אתם כאן: עמוד הבית
למה מתנדבת חברה גדולה לתרום סכומים אדירים למדינה? הרי יכלו גם לא לשלם – אי אפשר להכריח לחלק דיבידנדים. כדי לשפר תדמית של חברה אפשר לתרום לצדקה עשרות מיליונים, אבל 2 מיליארד? מה נלחש לחברות באוזן?
מדינה, בה מערכת כלכלית מצליחה ומוניטין מקצועי מעולה – הופכים ל"אויב הציבור" – היא מערכת חולה, מעוותת. שירותי מרפא ליצוא יהפכו את ישראל למרכז רפואי עולמי ולענף יצוא שישווה וישיג את תעשיית ההי-טק.
במקום לשנות את הסביבה העסקית המציאו את החוק לעידוד השקעות הון. במסגרתו קיבלו המאושרים כ-60 שנה של הטבות ומענקים. ממשלה ש"מעודדת" תעשייה מפרסמת ברבים שלא כדאי להקים תעשייה בישראל, אחרת לא צריך "לעודד".
כאשר מטיפים לנו שהצלחה כלכלית עלולה להזיק – צריכה נורת אזהרה אדומה להבהב, מעליה כתוב: "זהירות, עיוות כלכלי". לא ההצלחה היא הבעיה, אלא העיוותים בכלכלה המקומית - הם עלולים להפוך הצלחה ל"אסון לאומי".
מטרת כובד הרגולציה היא "הגנה על המשקיע". נניח שזה נכון והכרחי. אז בואו נשאיר את הבורסה באחד העם עם הרגולציה שאמורה להגן – אבל נאפשר הקמת בורסות מתחרות שלא יהיו כפופות לרגולטורים רק לתקנון פנימי עצמי.
שי אגסי רשאי היה לצפות שממשלות יסבסדו אותו מכיסי משלם המסים - למה לא? על אנרגיית שמש ורוח לא שורפים כסף? תמיד חשדנו שזו "התכנית העסקית" האמיתית כי הערכנו את תבונתו. אולי חשדנו בכשרים...
שתי יוזמות התחילו לפני 3 שנים: האחת חברה ממשלתית, להקמת שוק סיטונאי חדש לירקות ליד חיריה – פשוט יחסית. השנייה – פרויקט מגדלי מגורים מורכב של גינדי במקום השוק הישן בת"א. נחשו מה קורה אחרי שלוש שנים?
השביתה נגד "השמים הפתוחים" הסתיימה בצ'ק שנתי של כ-500 מיליון שקל שאנחנו, משלמי המסים, נרשום לפקודת אל על "לכיסוי הוצאות האבטחה". הסכום הענק לאבטחה של פחות מ-50 מטוסים בלתי סביר בעליל. בואו נעשה חשבון.
זו כותרת כתבה בדה מרקר. התשובה המתבקשת: "מה אכפת לכם, זה לא עניינכם". חברה ציבורית היא עסק פרטי של אלפי שותפים. ה"ציבוריות" שלה מוגבלת לציבור בעלי מניותיה, ל"עם ישראל" אין חלק ונחלה בחברה הציבורית.
הרפורמה שמוצעת ב"קו ישר" היא "אוטופיה" פוליטית. אבל החלופה גרועה יותר: הר החוב ימשיך לצמוח, שכר העבודה בחברה ויתר "זכויות העובדים" ימשיכו לטפס, אין סיבה שגם "דור הנכדים" לא יצטרף למשפחת מקבלי התלושים.