הכשל

דמוקרטיה בישראל - הרמת מסך

דמוקרטיה ישראלית - תיאוריה מול ביצוע

שלטון העם. שלטון הרוב. מכיוון שמיליוני אזרחים לא יכולים לקבל החלטות הנוגעות לניהול מדינה בעצמם, עליהם לבחור נציגים לכנסת. נציגי העם, חברי הכנסת, שואבים את סמכותם מהעם, מייצגים את כל שכבות העם ומאשרים חוקים. 120 נציגים הם גוף מסורבל למדי שבוחר (או מאשר), בדרך כלל מתוך עצמו, גוף מצומצם יותר שיעסוק בביצוע – הממשלה. אך מה לעשות, הממשלה מתנפחת לעיתים לעשרות שרים שמתקשים אפילו למצוא מקום ישיבה סביב השולחן – כך אי אפשר לקבל החלטות. לכן, ממונה מתוכם "קבינט מצומצם" שמתוכו מתגבש, מאותן סיבות, מטבחון אינטימי והחלטי... נראה כי עיקר זמנם ומרצם של הנבחרים הוא קודש להתכסחות וחתרנות בינם לבין עצמם.

השיטה מכונה "דמוקרטיה ייצוגית" לפיה העם בוחר נציגים, שבוחרים נציגות מצומצמת ואלה בוחרים נציגות עוד יותר מצומצמת. לבסוף... החמישייה הפותחת טוענת לייצוג "רצון העם"...

"בעיית הסוכן" - הדמוקרטיה סובלת מתסמונת זו. חבר הכנסת הוא "סוכן" של ציבור בוחריו. מיד לאחר בחירתו הוא ישתמש בסמכויותיו כדי לקדם, קודם לכול, אינטרסים אישיים על חשבון אינטרסים של הציבור שמינה אותו.

הממשלה הזמנית

מייד לאחר מלחמת העצמאות הוקמה ממשלה זמנית שאמורה הייתה לכהן עד לבחירות שיוכרזו על פי החוקה. חוקה מעולם לא נוסחה והדמוקרטיה הישראלית המשיכה להתגלגל.

הממשלה הראשונה, בראשותו של דוד בן גוריון, כיהנה 20 חודשים. תקופה קצרה לכל הדעות. ממשלה זמנית. מסתבר, שכמעט כל ממשלות ישראל, בימים ההם ובזמן הזה, היו זמניות מאד... 

אורך חייה הממוצע של ממשלה בישראל עומד על כ- 24 חודשים. אורך קדנציה ממוצעת של ראש ממשלה עומדת על כ- 32 חודשים (פחות משלוש שנים) ושר מכהן בממוצע כ- 20 חודשים. כלומר, לעיתים תכופות התחלפו ממשלות תחת אותו ראש ממשלה. מה כבר יכול "לבצע" ראש ממשלה, ראש הרשות המבצעת, במשך 24 חודשי כהונת ממשלתו? בששת החודשים הראשונים הוא עסוק במלחמת ההקמה וספיחיה. בששת החודשים האחרונים הוא עסוק בקרבות הישרדות ודעיכה של ממשלתו. בעשרת החודשים שביניהם מוקדש רוב זמנו למאבקי יוקרה ותככים בין שריו, מארבים של מתנגדיו, טיפול באיומי עסקנים וקבוצות לחץ ושמירה על התחת במוסדות מפלגתו. תמצית הממשל הישראלי הזמני

רק שלוש פעמים מאז קום המדינה הצליחה כנסת-ישראל לסיים קדנציה מלאה של 4 שנים... (ראו בטבלה הדגשה בצהוב) ואם ממשלה מכהנת כ-24 חודשים, מה משך כהונתו של מנכ"ל המשרד? על כך משיבה נציבות שירות המדינה: "...תקופת הכהונה הממוצעת של מנכ"לים במשרדי ממשלה הינה שנה וחצי".

ייתכן שבכל זאת הצלחנו להגיע לאן שהגענו דווקא בזכות ה"אין ממשלה"... 

Orech kadenzia

עקרון הפרדת הרשויות – שחיקה

המוסדות הדמוקרטיים ניצבים לכאורה על שלוש רגליים – הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. שלוש רשויות נפרדות שהאחת אינה מעורבת במעשיה של האחרת וכל אחת מאזנת ומבקרת את הרשויות האחרות. הרשות המחוקקת בישראל היא הכנסת. הממשלה היא הרשות המבצעת ואילו העבריינים נותנים את הדין בפני הרשות השופטת.

בפועל קיימת הפרדה, טובה למדי, רק מהרשות השופטת מערכת המשפט שומרת על עצמאות והפרדה מיתר הרשויות. שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת – הכנסת והממשלה – חופפות ומעורבות האחת בשנייה. יש תקופות בהן לפחות 30 חברי כנסת (אלה מהמחוקקת...) חברים בממשלה בתפקידי שרים וסגניהם. החל מממשלת שרון השניה (2003) יושבים סביב לשולחן הממשלה למעלה מ-40 שרים  וסגני שרים. שרי הרשות המבצעת, מעורבים עמוקות בחקיקה ואילו חברי כנסת מעורבים בעשייה השלטונית, או בבלימתה...

מצע המפלגה לבחירות 

המצע אותו מחברים בכירי המפלגה ערב הבחירות, אמור להיות מסגרת ההסכם שבין הבוחרים למפלגתם. תעודת הזהות של המפלגה – מחויבות לדרך ולקו רעיוני. בפועל, "עבודה בעיניים"... נראה שהציבור הפנים מצב זה ומתייחס למצעי המפלגות בהתאם. במסע הבחירות ב- 1992, הגיש ח"כ חיים רמון תלונה לוועדת הבחירות המרכזית, כי הליכוד משמיץ ומסית נגד מפלגת העבודה בפרסומיו כי מפלגת העבודה תנהל מו"מ עם אש"ף ועראפת... לא חלפה שנה ואכן החל מו"מ עם עראפת. בוחרי הליכוד, עשור לאחר מכן, לא העלו בדעתם כי אריאל שרון, כראש ממשלה מטעמם, "יעקור יישובים מארץ ישראל"... ואכן כך קרה.בוחרי "שינוי" (טומי לפיד) לא חלמו כי מפלגתם תַתְנֶה הצבעה בכנסת בהעברת תקציבים לסקטורים ייחודיים, כדרכן של המפלגות החרדיות... אך בתחילת שנת 2005 התחַרדו מעשי "שינוי" והצבעתם בכנסת לטובת ה"התנתקות" הותנתה בהזרמת מאות מיליוני שקלים לסקטור "שלהם", האוניברסיטאות.

לפני הבחירות מנפנפים במצע המפלגה ואילו אחריהן יטען הפוליטיקאי כי "התנאים השתנו"... "הפוליטיקה היא אומנות האפשר"..."הכורח הקואליציוני מאלץ להתפשר"... היה מצע?

מקומן של הבחירות לכנסת

הבחירות לכנסת הן בראש ובראשונה מאבק, בין קבוצות עסקנים, על הקִרבה למעגל הכוח המרכזי. מעגל המספק טובות הנאה מתקציב המדינה לחבריו. אי אפשר לצַפות ממיליוני מצביעים שייקחו חלק בתכלית צינית זו; לכן, חייבות קבוצות העסקנים הפוליטיים לפזר עשן ולהתהדר בהצהרות של "טובת הציבור" אליו הן פונות ולהציב בראשן דמויות משכנעות שיסחפו מצביעים. תתכן תקופה בה תקום מפלגה שתסחוף אלפים בשם רעיון מסוים. הניסיון מלמד שלא ירחק היום וגם מפלגה זו תשתלב בכללי המשחק...

ראשי מפלגה, גם אם יהיו אידיאליסטים נקיים מכל רבב, יוחלפו על ידי "מוסדות המפלגה" אם לא יספקו את הסחורה לגוף שהם גוררים. ראש מפלגה שיתעקש שלא לחלק ג'ובים, מינויים ותקציבים למעגלים המקורבים, מכריז בזה על התאבדותו הפוליטית. הצלחתו, יושרו, או פעילותו הציבורית לא יעזרו כאשר יובל לגיליוטינה הפוליטית.

קול אחד שווה לכל אזרח – האומנם? 

כוח ההשפעה אינו מתבטא ביום הבחירות, אלא במבחן התוצאה המתמשך שלאחריהן. הדמוקרטיה הביורוקרטית הישראלית מעניקה כוח-יתר לקבוצות מאורגנות שיכולות לרכז איום על הפוליטיקאים. כוחו של עובד נמל, לדוגמה, גדול בהרבה מכוחו של אזרח אחר מן השורה. כוחו של חבר בלובי במרכז מפלגת העבודה גובר על כוחה של הקשישה מנהריה.

כוחן הפוליטי העדיף, של קבוצות הלחץ, יוצר מנוף להטיית ברז-התקציב לכיוונן... ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה, ככל שהפוליטיקאים שולטים בחלק גדול יותר של העברות הכספים – גדל הרווח הכלכלי של קבוצות הלחץ.

כוח פוליטי עדיף ניתן גם למפלגה קטנה אשר הנסיבות יצרו לה מעמד של "לשון מאזניים" – מפלגה שעצם הצטרפותה לאחד משני הגושים הגדולים תטה את הכף ותקבע איזה גוש ישלוט וירכיב את הממשלה. מעמד זה מאפשר למפלגה הקטנה להשיג טובות הנאה ועמדות בכירות למנהיגיה ועסקניה מעבר למשקלה הכמותי בציבור. מסתבר שגם מפלגות גדולות יכולות להיות "לשון מאזניים" ולערער את יציבותן של ממשלות. העלאות חוזרות של אחוז החסימה (מינימום הקולות הנדרש למפלגה כדי להיכנס לכנסת) לא הגדילו את יציבות הממשלות, לא מנעו סחיטת כסף והטבות מתקציב המדינה כתנאי להצבעה. אחוז החסימה מתפקד אך ורק כחומת מגן מפני כניסת מתחרים חדשים לגילדה של חברי הכנסת, כמו העלאת הקושי במבחני לשכת עורכי הדין.  

אז מהו בעצם התהליך הדמוקרטי בישראל?

התהליך הדמוקרטי קובע את כללי המשחק להחלפת קבוצת המקורבים לצלחתאו לשינוי בהרכבה: "עד עתה אתם בזזתם... עכשיו תורנו..."

מלבד הביזה, בה משתתפים כמעט כולם – איש איש לפי כוחו – קיים גם משחק משיכת חבל אידיאולוגי לכיוון זה או אחר: ראש ממשלה אחד מקטין מיסים וקצבאות, הבא אחריו יעלה אותם ואת שכר המינימום – תערובת די מקרית של ביזה ואידיאולוגיה.

מדוע שונאים הפוליטיקאים משאלי-עם?

משאל-עם מנטרל את כוחם של "המייצגים", חברי הכנסת. ההחלטה מתקבלת על ידי כל העם מעל לראשם של חברי הכנסת. העברת נושא למשאל-עם נוטלת מכוחו של הפוליטיקאי לסחור בקולו בכנסת עבור תמורה מיידית. האפשרות לקומבינות פוליטיות נמוגה, או לפחות נחלשת מאד.

החליל לפיו רוקדים חברי הכנסת 

פוליטיקאי "נאמן", בדרך כלל, לקבוצה בה הוא תלוי לבחירתו מחדש. פוליטיקאי "מייצג" בעיקר קבוצה זו, המהווה את בסיס כוחו הפוליטי. לכן, אין שחר לאמונה כי חברי הכנסת מייצגים את העם על מגוון דעותיו. העם אינו קובע מי יהיו רוב חברי הכנסת.

בבחירות בישראל העם קובע, בדרך כלל, את גורלם של כ- 24 חברי כנסת – לכל היותר. רק עתידם של המועמדים האחרונים בכל רשימה נקבע בבחירות. מקומם של יתר המועמדים (במקומות "הריאלים") מובטח. מקומם הגבוה ברשימה של יתר חברי הכנסת מבטיח, שגם במקרה של החַלשות המפלגה, הם יישבו בכנסת. מקומם בכנסת מובטח לא על ידי העם, אלא על ידי חברי המפלגה, מרכז המפלגה, ולרוב – מטבחון העסקנים המצומצם...

למה? למה הם רצים לכנסת?

"כולנו ראינו מה מוכנים אנשים לעשות כדי להיבחר לכנסת... למה? תמיד היו רבים שמשאת נפשם הייתה 'לשרת את הציבור'... יש עדיין כאלה שמבחינתם חברות בכנסת נחשבת לדבר מכובד... כוח?... רק מספר קטן של חברי כנסת זוכים למעמד המעניק לבעליו כוח פוליטי של ממש...

...מה שהשתנה זה, שחברות בכנסת משתלמת יותר מאי-פעם גם מבחינה כלכלית. במהלך השנים הצליחו חברי הכנסת להוסיף למשכורתם המכובדת שורה של הטבות, המסתכמות בהרבה מאד כסף ונוחות. פנסיה נאה, אפילו תמורת שירות קצר בכנסת, הוצאות רפואיות, טלפונים חינם לכל החיים, תקציבים גדולים ל'קשרים עם האזרח', המנוצלים בעיקר כדי להיטיב עם האזרח חבר הכנסת... מכונית צמודה. וזה עוד לא הכול.

עכשיו תנו מבט בגלדיאטורים המתמודדים בזירת הפריימריס. רבים מהם, אולי רובם, אינם מחזיקים בתפקידים חשובים או מכניסים בסקטור האזרחי... רבים מבין המועמדים הם אנשים שחיים על חשבון הציבור, בתפקידים שונים, שרבים מהם נתפרו עבורם, ושההכנסה בהם אינה מי-יודע-מה. יש ביניהם גם כאלה שאינם עושים דבר, והם מחפשים תעסוקה. לקטגוריה הזאת אפשר להכניס את אנשי הצבא לשעבר, שאחרי פרישתם מתקשים למצוא תעסוקה. אז הם הולכים לכנסת. מה גם שלעבודה הזאת הכי קל להם להתקבל – הם לא צריכים להוכיח כישורים, או אינטליגנציה, בעצם שום דבר. בשביל ישראלים רבים, מספיק שהם היו קצינים בצבא... כנסת ישראל... היום היא גם מקום פרנסה לאנשים המתקשים למצוא עבודה מועילה." (מתי גולן, גלובס 03.12.02).

חברות בכנסת היא ג'ובקריירה, קידום מעמד כלכלי וחברתי – שאיפה שאינה שונה מזו של כל אחד מאתנו בכל תחום אחר. הליך דמוקרטי אופטימאלי צריך לסנן אל הכנסת את הנציגים המוכשרים וההגונים.

מה עושה ראש ממשלה?

נראה, שעיקר האנרגיה של ראש ממשלה מוקדש למאבקי שרידות בתפקיד. האיומים אינם רק ממפלגות מתחרות, אלא נובעים פעמים רבות מקבוצות לחץ שבתוך מפלגתו. ברוב המקרים, הוא אכן לא מצליח לשרוד והבחירות מוקדמות. כך קרה לבן גוריון, אשכול, גולדה, בגין, רבין, נתניהו, ברק ושרון... שלא לדבר על "זמניים" כגון משה שרת ושמעון פרס... 

שלטון קבוצות הלחץ

בהעדר חוקה שמגבילה את אפשרות העברת כסף מהאזרחים אל קבוצה מסוימת באוכלוסיה, נוצרות בכל משטר דמוקרטי קבוצות לחץ.קבוצת לחץ היא קבוצת אזרחים ששואפת להשיג לחבריה הטבות מיוחדות על חשבון יתר האוכלוסייה. להטבה פנים רבות. ההטבה יכולה להתבסס על הגנה מיבוא מתחרה של מוצר מסוים, סובסידיה לתעשייה מסוימת, חוק שמקשה על תחרות בחברי הקבוצה. בכל מקרה, חברי קבוצת הלחץ זוכים למעמד ייחודי ולהעדפה שנשללת מיתר הציבור. 

קבוצת לחץ, מעצם הגדרתה, חייבת לייצג מיעוט (אילו יצגה רוב בציבור – לא היה צורך בהתארגנות). כדי שהלחץ יניב חקיקה שתיצור הטבה לחברי הקבוצה  –צריכה הקבוצה לרכז כוח פוליטי. כוח פוליטי מושג רק אם חברי הקבוצה מסוגלים לאיים בגרימת נזק לפוליטיקאים שמסרבים לתמוך ב"רעיון", או להיפך – לצ'פר פוליטיקאים תומכים. אם לקבוצת הלחץ אין יכולת כזאת, היא תיצור שותפות זמנית עם קבוצות לחץ אחרות לגיבוש כוח משותף אשר יניב את היכולת. 

נובע מכך, שהקבוצה שהכי פחות מיוצגת בכנסת היא הציבור בכללותו... הציבור הדומם... עד כדי כך שאפילו נושאים שלכאורה הם עניין ל"ציבור בכללותו" כגון מדיניות חוץ או ביטחון הופכים לעיתים קרובות לחלק מהליך המסחר הפוליטי בין קבוצות הלחץ. כלומר, התניית הצבעה בעניין כלל-לאומי בויתור לטובת אינטרס כלכלי צר של קבוצת מיעוט.

שלוש מזכויות היסוד בדמוקרטיה סוציאליסטית:

ה"זכות" לקבל כסף ללא עבודה

מאה שנות שטיפת מוח סוציאליסטית ביססו "זכויות" לכסף שלא תמורת עבודה. המדינה מפעילה כוח (כפיית גביית מיסים) על חלק מאזרחיה כדי לממן את ה"זכויות" של החלק האחר – הנהנה. הזכות לכסף שלא תמורת עבודה הפכה לאידיאל מוסרי. את פרי עמלו של האזרח העובד והמצליח יש להחרים. היפוך היוצרות המוסרי, שהתבסס במהלך מאה שנים, הצליח לא רק בזכות הכרה נרחבת בצדק המחשבה הסוציאליסטית, או הקומוניסטית, אלא גם בזכות פגם "קטן" בחוקה הדמוקרטית – הכוח שניתן לפוליטיקאים להחרים בקלות חלק מרכושו של אזרח א', לגזור נתח לעצמם, ואת הנותר להעביר לאזרח ב'.

הסופר ג'ורג' ברנרד שאו אמר על כך:

 

פוליטיקאי שלוקח מפול ונותן לפיטר, תמיד יוכל לסמוך על תמיכתו של פיטר ".

הזכות לעושק הזולת

במסגרת האידיאולוגיה של מדינת הרווחה, המקובלת כיום על הרוב, יצרו הפוליטיקאים רשימה מתמשכת של "זכויות": זכויות הקשישים, זכות לתעשיין להגנה מיבוא מתחרה, זכות לדמי אבטלה, זכות להשלמת הכנסה, זכות למענק מהמדען הראשי, זכויות לאמהות חד-הוריות, זכות למגורים, זכות לעבודה. 

"זכויות" אלה אינן חלק מזכויות האדם הבסיסיות הואיל ויישומן כרוך בהפעלת כפייה באמצעות השלטון על אזרחים אחרים, החרמת רכושם ופרי עמלם, בדרך של מיסוי, והעברת הכסף הנותר (לאחר שהממסד הפוליטי גזר את חלקו הגדול) אל הנהנים מה"זכויות". "זכות" שמימושה כרוך בהפרה של זכויות הזולת אינה זכות טבעית.

גביית מסים בכוח על ידי הממסד הפוליטי (הקרוי בהקשר זה – "המדינה") והעברתם כסובסידיה לתעשיין או לקואופרטיב אוטובוס, או כמשכורת עתק לנתב בנמל אשדוד, או לאם חד-הורית אינם מימוש זכות כלשהי, אלא גזל חוקי של משלם המסים. ההעברה מתבצעת אל אחד ממעגלי התמיכה של הפוליטיקאי, יוזם הזרמת הכסף. 

בעידן החדש תוכל להתארגן עמותה לעזרה לקשישים אבל ספק אם תקום עמותה שתגייס תרומות עבור יזם הייטק או תעשיין שמעוניין להעביר את מפעלו לאשקלון...

דמוקרטיה :

 

"שני זאבים וכבשה מצביעים על מה לאכול לארוחת צהריים".

בנג'מין פרנקלין (מדינאי וממציא אמריקאי במאה ה-18).

זכות ה"מגיע לי"

הדרישה מופנית מצד הקבוצה הדורשת אל יתר הציבור באמצעות הפעלת לחץ על הממסד הפוליטי

  • מגיע לי כי אני מסכן.
  • מגיע לי כי אני מקופח.
  • מגיע לי כי נהגתי שלא באחריות, יש לי 10 ילדים ואין לי כסף.
  • מגיע לי כי אני לא רוצה להתלכלך בעבודה.
  • מגיע לי כי אני רוצה ללמוד גמרא ותלמוד כל היום.
  • מגיע לי כי הקמתי מפעל בנגב.
  • מגיע לי כי אני גר בנתיבות.
  • מגיע לי כי יש לי רעיון לפיתוח שווארמה ננו-אלקטרונית.
  • מגיע לי כי אני חולה.
  • מגיע לי כי אני שחקן קולנוע ישראלי.
  • מגיע לי כי אני סטודנט.
  • מגיע לי כי אינני יכולה ללדת ילדים.
  • מגיע לי כי ילדתי זה עתה.
  • מגיע לי כי אני אם חד-הורית.
  • מגיע לנו כי אנחנו תיאטרון עירוני.
  • מגיע לנו כי אנחנו רוצים דירה.
  • מגיע לי כי אני חקלאי ולא ירד די גשם.
  • מגיע לי כי אני חקלאי והיה שיטפון.
  • רוב הציבור מסכים לפילוסופיה ולדרך, בעיקר משום ששוכנע במשך מספר דורות שזו הדרך ואין אחרת. ההסכמה היא בנפש חצויה – אין אזרח שמשלם מיסים בהתלהבות, כולם מנסים להתחמק ומעדיפים ש"מישהו אחר" ישלם עבור "הזכויות."

לא הפוליטיקאים הניחו את הבסיס לאותן זכויות, אלא הוגי דעות ואינטלקטואלים של הזרם המרכזי במחשבת התקופה – זרם השמאל הסוציאליסטי. פוליטיקאים אימצו את הרעיון בשמחה בזכות המסר הפופוליסטי הקליט (לקחת מהעשירים ולחלק לנצרכים) ובזכות היתרון האלקטורלי שטמון בו (מי יתנגד לקבלת קצבה ללא עבודה?...) – הכוח שבאחיזה בברז חלוקת הכסף.

"מדינת הרווחה" מנתקת את הקשר בין מה שאזרחים מייצרים לבין מה שהם צורכים. שכבות רחבות באוכלוסיה מחונכות ומפנימות שכסף, מוצרים ושירותים הם תוצאה של חלוקה שרירותית כלשהי על ידי הממסד ולא תוצאה של עבודה, השקעה ומאמצים.

שני עולים חדשים נפגשו מספר שנים לאחר עלייתם:

איך הסתדרת שואל האחד? גרוע, משיב השני – אני עדיין עובד...

משטר דמי החסות – "פרוטקשן" 

אין חשיבות לגודל הקבוצה הטוענת ל"זכות" מסוימת. חשובה יכולת הקבוצה להזיק לציבור. כוחם של כ-17 נתבים בנמל אשדוד גדול מכוחם של 15,000 נהגי מוניות.

מדינת הרווחה מחלקת את האוכלוסייה למאות קבוצות של "מגיע לי". מגיע לי חלק מהעוגה. אזרח יכול להשתייך למספר קבוצות גם יחד: חקלאי יכול גם להיות אב לעשרה ילדים וגם לגור באזור בעל "עדיפות לאומית". הקבוצות נבדלות ביניהן בהיקפן ובמידת התארגנותן לכוח מלוכד ופעיל. חלק מהקבוצות הגדולות פאסיבי לחלוטין אך פגיעה בהטבות המוזרמות אליהן עלולה לפגוע קשה בפוליטיקאי היוזם. לדוגמה: ציבור הזכאים לקצבת זקנה גדול. ציבור זה בלתי מאורגן, אך קיצוץ בקצבאות זקנה עלול לעלות ביוקר לפוליטיקאי היוזם.

התחרות בין הקבוצות באוכלוסייה היא על גרימת נזק. קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, חסימת דרכים, או הבערת צמיגים תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנית אידיאולוגיה שמצדיקה את ה"זכות" לקבל כסף שלא תמורת עבודה. במשטר קפיטליסטי, לעומת זאת, התחרות היא על ליבו וכיסו של הצרכן כי הממשלה לא מעבירה כספים מאזרח לאזרח.

בחברה סוציאליסטית "זכויות" נקבעות לפי כוח הקבוצה להזיק.

התחרות קשה. עשרות ומאות קבוצות באוכלוסיה טוענות בשם "צדק חברתי", לזכות לגזול את כספי האדם העובד. קבוצות לחץ מתוחכמות שוכרות "גובי זכויות" (על משקל גובי-חובות) כדי לפעול למענם בקרב פוליטיקאים שסומנו כמטרה ללחץ. איש המקצוע נקרא – לוביסט  – תפקידו לארגן לובי (שדולה) בקרב הפוליטיקאים כדי שיהפכו את הגזל לחוקי. הלוביסט, דומה במקצת לשליחו של סנדק הפשע המאורגןיסביר לפוליטיקאי בשפה ברורה, מובנת ובארבע עיניים את התועלת שתצמח לו מהתמיכה ב"חוק החברתי" ואת הנזק הפוליטי שעלולה להסב לו השדולה אם יסרב. נושא הפגישה הסגורה ביניהם לא ייסוב על "צדק חברתי" ו"שוויון", אלא על הצעות שאי אפשר לסרב להן... הפוליטיקאי במצור. עשרות קבוצות ולוביסטים פונים אליו, כיצד יבחר איך לחלק את הכסף ביניהן? – צדק? שוויון? – הקריטריון היחיד לפיו ישקול הוא כוח  כוחה של השדולה להזיק  לו פוליטית.

צדק או כוח?

אין דרך אובייקטיבית לקבוע מי זכאי ולכמה, או לאיזה קבוצה מגיע יותר ועל חשבון מי. מרגע שנוצרת זכאות לכסף שלא תמורת עבודה, מתבסס הקרב על עוגת החלוקה – אין קריטריון חלופי זולת הכוח. השאלה אם לתמוך באגודות ספורט או באברכים אינה שאלה של צדק אלא של כוח פוליטי. השאלה מה צודק יותר – תמיכה בתיאטרון הבימה או קצבה לקשישים גם היא נותרת ללא מענה. אין דרך לקבוע מי צודק יותר.

במערכת בה התמורה לעבודה לא קובעת, השרירים הם שקובעים את הצדק. לכן, אין לבוא בטענות דווקא אל החרדים או אל עובדי חברת החשמל כאשר אלה כללי המשחק.

המניע – רווח פוליטי

פוליטיקאים מתחרים ביניהם על חלוקת כסף ושווה כסף לקבוצות באוכלוסייה. אידיאולוגיה נבנתה סביב השיטה. הפוליטיקאי נלחם למען קצבאות לסקטור מסוים לא בגלל שליבו הרגיש נשבר, אלא בזכות הרווח הפוליטי הצפוי לו. כמובן, בראיון בטלוויזיה הוא יצדיק את מהלכיו בנימוקי "צדק" ו"שוויון".

פוליטיקאי פועל למען הקריירה הפוליטית, למען האינטרסים האישיים שלו; פעמים רבות קבוצות הלחץ שהוא מייצג יוצאות נשכרות... אלה כללי המשחק... 

עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו באופן שהם תלויים בו כדי לזכות בכסף. כך מובטח המשך תמיכתם בו. ככל שאזרח ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. כמובן, קיים גם מעגל גדול של תומכים אידיאולוגים שמאמין ברטוריקה האידיאולוגית שהפוליטיקאי משמיע. בנוסף, יש ותמיכה ציבורית בפוליטיקאי מבוססת על תדמית. סומכים על האישיות שתעשה את הראוי לעשות, למרות שקשה להבחין באידיאולוגיה של האיש. רבים מסבירים כך את התמיכה הרחבה באריאל שרון בקדנציה האחרונה שלו.

כל שר בממשלה הוא מוקד כוח בפני עצמו. במעגל הראשון ממוקמים אנשי סודו ועוזריהם; המעגל השני יכול להכיל, לדוגמה, קבוצת חברים שמונו על ידו לתפקידים בכירים במוסדות שונים (שזו ההצדקה העיקרית לקיומם של המוסדות...); במעגל השלישי נמצאים קבוצת חברי מרכז המפלגה ומועסקים אחרים בג'ובים שחולקו על ידי המעגלים הפנימיים. המעגלים גדלים ומתרחבים, נוצרת חפיפה עם מעגלים של פוליטיקאים אחרים במסגרת המחנה, המפלגה, הקואליציה או בריתות זמניות. במעגל הכוח החיצוני של פוליטיקאי מסוים יכולים להיות, לדוגמה, עובדי התעשייה האווירית, אגד, או ציבור האמהות החד-הוריות. ככל שהמעגל חיצוני יותר, קשה לפוליטיקאי שבמוקד לשלוט בו ולהבטיח את תמיכתו. הוא ימשיך להזרים אליו כספים מחשש לאובדן התמיכה המשוערת של מעגל זה.

משחק המעגלים הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה. המסה הגדולה של המצביעים למפלגה מושפעת יותר מאידיאולוגיה ותדמית, אך מקומו של הפוליטיקאי הבודד בסולם הפנים-מפלגתי מושפע יותר ממעגלי הכוח.

 

.be

 

 

על רקע משחק צבוע זה, מפתיעה הכֵּנות בה השיבו חברי מרכז הליכוד באחת מהאסיפות (2002), לשאלה רטורית של השרה לימור לבנת: "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?" – "כן!!!" שאגו מאות מחברי מרכז הליכוד לתדהמתה. לימור לבנת הרי ידעה את התשובה הנכונה, אך היא ציפתה לקוד ההתנהגות המוסכם: השפלת מבט ותשובה חרישית: "לא – נבחרנו כדי לעזור לשכבות החלשות..."

מי אשם? 

המעיין בעיתונים משנים קודמות, או בדו"חות מבקר המדינה, ילמד שהתופעות חוזרות לרוב על עצמן. נראה שרוב הבעיות הבסיסיות הן תופעת קבע, חלקן העמיקו. גם התירוצים הרשמיים למצב לא השתנו בהרבה – השלטון תולה תמיד את האשמה ב"נסיבות אובייקטיביות" ("ספקולנטים", המצב הביטחוני, המשבר העולמי) ובמקרים רבים מאשים את האזרחים ברעות החולות: שחיתות, כוחניות, העדר מוסר-עבודה, הון שחור, ירידה מהארץ והעדר ערכים.

האשמה אינה באזרח, בעם, ב"אופי הישראלי", "במצב הביטחוני" או בפקיד זה או אחר. אשמה בעיקר השיטה הכלכלית-חברתית-פוליטית וכמעט כל הרע הסובב אותנו נובע ממנה. הדמוקרטיה הסוציאליסטית הישראלית.

מהי ה"שיטה"?

עיקרה – תלות מוגזמת של האזרח בשלטון המרכזי, בממסד הפוליטי, בפקידיו, וצמצום חופש הפרט בתוקף מאות חוקים מיותרים בכל התחומים. המשכה – בכורח להשיג אישור, רישיון, זיכיון, סובסידיה, מענק ממשלתי, "מפעל מאושר", פרוטקציה, והתמודדות עם מכשולי הרגולציה. מעמדם הכלכלי של שכבות נרחבות בציבור נגזר מהשתייכותם לקבוצה מיוחסת, או במידת הכוח להזיק ולשבש את אורח החיים (עירייה, ביטוח לאומי, חשמל, נמלים, בתי חולים, בנקים).

הממסד הפוליטי הקים במשך השנים מאות איגודים ממשלתיים וציבוריים (חברות ממשלתיות, עמותות, רשויות, מועצות שונות וכדומה) המאפשרים העסקה ישירה ועקיפה של מאות אלפי אנשים, משרות לבכירים, כיבודים ומינוי דירקטורים – באמצעותם ניתן לשלוט בציבור עובדים ו"אוכלי חינם" נרחב שתלוי לפרנסתו בממסד הפוליטי ויכול להחזיר לו טובה. במקביל, צומח ללא הרףסקטור מועסקים ממשלתי רחב היקף שמאפשר חלוקת ג'ובים: החל ממשרת שגריר, דרך העסקת "הבן של ____" בקונסוליה במיאמי וכלה במינוי של מנהל בית ספר ביישוב ערבי קטן. באירוע סגור של פעילי ליכוד אמר ח"כ איוב קרא: "...אני שמח שהצלחנו להשחיל אנשים שלנו למשרד החינוך בזכות סיועה של שרת החינוך לימור לבנת..." באותו אירוע הוא גם הבטיח להמשיך ולתגמל את פעילי המפלגה במינויים שונים... (אילאיל שחר, מעריב 9.8.2002).

במקביל דאגו הפוליטיקאים לבניית "סקטור פרטי" מטעמם. במשך עשרות שנים הוזרמו כספים ממשלתיים בדרכים ישירות ועקיפות לתעשיינים, מלונאים ואנשי עסקים אחרים (שר האוצר המנוח ספיר הצהיר בשנות השבעים: "אני עשיתי 2000 מיליונרים...") סקטור פרטי זה לא הוקם בחלקו הגדול ע"י כוחות השוק, אלא ע"י הממסד הפוליטי וכך הפך לעושה דברו ולצד שמעוניין בהנצחת ה"שיטה".

עם השנים צמחו איגודים אלה וצברו כוח עצמאי, כלכלי ופוליטי בתוקף מונופולים וחוקים "להגנת העובדים". הזכות לקבלת כסף שלא תמורת עבודה עוגנה חוקית. היוצרות התהפכו הגולם קם על יוצרווהפוליטיקאים, החוששים לכיסאם, נכנעים לסחטנות המונופולים הציבוריים, איגודי העובדים, ו"הקפיטליסטים המקורבים"  על חשבון הציבור.

שיטה זו המלווה אותנו מאז שנות העשרים, טרם הקמת המדינה, מאפשרת למפלגות השולטות להעניק טובות-הנאה כלכליות למקורביהן ובדרך זו לחזק את שלטונן. שיטה זו הפכה את המדינה לכמעט אנארכיה, שבה נקבעים דברים לפי הכוח להזיק ולא לפי הכישרון לבנות, לייצר ולמכור. ככל שאתה חזק יותר וקשריך הפוליטיים טובים יותר, כן גדלים סיכוייך להתעשר. משחק-כוחות זה מתבטא בשחיתות, בשביתות אלימות, איומים ושוחד. "שיטה" זו החלה להתערער לקראת סוף שנות השמונים, אך קצב השיפור איטי ביותר.  דמוקרטיה של מקורבים.

שמאל או ימין, חילוניים או דתיים – העיקרון זהה

שום שלטון או ממסד פוליטי לא ישרדו אם יצהירו ויגלו את מניעיהם האמיתיים – ביצור וביסוס המעמד החברתי והכלכלי של עצמם ושל מקורביהם – כיסם הפרטי. 

שטיפת המוח, להסתרת המניעים הפוליטיים האמיתיים, מתבססת על סיסמאות קליטות ופזמונים החוזרים על עצמם במשך עשרות שנים: מפלגות השמאל גנבו כסף עבור מקורביהם תחת סיסמאות ה"סוציאליזם", ה"דאגה לשוויוניות", עליונות ה"התיישבות העובדת" ו"שמירה על ההגמוניה הפועלית"... למפלגות הימין והמרכז היה קצת קשה יותר, הן תפסו את הגה השלטון רק ב- 1977, אך מיד השתלבו בשיטה ושדדו אותנו תחת סיסמאות אחרות של "טובת העם". 

ההסתדרות וספיחיה מכרו לנו את "ההגנה על העובדים", כלי להעברת כספים למוסדותיהם – קופת חולים כללית (שהייתה בבעלות ההסתדרות עד 1994), קרנות הפנסיה ההסתדרותיות (שהולאמו בשנת 2003 לאחר פשיטת רגל קולקטיבית), מפעלי "חברת העובדים" (מפעלים שהיו בבעלות ההסתדרות וקרסו סופית בסוף שנות השמונים) וסידור ג'ובים לאלפי פעיליה.

הסקטור החרדי לא טמן ידו בטלית והֶחיה מחדש תרגילים מפא"ייניקים משכבר הימים תחת אצטלה של "החזרת עטרה ליושנה", חינוך "ילדי ישראל" – שמות קוד להזרמת משכורות וכיבודים לעשרות אלפי פעילים ותומכים.

מלאכת הגזל וההסוואה מתבצעת לא רק ע"י הפוליטיקאים – קבוצות לחץ אחרות שביססו חוקית את שיטות הגניבה מהציבור נוקטות באותן שיטות הסוואה: חברת החשמל "דואגת" לעתיד אספקת החשמל לעם, החקלאים מודאגים מעתיד הציונות... ועובדי רשות שדות התעופה שובתים כדי לשפר את השירות לנוסעים... 

החטא הקדמון –דמוקרטיה סוציאליסטית

הידרדרנו למצבנו זה עקב תפיסת-העולם הכלכלית-חברתית שעליה הושתתה המדינה – ביורוקרטיה ריכוזית המעניקה לממסד הפוליטי ומקורביו סמכויות רחבות למעורבות בכל תחומי חיינו ועוצמה כספית אדירה לחלוקת כסף ושווה-כסף. משניתן כוח זה לממסד הפוליטי אין כל דרך מעשית להגבילו רק ל"מעשים טובים".

תפיסת-עולם זו יצרה את ה"שיטה" והתוצאות – בלתי נמנעות. הנחת הבסיס היא שה"מדינה" מיטיבה לדעת מה טוב לאזרח ומה דרוש לו. לפיכך, מוענקות לה סמכויות רחבות לבחוש, להתערב כמעט בכל תחום, להגביל, לפקח, להעדיף, לתמוך, להעניק, לקדם ולנהל. "המדינה" זה בעצם הממסד הפוליטי. המציאות מוכיחה שרב נזקם מתועלתם. האזרח חופשי לכאורה. יש מי שמחליט מי יקבל קרקע, היכן ובאיזה מחיר. הממסד הפוליטי ועושי דברו קובעים מי יקבל "מפעל מאושר", מי ירכוש מפעל ממשלתי מופרט, מי יוכל להפעיל שידורי טלוויזיה, מי יספק שירותי טלפון או שירותי אינטרנט; מה יגדל החקלאי, באיזו כמות ולמי ימכור; איזה חלק מפרי עמלך יולאם בצורת מיסים ויינתן לאחרים. בעלי "זכויות יתר" יקבלו את חלקם בצורת סובסידיה, סידור בתפקיד בכיר, מענקים או מכרזים "תפורים"הקלות בניה, הטבות מס, הענקת רישיונות, "הסדר הקיבוצים" והסדרים אחרים, ערבויות מדינה, אשראי מועדף, או כל "זכאות" אחרת. ההסבר הרשמי תמיד היה – "טובת המדינה", הצורך ב"קליטת עלייה", "המצב הביטחוני". 

התבססות "השיטה"

"השיטה" אינה קונספירציה מתוכננת מראש לפרטיה, או מזימה גאונית של קבוצה שלטונית, אלא תולדה של כ- 80 שנות שלטון ריכוזי עוד מימי טרום מדינה, שביצר את כוחו של השלטון ואת כוחן של קבוצות לחץ שונות, בגיבוי חקיקה זוחלת, במשך עשרות שנים.

"השיטה" משומנת באמצעות הפעלת מכבש מיסים ישירים ועקיפים ע"י השלטון, כספי הסיוע האמריקאי המוזרמים לממסד הפוליטי (הסיוע הכלכלי האמריקאי לישראל הסתיים בשנת 2007) וגביית מיסים נסתרים ע"י קבוצות לחץ שונות (לדוגמא: "ייקור מחיר החשמל כדי לממן פנסיה נדיבה לעובדי החברה, או הטלת "מכסי מגן" על יבוא מוצר מסוים כדי להקשות על היבוא של מוצר מתחרה ולאפשר ליצרן הישראלי למכור אותו לנו ביוקר) וכן קבלת נדבות מיהודים בחו"ל. הכסף מגיע לידי הפוליטיקאים ומכאן – הלאה... העיקרון שלט מאז שנות ה- 20: להעלות לארץ יהודים בלי כסף ומאידך גיסא – לגייס כסף בחו"ל בלי יהודים, ובתווך – הפוליטיקאים – לוקחים מאלה ומחלקים לאחרים כרצונם.

כאמור, מאז סוף שנות השמונים חל כרסום מבורך בהיקף המעורבות הממשלתית ואפילו סיוע החוץ הפך לזניח ביחס לגודלו של המשק הישראלי. יחד עם זאת, רוב הציבור וכמובן הממסד הפוליטי טרם הפנימו את גודל הנזק הנגרם על ידי מדינת הרווחה והמעורבות הממשלתית המסיבית.

אור לגויים או חושך ליהודים?

מגוון רחב של שיטות משטר וממשל שונות נוסו ב- 200 השנים האחרונות בארצות רבות בעולם. ברוב שיטות המשטר זכויות הפרט אינן הערך העליון. 

בדיקטטורות למיניהן הכת-השלטת, או משפחת המלוכה, הן למעשה הערך העליון וזכויות האזרח מותאמות וכפופות להן. הדיקטטורות הקומוניסטיות הוסיפו לכך את רצח ההמונים בשם רטוריקת הסגידה ל"שוויוניות" ועליונות לכאורה של מעמד הפועלים שבפועל הפך ל"עם מֶזֶה רעב"... הנאציזם העלה את טוהר הגזע לערך עליון ואין צורך להרחיב על זכויות הפרט ברייך הגרמני.

כל המשטרים במערב הם סוציאל-דמוקרטים – זכויות הפרט בהם מוגבלות. החופש הכלכלי מפוקח באמצעות חסמים ביורוקרטים ומערכת אפליות לטובת קבוצות נתמכות, ולטובת קבוצות-לחץ מאורגנות פוליטית. ככל שגדל כוחה של הקבוצה להזיק לפוליטיקאים כן גדל כוחה לעשוק את יתר הציבור בעיקר באמצעות העברת משאבים כלכליים מהציבור אל הקבוצה המועדפת.

לחקלאים ביפן כוח פוליטי רב וכתוצאה מכך מוטלות מגבלות על כל אזרחי-יפן. יבוא מוצרי המזון מחו"ל מוגבל ע"י חומות מכס ומגבלות אחרות. היפני בטוקיו משלם על מוצרי מזון מחיר גבוה בהרבה מאשר קרוב משפחתו שחי מעבר לים באוסטרליה – קנס של מאות אחוזים, המועבר לכיסם של המשתייכים ללובי החקלאי.

לובי עובדי הפלדה בארה"ב רב-כוח ובשנת 2002 הוטל לדוגמה, קנס על אזרחי ארה"ב הצורכים מוצרי פלדה בשיעור של 30%. חופש האזרח האמריקאי לקנות פלדה (פלדה היא מרכיב חשוב במוצרים רבים, החל מבניין וכלה במכונת כביסה) הוגבל לטובת קבוצת לחץ חזקה פוליטית.

שיטת משטר זו נוחה ביותר לפוליטיקאים בהעניקה להם כוח רב. המדהים הוא שהאזרחים "נאנסים" מרצון. הציבור במערב משוכנע, ברובו הגדול, שהתנהלות זו היא "הרע במיעוטו" ועל הממשלה למלא את כל מגוון התפקידים שאנו רואים בהם התערבות מזיקה. ניהול על ידי המדינה, מלבד היותו נגוע בשחיתות וקידום סקטוריאלי – הוא נגוע באיוולת וחוסר יעילות  מסימני ההיכר של ניהול ציבורי.

אין צורך להרבות בדוגמאות מהעולם, מדינת ישראל "מתברכת" בהן. מידת העושק של האזרח בידי הפוליטיקאים, שלוחי קבוצות-הלחץ, שונה ממדינה למדינה ומוגבלת בעיקר ע"י חוקה (כמו בארה"ב) או מערכת של משאלי-עם (כמו בשווייץ). המחסום העיקרי הקיים לכושר הסחיטה של קבוצת לחץ מסוימת היא התחרות הכוחנית מול קבוצות סחיטה אחרות. המציאות מוכיחה שככל שהחופש הפוליטי, החופש הכלכלי וזכויות הפרט נרחבים יותר – כן תשגשג כלכלת המדינה וגם רמת חייו ואיכות חייו של הפרט במדינה. כל צורות המשטר האחרות, ככל שהן מתרחקות מאידיאל המשטר הקפיטליסטי החופשי – גוזרות על אזרחיהן עוני, רודנות ואיכות חיים נמוכה.

ריבוי קבוצות הלחץ של "אוכלי חינם" בישראל יחד עם המגבלות הרבות על חופש הפרט והחופש הכלכלי של אזרחי ישראל, סקטור ציבורי ענק ומעורבות יתר של הפוליטיקאים ("המדינה") בחיי האזרח, גרמו לכך שהתוצר לנפש בישראל הוא מהנמוכים במערב (מותאם לכוח הקניה).

איך הפכנו לגנבים – כמעט כולנו ? 

שיטת הדמוקרטיה הסוציאליסטית הופכת את רוב הציבור לעברייניםמבססת את שיטת הכוח. ה"ישראבלוף" הופך לשגרת חיים. אך עיקר הבעיה ב"שחיתות" החוקית: עובד העירייה, הפקיד הממשלתי, או חבר ועד העובדים – בהביטם בבוקר במראה, יודעים שעבודתם אינה מצדיקה את 40,000 השקל שהם מקבלים כמשכורת... המובטל שעובד בסתר, הקשיש המבוסס שמקבל קצבה, ואפילו האברך שמקבל כסף משמים – יש לשער שכולם יודעים בסתר ליבם שדבר מה "עקום" בדרך שהכסף מגיע אליהם ללא עבודה. אין להם ברירה – אלו כללי המשחק ואין סיבה שדווקא הם יכריזו על פסק-זמן. השיטה נוטעת רגשי אשם סמויים בקרב ציבור גדול וגורמת לשינוי באמות המידה המוסריות וביחס לנחשב לשחיתות. לשיטה השפעה שלילית גם על החלק האחר של הציבור, שאינו שייך במישרין ל"זכאים". ההזדהות עם מסגרת החברה והמדינה נפגעת, הנכונות לתרום לארגוני צדקה ועמותות קטֵנָה, הלגיטימציה לעבריינות בתחום הצווארון הלבן והאפור הופכת לנורמה כי כל אחד יודע ש"כולם גונבים".

זלמן ארן, היה אחד האישים הבולטים והמשפיעים בהנהגת מפא"י (מפלגת העבודה) בשנות השישים והשבעים. באחד הימים התקשר אליו ראש עיריית חדרה, דוד ברמן, ובישר לו: מגיע לי מזל טוב, זוכיתי במשפט. תשובתו של ארן: "אני כבר ארבעים שנה בארץ, ולא זוכיתי אפילו פעם אחת".

זאב גלילי, מקור ראשון 27.5.05

ראוי להביא מדבריו של יורם גבאי, הממונה לשעבר על הכנסות המדינה (גלובס 25.05.05)  "...הנורמות בחברה הן תוצאה, לא מאפיין של חברה. ואכן המחקרים הבינלאומיים מראים שרמת השחיתות במדינות נגזרת בדרך כלל מרמת המעורבות של הממשלה במשק: בעיקר בהקצאות, העדפות, במכסות, ברישיונות, באיסורים ובהגבלות... רק שינוי כללי המשחק יוביל לשינוי בהיקף השחיתות ואילו מלחמה במושחתים, גם אם ראויה, אינה יעילה.

...עד לסוף שנות השמונים ניתנו לשרים ולפקידים סמכויות לתת חינם רישיונות יבוא ומכסות מוגדרות, בייבוא נעליים, צעצועים, בגדים, חוטים, מוצרי מזון ועוד. התוצאה הייתה "מתן בסתר" למקורבים שמכרו את הזכויות ליבואנים... שחיתות על חשבון רווחת הצרכן... ביטלנו את כל הרישיונות, המכסות, האיסורים וההגבלות... השחיתות נעלמה."

הסקטור הפוליטי ושיטת המשטר 

חלק ניכר מתכולתו של ספר החוקים הישראלי מיועד להטיב עם הסקטור הפוליטי ומקורביו. הכול כאמור נעשה ל"טובת העם". חוקים רבים שנראים לכאורה באמת לטובת הציבור, או שיוזמיהם הציעו אותם בתום לב, מכילים בצורתם הסופית אלמנטים המכופפים את החוק התמים, והטוב לכאורה, לטובת הסקטור הפוליטי. גם אם מי שיזם את הקמת "המועצה למניעת רוע לב", ועשה זאת מתוך הכרה ותום לב, הרי שבסופו של דבר יהיה לאותה מועצה "ועד מנהל" שיכהנו בו "נציגי ציבור" לפי מפתח מפלגתי, נשיא המועצה ימונה ע"י השר, והמכרזים שתפרסם המועצה יהיו כפופים לאישור מועצת החכמים...

הסקטור הפוליטי מונה, כפי הנראה, מספר אלפי פוליטיקאים ברמות שונות של מעורבות ובמעגלי קירבה מדורגים למוקד הכוח הפוליטי. בראש מעייניהם עומד קידומם האישי וביצור מעמדם הכלכלי. לסקטור זה, כאמור, כוח רב שניזון מ"ביזה חוקית" של הציבור שמייצר את ההון והעושר במדינה.

באורח פרדוכסלי, כוח זה אינו מתורגם ליכולת לשלוט ולקיים משטר פוליטי יציב הואיל וקבוצות הכוח השונות בסקטור הפוליטי מנטרלות האחת את השנייה בגלל ניגודי אינטרסים. מוסד הממשלה והעומד בראשה חלשים בדרך כלל וקדנציה של ממשלה אופיינית בישראל מסתיימת בממוצע תוך כ- 24 חודשים. לראש ממשלה (ימני או שמאלי...) קשה ליישם מדיניות כלשהי ולכן אין משמעות רבה להתחייבויות של ערב בחירות. הסיכוי שממשלה תצליח, באופן מתוכנן, להוציא לפועל רפורמה ממשית כלשהי מקרי לחלוטין. שיטת הבחירות הקודמת, הנוכחית והחדשה מונעות מראש את יכולתו של ראש ממשלה לשלוט, לכוון וליישם מדיניות במהלך הקדנציה בה קיבל את אמון הציבור.

הכלי – תקציב המדינה 

אגף התקציבים במשרד האוצר מחבר את ספרי התקציב של מדינת ישראל. תקציב חדש הוא בדרך כלל העתק התקציב מהשנה שחלפה עם מספר תיקונים. הדרג המדיני על נבחריו ועסקניו נתפס כלהקת עופות דורסים שחגה מעל לעוגת התקציב ומנסה לנגוס בה ככל יכולתה. פקידי האוצר, מנגד, נתפסים כשומרי הגדר שמונעים מהכרישים לנגוס בתקציב בדרכים שונות, חלקן ב"תרגילי תקציב": הכנסת "סעיפי-עיזים" שניתן לוותר עליהם במסגרת מו"מ, יצירת עודפים סמויים, הצגת מחסורים מדומים, חלוקת נתחי תקציב בדקה ה-90 למתנגד עקשן; משחק באומדנים מקרו-כלכליים ועוד. כך עולה מידי שנה מחזה של טובים מול רעים; שיקולים מקצועיים לעומת שיקולים זרים; דרג פוליטי מושחת מול כלכלנים אובייקטיבים... למרות ההצגה הצינית, יש אמת רבה בראיית אנשי האוצר כילד ההולנדי שמונע באצבעו את פריצת מי הסכר...

תקציב המדינה, שמכיל אלפי עמודים ופרטים קשים להבנה, נדון בממשלה בהליך מזורז שאינו מאפשר דיון מעמיק או הצגת חלופות רציניות. לחץ הזמן והמבנה הקואליציוני מאפשרים זליגת כסף של הרגע האחרון לכיסי שדולות חזקות, או סחיטה פוליטית לטובת סקטור מסוים שנציגו מאיים להכשיל את ההצבעה. זאת, מעבר להעברות הכספים לסקטורים שהתחברו לברזי התקציב כבר בשלבים מוקדמים יותר... הציבור נחשף בדרך כלל רק לסחיטות של "הרגע האחרון", אך הכסף הגדול באמת – מחולק בהסכמה כבר בשלבים מוקדמים יותר...

לעיתים קרובות, בגלל חלוקת-יתר של כספים – נדרשים "קיצוצים". כל שר שנדרש "לקצץ" מכיר את תרגיל הקיצוץ בנושא רגיש-ציבורית כדי להזמין "לחץ ציבורי" להחזרת הכסף לתקציב: שר הבריאות יקצץ את התרופות לקשישים, שר הביטחון יכריז שכל חייל מקבל מעתה 20 כדורי רובה בלבד וחצי בורקס פחות לארוחת בוקר, שר החינוך ישלח הביתה את תלמידי כתות א'. אף שר לא יקצץ צמיג מרכב בכירים צמוד, או מתקציב הנסיעות לחו"ל...

תקציב מדינה משקף לכאורה את השקפת העולם של מחבריו. תקציב שחלקו הגדול מורכב מהעברות כספים לסקטורים שונים בעלי "זכאות" (החל בדמי אבטלה וכלה בתמיכה בחרדים), לשירותי "חינם" מגוונים (כגון בריאות וחינוך) ולמימון שכר של סקטור ציבורי ענק שמשקף לכאורה צרכים של מדינת הרווחה.

לעומת זאת, ניתן לראות את התקציב כמשקף את תועלתו האישית של הסקטור הפוליטי על נבחריו ועסקניו. כלומר, הזרמת כספי מדינה לסקטור כלשהו נועדה לבצר את מעמדו ועתידו הפוליטי של השר היוזם שמקווה לתמיכה פוליטית מהסקטור הנהנה. הרטוריקה של "מדינת רווחה", נועדה על פי השקפה זו, לשמש ככיסוי אידיאולוגי למטרה האמיתית. מסך עשן. נובע מכך, שמצבה של הזקנה ששוכבת במסדרון בית החולים בנהריה... אינו בראש מעייניו של שר הבריאות.

אין להסיק מכך שלשר הבריאות, או לשר החינוך, אין עניין שהמערכת תתפקד כהלכה. הם באמת שואפים להגיע להישגים ענייניים במקביל לשאיפתם הפוליטית-אישית. אבל, בכל צומת דרכים, בה צריך לקבל החלטה לאן לפנות, צצים האילוצים שאינם בשליטתו. בדרך כלל קשה לצפות מפוליטיקאי שיבחר בדרך שמחלישה את מעמדו ומקצרת את כהונתו – גם אם דרך זו היא לטובת המערכת עליה הוא מופקד.

דר' דוד דרי, המדען הראשי של נציבות שירות המדינה לשעבר ודר' עמנואל שרון, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר מסכמים זאת בספר כלכלה ופוליטיקה בתקציב המדינה (הוצאת הקיבוץ המאוחד): "...בשל כמה עובדות יסוד נעשית ההתגוששות התקציבית לזירה סבוכה ומפותלת: מערכת ההעדפות הפוליטית של הממשלה אינה גלויה וברורה תמיד, מפני שהיא מורכבת ממערכות העדפות של מפלגות ושל שרים, שמסיבות פוליטיות אינם נוטים בדרך כלל להציג אותן בפומבי. זאת ועוד, המגבלות הכלכליות ויחסי הגומלין שביניהן אינם נהירים, ואף אינם מוסכמים על דעת כל הכלכלנים. קבוצות הלחץ מתאגדות תמיד סביב נושאים שהשלכותיהם קצרות-טווח, ואילו לאוכלוסיית העתיד אין קבוצת לחץ..." 

האם הכול שחור ? 

לא – הרוב אפור... למרות שהמניע הראשי לפעילות רוב הפוליטיקאים וקבוצות הלחץ הוא ארנקם הפרטי, זָרַם גם חלק עקרי ומקרי מהתקציב למימון פעילות ריאלית: למרות כל הידוע על עובדי חברת חשמל, לדוגמה, לבסוף גם זורם חשמל ברשת...

נכון שרוב כספי החוק לעידוד השקעות הון (הסיוע להקמת מפעלי תעשייה) זרמו במשך עשרות שנים לכיסי יזמי "ישראבלוף" ומהמפעלים נותרה רק הכותרת בעיתון – חלק מהמפעלים שנבנה בסיוע חוק זה אכן התבסס. בדימונה וירוחם לדוגמה, יש מספר קטן של מפעלים מתוך עשרות רבות שנבנו שם במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.

החל ממחצית שנות השמונים הלך והתבסס בארץ ענף חדש שלא היה "שייך" לשום סקטור פוליטי מסורתי – היי טק. ענף זה שפעל באופן חופשי וללא "פיקוח ציבורי" התפתח תוך פחות משני עשורים לגורם דומיננטי בכלכלה. כאמור, לא בזכות הפוליטיקאים – אלא, למרות הקשיים שהם יצרו. תהליך החשיפה האיטי לכלכלת העולם תרם גם הוא לתוצר. כיום, מדינת ישראל למרות מצבה הביטחוני, טעונה בפוטנציאל בלתי נדלה להפוך לאחת מהמדינות העשירות בעולם. והדרך – מתוארת כאן.

ישראל מובילה בשחיתות השלטונית בעולם המערבי 

תוצאה בלתי נמנעת של השילוב הקטלני בין משטר של מעורבות ממשלתית עמוקה בחברה ובכלכלה לבין שיטת המשטר הדמוקרטית הישראליתדו"ח של חברת BDI המתבסס על מדדי הבנק העולמי קובע כי במדד שחיתות השלטון הגיע ישראל לרמה הנמוכה ביותר בין מדינות המערב, רק איטליה רשמה ציון רע יותר מאתנו. במדד המסגרת הרגולטורית הבודק עד כמה פוגעת הממשלה במנגנוני השוק החופשי נמצאת ישראל ברמה הנמוכה ביותר במערב (הדס מנור, גלובס 4.8.05).

מדדים אלה אינם "סתם סטטיסטיקה". משקיעים זרים, וקרנות הון בינלאומיות מודעים למציאות זו. חלקם נמנעים מהשקעה בישראל וחלק אחר ידרוש פרמיית סיכון גבוהה בבואו להשקיע כאן. הפסד צמיחה נטו, פגיעה ברמת החיים ובכיס הפרטי של כל אחד מאתנו.

Murshaim