הפיתרון

 

רפואה ללא פוליטיקה - הפציינט קובע

יותר כסף זה לא תמיד יותר בריאות 

אזרחי ישראל זוכים לתוחלת חיים ארוכה (מקום רביעי במדינות העולם ב-2014), לפנינו נמצאות רק איסלנד, שוויץ ואוסטרליה. קנה-מידה טוב למדי להערכת איכות מערכת בריאות היא מדד "תוחלת החיים הבריאים". כלומר, מה צפוי להיות מספר השנים הבריאות להן יזכה תינוק שנולד היום. "חיים בריאים" משמעותם, לצורך הגדרה זו – משך שנות החיים ללא טיפול סיעודי. 

מסתבר ש"לא הכול כסף" וברמת הוצאה לאומית של כ- 150 דולר לאזרח לחודש (כ- 1,800 דולר לשנה) – תוספת השנים הבריאות שניתן לרכוש תמורת הגדלת הוצאה הכספית אינה משמעותית. תוחלת החיים הבריאים בישראל עומדת על 72 שנים כאשר ההוצאה הלאומית לבריאות לנפש (מותאמת לכוח הקניה של המטבע) עמדה על כ- 2,226 $ לשנה. גם השוויצרים חיים בריא עד לגיל 72 שנים אך מוציאים לשם כך כמעט פי שלושה – כ-6,000 $ לשנה. ואילו חייו הבריאים של האמריקאי הממוצע קצרים יותר – 69 שנים, למרות שהוא מוציא על בריאות למעלה מ- 8,000 $ בשנה. הנתונים מהשנים 2012-2013. 

תוחלת החיים הבריאים באוגנדה עומדת על כ- 49 שנים. אם אוגנדה תשלש את ההוצאה הלאומית על בריאות יורגש שיפור משמעותי בתוחלת החיים. לעומת זאת, אם בבריטניה תוכפל ההוצאה הלאומית לבריאות, ספק אם הבריטים יחיו יותר שנים בריאות. 

הנה טבלת תוחלת החיים במספר מדינות (הטבלה המלאה כאן):

 

Life expec

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טכנולוגיית האבחון הרפואי מתפתחת, טכניקות הטיפול משתפרות, התרופות משתכללות – תהליך בולט מזה עשרות שנים. בכל תקופה נתונה אפשר להבחין בשלושה מערכי טיפול רפואי מקבילים: 

המערך הראשון – טיפולים ותרופות שנזנחו (בעיקר בגלל שחוסר יעילותם הוכחה, או שנוצרו להם תחליפים טובים יותר);
השני – מערך הטיפול המצוי המקובל והזמין המורכב מאוסף התרופות והטיפולים הזמינים והרווחים בקרב העוסקים ברפואה באותה עת;
השלישי – טיפולים ותרופות שהם "המילה האחרונה": הטיפול החדיש ביותר, התרופה שזה עתה אושרה לשימוש, המכשור המתוחכם ביותר. ניצול האמצעים הרפואיים של הקבוצה השלישית הוא תמיד מטבע הדברים יקר ביותר. חלק מהתגליות החדשות יסתברו במשך הזמן כ"שמחה מוקדמת" מידי והציפיות שתלו בהן לא יוגשמו. חלק אחר יוזל עם הזמן ויתפוס את מקומו במערך הטיפול הרגיל וההמוני. כך היה לפני חמישים שנה וזה המצב גם כיום. 

הטיפול הרפואי הנוסף שרק העשיר יכול לקנות בכספו שייך לקבוצה השלישית – המילה האחרונה בחזית הרפואה. העשיר קונה שרות טוב יותר, יחס אישי יותר, מקצר את ההמתנה בתור לניתוח, תנאי אשפוז משופרים, חוות דעת נוספות של מומחים, ואולי הוא גם סובל פחות. בסופו של יום, נראה שהתועלת הבריאותית הנוספת אינה משמעותית. הוא לא חי הרבה יותר שנים בריאות. 

מה בכל זאת ההבדל שחש אזרח במדינה בעלת הוצאה לאומית לבריאות של 2,000 $ לנפש לעומת אזרח במדינה בה ההוצאה הלאומית משולשת? "מוציאים לו את הנשמה" עד לאשפוז, מטרטרים אותו חודשים בתור לניתוח, מאשפזים אותו במסדרון ומאכילים אותו בארוחות פחות טעימות. נוטעים תחושה של זלזול בבריאותו. 

אי אפשר למנוע מאזרח עשיר להשקיע סכומים נוספים בניסיון לשפר את בריאותו או לרפא מחלה. הוא ינסה הכול. כאשר החיים בסכנה, משתנה כנראה היחס לכסף ואנשים נוטים להשקיע בכל שביב של תקווה, ובצדק. אנשים חוסכים לעת צרה ובריאות לקויה היא צרה. לרוע המזל, הנתונים הסטטיסטים מוכיחים את מגבלת הכסף. 

הפתרון הליברלי-קפיטליסטי למבנה מערכת בריאות 

שרותי רפואה אינם "מוצר ציבורי" ולכן אין הצדקה עקרונית לממנם ממיסוי על אזרחים ולספק את השירות "על חשבון" המדינה. בריאות אינה "זכות טבעית" של האדם. זכויותיו הטבעיות של אדם באוגנדה זהות לזכויותיו הטבעיות של אזרח באמריקה (הזכות לחיים, לקניין ולחופש) – זכויות שאפשר ליישם ולשמור עליהן בשני המקומות. בריאות אינה דומה ל"מוצרים ציבוריים" מובהקים כגון בטחון או תאורת-רחוב. בתחום הרפואה ניתן לזהות בברור את המשתמש בשרות, לחייבו אישית עבור הטיפול או למנוע ממנו את השרות אם יסרב לשלם (אי אפשר למנוע מסרבן תשלום ארנונה את ההנאה שהוא מפיק מתאורת-רחוב). 

שמירת עקביות רעיונית מחייבת אותנו לכאורה להמליץ בעידן החדש על הפרטה מלאה של מערכת הבריאות וביטול המעורבות הממשלתית. לדעתנו, אין ספק שכך נקבל את מערכת הבריאות הטובה בעולם, היעילה והזולה ביותר. כל זאת ללא ההשלכות החברתיות והמוסריות השליליות הנובעות מהמערכות הסוציאליסטיות הקיימות. 

אם כיום, תמורת הוצאה לאומית לנפש של כ- 200 $ לחודש, אנחנו מקבלים את המערכת המעוותת הנוכחית אשר מעניקה לנו "בשורה התחתונה" בריאות סבירה. אם נקיש מענפים אחרים שעברו הפרטה ושחרור ממעורבות ממשלתית, אפילו חלקיים, נגיע למסקנה שניתן לספק את אותה רמת שירות בעלות ממוצעת נמוכה בהרבה. אולי בעלות של כ- 140 $ לנפש לחודש. מעטים מאד במדינת ישראל, של "עידן קו ישר" לא יוכלו לעמוד בהוצאה כה פעוטה, מה עוד שנטל המיסוי על האזרח יקטן במידה רבה והכנסתו תגדל מאד. כדי לעזור לאותם המעטים שלא יעמדו בהוצאה קטנה זו אין צורך לעוות את כל המערכת ולכפות מבנה סוציאליסטי כפייתי, משחית ובזבזני על כלל האוכלוסייה. לתמיכה במיעוט הקטן ניתן יהיה להסתפק במנגנוני עזרה הדדית התנדבותיים. 

למה לא נרחיב על הפתרון האופטימלי, אלא נסתפק בפתרון ביניים? 

המתנגדים לרפואה חופשית ממעורבות ממשלתית יצביעו בוודאי על שני כשלים בולטים של הפרטה וחופש מלא: העדר רפואת חירום לעני שאינו מבוטח, לדוגמה: עני שקיבל התקף לב – שום חדר מיון לא יסכים לאשפזו כי אין מי שישלם. והדוגמה השנייה: עני שאינו מבוטח וסובל ממחלה קשה; ידו אינה משגת לשלם עבור הטיפול הרפואי. התוצאה יאמרו: "עניים ימותו ברחובות...". 

לדעתנו ניתן לסמוך על המענה שיתנו ארגוני צדקה פרטיים, נדבנים, ובתי חולים שימומנו מתרומות. אפילו בתי חולים פרטיים יאשפזו, בעת מצוקה, עניים חסרי ביטוח רפואי (בעקבות לחץ ציבורי וחשש מתגובה ציבורית). 

אך לפסיכולוגיית ההמונים בעידן התקשורת המודרני יש דינמיקה שונה. די שהתקשורת תסקר מספר זעום ובודד של מקרים בהם בריאותם של עניים, חסרי ביטוח, נפלה קורבן להעדר אמצעים כספיים כדי שתקום סערה ציבורית. 

הציבור מוכן לסבול מערכת רפואה ציבורית גרועה ונחותה בה אנשים מתפגרים בהמתנה בתור הארוך לניתוח, אבל לא יסבול, ולו מקרה נדיר אחד, שבית חולים פרטי סרב לטפל בחולה חסר אמצעים. כאשר "המדינה אחראית" המצפון הפרטי שקט. כתוצאה מכך, נראה שכל משאל-עם בנושא זה יכריע לטובת מעורבות ממשלתית. 

לפיכך, נמליץ, בשלב זה, על פתרון עם מידת מעורבות ממשלתית מינימאלית. פתרון שייטיב ליצור סימולציה של רפואה חופשית ותחרותית

החלופה היחידה - מערכת תחרותית בה הצרכן קובע 

מערכת בריאות ממשלתית מייצרת "מוצר במידה אחת שצריך להתאים לכולם" (One size fits all), אך התוצאה הבלתי נמנעת היא ש"מידה אחת לא מתאימה לאיש"... בעיות הבריאות הן אישיות ומגוונות ולכן הפתרונות צריכים להיות תפורים אישית. בקרת העלויות צריכה לחזור לידי צרכן הבריאות, בדיוק כמו בשירותים אחרים שהוא רוכש. המידע על היצע השירותים חייב להיות נגיש, זמין ונרחב. האחריות כלפי עצמנו וזכות הבחירה צריכים לחזור אלינו. ההחלטות הערכיות – למי "מגיע" טיפול מסוים, באיזה רמה יינתן, מי ימתין בתור, מי יאריך חיים ומי יסבול – החלטות הנתונות כיום בידי פקידים, פוליטיקאים ו"בכירים" – צריכות לעבור אל החולה, אל צרכן הרפואה שיוכל לשקול את החלופות, גם כלכלית, ולהחליט לגבי חשיבותן היחסית לעצמו.

מיעוט קטן בלבד באוכלוסייה, חַסֶר כושר חשיבה והחלטה (לדוגמה: חולי נפש או קשישים סיעודיים ללא משפחה). מיעוט קטן זה הוא הנפגע העיקרי גם במערכות הבריאות הממשלתיות. 

הרפואה הסוציאליסטית נוטלת את האחריות מהחולה כלפי עצמו ומעבירה את האחריות אל הממסד. פוליטיקאים, במקום החולה עצמו מחליטים ומגבילים את סוגי הטיפולים והתרופות להם "זכאי" החולה. אם אינך מרוצה מהשירות הממשלתי יש לך שתי חלופות בלבד – לנסוע לחו"ל או להזדקק לשירותי הרפואה השחורה. תחת משטר הרפואה הסוציאליסטי מימוש זכות הבחירה החופשית הופך לעבירה לה שותפים הרופא והחולה. 

מיעוטי היכולת מקבלים כיום טיפול רפואי נחות. אין צורך לבצע סקר או מחקר כדי להגיע למסקנה זו. אם אחרים זוכים לטיפול מועדף, ומשאבי המערכת מוגבלים, אז למיעוטי היכולת והקשרים לא נותר אלא הטיפול הנחות. 

הכוח המוענק לממשלה על ידי הבוחרים לספק רפואה שוויונית, יוצר בהכרח את המבנה האי-שוויוני הגרוע מכל – בעלי הקשרים הם שזוכים לשירות המעולה במערכת מושחתת. 

המערכת הרפואית אינה מתייחסת אל האזרח כאל צרכן, בעל החלטה עצמאית שמשלם עבור השירות. לכן גם אין צורך לרָצוֹת אותו, אלא להתייחס אליו כאל יצור פסיבי אשר פקידים ופוליטיקאים מקבלים עבורו את ההחלטות הרפואיות. "קח שירות חינם, תגיד יפה תודה – ושתוק". 

לא קיימת חלופה למערכת תחרותית. ספקי השירותים הרפואיים, בתי חולים, קליניקות רפואיות, קופות חולים למטרות רווח, וחברות ביטוח – על כולם להתחרות כדי לזכות בצרכן – כל אזרח בריא הוא חולה פוטנציאלי. 

החופש לבחור 

כל בתי החולים הממשלתיים יופרטו. לא יהיו מגבלות על הקמת בתי חולים חדשים על ידי יזמים. יזם המתכנן הקמת בית חולים בהיקף ממלא יצטרך, כמו בכל עסק אחר, לבדוק היטב את השוק – הסיכון כולו שלו, הוא לא יוכל לסמוך על סיוע ממשלתי אם ייכשל בעסקיו. לצד בתי החולים הפרטיים יפעלו גם בתי חולים ציבוריים במימון תורמים ועמותות (כגון הדסה) אך הם לא יקבלו כל תמיכה על חשבון משלם המיסים. 

לא תהיה מגבלה על ייזום והקמת קופות חולים חדשות. חלקן יהיו עסקיות, חלקן עמותות או קואופרטיבים, חלקן יהיה למטרות צדקה. קופה חדשה תצטרך לעמול קשה כדי לשכנע את הציבור ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה הביטוחיות. השוק יעניק יתרון לקופת חולים חדשה, אם יתייצב מאחוריה, גוף מבוסס בעל מוניטין. הממשלה לא תתמוך, לא תממן, ולא תסבסד קופות חולים. החולה, הרופא וחברת הביטוח יבססו את יחסיהם על מוניטין, על מידע זמין ועל המלצות של חברות דירוג לאיכות שרות רפואי. רופאים יוכלו להתאגד, בכל צורה שיחפצו, למתן שירותי בריאות וייעוץ, מסוגים שונים, ללא הגבלה. 

קופות החולים יוכלו להעניק שירותים זולים במתכונת הקיימת היום, עם סל תרופות וטיפולים מוגבל וידוע מראש. במקביל, תוכל הקופה להציע שירותים ללא מגבלות "סל" תמורת תשלום חודשי גבוה. חברות הביטוח וגם קופות החולים יוכלו להציע חבילות ביטוח בהרכבים מגוונים, לדוגמה: 

אפשר יהיה לרכוש, תמורת סכום יחסית נמוך, ביטוח בריאות רק למקרי חירום ואילו ביקור אצל רופא משפחה יהיה במחיר מלא. אחרים יעדיפו ביטוח תרופות חלקי, או מלא עם השתתפות עצמית בשיעורים שונים. שיעור תשלומי הביטוח יושפע גם מרמת המלונאות של שירותי האשפוז – תכנית ביטוח שתבטיח למבוטח חדר פרטי בבית חולים ברמה של 5 כוכבים, תעלה יותר מאשר לאזרח שיסתפק בחדר משותף עם 5 חולים אחרים. 

רופאים בעלי קליניקות פרטיות, חברות ביטוח, קופות חולים ובתי חולים יוכלו לחייב עבור שירותיהם מחיר כראות עיניהם. הם יאלצו להתחרות בשוק שירותי הבריאות מול מגוון המוסדות והרופאים העצמאיים. וכמו בכל ענף אחר, הם יסכנו את מטה לחמם, אם ידרשו מחיר גבוה משמעותית ממתחריהם, או מעבר ליכולת הצרכן לשלם. בדיוק כפי שחנות נעלים יכולה לדרוש מחיר כרצונה, אך המחיר מוגבל על ידי התחרות. 

האזרח-הצרכן יהיה חופשי לרכוש ביקורי רופא, תרופות, טיפולים או אשפוז כרצונו ולפי בחירתו החופשית. הצרכן יבחר כמובן את השירות במחיר התחרותי ביותר האפשרי בין ספקי הבריאות הרבים, או בין חברות הביטוח וקופות החולים המתחרות על חסדיו. 

חופש המידע - בסיס לתחרות 

לרשות הפציינטים יעמוד מידע זמין ונרחב על טיפולים, שירותים, איכות והתמחויות בתי החולים, איכות הרופאים והתמחותם. ענף הרפואה יוכל לפרסם עצמו ללא מגבלות. חברות דירוג רפואי יפרסמו את ניסיונם הרפואי של רופאים שונים, תביעות על רשלנות ושיעורי הצלחתם. השוק יעניש רופא גרוע ויתגמל רופא טוב. הצרכן יגרום להורדת מחירים בשירותי הרפואה כפי שקורה בכל תחום תחרותי אחר – טלפונים, מחשבים, מזון, מכוניות או טיסות. הצלחה ששום גוף ממשלתי ביורוקראטי לא יכול להשיג. 

תחרות, פתיחות, העדר מגבלות, ומידע זמין יצליחו להוריד את עלויות שירותי הרפואה ולהעלות את איכותם – ובתנאי שהפוליטיקאים יצאו מהעסק ויאפשרו לכוחות השוק לפעול ללא התערבותם. חשיבות הבריאות שכרוכה בחיים ומוות אינה מבטלת את עקרונות הכלכלה. נהפוך הוא, דווקא תחום זה חייב לפעול ביעילות ובאיכות מרביים ועל כן יש לאפשר להגיון השווקים להחליף את שרירות ההחלטות הפוליטיות. צרכנים וספקים במקום פקידים ופוליטיקאים. 

כמה צריך לעלות שירות רפואי טוב? 

אין מדד אובייקטיבי ואמין להשוואת איכות שירותי בריאות בין מדינות. לכאורה ניתן היה לצפות שאורך חיי האדם יהיה מדד מוצלח. כלומר, אם במדינה א' תוחלת החיים גבוהה מזו שבמדינה ב' ניתן לשער ששירותי הרפואה במדינה הראשונה עדיפים. אך חיים ארוכים מושפעים גם מגורמים אחרים כגון סביבה, ובעיקר – רמת חיים, אורח חיים, תזונה, גנטיקה ועוד. ניתן להאריך חיים של אדם חולה במצב של חוסר תפקוד, אם משקיעים די כסף בחיבורו למכשירי החייאה. אלה בוודאי לא "חיים בריאים". 

בעשורים האחרונים נעשו ניסיונות על ידי ארגון הבריאות העולמי להגדיר מדד בריאות השוואתי. המדד החדש מנטרל מתחשיב תוחלת החיים את המקרים הסיעודיים ומתקבל קריטריון חדש "תוחלת חיים בריאים". 

DALE – Disability Adjusted Life Expectancy שלעיתים גם מכונה Healthy Life Expectancy. גם מדד זה אינו מושלם, אך נובעות ממנו מסקנות מעניינות ודי מבלבלות. 

בארצות-הברית מושקעים בבריאותו של כל אזרח כ- 700 $ לחודש בממוצע, ההוצאה הגבוהה בעולם לנפש. בבריטניה מושקעים בכל אזרח כ- 300 $ לחודש בלבד. מפתיע, אבל תוחלת החיים הבריאים בבריטניה, ובמספר מדינות אחרות, גבוהה מאשר בארצות הברית.

Healthy life expectancy

מדוע השקעה אמריקאית כה גבוהה במערכת הבריאות , פי-2 ופי- 3 ממדינות מערביות אחרות אינה מניבה חיים בריאים ארוכים יותר? ייתכן שהסבר חלקי טמון בעיוותים המבניים של מערכת הבריאות האמריקאית. סיבה אפשרית אחרת טמונה בהתנהגות שוק הרפואה – ניתן למצות את התועלת מטיפול רפואי בחולה בהוצאה כספית נמוכה יחסית, וכל השקעה מעבר לכך – אינה מועילה. אזרח-חולה, מודאג ובעל אמצעים, ינסה להשקיע בריפוי סכומים גבוהים פי כמה וכמה. סיכוייו להירפא ממחלתו אינם גדולים בהרבה מאשר של חולה אחר שמסתפק בטיפול ממוצע מקובל. השקעת יתר ברפואה אינה מניבה תוצאות ביחס ישר. הסברים אלה חלקיים, וראויים לבדיקה מעמיקה. 

בתרשים למעלה, מייצגת כל נקודה כחולה מדינה בעולם. מיקומה של המדינה נקבע לפי תוחלת החיים הבריאים באותה מדינה וההוצאה הלאומית לנפש לבריאות. מסתבר שהגדלת הוצאות הבריאות מעל ל- 1,800 $ לשנה לנפש אינה משפרת משמעותית את תוחלת החיים הבריאים! 

מהשוואות בינלאומיות ניתן להסיק שבמערכת רפואית תחרותית, יעילה ומשוחררת מעיוותים ממשלתיים ניתן להגיע לאיכות גבוהה של שירותי בריאות בהוצאה לאומית נמוכה יחסית – פחות מ- 170 $ לאזרח לחודש, בממוצע. ההוצאה הלאומית בישראל עומדת על כ- 185 $ לחודש לאזרח. 

hozaa leumit lebriut

כל אזרח בישראל (בשנת 2013) משלם מכיסו כ-72 דולר לחודש בממוצע (תשלומים ישירים לתרופות ולספקי שרותי בריאות ומס בריאות המנוכה מהמשכורת) כ-40% מההוצאה הלאומית לבריאות. ואילו יתר המימון (כ-113 דולר לחודש בממוצע) נגבים מכיסו השני של האזרח כמיסים שמועברים לספקים של שרותי הבריאות ולמימון המנגנון הממשלתי שעוסק בכך.

סילוק הממשלה מתחום הבריאות אינה הצעה כה קיצונית כפי שנראה ממבט ראשון. כבר כיום משלם האזרח חלק ניכר מהוצאות הבריאות בעצמו!! בעידן החדש, בו ההכנסה תהיה גבוהה והמיסוי נמוך יוכלו רוב האזרחים לשלם את הוצאות הבריאות מכיסם ללא קושי. 

מימון בריאות האזרח בעידן החדש 

בעידן החדש יוכלו כמעט כל האזרחים לממן את הוצאות הבריאות מכיסם. רק אחוזים ספורים באוכלוסייה – בעיקר מוכי גורל ואזרחים שאינם אחראים למעשיהם וחסרי תמיכה משפחתית, יזכו לסיוע ציבורי, או לסיוע של עמותות צדקה. 

כאשר המערכת כולה תהיה יעילה ואיכותית תהיה לכך השלכה גם על האזרחים שבשולי המערכת. גם הם יזכו בשירות רפואי סביר ברמה עדיפה מאשר כיום. במצב הקיים, בו המערכת מעוותת כולה, הם נאלצים לסבול משירותי בריאות נחותים. 

המעבר לעידן החדש יהיה הדרגתי. בשלב הראשון תשתנה שיטת המימון והתשלום באופן שתדָמֶה הוצאה פרטית על כל יתרונותיה, אך מקור המימון עדיין יהיה ממשלתי. מציאות זו תלך ותשתנה בהדרגה. 

חשבון חיסכון רפואי 

כאמור, מערכת הבריאות תופרט. הממשלה לא תשא בתשלומים למוסדות בריאות. האזרח ישלם. לכל אזרח יהיה חשבון חיסכון רפואי באחד מהבנקים. החוק יחייב הפרשה חודשית מינימלית של כסף לחשבון זה על ידי מעסיקים ועצמאיים כאחד. ההפרשות יהיו פטורות ממס. לא תהיה הגבלה על גובה ההפקדות. כל אזרח יוכל להגדיל את ההפקדות כרצונו, והרוב אכן ינהגו כך. הבנקים יתחרו על רכישת לקוחות לחשבונות הרפואיים בהציעם ריביות אטרקטיביות למפקידים. 

החשבון הרפואי האישי ישמש את האזרח לרכישת ביטוח בריאות, לתשלום לרופאים, לבתי חולים, לטיפולי חירום וכדומה. אי אפשר יהיה למשוך כסף מהחשבון למטרה אחרת. רק מוסדות רפואיים יוכלו לפרוע צ'קים מחשבונות אלה. אזרח יוכל להעביר כסף מחשבון החיסכון הרפואי שלו לחשבון דומה של בן משפחה אחר או חבר הזקוק לטיפול יקר, או אף לתרום מחשבונו לנזקקים לטיפול יקר ודחוף. הנכונות לתרום לזולת בדרך זו תגבר, בייחוד אם יצטברו בחשבונך יתרות גבוהות לא מנוצלות. החוק יחייב כל אזרח לרכוש ביטוח בריאות מינימאלי. פרמיית הביטוח תשולם על ידי האזרח, מתוך החשבון הרפואי האישי, לחברת הביטוח בה יבחר. 

קשישים מעל לגיל מסוים, יוכלו למשוך חלק מהיתרות, הבלתי מנוצלות, שיצטברו לצורכי מחייה שוטפים. חוקי הירושה יחולו גם על חשבונות אלה. יתרה בחשבונו של נפטר תעבור אל חשבונותיהם הרפואיים של יורשיו. 

בשלב הראשון של הרפורמה תשלים הממשלה את ההפקדות הפרטיות בחשבונות החיסכון הרפואיים, בהתאם לנוסחה הקיימת היום למימון קופות החולים (נוסחת הקפיטציה) בהבדל אחד – הכסף לא יועבר לקופות החולים, אלא לחשבונותיהם של האזרחים והם אשר ישלמו לקופת החולים או למוסד הרפואי בו יבחרו. 

כאן מתחיל הקסם של השוק החופשי 

האזרח ירכוש שירותי בריאות בעצמו ובכספו. הוא יוכל לבחור תוכנית ביטוח שתוצע לו על ידי אחת מעשרות קופות החולים, חברות הביטוח והתאגדויות הרופאים. להלן מספר דוגמאות: 

ביטוח מלא – פרמיה יקרה שמכסה כל ביקור אצל רופא, כל תרופה וכל אשפוז. גם כאן יתכנו מספר רמות מחירים לפי רמת המלונאות המבוטחת למקרה אשפוז (חדר פרטי, חדר משותף, וכו'). 

ביטוח אסון בלבד – פרמיה נמוכה שמכסה רק מקרי אסון – אשפוז בבתי חולים. לעומת זאת, ביקור אצל רופא משפחה בגלל כאב גרון ישולם על ידי החולה מכיסו. 

ביטוח עם השתתפות עצמית – פרמיה נמוכה כי החולה משתתף באחוז מסוים מעלות האשפוז, או ההתייעצות עם רופא. לדוגמה: החולה משלם מכיסו את 5,000 השקלים הראשונים של הוצאות הבריאות מידי שנה (אם הוא נזקק לשירות רפואי), כל סכום מעבר לכך מכוסה על ידי חברת הביטוח.

ביטוח בחירת רופא חופשית – פרמיה גבוהה שתאפשר בחירת רופא כרצון החולה. 

ביטוח מתוך רשימת רופאים – פרמיה נמוכה אך מוגבלת לטיפול על ידי רופאי קופת החולים, או רופאי איגוד רופאים מסוים הקשור לחברת ביטוח. 

ביטוח תרופות – עם או בלי השתתפות עצמית. 

ביטוח לתרופות יקרות בלבד – פרמיה נמוכה כי האזרח ישלם מכיסו עבור האקמול, האנטיביוטיקה ודומיהם. אך את עלות התרופות היקרות מאד, אם חס וחלילה יזדקק להן בעתיד, תשלם חברת הביטוח. 

יתכנו עשרות רבות של אפשרויות ושילובים של תכניות ביטוח רפואי. איש איש והתוכנית התפורה לפי רצונו ומידותיו. יהיה לדוגמה, ביטוח חובה לנשים בהריון שיכסה סיכון של סיבוכי הריון ולידה כגון טיפול בילד מפגר, אוטיסט, או ילד חולה במחלה נדירה. כל אישה תבחר בחברת ביטוח כרצונה כבר בחודשי ההיריון הראשונים. 

המפתח – תשלום של האזרח מכיסו (מחשבון החיסכון הרפואי) עבור שירותי הבריאות. ימנעו ביקורי סרק אצל רופאים. אזרחים ישוו מחירים ואיכות שירות. חברות הביטוח יעניקו החזרים וזיכויים עבור ניצול נמוך של המערכת (בדומה להנחת "העדר תביעות" ברכב). אזרח המשלם מכיסו עבור תרופות יקפיד לרכוש בדיוק את הכמות הנדרשת ולא יבנה לעצמו "ארון תרופות" מיותר בבית. התחרות בין המוסדות הרפואיים והרופאים תוזיל את מחירי האשפוז והשירות. 

קרוב לוודאי שרופאי משפחה יועצים יתחילו למלא את תפקידם: ללוות חולים ולייצגם בבתי חולים בעת אשפוז – הם יהיו נאמניו של החולה, יבקרו אותו תכופות בבית החולים, ייצגו אותו כלפי רופאי בית החולים, בעת אשפוז, בהבטיחם שלא יינתנו טיפולי סרק. ייתכן שהרופא המלווה הפרטי ימליץ לחולה לבקש חוות דעת נוספות; ובהכירו את הלקוח ואת ההיסטוריה הרפואית שלו יהיה מעין עורך דין רפואי של החולה לאורך הטיפול. 

בתי חולים ללא רופאים 

ייתכן שיזמים יקימו בתי חולים "ללא רופאים". כלומר, בתי חולים מודרניים שלא מעסיקים רופאים, למעט רופאים תורנים כלליים. החולה מגיע לבית החולים יחד עם הרופא המומחה בו בחר לטיפול, ובית החולים מעמיד לרשותם את כל הציוד הרפואי ומפעיליו, אחיות ושירותי מלון. החולה מטופל על ידי רופאו הפרטי. החולה (או חברת הביטוח שלו) ישלמו בנפרד לבית החולים עבור שירותיו הרפואיים (חדר ניתוח, לדוגמה), בנפרד עבור שירותי המלונאות (חדר אשפוז ברמת 2 כוכבים או 5 כוכבים); החולה ישלם בנפרד לרופאו הפרטי. 

שירותי רפואה זולים במיוחד 

ייתכן שיזמים יקימו איגוד רופאים צעירים, בתחילת דרכם, שיציע שירותים זולים ויגובה בהשגחה של רופאים מנוסים. 

התאמה הדרגתית 

לאחר שנים של התאמה הדרגתית של המערכת המופרטת, ילך ויקטן חלקה של הממשלה ובמקביל להפחתת המיסים הדרסטית בעידן החדש יתגבשו דפוסי המימון הפרטיים. ייתכן שייוותר סיוע ממשלתי במקרים קיצוניים חריגים, אך גם הוא יתבצע בדרך של הפקדה ממשלתית לחשבון החיסכון הרפואי של האזרח. 

סגירת משרד הבריאות 

לאחר הפרטת מערכת הבריאות, כמתואר, לא יהיה צורך במשרד ממשלתי בהיקף מלא ובמנגנון הפוליטי העומד בראשו. עיקר תפקיד המדינה בתחום הבריאות יצטמצם לקביעת תקנות וחוקים הנוגעים לבריאות ציבורית, כגון איכות מים, איכות אויר, מניעת מגיפות ומחלות מדבקות, הערכות למצבי חירום וכדומה. חלק ניכר ממשימות אלה יבוצעו על ידי חברות ייעוץ פרטיות. במשרד הפנים תוקם מחלקת הבריאות שתתמודד עם תחומי האחריות הממשלתית. המחלקה תנוהל על ידי מנהל מחלקה במקום שר. סוברו במקום וולבו. צפוי חיסכון שנתי של מיליארדי שקלים. ביטול משרד הבריאות יאפשר הקטנה נוספת של המיסוי והעלאת הכנסות הציבור.