונה ומוצדקת, בדרך כלל, לכל סיבוב קיצוצים תקציבי.

חלק מהמאפיינים השליליים של הצבא אינם ייחודיים לצה"ל – הם חלק בלתי נפרד מאופיו של כל צבא. לביטחון אין מחיר שוק וחלק ניכר ממרכיביו אינם ניתנים אפילו למדידה כמותית. שלא לדבר על רווחיות כמדד לביצועים. אין מדדים ברורים של תפוקה או פריון של יחידה צבאית. לכן גם קשה מאד לחשב, בניגוד לחברה עסקית, את הכמות הרצויה של כוח האדם הנדרש או כמות הנשק הנדרשת, או בכלל לחפש פיתרון זול לבעיה. בניגוד לשוק עסקי-תחרותי לצבא אין מתחרים והוא ספק מונופוליסטי יחיד של שירותי ביטחון. אין תחרות באספקת ביטחון לאומי. ההיסטוריה הצבאית בעולם מלמדת שכנראה קשה להצמיח מנהיגות צבאית בעת שלום ורק מלחמה ממושכת (נוסח מלחמת העולם השנייה) מאפשרת קידום וצמיחה של מצביאים. לשמחתנו, אין לנו בינתיים מלחמות כאלה... דווקא בעייתיות זו מדגישה את הצורך לייעל את כל המרכיבים האחרים שכן ניתנים לשליטה.

הבדיחה הצהל"ית הוותיקה – ה-ש.ג. לא אישר להגיון להיכנס לבסיס – אינה מופרכת. שכנעו אותנו לשפוט את הצבא ופעילותו היום-יומית לפי אמות מידה שונות מאשר אנו שופטים את מקום עבודתנו האזרחי. אנו מוכנים לקבל בהבנה וכגזרה משמים כל נוהל שקיים בצבא, אבל לוּ מישהו היה מציע לנו ליישם נוהל זה בעסק הפרטי שלנו – מזמן היינו מגרשים אותו. כל מנהל בחברה פרטית, קטנה כגדולה, יודע לאן יתדרדר העסק, אם בכלל ישרוד, אילו פעל רק תחת חלק קטן מהנהלים והמוסכמות לפיהם מתנהל צה"ל.

מה מקדם את הקידום לדרגות גבוהות?

לא נמצא בידנו מחקר שבוצע על ידי גוף חיצוני לצה"ל וספק אם קיים מחקר אקדמי על מנגנון קידום הקצינים בצה"ל. למרות זאת, ניתן לעמוד על מספר מאפיינים בולטים. בצבע הקבע אין "חיילים" – כמעט כולם "מנהלים", כלומר מפקדים בדרגות שונות. "חיילים" בקבע יש בעיקר בחיל האוויר (החל ממכונאים וכלה בטייסים). כדי שתתקיים פירמידה ניהולית (ככל שעולים בדרג הניהול נדרשים פחות אנשים לאיוש התפקידים) צריכים רוב קציני הקבע להיפלט מהמערכת או "להיתקע" בדרגתם. מהם הכישורים הנדרשים מקצינים שנשארים במערכת כדי לטפס במעלה הפרמידה?

הנה תוצאות של משאל מקרי שערכנו לאורך תקופה ארוכה בקרב חברים ומכרים ששרתו בצבא קבע. ניסינו לברר מהו המנגנון שקובע, באמת, את הקידום בצבא (מידי פעם אנחנו מעדכנים...):

* לא ל"הירטב" – להתעטף בציפוי טפלון. לסיים את התפקיד במינימום היתקלויות עם בעלי דרגות גבוהות. להתאים עצמך לדעתם של הממונים עליך. להיזהר ממחלוקת וביקורת אמיתית – אין להביע דעה שסותרת את דעת המפקד. ובמינוח הצה"לי: "לויָאליות למפקדים".

* לא ליזום – ביוזמה וחדשנות טמון סיכון אישי. זכור: לא מאשימים אותך בכישלון ובסרבול של המערכת הקיימת, ירשת אותה מאחרים עם קבלת המינוי. יוזמה אישית לשינוי משמעותי במערכת, עליה אתה ממונה, עלולה להפר את שיווי המשקל הפוליטי במערכת – להצר את המרחב של קצין אחר וגם להסתכן בכישלון. רצוי "כאילו" ליזום, ובעיקר להעביר את הזמן בניהול שוטף עד למינוי הבא. במינוח הצה"לי: "ראש קטן".

* קשרים – חשוב להרחיב את מעגל הקשרים, ובייחוד עם המפקדים הממונים על המפקד שלך... ובעדינות... מפקדך ימליץ על קידומך, בין היתר, אם יעריך שהוא מכוון לדעת גדולים ממנו...

* השתייכות ל"קליקה" – חשובה במיוחד בדרגות בכירות. צריך להשתייך לחבורה לא-פורמלית התומכת בחבריה ומקדמת אותם.

* חבר מביא חבר – קצינים מעדיפים להקיף עצמם באנשים שהכירו בעבר ולאו דווקא במוכשרים ביותר.

* "מנה לי ואמנה לך" – בשיטה זו אלוף א' ממנה אצלו ביחידה קצין שמקורב לאלוף ב'. בתמורה ממנה האלוף השני אצלו קצין שמקורב לאלוף א'. כך אי אפשר להתלונן על אף אלוף כי קידם את מקורביו...  

* הצמדות לפטרון – רצוי להיצמד לקצין שיהיה פטרונך. אתה תזוהה כ"איש של..." הסנדק ישמור ויעזור בקידומך. אם הסנדק ימונה לתפקיד אחר הוא כבר ידאג לקדם אותך אליו, לתפקיד החדש.

* דבקות במטרה – קיבלת מינוי חדש, ספר לכולם על הברדק שקיבלת בירושה מקודמך. אך אל תסתכן בטרם תבדוק באיזה תפקיד מכהן כעת קודמך לתפקיד. המינוי החדש כבר בכיסך, אל תבזבז זמן בתפקיד החדש. סמן את המטרה – המינוי הבא, והחל במרץ ובדבקות להכשיר את הקרקע למינוי הבא.

* פיזור אחריות – אם אין ברירה וצריך ליזום שינוי במערכת, דאג לפיזור האחריות על פני גורמים אחרים. עליך לזמן עשרות דיונים אל תוך הלילה, מאות פרוטוקולים, החלטות משותפות וחוות דעת לרוב. תמיד תסתייג ותוודא את רישום ההסתייגות בפרוטוקול. בז'רגון הצה"לי: "כיסוי תחת..."

* העברת אחריות – אתה בעיצומו של סבב תפקידים מהיר. אין צורך למהר ולקבל החלטה על יוזמה חדשה. קבע דיון לעוד 4 חודשים, כדרר לרוחב המגרש והשאר את תפוח האדמה הלוהט ליורשך בתפקיד...

* סבב תפקידים מהיר – לא להיתקע בתפקיד. שנתיים, מקסימום שלוש שנים הם די והותר. שיטת הרוטציה המהירה, גורמת להסתיידות ארגונית. תפקידים רבים דורשים התמחות, אך התוצאה היא שבשנה הראשונה לומד הקצין את תפקידו, בשנה השניה עוסק בעבודה שוטפת, ובשנה השלישית אם היא בכלל קיימת, מקפיא כל יוזמה, כי ממילא עליו לעבור לתפקיד הבא. מינויים רבים במסלול הקידום כלל לא רלוונטים ואינם עקביים מבחינה מקצועית. שיטה שוחקת ומייגעת.

"תהליך המינויים בצה"ל ימשיך להיות מה שהיה עוד מימי הפלמ"ח: צבר לא מוסבר ולא מפוקח של החלטות שרירותיות, המוּנעוֹת מטעמים של חיבה אישית וקליקות פנים-ארגוניות, הרבה יותר מאשר כישורים והכשרה." (עופר שלח, ידיעות אחרונות 6.8.2004).

כבר ב- 1963 כתב על כך אל"מ יוסף נבו: "...המעבר מקצין זוטר לדרגות בינוניות וגבוהות נתון בידי הגורל והזמן..." (מערכות מס' 151, אפריל 1963).

מבחן ההצלחה הצבאי בעת היתקלות עם אויב לא יכול להוות אמת מידה ליכולת ניהולית של קצין. סבב התפקידים המהיר בצה"ל גורם לכך שקצין מוכשר בשדה הקרב מוצא מהר מאד את קידומו אל כורסת המנהל. בה יתמיד בהמשך שירותו הצבאי.

הצלחת קצין בקרב אינה הופכת אותו למצביא או למנהל מוכשר. קצינים שפורשים בדרגת אלוף ומעלה מתקשים ברך כלל להפגין כישורי ניהול ש"רכשו" בצבא. חלקם מצליח להשתלב בחברות עסקיות, אך ייתכן שבעלי החברות זקוקים בעיקר לקשריהם ופחות לכישוריהם. שהרי משרות בכירות במנגנון הממשלתי מאויישות על ידי עמיתיהם לשעבר. קשה להתרשם שהמערכת הצבאית סיננה לתפקידים הבכירים אנשים בעלי אופק אינטלקטואלי רחב, או אפילו בעלי משנה סדורה בניהול ובהשקפת עולם. מסקנה זו עולה מהעדרם, המוחלט כמעט, של הבכירים לשעבר מפרסום מאמר עיתונאי, ביקורת על המערכת, שלא לדבר על פרסום ספר.

הגורמים שהוזכרו, ואחרים נוספים, ביססו בצה"ל תרבות של עיגול פינות, טיוח, שקרים מוסכמים וחצאי אמיתות. אין ספק שהכישורים האישיים הנדרשים להשתלבות במערכת עם מאפיינים כגון אלה שונים לחלוטין מהכישורים הקובעים בחברה עסקית-אזרחית. בצבא קבע יתמידו בעיקר קצינים בעלי אופי מתאים להתמודדות בסביבה ייחודית זו, היתר "מתמיינים" החוצה.

ספק אם ניתן לנטרל את הגורמים שמנינו, אך בהחלט אפשר למתן את השפעתם השלילית אם יאומצו מספר כלים ארגוניים שיפורטו בהמשך.

קצין קבע: להוספת מידע מעניין... הקש כאן

מוסד ה"דיון" בצה"ל

"דיון" הוא המקבילה הצבאית ל"ישיבה". דיונים נערכים בכל הרמות החל במדורים וכלה במטכ"ל. בדיון אמורים ללבּן בעיה, להמליץ או להחליט על פתרון ודרכי ביצועו.

הצדדים המשתתפים בדיון מגיעים לרוב עם עמדות מוכנות ומתואמות מראש: "עמדת המחלקה", "עמדת השלישות", "עמדת הפיקוד" וכדומה. המשתתפים לעולם יזהרו מלהביע עמדה מנוגדת לזו של המפקד הדומיננטי. גם המפקד מסכם בדרך כלל את הדיון בהבעת דעה שנקבעה מראש. רבים מהדיונים נדחים לשעת לילה מאוחרת, כי במשך היום למפקד "אין זמן". דחיית הדיון משדרת לקצינים את מסר העול הכבד המוטל על כתפי המפקד ש"כמעט ואינו ישן". החשש מקבלת החלטות גורם לאין-ספור דיונים בבעיות שוליות שאינן נפתרות בדרגים נמוכים ו"מגולגלות למעלה". ובדרגים הגבוהים יותר, הולך ומצטבר "פקק" של נושאים שאינו ניתן להתרה... החלטות תורתיות, ארגוניות ועקרוניות, מתעכבות במשך שנים ו"מגולגלות" מקדנציה לקדנציה הבאה אחריה...

חמישה מתוך שמונה קצינים בכירים שרואיינו (בעילום שם) על ידי מח"ט הנח"ל אמיר אבולעפיה לצורך פרסום מאמר במגזין הצבאי "מערכות", טענו: "...קצינים רבים באים לדיונים כשאינם מוכנים וחסר להם ידע בסוגיות הדיון ולכן אינם מביעים דעה משלהם. קצינים אלה נוטים ליישר קו עם המפקד או לשמור על עמדה מעורפלת, כדי שלא להיפגע. קיים גם חשש להצטייר כטיפוס "לעומתי" מדי בעיני הקולגות".

איש עסקים, קצין מילואים, שמשתתף בדיונים צבאיים רבים סיפר, כי בצה"ל מתנהלים דיונים בנושאים רבים שמצריכים החלטה ברמה שכל מנהל זוטר בחברה עסקית, מקבל בעצמו (או לאחר התייעצות-טלפונית אחת או שתיים)... בצה"ל, לעומת זאת, מכנסים דיון רב-משתתפים... מכל קצות הארץ מגיעים לדיון קצינים בדרגות שונות אל הקריה בתל אביב, איש איש ורכבו, נהג צמוד ושני עוזרים... כולם פחות או יותר "שורפים" יום שבסופו לא מתקבלת החלטה... אלא "סיכום"... סבבים אין-סופיים של דיונים ודיונים-מקדימים. ב"סיכום דיון" כדאי שתביע את עמדתך בסוף. כלומר, יש יתרון למי שמסכם אחרון – הוא יכול לשמוע את דעת כולם, להתייחס (או לא) לדבריהם, להתאים את סיכומו ודעותיו לדברי קודמיו, להימנע מלדרוך על מוקשים, להימנע מחילוקי דעות עם פלוני. יש קצינים ש"נעלמים" לשירותים רק כדי שיוכלו לסכם אחרונים...

לדברי אל"מ (מיל.) עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים) דיון הוא היוועדות של בעלי עניין: "...במהלכו מתנהלים מאבקי כוח וכבוד ומתעסקים... בטפל במקום בעיקר; על 'פגישות' אישיות בין מקבלי החלטות בכירים, במהלכן מטורפדות החלטות שהתקבלו ב"דיונים"; על סיכומים מכורים מראש בכל הדרגים, שאותם בדרך כלל אין מממשים, ובהרבה מקרים אין כוונה לממש... מעטה חיצוני... המתבסס על כללי משחק צורניים והמושפע מגחמות אישיות של מפקדים..."

מפקדים בעידן טכנולוגיית המידע

אחד ממאפייני מלחמות העבר הוא איבוד שליטה, של מפקדים מדרגה מסוימת ומעלה, על הנעשה בשדה הקרב. עדכון שוטף ומדויק, בזמן אמת, של דרג הפיקוד הגבוה היה בלתי אפשרי בסערת הקרב, לכן נוצרו פערים בין המציאות בשטח לבין המידע המונח לפני המפקדים ב"בור". הנחתת פקודות בתנאי אי-וודאות יוצרת פער אמון מול המפקדים בשטח, שלעיתים "לוקחים פיקוד" ומתעלמים מפקודות ה"קודקודים" או מעגלים פינות. לעיתים נוצר מצב אבסורדי שכדי לקבל תמונה אמיתית מקפיאים את הלחימה, קוראים למפקדי השטח, אחורה למוצב פיקוד עורפי לדיון... כך היה במלחמת לבנון בשנת 1982. בהעדר מנהלים למערכה, קשה ליישם אסטרטגיה, או תורת לחימה ו"כוח צביקה" מחליט איך לנהוג בגזרה שלו. ואכן, קרבות רבים במלחמות ישראל הוכרעו על ידי מפקדים זוטרים, הודות לתושייה נקודתית, מסירות ואומץ לב.

מלחמה בעידן טכנולוגיית המידע שונה לחלוטין. שטף של מידע יזרום אל המפקדים בזמן אמת, ייתכן עד לרמת מצבו של כל חייל וחייל, כמויות תחמושת ונתונים לוגיסטיים כגון דלק ותחזוקה. במקביל, יוזרם מידע מודיעיני שוטף ועדכני על האויב. שפע המידע יוזרם אל המסכים בקרון הפיקוד ועל המפקד יהיה לקבל החלטות מהירות ולהנחות את הכוחות בשטח.

לצבא יידרשו מפקדים ומצביאים מסוג אחר. בעלי כישורים השונים מכישוריו של לוחם צנחנים מצטיין, או מפקד מחלקת טנקים מוצלח. למפקד יצטרכו להיות תגובות מהירות כמו של טייס קרב, מוח אנליטי שמסוגל לקלוט בעת ובעונה אחת מידע רב ממסלולים שונים, כשרון של מנתח מערכות שמנהל פרוייקט היי-טק וכשרון תפעול וקליטת משחקי מחשב כמו של נער בן 17. כל אלה בנוסף לניסיון לחימה, הבנה אסטרטגית, ניסיון בשילוב כוחות מסוגים שונים ואמצעי לחימה מבוססי היי-טק. תידרש יכולת וירטואוזית שונה מזו שנדרשה ממפקדי העבר, בנוסף לכושר המצביאות המסורתי. ניסיון העבר מוכיח לצערנו, שספק אם מצביאינו היקרים מסוגלים לשנע שתי אוגדות מבלי ליצור פקק תנועה אדיר...

המידע הזורם לא יאפשר מרווח זמן למפקדים לנהל "דיונים" על דרכי פעולה אפשריות. לחצים אדירים יופעלו לקבלת החלטות מיידיות. ללחץ על המפקד יהיה אספקט נוסף: קלות יחסית של התחקיר שלאחר הקרב – הכל מצולם, מתועד, ממוחשב – קשה יהיה לספר סיפורים...

אמצעי לחימה חדש צץ בזירה – שטף המידע. מפקדים בעלי כישורים לעיבוד המידע, ניצולו הנכון והזנת הכוחות בפקודות לביצוע – הם שינצחו בקרב. דווקא עידן שטף המידע יגדיל את חשיבות הכשרתו הצבאית ומשקל תכונותיו האישיות של המפקד, יחסית לדמות מפקד העבר!

לא מדובר בתסריט מדע בדיוני, אלא במציאות שמתהווה יום-יום. תקשורת סלולרית, מטוסים ללא טייס, סריקת לוויינים ואמצעים דומים הם מציאות עכשווית. קצב החידושים רק גובר. השיטה המסורתית להעברת מידע משדה הקרב למפקדים, מכשיר הקשר הטלפוני, איבד את מעמדו המונופוליסטי.

גולש שידפדף מספר דפים אחורה ייווכח שהמכניזם הטמון במערכת המיון הצה"לית אינו מסוגל לקדם מפקדים בעלי כישורים בסיסיים שיעמדו בדרישות העידן החדש, שלא לדבר על הכשרתם. קיימת אף סכנה שמפקדים מזן העבר ומהזן הנוכחי יעכבו את התקדמות הצבא, מחוסר הבנת השינוי, ואולי מחשש לפגיעה במעמדם (ייתכן שהדרישה "לסלק את הפלסמות", מסכי המחשב, בעקבות מלחמת לבנון השנייה היא אחד הביטויים לכך).

ייתכן שצריך יהיה למיין מראש, בסיס רחב של חיילים עם פוטנציאל פיקודי, כפי שממיינים לדוגמה, כבר בשלב מוקדם, מועמדים לקורס טיס. חיילים במסלול פיקודי יעברו מסלול הכשרה מיוחד השונה מזה של קצין שמיועד להיות מפקד מחלקת צנחנים. כיום, כמעט מובן מאליו ש- מ"מ צנחנים יכול בעתיד להיות מפקד אוגדה. בצבא מקצועי, מ"מ צנחנים יוכל להישאר 17 שנה בתפקיד זה. לעומת זאת, קצין במסלול הכשרה פיקודי, יכהן תקופה מסוימת גם כ- מ"מ צנחנים, כדי לצבור ניסיון מעשי, אך ימשיך הלאה בהכשרתו למצביאות. הכשרה מיוחדת וממושכת תוך צבירת ניסיון מעשי, לימודים אקדמאים רלוונטיים ואולי אף לימודים בבתי ספר צבאיים בחו"ל. רק חלק קטן מהם יגיע לפיקוד גבוה.

ייתכן שצבא מודרני יצטרך להשתחרר מהמודל הקשיח – מבנה נוסח מלחמת העולם השנייה: כיתה-מחלקה-פלוגה-גדוד-חטיבה. הצבא יאמץ מבנים מודולרים גמישים בהתאם לסוג האיומים. מפקד יוכשר לנצח על מספר רב של דיסיפלינות שונות אותן ירכיב בהתאם לצרכיו. משחק לגו של הרכבת כוח-צבאי בהתאם למשימה.

השינויים המהירים יאלצו את הצבא לבחון לעיתים תכופות את הרכב האיומים, להתאים את תורת הלחימה, את מבנה היחידות והכשרתן. מבנה הצבא יצטרך להיות גמיש מספיק כדי לבצע שינויים מהירים, לשנות מערכי הדרכה והטמעת השינויים בשטח.

מבחן התוצאה

תחקירים והפקת לקחים

תחקירים של קרבות וסתם "פאשלות" מתבצעים מאז ומעולם על ידי הצבא עצמו. תחקיר בצה"ל נתפש יותר כחקירת משטרה לאיתור אשמים ופחות ככלי להפקת לקחים, שינוי נהלים והטמעתם. יש להניח שמירב התחקירים תויקו עמוק בקלסרים ונחים על משכבם. עצם כתיבת התחקיר והדיון בעקבותיו, מספיקים מבחינת הצבא כדי להכריז ש"צהל ביצע תחקיר והפיק לקחים". הודעה זו "סוגרת" לרוב את העניין סופית...

לצה"ל יש מעט מאד מבקרים אמיתיים. כתבים צבאיים משתדלים שלא להרגיז את מקורותיהם ואילו רוב הפוליטיקאים עוברים לדום במחיצת אנשי צבא. מתי גולן מהעיתון גלובס נמנה עם מיעוט מהעיתונאים הבכירים שמעז להתריע, ללא מורא ובעקביות, שהמלך עירום:

"...צה"ל בסדר כשלא יורים. ברגע שהוא צריך להלחם מתחילות הפאשלות. כך זה היה בלבנון, כך זה היום בשטחים. מאז שהחלה האינתיפאדה החדשה, כמעט כל דבר שצה"ל היה מעורב בו נגוע במחדל... כנראה שסאת הפאשלות של הציבור הישראלי עדיין לא מלאה, ויצטרכו להיות עוד אבדות מיותרות כדי שנבין שצה"ל זקוק לבדק בית יסודי, לשיפוץ כללי, ושזה לא יבוא מידיהם של אלה שבעצמם גרמו לצורך הזה." (מתי גולן, גלובס 15.11.00).

אל"מ (מיל.) עמנואל ולד כותב בספרו קללת הכלים השבורים על גישת הצבא לתחקירים:

"...לאחר מלחמות נעשו אמנם תחקירים בכל הדרגים, התקיימו כנסי לקחים חייליים והתנהלה עבודת מטה: אלא שאפיינו אותם הפיצול, הסלקטיביות, ההטיה לכיוון עמדותיהם של בעלי עניין וחוסר מקצועיות. במקום ללמוד תוצאות מלחמה ולנתח מאמצים... מטכ"ליים, פיקודיים, וגזרתיים (טקטים) – נלמדו לקחי מלחמה בחתכים חייליים או מקצועיים-נושאיים. כך הוסט הדגש [מניתוח תוצאת קרב או מערכה] לניתוחים נקודתיים: ...לקחי השריון במערכה, לקחי החי"ר בקרב... עשרות שנים אחרי המלחמות טרם התבצעו סיכום כולל שלהן ברמת המטה הכללי...

...מקצתם [של הקרבות] שנלמדו... נבחרו באופן סלקטיבי... תהליך הפקת הלקחים ...הוכן ונוהל תמיד על ידי מפקדים, שהיו מעורבים אישית בלחימה... הטיה ברורה... אירועים "לא נעימים" נעקפו ולא נבדקו או שנבדקו בצורה מגמתית... הפקת הלקחים הפכה להיות עיסה דביקה של טפיחות עצמיות על השכם... שִכְתוב לאחור של מטרות מלחמה כדי שתתאמנה לתוצאות בשטח... ותירוצים... תהליך לא-מקצועי מבחינת כושרם של הקצינים שעסקו בכך... מיסוך והדחקת תוצאות בלתי נעימות ואי רצון מופגן לפתוח "תיבת פנדורה"... כך קרה שתפוקות הלקחים היו אמנם חובקות עולם – אך החמיצו את הסיבות לתבוסות הטקטיות".

מדוע לא נלמדים לקחים? אם אין מי שיחשוף את המחדלים, גם אין מי שיילַמֵד אותם וממילא הם אינם נלמדים. התסריט חוזר על עצמו בכל מלחמה מאז מלחמת השחרור: מיד לאחר מלחמה מתבצע גל של קידומים, לא סלקטיבי, בדרגות ובתפקידים. מכיוון שהמחדלים מוסתרים או "מחופפים", אי קידומו של קצין ש"פישל" יהווה הוכחה לאשמתו. לכן, אם אי אפשר לעצור את קידומו – דווקא אותו קצין שאחראי לכישלון יקודם לתפקיד בכיר יותר. את שרשרת הקידומים בעקבות מלחמת לבנון (1982) מתאר אל"מ מיל. עמנואל ולד (קללת הכלים השבורים):

"הפיקוד הצבאי שהתבקש להחליפו לאחר המלחמה לנוכח ביצועיו במהלכה, קודם בעקבותיה... קשר של שתיקה נוצר לאחר המלחמה בין ממלאי תפקידים בכירים בדרג המטה הכללי, קציני חיל ראשיים ומפקדי עוצבות של כוחות השדה. איש מהם לא היה מוכן לסכן את צווארו, לחשוף מחדלי ביצוע ולהתמודד עמם. יותר מכל הבטיח את קשר השתיקה "מאזן האימה" שנוצר: מפקדים בכירים הבינו היטב – ומהר – כי כל מי מהם שיחשוף מחדל שארע בגזרתו של מפקד אחר, מסתכן כי בתגובה יחשפו מחדלים שקרו במגרש שלו.

...קצינים זוטרים שראו את אשר ארע במלחמה באמת, ושהיו ביקורתיים לגביה, לא יכלו לחשוף את הליקויים בתפקוד הצבאי ובמבנהו... כל עוד פעל הפיקוד הבכיר... ככל יכולתו לסכל... ולמנוע אותה [חשיפה]...

....[כתוצאה מכך] תוצאות מלחמת לבנון, כמו תוצאות מלחמת יום הכיפורים, נותרו עמימות מכדי שיובן בציבור, שמדובר בכישלון צבאי...

...מפקדים שִכתבו ל"אחור" את מטרות המלחמה וטענו בפומבי, כי מה שהושג במלחמה היה בעצם מה שישראל התכוונה להשיג וגם מה שיכולה הייתה להשיג..." 

יום המבחן - קיצור תולדות המחדל במלחמות ישראל - לא רק הסטוריה

 צבא אינו נבחן באימונים ובדוחות, אלא במלחמה ממש... מול פני אויב. המצביאים אינם נמדדים בדיונים ובשקפים, אלא ביכולתם להנהיג בקרב. דרגי הפיקוד נבחנים בכושרם ליישם שליטה ותורת לחימה ולהתאימה לתנאים משתנים. הלוחמים עצמם נדרשים ביום פקודה למיומנות, תושייה ואומץ לב. המקצועיות עומדת למבחן.

העדר "דרג אזרחי" מעל לצבא: פרישתו של דוד בן גוריון בראשית שנות השישים סימלה את קץ הדרג האזרחי שניצב מעל לדרג הצבאי:

"...המונופול על ניהול הביטחון עבר מידי הדרג המדיני לידי אנשי צבא במדים ושלא במדים... הצטרפותם של אלופים בדימוס לדרג המדיני... הצבא התנהל מאז פחות או יותר מכוח עצמו, חרג מכל סייג ופיקוח של דרג מדיני. שרי ביטחון וממשלות... חותמות גומי... החלטותיהם... אשרור בדיעבד של עובדות שיצר הממסד הצבאי... בתמיכת נציגיו בדרג המדיני... לא אומנו לחשוב מחשבה כוללת... מיומנויות טקטיות צרות ושמרניות... אפילו ינצחו בקרב – יפסידו את המלחמה".

...העדר צבא מקצועי שאחד מסממניו הם אנשי צבא שפורשים בגיל צעיר יחסית לפוליטיקה, "ממלאת" את כסאות הדרג המדיני באנשי צבא לשעבר. לא אחת קרה שראש הממשלה האזרחית הוא קצין צבא, וגם שר הביטחון "האזרחי" קצין צבא. שני "אזרחים" אלה ממונים על הדרג הצבאי. התוצאה היא שכל יתר ה"אזרחים" בדרג המדיני (גם ביניהם יש אנשי צבא) מבטלים את דעתם מול אלה ש"מבינים בצבא" – דיון מדיני יכול בהחלט להסתיים בדפיקה על השולחן ובשאגה "אל תספרו לי מה זה ביטחון"...

בשנים שחלפו מאז 1967 היה צה"ל מעורב בלחימה לפחות 6 פעמים, מהן 3 מלחמות: ששת הימים ב- 1967, יום הכיפורים ב- 1973, שלום הגליל ב- 1982. בין לבין היו קרבות במלחמת התשה בשנים 1968-1970 בתעלת סואץ, מבצע רחב-ממדים בלבנון – מבצע ליטאני ב- 1978, מלחמת לבנון השניה, והתמודדות מול ארגוני הטרור באינתיפאדה.

"...תוצאות שלוש המלחמות העיקריות מלמדות, כי כושרו של צה"ל לנצח הלך ופחת כמגמה לאורך התקופה.

...הצבא ביצע מבצעי איכות מרשימים כמו תקיפת הכור הגרעיני בעיראק... אך חזר ונכשל במימוש ייעודו העיקרי במלחמה... לאחר כל מלחמה חלה קפיצת מדרגה בהוצאות הביטחון, אלא שאבד הקשר בין התשומות הגדלות והולכות לבין תפוקות הכוח הצבאי... אין חשיבות לשאלה כמה מוציאים, כיוון שתמורה סבירה להשקעה לא תתקבל – כל עוד מבטיחה דפורמציה ביורוקרטית את הישנותם של כישלונות טקטים במלחמה.

...מכנה משותף אחד קיים לכל הכישלונות... המבנה הצבאי המיושן של המערכת שהלכה והסתרבלה... עד כדי שלילת יכולתה... לתקן מכוח עצמה את מחדליה... גוף מנופח, מנוּוָן וחסר שרירים, שעיקר מעיינו בשגרת היום-יום ובאבטחת קיומו השוטף.

...עבודת הממסד הצבאי מתחלקת בין פיקודים, זרועות, חילות, רמות כופלות של מטות וגופים נוספים בדרך המנציחה פיצול, כפילות וחפיפה... כך קורה שכאשר מחליטים להלחם, מנוהלת הלחימה על ידי מפקדות מנופחות, המתערבות זו בתחומי עיסוקה של חברתה, ועל ידי מפקדים... המתערבים בלחימה שמבצעים כוחות קטנים בשטח תוך עקיפת הפיקוד הייעודי ונטרולו... ללא שליטה אפקטיבית של מוקד החלטה מרכזי אחד." (אל"מ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים).

תקציר מחדלי המלחמות האחרונות

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים הכּה צה"ל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה מכה אנושה – אך לא הכריע אותן בניצחון טקטי מוחלט שהיה מאפשר להכתיב תנאי כניעה. יעד המלחמה, שהיה...

הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת ששת הימים

מלחמת יום הכיפורים

מטרתה של ישראל במלחמה הייתה החזרת הסטטוס-קוו הצבאי שהתקיים במשך שנים בסיני וברמת הגולן. מטרת סוריה ומצרים הייתה שבירת הסטטוס קוו הצבאי, דהיינו... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת יום הכיפורים

מלחמת שלום הגליל – לבנון

"...צה"ל לא הצליח להביס את הצבא הסורי בלבנון במלחמת שלום הגליל... מפתיע במיוחד לנוכח תנאי הפתיחה שהיו אמורים להקנות... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת שלום הגליל

מלחמת המפרץ 1991– ...על אף שההכנות למלחמה נמשכו כחצי שנה, מאז פלש סאדאם לכווית, לא הייתה... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת המפרץ

מלחמת לבנון השנייה 2006– אין צורך... הקש כאן לקריאת ההמשך על מלחמת לבנון 2006

מהי תורת המלחמה "הנכונה"?

אנחנו לא יודעים. השתדלנו לצטט ממרב ספרי הביקורת על הצבא. כמעט מכולם. אין מבחר גדול של ספרים כאלה. אין ספק שהמבנה הנוכחי של המערכת הצבאית-ביטחונית מקשה על התפתחות חשיבה, ניתוח והתמודדות בין רעיונות. גרוע מכך – גם אם תגובש תורה "נכונה" – מבנה הצבא, הפיקוד והמערכות הנלוות מסרבל, אם לא מכשיל, יישום של תורה כלשהי.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, בה השריון לכאורה אכזב, דעכה הקונספציה של "עליונות השריון" או "הלם השריון". הטנקים ניגפו בפני הטילים האישיים של מאסות החי"ר המצרי. הלקח שהתבקש הוא שצריך להעביר את הדגש אל טיפוח חילות הרגלים – קונספציית עליונות החי"ר. גם תורה זו מציבה את צה"ל בפני בעיה: אם החייל הערבי יהיה מאומן קצת יותר מהצבא המצרי במבצע קדש, ואם הנשק המחלקתי והאישי שלהם ישתכלל – הרי שבמפגש פנים מול פנים, גם אם יחס האבדות יהיה 1 ל- 3 לטובתנו – כלל לא בטוח שננצח במערכה מול מאסות כוח האדם של האויב. מה נשאר? טיפוח יחידות עילית מובחרות וזעירות (סיירת מטכ"ל, יחידת שלדג, שייטת, ימ"מ ועוד)? יחידות מאומנות אלו יעילות אולי נגד טרור ומבצעים נקודתיים – אך ודאי שלא נגד מאסות של חיילי אויב.

למרות הכול, מלחמת ששת הימים הסתיימה בנצחון צבאי וכך גם מלחמת יום הכיפורים. התוצאה הצבאית של מלחמת לבנון הראשונה הייתה גרוש אש"פ ועראפת לטוניס. בשנות השבעים הצליח צה"ל לעקור את הטרור מרצועת עזה ובשנות האלפיים להגיע לשליטה בטחונית כמעט מלאה ביהודה ושומרון. ספק אם ניתן להגיע ל"ביטחון מלא", אבל ניתן בהחלט להגיע לגובה נמוך של להבות שלא ישבש את אורח החיים האזרחי.

במלחמות הסתבר שהשריון לא חודר, הסתמכות בלעדית על החי"ר בעייתית ואין די בחיל האוויר. אין ספק שצריך מחשבה ביקורתית צלולה ומבריקה, אולי תערובת גמישה של תורות לחימה וותיקות – אך כדי לחשוב ולגבש תורת לחימה מנצחת וגם לאמן וליישם את התורה בהצלחה – צריך צבא שבנוי אחרת.

תעשייה – מיתוסים – טעויות קליטות

אנשי עסקים מצדדים תמיד בכלכלת-שוק הואיל והיא משרתת בעיקר את העסקים

ההיסטוריה הכלכלית בעולם ובישראל מוכיחה את ההיפך. אנשי עסקים תומכים, ברוב המקרים, בהתערבות ממשלתית-פוליטית בכלכלה. הם אינם מתעניינים, בדרך כלל, באידיאולגיות או בתאוריות כלכליות... אם החוק באותה מדינה מאפשר מעורבות פוליטית בכלכלה (וכך המצב כיום בכל המדינות) – הראשונים שינצלו זאת, כדי להגן על רווחיהם, הם אנשי עסקים ותיקים. 

קל יותר לארגן לובי שילחץ על פוליטיקאים להגביל תחרות, לחסום יבוא, לחלק זיכיונות בלעדיים – מאשר להתחרות בשוק פתוח, להוריד מחירים ולהעלות את איכות המוצר. קל יותר לארגן "פיקוח על מחירים" ולהגיש "תחשיב עלויות" לוועדה ממשלתית שתקבע את מחיר המוצר מאשר להילחם במתחרים עסקיים. 

איש עסקים "מצדד", קודם לכול, ברווחי העסק: אם באותה עת תחרות חופשית מועילה לעסקיו – הוא יתמוך בכלכלת שוק. אם באותה עת חסימת יבוא מתחרה תועיל לרווחים – הוא יילחם בשצף קצף על "הגנת מקומות העבודה", "מניעת פיטורין של עובדים מקומיים"... המאבק תמיד ילווה בסיסמאות לאומיות. 

חברות הטלפון בארצות הברית הרגו את התחרות בענף בתחילת המאה ה-20 בסיוע הפוליטיקאים וחילקו זיכיונות אזוריים ביניהם (ראה פרק תקשורת), כך נהגו גם חברות החשמל. חברות הפלדה זוכות ידי תקופה להגנה מפני ייבוא פלדה זולה לארצות הברית. כך גם בישראל: עסקי החקלאות מעוניינים בחסימת יבוא ירקות ופירות זולים, קבלנים ושיפוצניקים מעוניינים באמצעות תהליכי רישוי להקשות על כניסת מתחרים לענף, חברות טלפון מתנגדות בדרך כלל לפתיחת השוק לתחרות, חברות תעופה לפתיחת השמים לתחרות ויצרני טקסטיל ליבוא זול מסין. 

אנשי עסקים לא יתבטאו נגד כלכלת שוק ותחרות – הם ישתמשו במילות קוד: נגד "תחרות פרועה", "יבוא לא בטיחותי", נגד "תחרות שלוחת רסן". חלקם גם יצהירו שהם תמיד בעד סחר חופשי ובתנאי שיהיה "הוגן". למילות הקוד משמעות הפוכה – הזמנת הפוליטיקאים "לעשות סדר בענף הפרוץ לחאפרים". כלומר, חקיקה שתאפשר לעסק לגבות מהצרכן מחיר גבוה מזה שהיה נקבע בתנאי תחרות חופשית. הנפגעים העקריים מהעדר כלכלת שוק הם המוני הצרכנים, העם. 

תמיכת המדינה במחקר ובתעשייה מעודדת גם השקעות פרטיות

מחקרים בארץ ובעולם העלו, כי תמיכת המדינה במו"פ, דווקא מצמצמת במקרים רבים השקעות פרטיות. היזמים משקיעים פחות מאשר התכוונו לפני קבלת המענק. אחת מהסיבות האפשריות – המענק הממשלתי מאפשר את הגדלת רמת הסיכון של המיזם... כאשר יש כסף ממשלתי אפשר "להתפרע" בפרוייקט... אבל היזם, שמודע להימור, נמנע מלהכניס את היד לכיסו הפרטי... סיבה אפשרית אחרת – הסטת השקעות עצמיות, של היזם, לפרויקטים אחרים, פחות מסוכנים, בעקבות קבלת המענק הממשלתי. כותב על כך יצחק טישלר (גלובס): 

"...מצד שני, ייתכן שהיזם מקפיא תוכניות שכבר החל בהן, כדי להעביר לפרוייקט החדש חלק מכוח האדם והכסף שיש בידו. 

הנטייה להימנע מהשקעה עצמית, ככל שהתמיכה מוכנה ומזומנת, אינה מיוחדת לישראל. החוקר מצטט מחקר אמריקני חדש, המראה שפירמות צעירות, הפועלות בשוק ההון והעוסקות בנושאים עתירי ידע, הקטינו את השקעותיהן העצמיות במו"פ כאשר קיבלו מענקים מהקרן לעידוד מחקרי חידוש במפעלים קטנים. 

גם מחקר חדש שנערך בספרד, הראה כי 30% מהפירמות ביטלו את ההשקעה העצמית אחרי שקיבלו סיוע. לעומת זאת, מחקר שנערך בנורבגיה ב- 1997 גילה הצלחה בהכוונת העידוד לפירמות שהגדילו במידה ניכרת את השקעת המו"פ העצמית, במקביל לקבלת הסיוע." 

קשה לחקור "מה היה קורה אילו", כלומר כמה היה יזם משקיע מכיסו אילו לא זכה לסיוע ממשלתי. התיאוריה הגיונית אך אין לה קשר עם העיקרון שאין זה מתפקידה של ממשלה "לפתח את הכלכלה", "לעזור לתעשייה", לממן מחקר, פיתוח או מיזמים. אם אזרח סבור שפיתוח מסוים כדאי – שישקיע בו באמצעות הבורסה, קרנות או ישירות. ממשלה לא צריכה לקחת כסף בכוח (מיסוי) מאזרחים ו"להשקיעו" בעסקים או במו"פ לפי הבנת פוליטיקאים ופקידי ממשלה. הכישלון מובטח, אבל גם הצלחה מקרית כלשהי אינה הצדקה לעיקרון הפסול. 

צריך לעזור למפעלים במצוקה כדי למנוע אבטלה

מי שרוצה לעזור למפעל במצוקה – מוזמן. אין פשוט מכך: מפעל המגבות "נקלע לקשיים" בגלל מחיריו הגבוהים או איכותו הנמוכה? אתם מוזמנים לגשת לדוכן ולקנות את המגבות היקרות והמתפוררות. אבל האמת, שאתם אישית לא מוכנים לעזור למפעל ולעובדיו שיפוטרו – אתם רוצים שהשכן שלכם "יעזור" למפעל – באמצעות מיסים שישלם ושיועברו ע"י הממשלה לבעלי המפעל במסגרת קשקוש שנקרא "תכנית הבראה"... 

מפעל "נקלע למצוקה" בדרך כלל בגלל ירידה ביעילות, ירידה באיכות המוצרים, תשלומי יתר עבור שכר וחומרי גלם, ניהול גרוע, דחיית שיפורים טכנולוגים ועוד. כל אלה מיקרים את עלות המוצרים. להמוני הצרכנים אין סנטימנטים – הם מפסיקים לקנות ועוברים למתחרים היעילים יותר. כך מעניש השוק חברה לא יעילה – שום אזרח לא מוכן לקנות מגבות רגילות במחיר גבוה רק כדי לעזור למפעל שבמצוקה. פוליטיקאים מתנדבים בשמנו כדי "לעזור" למפעל על חשבוננו – אחרי שאנחנו, כצרכנים, כבר החלטנו שלמפעל אין זכות קיום. 

מפעל, כאמור, יכול להקלע למצוקה גם בגלל שינויים טכנולוגים: מפעל לייצור מצלמות פילם שלא אימץ טכנולוגיה דיגיטאלית – פשט את הרגל. מפעלים למכונות כתיבה פשטו את הרגל בשנות השמונים כאשר עברנו למחשב האישי. כך קרה גם למאות אלפי יצרני כרכרות הסוסים אחרי שהומצאה המכונית. 

אם המדינה הייתה תומכת במפעלים אלה, היינו צריכים לקיים ממיסנו, לאורך שנים רבות, מפעלים מיותרים מכסף שיכול היה להיות מושקע במפעלים מודרנים. רמת החיים שלנו כיום הייתה נמוכה יותר. פחות מקומות עבודה חדשים היו נוצרים. 

הממשלה צריכה לעודד עסקים קטנים

שוב: פקידי ממשלה לא צריכים "לעודד" ענף מסוים על חשבון ענף אחר. ה"עידוד" הוא עיוות של החלטות השוק. עסקים גדולים או קטנים צריכים לזכות ל"עידוד" אך ורק מלקוחותיהם. הלקוחות "מעודדים" עסק שראוי לכך. דהיינו, עסק שמוכר שירותים ומוצרים שעונים לדרישות הצרכנים מבחינת איכות, צורך, מחיר ועוד. "עידוד" הצרכנים נפסק כאשר עסק אחר מציע מוצרים עדיפים. 

ממשלה שמתערבת בתהליך גובה מיסים מהציבור ומהעסקים המוצלחים ובכסף זה "מעודדת" את העסק הכושל – עסק שהמוני הצרכנים הענישו. כמובן שהממסד הפוליטי קובע את מי "לעודד". 

במשך עשרות שנים עודדה ממשלת הודו עסקים קטנים באמצעות חומות מכס ומגבלות יבוא. מאות מיליוני הודים עניים נאלצו שלא לצורך לשלם מחירים גבוהים עבור מוצרי צריכה החל בצעצועים וכלה במכוניות. מדיניות עידוד העסקים ההודית הופסקה בהדרגה לקראת סוף שנות התשעים – מאז הודו החלה לצמוח בקצב גדל והולך. 

הממשלה צריכה לעודד מיזמים בענף ההיי-טק החדש – ננו טכנולוגיה

פקידי ממשלה לא צריכים "לעודד" ענף מסוים על חשבון ענף אחר. ה"עידוד" הוא עיוות של החלטות השוק הנקבעות ע"י אלפי יזמים, משקיעים וצרכנים. לפקיד ממשלתי (וגם לא לפרופסור באוניברסיטה) אין יכולת לנתח את הנתונים ולקבל החלטה כגון זו. מירב הסיכויים שההחלטה תהיה שגויה ותסיט, מלאכותית, השקעות ומשאבי אנוש מענפים עם פוטנציאל שגשוג גבוה יותר. 

גם אילו קרה הבלתי אפשרי, ובמרכז ההשקעות הממשלתי היו יושבים גאוני הדור ומקבלים רק החלטות "נכונות" – עדיין אין שום הצדקה לקחת כסף בכוח מאזרחים ולהשקיע אותו בעסקים של אחרים. ההצדקה היחידה למיסוי היא מימון "מוצרים ציבוריים" מובהקים כגון ביטחון – מוצרים שאי אפשר לשלול את ההנאה מהם מסרבני תשלום. 

צריך להעניק הטבות לחברות בינלאומיות להקמת מפעלים בישראל, אחרת יוקמו במדינות אחרות שמעניקות סיוע למשקיעים

אכן, יש לא מעט מדינות שמעניקות סיוע להשקעות בתעשייה וביניהן גם אירלנד וקנדה. 

השיקול העיקרי, של משקיע בינלאומי, בהקמת מפעל הוא הסביבה העסקית במדינת היעד. ההחלטה מתבססת על גורמים כגון: איכות כוח האדם וזמינותו, היקף הביורוקרטיה הממשלתית המקומית, עלויות ההקמה, היקף וסרבול המיסוי הישיר והעקיף, גמישות העסקת עובדים (היכולת לפטר עובד או להקטין שכר בזמנים קשים), שכר העבודה, זמינות התשתית ועלותה, מערכת הבנקאות וכדומה. 

חשיבות תנאים אלה למפעל אמיתי (בניגוד ל"ישראבלוף") מכרעת עד כדי נכונות לוותר על מענקים והטבות אם התנאים שצוינו אופטימליים. 

הסביבה העסקית בעידן החדש אכן תהיה אופטימלית. ולא יהיה צורך במענקים כדי להתחרות באירלנד. לא יהיה צורך לשווק את יתרונות ההשקעה בישראל – כולם ידעו! 

מחקר שבוצע ע"י דר' דפנה שוורץ, ראש מגמת הייטק בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן גוריון מצוטט בגלובס (ג'ודי מלץ 10.09.02): 

"...ברוב מדינות העולם, תמריצים ממשלתיים משפיעים על שיקולי המשקיעים באופן שולי בלבד. למרות שמדינות מצדיקות את מדיניות התמריצים למשקיעים זרים בצורך במשיכת השקעות לאזורים חלשים בתוך המדינה, בפועל, יעילות התמריצים בהקשר זה מוגבלת, למרות שקיימים יוצאים מהכלל... לעומת זאת, מדינות שמשקיעות בשיפור תשתיות פיזיות חדשניות, ובהן הון אנושי, מהווה תמריץ רב עוצמה למשיכת השקעות זרות, ובו זמנית מסייעת לפיתוח כלכלי." 

על הממשלה ליצור מקומות תעסוקה בעיירות הפיתוח ע"י הפניית מפעלי הייטק לעיירות

ואכן הניסיון מלמד, שגם כשחברות הייטק הקימו מפעלים בעיירות פיתוח, לא הביא הדבר למהפכה התעסוקתית המיוחלת. כך למשל, רוב העובדים המועסקים [2003] בחברת טאואר סמיקונדקטורס, שזכתה למענקים ממשלתיים נדיבים תמורת הקמת המפעל במגדל העמק, אינם תושבי העיר; או חברת אינטל המסיעה מידי יום מאות עובדים מירושלים והסביבה למפעל בקריית גת. 

בעידן החדש לא יהיה צורך "להפנות" מפעלי הייטק, כפי שבעבר היה מיותר להפנות את מפעלי הטקסטיל, זיכרונם לא לברכה, לעיירות הפיתוח. בעידן החדש לא תהיינה עיירות פיתוח – הן יהיו סוף סוף מפותחות (ראה פרק בניה). 

בעידן החדש הממשלה תפסיק לנהל את חיי האזרח: מפעלים יקומו היכן שהמשקיעים יחליטו, אזרחים יגורו היכן שירצו ויעבדו בעיר או מחוצה לה וכלל לא חשוב אם עיירה מסוימת תתקיים, או תתרוקן מתושביה שיחליטו לגור במקום עדיף בעיניהם. 

צריך להטיל מס מעסיקים, על כל המעסיקים, כדי...

נשמע פשוט וצודק להפליא: במקום להטיל מס על העובדים, במקום לקצץ בתקציבי העברה (קצבאות למיניהן) – מס על מעסיקים, הרי הם בעלי ההון. 

טעות. מס על מעסיקים פוגע בעובדים בלבד. המס שמוטל על השכר ברוטו הופך לחלק מעלויות העבודה של העסק. כל מעסיק יודע בדיוק כמה הוא יכול לשלם עבור העבודה. כאשר מגדילים את עלות העבודה, המעסיק יכול להעלות את מחירי המוצרים או להקטין את השכר לעובדים (או לפטר את חלקם). אם העסק מתמודד בשוק תחרותי, אין אפשרות להעלות את מחירי המוצרים כי השוק קובע את המחיר. לכן, הדרך היחידה העומדת בפני המעסיק בשוק תחרותי, היא להקטין את שכר העובדים. המעסיק יכול כמובן להקטין את רווחיו. אך בענף תחרותי, רווחיו מהווים תשואה סבירה על השקעתו. כרסום משמעותי בתשואה עלול להביא לסגירת העסק. שוב פגיעה גם בעובדים. 

אם המוצר מתמודד בשוק לא-תחרותי (לדוגמה: אם מכס גבוה חוסם מוצרים מתחרים, או מוצר מונופוליסטי שמחירו נקבע על ידי הממשלה), יעלו מחירי המוצרים ומס המעסיקים ישולם למעשה על ידי ציבור הצרכנים כולו. 

כאשר המעסיק הוא גוף ציבורי, וישראל משופעת במעסיקים מסוג זה, תשלם הממשלה את מס המעסיקים לעצמה... מכיס ימין לכיס שמאל. 

אי אפשר לבנות כלכלה רק על היי-טק. מה יעשו כל אלה שאינם טכנאים ומהנדסים?

פקידי ממשלה ופוליטיקאים לא צריכים "לבנות כלכלה" הם גם לא מסוגלים. די אם הממשלה לא תתערב ולא תפריע – הכלכלה תצמח מאליה. ענף ההיי-טק שצומח בעשורים האחרונים על חשבון ענפים אחרים יוצר מקומות עבודה רבים נלווים. סביב כל מהנדס וחוקר צריך להקים מבנים; צריך טכנאים אבל גם שומרים, עובדי ניקיון, מנהלי חשבונות, מזכירות, טבחים ושליחים. במילים אחרות, הביקוש לכל המקצועות עולה וכך גם היכולת לשלם שכר נאות. 

****** 

מקור: התאחדות תעשיות המידע והאלקטרוניקה 

ביטול מכסים יגדיל את האבטלה בעקבות פיטורי עובדים בתעשייה

הניסיון בעולם מראה שהקטנת מכסים וחשיפה ליבוא אכן פוגעים בחלק מהמפעלים המקומיים שמתקשים להתמודד מול היבוא הזול. אך היבוא הזול מקטין את העלויות לצרכן המקומי ומקטין עלויות חומרי גלם לתעשייה המקומית. כתוצאה מכך גדלה ההכנסה הפנויה של הציבור, גדלים הביקושים ונוצרים מקומות עבודה חליפיים. מצב התעסוקה אינו משתנה לרעה. "איכות התעסוקה" משתנה לחיוב – מקומות עבודה נוצרים על ידי המשק ולא בחסות "טובות" מהפוליטיקאים. ביטול המכס על לבידים ("דיקטים") לדוגמה, אכן פוגע במפעל הלבידים הישראלי, אם הוא לא יצליח להתייעל ולהתחרות בלבידים מרומניה. לעומת זאת, יאפשרו הלבידים הזולים ליצרני הרהיטים המקומיים, ליצר רהיטים זולים יותר, להגדיל את התעסוקה בענף הריהוט המקומי ולהתחרות בהצלחה ביבוא של חברת איקאה לדוגמה. 

המחקר התעשייתי ייעצר ללא השקעות של המדינה במו"פ. 

מו"פ צריך להיות ממומן על ידי משקיעים פרטים, יזמים וקרנות הון סיכון. למוסד ממשלתי אין את הכלים והתמריץ לבדוק ולסנן תכניות עסקיות כפי שיש למשקיע פרטי. משקיע פרטי מסכן את כספו. פקיד ממשלתי לא מסתכן – הוא "משקיע" את כספי משלם המסים – מקום עבודתו והפנסיה מובטחים גם אם גרם להפסד של עשרות מיליוני דולרים. 

מחקר של ארגון המדינות המפותחות (OECD, אוקטובר 2002), מצביע כי בשנים 1998-2001 ישראל הובילה בעולם בהשקעות הון סיכון. 1.3% מהתמ"ג לעומת 0.3% במדינות האיחוד האירופאי. בשנים אלה הוקמו בישראל כ- 3,000 חברות הזנק (סטרט-אפ). כמעט כולן מומנו על ידי משקיעים פרטיים. כספי מו"פ ממשלתיים מוצאים דרכם, כמו כל חלוקת כסף ממשלתי אחרת, בעיקר לכיסיהם של "מקורבים". 

המדען הראשי ומרכז ההשקעות מקדמים את התעשייה בישראל

ראוי לצטט את מכתבו של דר' מאיר פלד (גלובס 17.05.02): 

"...שני הגופים דומים אחד לשני. שניהם מוסדות מימון ארכאיים עתירי ביורוקרטיה, שהעבירו בעשור האחרון, במשותף, מעל ל-50 מיליארד שקל מהקופה הציבורית לידי יזמים שונים. 

כדי להבין את הבעייתיות שבפעולתם, יש להבין תחילה כיצד הם מתפקדים. נתחיל בלשכת המדען: ...המדען מקצה מימון על בסיס שנתי, שהלקוח רושם בספריו כהכנסה שנתית... לאחר מספר שנים מנסה המדען לגבות חזרה את המימון, בעזרת תמלוגים ממחזור המכירות של הלקוח. 

כדי להעניק תמריץ ללקוח לשלם קצת תמלוגים, מאשר לו המדען מידי שנה מימון נדיב נוסף. למעשה, המדען משלם את התמלוגים לעצמו ממימון חדש זה, כאשר נשאר כמובן גם משהו ללקוח. עכשיו ברור, מדוע לשכת רואי החשבון רואה במימון המדען – הכנסה. 

כשהלקוח מודיע שהמו"פ נכשל, מתחולל אבסורד נוסף: מימון המדען הופך למענק... גם חברות גדולות משתמשות לעיתים בנימוק ה"כשלון", כדי להקטין מחויבות לתמלוגים... גם מיזוגים ורכישות הן לחם חוקו של הענף. שינויים תכופים במעמד בעלי השליטה, הנפקות ציבוריות והעברת הפעילות לחו"ל לחברות בנות ומסונפות... התוצאה: "התנדפות" התמלוגים. 

מרכז ההשקעות, לעומת זאת... המימון ניתן כמענק, כאחוז מההשקעה במכונות, בציוד ומבנים בלבד. אין כל מענק על השקעה במו"פ... רוב ההשקעות שנעשו שם היו על חורבות התעשיות המסורתיות, שקיבלו בשעתו מענקים, ונסגרו... 

מרכז ההשקעות מעניק גם הנחות ופטור ממסי חברות לתקופות ממושכות, במיוחד אם הלקוח מוותר על מענקי השקעה. מכאן שהנוסחה המנצחת של חברות היי-טק בישראל היא: לקבל מעמד של מפעל מאושר, ולאחר מכן, כל שנתיים, לקבל מעמד של השקעה מאושרת, כדי לחסוך בצורה משמעותית במיסי חברות לתקופות אינסופיות. במקביל, תקבל החברה מימון שנתי מהמדען, עבור מו"פ. 

ללשכת המדען הראשי ולמרכז ההשקעות אין כל תשומה נוספת להצלחת המו"פ או ההשקעה של הלקוח. אין לשני הגופים המממנים כל תרומה מדעית, טכנולוגית, ניהולית או שיווקית. אין אפילו סיוע בקשירת קשרים ובפתיחת דלתות. ממש כלום. 

...כספי ציבור, שנאספו בעלות גבוהה מאזרחי ישראל, מנוהלים בתמ"ס בצורה בלתי אפקטיבית. גם חוגי התעשיינים והיזמים רואים בעיניים כלות, כיצד מקצים מקורות ציבוריים גם לתחמנים וקומבינטורים." [וכמובן ל"מקורבים"]. 

צריך להטיל מכס על יבוא כדי לאפשר שכר גבוה בישראל וכדי להציל מקומות עבודה שעלולים להתמוטט עקב יבוא זול. 

אם אכן ניתן לייבא עפרונות זולים מטורקיה לאורך זמן, המפעל הישראלי עלול לסגור שעריו ועובדיו יפוטרו. זהו תהליך בלתי נמנע בו מחליטים מיליוני הצרכנים בישראל אילו עפרונות לרכוש עבור ילדיהם. הם לא טועים. מפעל העפרונות הישראלי יוכל לשרוד רק אם יצליח לשכנע את הורי התלמידים שאיכות עפרונותיו עדיפה, ה"שפיצים" לא נשברים והמחיר עדיין כדאי. אם לא יצליח – אין הצדקה לקיומו ו-60 עובדיו יאלצו להשתלב במפעל אחר. החלופה היא הטלת קנס (מכס על הייבוא) על כל ילדי ישראל. ההורים יאלצו לשלם מחיר גבוה עבור עפרונות ויישאר להם פחות כסף לרכישת מוצרים אחרים, ילקוטים לדוגמה – כך יפגע מפעל הילקוטים בעקבות הטלת המכס על העפרונות. משכורתם הריאלית של ההורים קטנה למעשה! 

אם חסימת יבוא היא פיתרון לשכר גבוה בשוק המקומי, כדאי היה לחסום את כל היבוא... ושכר כל העובדים היה נוסק לשמים. יופי. הפועל במפעל העפרונות היה מקבל שכר גבוה בזכות חסימת יבוא עפרונות זולים, אך כל משכורתו הייתה מתבזבזת כאשר היה קונה שטיח... כי גם פועלי מפעל השטיחים זכו לשכר גבוה בזכות מניעת ייבוא שטיחים. השכר יהיה גבוה... אבל אי אפשר יהיה לקנות איתו די מוצרים בסופרמרקט. 

הממשלה צריכה לספק הגנה מיבוא מתחרה לתעשיות חדשות – "תעשיות ינוקא" 

תאוריה זו גורסת שצריך להגביל זמנית את היבוא ולהטיל מכס על מוצרי יבוא שמתחרים בתעשייה מקומית שזה עתה קמה, עד אשר היא תתבסס בשוק ותעמוד על רגליה. 

עסק חדש צריך לקום אך ורק אם המשקיעים משוכנעים שיש לו יכולת להתמודד בשוק ויש לו אסטרטגיית חדירה ושיווק סבירים. אולם ההשקפה של חסידי הסיוע הממשלתי גורסת שאם המשקיעים מקושרים פוליטית, הם יכולים להסתפק בתוכנית עסקית רעועה או במוצר נחות ואת הסיכון העסקי צריך להעביר לציבור האזרחים: הממשלה תכריח את האזרחים לרכוש את מוצרי "מפעל הינוקא" – המתחרים יוגבלו. במציאות הפוליטית דווקא למפעלים ותיקים שמעסיקים אלפי עובדים יש די כוח פוליטי כדי לסחוט הטבות מסוג זה. 

ישראל מאבדת מקומות עבודה בגלל תעשיינים תאבי בצע שמעבירים מפעלים וייצור למדינות עם כוח עבודה זול 

התעשיין יכול להמשיך לייצר בארץ תחתונים וגופיות, אלא שהם יהיו יקרים מאד. כדי לאפשר לתעשיין להישאר בישראל ו"לשמור על מקומות העבודה", צריכים כל יפי הנפש הצבועים להתאחד ולקנות מאותו תעשיין תחתונים וגופיות במחיר מרקיע שחקים – כך תמנע התמוטטותו. הם לא נוהגים כך, הם מחפשים את החנות בה מוכרים תחתונים זולים... 

אם יוטל מכס גבוה על תחתונים וגופיות כדי להגן על אותו תעשיין ומקומות העבודה במפעליו, ינהרו יפי הנפש ללונדון ויחזרו עם מזוודות מלאות תחתונים זולים. בליל שישי, על כוס קפה ופיצוחים, יתפארו על ה"דיל" המבריק ויקטרו על היוקר בישראל... 

גם הפועלים המפוטרים ממפעל התחתונים שהועבר לירדן נהנים מתחתונים זולים, וגם מפלדה זולה שהפסיקו לייצר בחיפה, ממזגנים סינים זולים ומריהוט זול שאיקאה מייצרת בחו"ל. כך עולה גם רמת החיים של ה"פועלים שפוטרו". המשק צומח ויוצר מקומות עבודה חדשים. כאשר הנרי פורד הקים את פס הייצור של מכוניות זולות פוטרו מאות אלפי עובדים במפעלים שייצרו כרכרות שנגררו על ידי סוסים. גם אז היו שדרשו את הגבלת ייצור המכוניות, מתוך דאגה לעובדים בסדנאות הכרכרות... 

אין זה מתפקידה של מדינה "להגן על מקומות עבודה" וכמובן גם לא ביכולתה. במדינה חופשית נוצרים ללא הרף מקומות עבודה חדשים, אחרים נמוגים כתוצאה מהמצאות חדשות ומשינויים בעלויות הייצור (טכנולוגיה חדשה, עובדים זולים ויעילים ועוד). 

התעשייה הישראלית אינה יכולה להתחרות במדינות בהן שכר העבודה נמוך

מחיר המוצר ואיכותו אינם נקבעים רק על ידי שכר העבודה. גורמים רבים אחרים מעורבים בתהליך עד שהמוצר מגיע לשווקים: עלות ההון וזמינותו, מוסר העבודה, תפוקת העובדים ואיכותם, ביורוקרטיה ממשלתית, מיסוי; עלויות תשתית כגון תקשורת, חשמל, הובלה; שביתות בנמל, בריאות עובדים, שחיתות במדינה. בקיצור, עשרות רבות של גורמים חוברים יחד וקובעים את עלויות המוצר הסופי. 

שכר עבודה נמוך מאפיין מדינות נחשלות. מדינה תקועה בנחשלות ופיגור בעיקר בגלל אופי המשטר הכלכלי והפוליטי – לכן שכר העבודה בה נמוך. כל יתר הגורמים האחרים שמנינו יקרים מאד במדינות אלה. 

יזמים בודדים יכולים למצוא נישות צרות בהן ניתן לנצל שכר עבודה נמוך לצורך ייצור מוצר מסויים בארץ נחשלת, אך אין להסיק מכך ש"התעשייה הישראלית אינה יכולה להתחרות". 

בשנת 1993 חתמו ארה"ב ומקסיקו על הסכם סחר חופשי. פוליטיקאים אמריקאים וכלכלנים מטעמם פרסמו תחזיות שחורות על שאיבה צפוייה של עשרות מיליוני מקומות עבודה מארצות הברית למקסיקו. המציאות "הפתיעה" אותם: מיליוני מקומות עבודה חדשים אכן נוצרו במקסיקו, אך מספר גדול יותר של מקומות עבודה חדשים נוצרו בארצות הברית – שתי המדינות הרוויחו. יש ענפים שעברו למקסיקו אך אחרים פרחו בארצות הברית. 

מיזוג בין שתי חברות מזיק לתחרות במשק והציבור נפגע

ומכאן המסקנה שהמדינה צריכה להתערב ולסכל מיזוג בין שתי חברות מתחרות. זה תפקידה של הרשות להגבלים.

תחרות אמיתית במשק אינה תלויה במספר השחקנים המתחרים אלא במידת החופש הכלכלי במדינה. חופש כלכלי מרבי יניב תחרות מרבית ומחירים אופטימאליים לצרכן. חופש מרבי נוצר כאשר פקידי המדינה אינם מתערבים בכלכלה: אין מכס, המסחר חופשי, אין מגבלות ייבוא, אין חוקים שמחייבים לרכוש תוצרת מקומית, אין פיקוח על מחירים, אין רגולציה ואין עוד מיני מגבלות. 

בתנאים אלה לכל מוצר יש תחליפים, לכל מוצר יש מתחרים. תאגידים מתמזגים כאשר יש יתרון כלכלי במיזוג: הוצאות הניהול קטנות, המוצרים משלימים אחד את השני, רשת ההפצה מופעלת יעיל יותר, חיסכון בעלויות ייצור. וגם, כמובן, כושר המיקוח מול הסופרמרקט או הקונים גדל. המדינה מודאגת רק מהקטע האחרון – שמא המחיר לצרכן יעלה. 

בניגוד למחשבה הסוציאליסטית הרואה בצרכן יצור חלוש ומסכן, המציאות במדינה חופשית מעניקה לו כוח עצום. ולכן, כול שרשרת הייצור והשיווק מחזרת אחריו ומשקיעה מיליארדים בשיווק וקידום מכירות כדי ליהנות מחסדיו. מחיר המוצר בשוק לא יכול להיקבע חד-צדדית על ידי היצרן, אפילו אם הוא "ממוזג" ואפילו אם הגיע לעמדת שליטה בלעדית בטווח הקצר. התאגיד עדיין צריך לשכנע מיליוני אזרחים להכניס את היד לארנק ולקנות את מוצריו. 

כוחות השוק מענישים תאגידים שמגזימים במחיר. הצרכן מקטין את הכמויות הנרכשות, חוסך, עובר לתחליפים, יבואנים חדשים מגלים שהתחום בו עלו המחירים נהיה רווחי יותר, התגובה מהירה. מהר מאד פועל המיזוג לטובת הצרכן – יעילותו הגבוה של התאגיד הממוזג מאפשרת לו לתרגם את יתר היעילות, שהושגה באמצעות המיזוג, גם להעלאת האיכות וגם להקטנת המחיר לצרכן. 

השוק דומה למחשב-על ענק בו מיליוני אנשים מקבלים מידי יום מאות החלטות קטנות שכל אחת מהן מושפעת ומשפיעה על האחרות. מחשב ענק ומופלא זה מוזן במיליוני ההחלטות של הצרכנים, היצרנים המשווקים, היבואנים – כך נקבע טווח המחירים של כל מוצר ושירות. המחירים שמחשב-העל של השוק קובע אינם מדויקים וקבועים – הם דינאמיים, משתנים, נעים סביב ממוצעים מקובלים וניתנים להשפעה קטנה של "מבצעים", התמקחות, עודפים זמניים ועשרות גורמים מקומיים ומקריים אחרים. 

בירושלים יושב פקיד ממשלתי ששמו "הממונה על ההגבלים", וטוען שהוא די מוכשר כדי להחליף את כל המערכת המורכבת שמתוארת. ובין קפה לעוגייה ובן ישיבה לישיבה, בתחושת-בטן מופלאה, מגיע למסקנה שהמחירים העתידיים שהתאגידים המתמזגים יחייבו את הצרכן בעתיד – יהיו גבוהים ממחיר השוק שיהיה באותה עת. 

בנוסף לכל הצרות, הממונה על ההגבלים הוא גם בן אדם. רגשות, חולשות, עצבנות של בוקר, מתח של ערב. אפשר להפעיל עליו לחץ. תמיד יש גוף עסקי חזק שינסה ללחוץ עליו "למנוע את המיזוג" משיקולים אינטרסנטים. קל יותר להפעיל לחץ על פקיד ממשלתי "למנוע מיזוג" מאשר להתמודד בשוק תחרותי מול שני תאגידים שמתמזגים. 

בתחילת שנת 2006 החליטו שתי חברות דלק להתמזג (סונול ודור-אלון). חברת הדלק הגדולה פז, הפעילה כנראה את כובד משקלה כדי להכשיל את המיזוג. כותב דר' דוד נוב (גלובס, 17.4.06): "...הממונה על ההגבלים אשר התנגד למיזוג, שיתף פעולה באופן מפתיע עם חברת פז. הניסיון מלמד כי בשוק שרווי ברגולציה, אינטרסים ציבוריים נסוגים מפני אינטרסים של פרטים בעלי עוצמה כלכלית ופוליטית, עד כדי לכידת הרגולאטור בידי הגופים הפרטיים...". 

הבעיה כמובן אינה בכך שהרגולאטור שבוי בידי גופים פרטיים. גם אלמלא היה "נלכד" קיומו מזיק ומיותר. עצם המחשבה שמדינה יכולה באמצעות פקידים ורגולציה להגיע לתוצאות טובות, מועילות ועדיפות על הביצועים של שוק פתוח, חופשי ותחרותי – היא הטעות. 

הסרת הגנת המכס מתעשיית הטקסטיל גרמה להרס תעשייה זו בישראל

ברוך דיין אמת. אבל "האמת" חלקית מאד. תעשיות הטקסטיל שהוקמו בשנות החמישים והשישים הסתייעו בתקציב המדינה. פוליטיקאים החליטו על הקמתן והכסף זרם ליזמים מקושרים שזכו גם להגנה על תוצרתם בעזרת חומות מכס על יבוא. האזרח הישראלי נדפק פעמיים: בפעם הראשונה – כאשר מימן את הקמת "העסק", ופעם שנייה – כאשר נאלץ לשלם מחיר מופקע על החולצה שקנה. 

מאז תחילת שנות השבעים הוסרו בהדרגה חומות המכס על יבוא טקסטיל. וראה זה "פלא" ענף הטקסטיל לא מת. חלק מהמפעלים פשט את הרגל, חלק השתכלל, תמהיל המוצרים השתנה – מייצרים מה שכדאי. מאזן הסחר של מוצרי טקסטיל מוגמרים חיובי. אין גרעון: הייצוא עומד על כ- 1.1 מיליארד דולר בשנה ואילו היבוא על כ- 600 מיליון דולר (2004). ספק אם בימי הזוהר של התעשייה המוגנת היו היקפים כאלה של ייצור! הייבוא מסין והונג קונג גם יחד מגיע בקושי ל- 400 מיליון דולר בשנה. 20,000 שכירים עובדים בישראל בטקסטיל בשכר ממוצע שגבוה פי 4 מאשר בסין אך מצליחים לייצא מיליארד דולר בשנה בלי טובות מהממשלה. 

פוליטיקאים מהשמאל דורשים מידי פעם התערבות ממשלתית בתעשיית הטקסטיל שתוצאתה יכולה להיות רק אחת – שיבוש השוק: פגיעה בהסכמי סחר בינלאומיים להסרת מכסים הדדית, התייקרות מוצרי ההלבשה לאזרח הישראלי, הסטת כוח אדם מתעשיות רווחיות לתעשיות כושלות ששוב יקומו בזכות "ההגנה". 

חוק ההגבלים העסקיים מונע מעסקים מתחרים להתאחד ולפגוע בתחרות במשק

במשק תחרותי, ללא חומות הגנה של מכס ומגבלות ממשלתיות אחרות, יש למונופול רק דרך אחת לשרוד: למכור את מוצריו לצרכנים במחיר זול מאד ולאורך זמן. כמה זול? כך שלמתחרים פוטנציאלים לא יהיה כדאי להיכנס לענף. שוק חופשי יוצר איום פוטנציאלי אפילו על מונופול, למרות שבפועל אין לו מתחרים. 

לפקידי ממשלה שמחליטים להפריע למיזוג בין חברות אין שום כלי שבאמצעותו הם יכולים להחליט אם התנגדותם מזיקה או מועילה. ישיבת הוועדה בירושלים, ארוכה ככל שתהיה, אינה יכולה להחליף את תבונת השוק. 

השוק אינו משוכלל כמו בספרי הלימוד – השוק טועה לפעמים

יכול להיות. לפעמים. בתחרות מי טועה יותר – השוק או הפקידים בירושלים, חכמים ככל שיהיו – לא היינו מהמרים שהפקידים ינצחו. הפקידים לא יותר "משוכללים" מהשוק – אפילו לא בספרי הלימוד... 

צריך לעודד יצוא 

אמונה רווחת מאז קום המדינה שצריך לעודד את היצוא כדי לצמצם את הגירעון המסחרי (ההפרש בין יצוא מוצרים ליבוא מוצרים) וזה חשוב כדי ש"לא יהיה מחסור במטבע חוץ". 

כסף זר נכנס ויוצא מהמדינה לא רק באמצעות יצוא ויבוא סחורות אלא גם ממקורות אחרים כגון: שירותי בנקאות, השקעות של משקיעי חוץ בארץ ושל חברות ישראליות בחו"ל, הכנסות של תושבי ישראל מהשקעות בחו"ל – דיבידנדים, ריבית, תמלוגים על פטנטים, רעיונות והמצאות, משכורות שעובדים זרים שולחים הביתה וישראלים שעובדים בחו"ל מעבירים לארץ, וגם סיוע חוץ ותרומות – רשימה מאד ארוכה אשר יחד עם סחר החוץ מרכיבה את מאזן התשלומים של המשק הישראלי. מטבע-חוץ יוצא ומטבע-חוץ נכנס. קצב הכניסה וקצב היציאה וכן הפערים הכמותיים ביניהם קובעים את שער החליפין של השקל. בשוק חופשי לא יכול להיווצר "מחסור במטבע חוץ" כי אם "חסר" אז מחירו של המטבע הזר יעלה עד שההיצע יאזן את הביקוש ושוב לא יהיה "מחסור". הממשלה אינה צריכה, ובעידן הגלובליזציה, אפילו אינה יכולה להשפיע על התהליך לאורך זמן. אם "חסר" מטבע חוץ מחירו יעלה, התמורה ליצואנים תגדל – כך השוק "מעודד" אותם בעת הצורך ללא סיוע ממשלתי ש"מעודד" אותם כאשר אין צורך... 

סחר החוץ מושפע לא רק מהיצוא אלא גם מיצרנים מקומיים שמייצרים תחליפי יבוא. התערבות ממשלתית לטובת יצואנים מפלה לרעה יצרנים מקומיים שלא זוכים לאותן הטבות. 

צריך לסבסד תעשייה בקשיים כדי למנוע אבטלה

סבסוד מפעל כושל מעמיק את האבטלה. המדינה "מענישה" את המפעל המצליח, לוקחת את כספו (מיסוי) ומעבירה אל המפעל הכושל. יכולתו של המפעל המצליח להמשיך ולהשקיע נפגעת. המפעל המצליח יודע לנצל השקעות באופן יעיל יותר (הרי הוא "מצליח") ומכל שקל שהוא משקיע נוצרים יותר מקומות עבודה משקל שיורד לטמיון במפעל הכושל. "הצלה" של מקום עבודה אחד במפעל כושל עולה בשני מקומות עבודה חדשים שאינם נוצרים במקום אחר. 

השקל שנלקח מהמפעל המצליח לא מגיע בשלמותו אל המפעל הכושל. בדרך צריך לשלם למעכארים, לוביסטים, עורכי דין, עורכי תוכניות עסקיות ומנגנונים ממשלתיים שכולם נלחמים רק למען "הגנת מקומות העבודה"... 

צריך להקים בישראל אזור ייצור וייצוא חופשיים (איל"ח) 

מידי מספר שנים חוזר הרעיון להקמת אזורים שיאפשרו יבוא חומרי גלם, ייצור ויצוא באזור סגור, הרחק ממגבלות ותחלואי המשק הישראלי, ללא מכס, מס הכנסה ומגבלות אחרות. בדרך כלל מדובר על הנגב או בגבול עם ירדן. יזמים רציניים בארץ ובעולם היהודי נרתמו לכך בעבר. הרעיון נכשל בדרך כלל בגלל התנגדות של גופים אינטרסנטים החוששים מתחרות מפעלים באזור החופשי וגם בגלל החשש מסיבוכים בלתי ידועים מראש במערכת הכלכלית הקיימת המעוותת גם כך. 

אין ספק שהרעיון טוב אבל צריך להחיל אותו על כל מדינת ישראל ולהפוך את כל המדינה לאיל"ח אחד גדול ומשגשג. 

המצב הביטחוני מסכן את קיומה של תעשיית הון סיכון ישראלית

כסף מחפש רעיונות מנצחים. השיקול הכלכלי הוא הגובר. שקט בטחוני – עוזר. פוליטיקה יציבה – תומכת; אך בשווייץ ובשבדיה ה"משעממות" פוליטית וביטחונית לא קמה תעשיית הון סיכון כמו בישראל. בשיא שנות האינתיפאדה הגיע מחזור ההשקעות ההי-טק הראשון לשיאו (2000-2001). עם הנפילה של חברות בורסת הטכנולוגיה (הנאסד"ק) קטנו גם ההשקעות בישראל עד למחזור הבא. 

הסוחרים תמיד מעלים את המחירים

מי שמוכר תמיד ינסה להשיג מחיר גבוה יותר. מי שקונה ינסה תמיד לשלם פחות. כל אחד מאתנו לפעמים קונה מוצרים ושרותים ולעיתים – מוכר. כאשר אנחנו מוכרים את הרכב המשומש שלנו ננסה להשיג את המחיר המירבי. כאשר אנחנו מוכרים את שירותי העבודה שלנו למעסיק – נשתדל לדרוש את המשכורת הגבוהה האפשרית. 

המשאבים שלנו מוגבלים. אף פעם אין לנו את כל מה שרצוי לנו. אנחנו תמיד צריכים להחליט על מה לוותר כדי לקנות משהו. המחירים מסמנים לנו מה כדאי לקנות ועל מה לוותר – איזה מוצר להעדיף. כאשר מחירו של מוצר יורד, רבים יעדיפו אותו על פני מוצרים מתחרים – הביקוש יגדל. ולהיפך: כאשר מוצר מתייקר – הביקוש לו יקטן. 

גם הסוחרים והיצרנים נוהגים כך. כאשר ניתן לקבל תמורה גבוהה יותר עבור מוצר – הם יגדילו את הכמות הנמכרת, יספקו את הביקוש. המחיר העולה מסמן ליצרנים כי הביקוש מצד הצרכנים גדל והם יפנו יותר משאבים כדי לייצר את אותו מוצר במקום לייצר מוצרים אחרים. המחירים מדריכים את היצרנים גם מה לחדול מלייצר – כאשר המחירים יורדים. המחירים קובעים איזה כמות מכל משאב תוקדש לכל שימוש. המחיר העולה והדרישה המתגברת למוצר מאותתים ליצרן על העדפות מיליוני הצרכנים. הציבור מעדיף את אותו מוצר על אוסף תכונותיו. 

המחירים בשוק פתוח ותחרותי לא נקבעים על ידי הסוחרים. אלא במפגש הרצונות בין אלפי מוכרים למיליוני קונים כאשר כל אחד עושה את החשבון שלו לפי העדפותיו האישיות. 

עסקים קודם כל דואגים לרווח ואחר כך לעובדים

אכן, התמריץ להקמה וניהול עסק הוא מניע הרווח. רווח אפשר להשיג רק אם מספקים את רצון הצרכנים ועומדים בתחרות. אך בדרך לרווחים לא-ודאיים צריך לשלם הוצאות ודאיות מאד ובין היתר – משכורות. איש העסקים משלם שכר עוד לפני שהרווח מובטח לו. תכופות מסתבר בסוף השנה שהעסק כלל לא הרוויח אך העובדים את שכרם קיבלו. 

במיזם חדש יכולים עובדים לקבל שכר משך שנים לפני שבעלי המניות יראו ברכה בעמלם. דוגמה בולטת היא ענק המכירות באינטרנט, חברת אמזון שהוקמה בשנת 1994. במשך 7 שנים שילמה החברה משכורות כסדרן והוצאות אחרות, צברה הפסדים של כמעט 7 מיליארד דולר בטרם ראו בעלי המניות דולר רווח. 

כדי שמפעלים ממשלתיים יצליחו, צריך למנות להם מנהלים מוכשרים

אין מחסור באנשים מוכשרים במנגנון הציבורי. בדיוק כפי שלא היה מחסור בסינים ורוסים מוכשרים תחת השלטון הקומוניסטי, אך המשק שם היה בכשל תמידי והאזרחים בעוני מתמשך. 

במנגנון ציבורי פועלת מערכת תמריצים שונה מאשר בעסק פרטי שצריך להרוויח כדי לשרוד. לספק את רצון הצרכנים כדי למכור. עסק ציבורי אינו חושש לבזבז משאבי כוח אדם, אינו חייב להקפיד על שעות עבודה, אינו חושש מחופשות נדיבות, עובדים מיותרים, קליטת עובדים לפי קשרים ועוד. גם משאבים אחרים יבוזבזו: שטחי משרד מיותרים, הזמנת ציוד עודף. עסק פרטי יפשוט את הרגל – כוחות השוק ישימו קץ לשימוש הבלתי-יעיל במשאבים. העסק לא יוכל להתחרות ביזם אחר בענף שעושה שימוש יעיל יותר במשאבים ולכן מצליח לייצר תפוקה גבוהה יותר מכמות משאבים זהה. במנגנון ממשלתי אפשר להמשיך לשגות עד-אין-קץ. המשכורת דופקת... 

מפעל שאינו מסוגל לשלם שכר-מינימום – שייסגר – אין צורך במפעלים שדורשים עבודה זולה

נחזור למתפרה באחד מכפרי הדרוזים בגליל (שסיפרנו עליה בפרק התעשייה). מלאכת התפירה עברה לירדן כי המפעל לא יכול היה לשלם את שכר המינימום שהחוק קובע. המפעל העסיק נשים שפנו באמצעות ראש המועצה והודיעו שהן מוכנות לעבוד בשכר נמוך משכר המינימום כי החלופה הייתה – אבטלה. 

פוליטיקאים שאחראים לחוקי שכר-מינימום פוגעים בעובדים ולא מסייעים להם. העבודה במתפרה נתנה את התמורה הטובה ביותר לזמנם של הנשים הדרוזיות בכפר – אחרת הן היו מעדיפות עיסוק שונה. כתוצאה מסגירת המפעל הן חייבות עתה לחפש חלופה פחות טובה, או הגרועה מכל – להתבטל. למתפרה הייתה זכות קיום אובייקטיבית שנתנה מענה טוב לצרכים של אוכלוסייה מסוימת. 

הדרוזיות מפסידות, המשק מפסיד תפוקה וכוח קניה של אותן משפחות, האזרח בתל אביב ובבאר שבע מפסיד כי הוא נאלץ לשלם מיסים למימון דמי אבטלה והבטחת הכנסה. היחידים שמרוויחים הם פוליטיקאים שמצליחים לעבוד עלינו בסיסמאות שוות-לב של "דאגה לחלשים" באמצעות "הבטחת שכר מינימום". 

"מחקרים מוכיחים שבמקרים רבים, קביעת שכר מינימום, לא הגדילה את האבטלה" 

"רק" נתון אחד לא נכלל ב"מחקרים" אלה: מה שיעורו של שכר המינימום שהיה נקבע על ידי השוק, ללא התערבות ממשלתית, באותן מדינות ותקופות. הנתון לא נכלל משום שקשה לגלות אותו. 

ככל ששכר המינימום נמוך יותר וקרוב יותר לשכר שמימלא היה נקבע על ידי השוק – קטן הנזק שהחוק גורם והאבטלה אינה מתרחבת. אך במקרה זה בולטת עוד יותר האיוולת שבחוק המיותר. קביעת שכר מינימום בישראל בשיעור של 500 ש"ח לחודש, לדוגמה, בוודאי שלא תשפיע על האבטלה, אבל שכר מינימום של 5,000 ש"ח לחודש יגרום לעוד מספר מפעלים לעבור לירדן או להודו. 

לחברות ענק יש כוח לחבל בתחרות החופשית ולכפות על צרכנים וספקים את רצונן

הכלי היחיד שעומד לרשות חברה עסקית (במשק קפיטליסטי) הוא המוצר או השירות אותו הן מציעות. כדי לבסס שליטה בשוק על החברה להציע לצרכן מוצר איכותי ובמחיר נמוך מהמתחרים, ובמקרה קיצוני אפילו להציע מוצר בחינם. כך נהגה חברת מיקרוסופט, בהפצת דפדפן האינטרנט – אקספלורר. 

כוח לחבל בתחרות חופשית יש רק בידי ממשלה ופוליטיקאים אשר מנצלים לפעמים כוח זה כדי לחסום תחרות לטובת מגזר או תעשייה שהם חפצים ביקרם.