הכשל
"מס צודק" הוא מס שאחרים משלמים ולא אני
קדמוניות המס – בימים ההם כמו בזמן הזה
האנושות משחר ימיה היא מסכת ארוכה של מלחמות, וביניהן – הפוגות קצרות. שליטים-כובשים שהרחיבו את ממלכתם הטילו מיסים על הנכבשים. המס הוטל לא כתמורה לשירותים שהעניק הכובש, אלא פשוט כדי להעשיר את הממלכה, לממן את צבא הכיבוש וכך להגדיל את "אנרגיית השרידות" של הממלכה. חוכמת הכובש הייתה למצוא את האיזון – "להעמיק את הגבייה" מבלי לחצות את הגבול ולעורר מרד או סיוע לאויבי הממלכה. לכובש היו כמובן פריבילגיות נוספות כגון גיוס עבדים, חלוקת נשים, ביזה – אך לא נעסוק בכך.
שלמה המלך הטיל מיסוי כבד על העם למימון ארמון המלוכה על פילגשיו, עובדיו, ופרויקטים של בינוי (בית המקדש). בטרם הַמלָכַת היורש, רחבעם, פנו אליו זקני העם בדרישה להקלות במיסוי – "אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד..." רחבעם דחה את נציגי שדולת האנטי-מס וקיבל את עצת המקורבים לצלחת – "הילדים אשר גדלו איתו אשר העומדים לפניו". אלה חששו לאבד את הג'ובים, את ההעדפות, ואת מקלטי המס שהוענקו להם מימים ימימה.
הפוליטיקאים דרשו להיפך, את העמקת הגבייה – "אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם... ולא שמע המלך אל העם".
לשבטי ישראל נמאס להעלים מסים, לעבוד "בשחור" ולהיענש ללא זכות ערעור למחוזי. צוות מפקחים של מס הכנסה בראשות נציב המס, שהגיע לביקורת-פתע, פשוט חוסל – "וישלח המלך רחבעם את אדורם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימות...". התגובה העממית לא אחרה לבוא, ובחסות מרד המיסים, פוצלה הממלכה. לבסוף איבדנו את עשרת השבטים – "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי... וילך ישראל לאוהליו..." (מלכים א' יב').
בסיפור התנ"כי לפחות אמרו את האמת שבייעוד המס: מימון השלטון ומקורביו. בעת המודרנית – המס עדיין מממן אותה תכלית, אך התווסף לכך מסך עשן של אידיאולוגיה סוציאליסטית (שרוב הציבור מאמין בה) ולכן לא "הורגים" את נציב המס…
קיצור תולדות המיסוי הפוליטי/אידיאולוגי – איך הסתבכה מערכת המס
במאה העשרים התבסס המיסוי הפוליטי כחלק בלתי נפרד מהמרוץ הדמוקרטי לשלטון. עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו. ככל שאזרח מסוים ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. בחלק האחר של זמנו, הוא גם מנהל את ענייני המדינה.
כדי להבטיח את שרידותו הפוליטית חייב הפוליטיקאי להתגייס לטובת קבוצות התמיכה שלו בציבור, מהן הוא צמח, או אימץ בשלב מאוחר. הדרך המהירה לקנות את הצבעתן, מלבד פעילות למען אידיאולוגיה משותפת, היא לפעול להזרמת כספי מדינה אל אותו עורף פוליטי, לעיתים אפילו מתוך חשש לאובדן משוער של תמיכה פוליטית (הצבעה לטובת ביטול קצבה עלולה להזיק לחבר הכנסת, אבל בטוח שלא תועיל לו).
המשחק הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה שכמעט כל הציבור מאמין בה. המאבק והתחרות בין קבוצות הלחץ הוא על גרימת נזק. ההצלחה נקבעת לפי כוחה של הקבוצה לגרום נזק לציבור רחב וכך להוות איום על הפוליטיקאים מקבלי ההחלטות; קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, או הבערת צמיגים תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנית אידיאולוגיה שמצדיקה את ה"זכות" לקבל תוספת כסף שלא תמורת תפוקה ועבודה. תשלום עודף מעבר לשכר שהיה משולם עבור משרה דומה אילו מקום העבודה היה נפתח לאיוש תחרותי. האידיאולוגיה בעצם כבר קיימת קודם – ההישג "החדש" הוא יישום נוסף שלה.
כדי להזרים כסף לקבוצות באוכלוסיה צריך לשאוב כסף מהציבור. קצב שאיבת הכסף מכיסו האחורי של האזרח תואם בדרך כלל את היקף "ההטבות" המוזרמות לכיסים הקדמיים של בעלי זכויות "המגיע לי" והיקף מימון יתר השירותים שממשלה מספקת.
בראשית הֵטיל הפוליטיקאי מס הכנסה, בדרך כלל בשיעור נמוך. כאשר שיעור המס עלה, גבר הקושי בגבייתו. כדי לסייע לקבוצות הלחץ הפוליטיות הומצאו זיכויים שונים ושרשרת פטורים ממס. יחד עם עליית רמת הסיבוך, התרבו ההזדמנויות להתחמקות חוקית מתשלום מס, תוך תמרון בסבך הזיכויים והפטורים בין החוקים הנערמים.
כאשר פוליטיקאים חשים כי מיצו אפיק מיסוי מסוים, וכי הכבדה נוספת של העול באפיק זה עלולה להזיק פוליטית, פונים לאפיק מיסוי חדש. בחירתו של אפיק מיסוי חדש אינה מקרית. צריך הצדקה "אידיאולוגית" למס חדש ורצוי שניתן יהיה להציגו כ"טובת הציבור". כך הומצא למשל המס על סיגריות ("זה לא בריא"), או מס על משקאות חריפים ("כדי לצמצם את צריכתם"). גם לייקור הוויסקי והסיגריות יש גבול פוליטי ואז מטילים, לדוגמה, מס אחר – מס שבח מקרקעין. המס כמובן שלא נועד לגיוס כסף... אלא "למניעת ספקולציות בקרקעות". גם במס זה אי אפשר להגזים מבלי לחנוק את שוק הנדל"ן... משלבים בו פטורים שונים ויוצרים פרנסה לאלפי יועצים. דרישות הפוליטיקאים לתקציבים נוספים מאלצת שוב ושוב לגלות יצירתיות. עד שנות השבעים הוטלו מיסים כבדים על "מוצרי מותרות" (מקררים, מזגנים, מכשירי טלוויזיה...) – שוב נימוק "אידיאולוגי"... המערכת הולכת ומסתבכת ולכל סקטור, שיש לו די כוח פוליטי, "נתפר" פטור מתאים. אנרגיה אינטלקטואלית אדירה מבוזבזת על כתיבת ספרים, מאמרים, פרשנויות ופסקי דין על מיסים והדרך להתחמק מהם...
מיסוי גבוה הוא חלק מהאידיאולוגיה של מדינת הרווחה הגורסת שהמדינה צריכה לדאוג לכל השירותים לאזרח (בריאות, חינוך, סעד ואפילו: תרבות וספורט) וגם לדאוג לשוויוניות – ולכן – אידיאולוגית – כמה שהיא לוקחת יותר – המדינה "מתקדמת" יותר בהשגת היעדים הסוציאליים שהגדירה לעצמה.
תכלית המס במדינות המערב
מדינות המערב, וישראל בתוכן, מוגדרות כ"מדינות רווחה". בשיטת משטר זו, הקיימת מזה עשרות שנים, גוֹבָה הממשלה מיסוי כבד מאזרחיה. שלב הגבייה עצמו, בעיקר של מיסים על הכנסה, משמש גם ככלי לוויסות עושר באופן אדמיניסטרטיבי (דהיינו: העברת כסף מ"עשירים" ל"עניים" – "צמצום פערים"). ככל שהכנסתך גבוהה, גדל החלק שמועבר לממשלה מכל שקל של רווח. זו התאוריה.
לאחר שהמס נגבה מהאזרחים, מועבר רוב הכסף לקבוצות נבחרות באוכלוסייה לפי קריטריונים גלויים וסמויים שקובע הממסד הפוליטי. חלק אחר של הכסף מיועד למימון שירותים שהממשלה מעניקה לאזרח. להלן עיקר אפיקי ההוצאה. המיון שונה מהמקובל, וזאת כדי להבין את השפעת העידן החדש על הקטנת הוצאות הממשלה:
הגנה וביטחון – ביטחון חוץ וביטחון פנים ("מוצרים ציבוריים").
מימון "מוצרים ציבוריים" אזרחיים – כבישים, מדרכות, תאורת רחוב, פארקים ציבוריים,
מניעת התפשטות מחלות וכדומה.
מימון מנגנוני השלטון הדמוקרטי – ממשלה, כנסת, בתי משפט, שלטון מקומי.
פירעון חובות העבר – תשלום חובות על כסף שנצרך (או בוזבז) בשנים עברו.
תשלומי העברה – הזרמת כסף לקבוצות באוכלוסייה.
סעיפי ההוצאה הבאים נכללים כולם תחת הכותרת הרחבה של תשלומי העברה – הזרמת כספים לסקטורים שונים בהתאם להחלטות אידאולוגיות ופוליטיות – תשלומי העברה במובנם הרחב. רוב הכסף מתועל כיום למימון שירותים שאינם מוצרים ציבוריים מובהקים. מוצר, שמעשית ניתן לחייב את המשתמש הבודד עבור השימוש במוצר או בשירות ולמנוע את השירות מסרבן תשלום. תשלומי העברה הם החלק העיקרי בתקציב המדינה. נחלק את תשלומי ההעברה הנוכחיים לקבוצות עיקריות:
מימון שירותים שאינם "מוצר ציבורי" מובהק – חינוך, בריאות אישית, ספורט, תרבות, שירותי דת ועוד.
מימון פעילות כלכלית-עסקית – עידוד תעשייה, תמיכה בחקלאות, סבסוד יצוא, סבסוד תחבורה ציבורית, תמיכה במחקר ופיתוח ועוד.
תשלומי קצבאות גורפים – גובים מס מכל האזרחים ומעבירים קצבה אל כולם. כמעט כל האזרחים משלמים; כמעט כולם מקבלים... קצבאות זקנה, קצבאות ילדים ועוד.
תשלום לנזקקים אמיתיים – זהו החלק הקטן של תשלומי ההעברה. אותו חלק שמועבר כיום לאזרח מוכה גורל אמיתי.
מס סמוי ומשמעותי – מס האיסורים והרגולציה
מאז קום המדינה מוטל על אזרחי ישראל מס כבד שאינו נגבה על ידי הממשלה, אלא משולם ישירות על ידי האזרח, לכיסי סקטורים מועדפים, וללא תיווך רשויות המס. זה אומנם אינו "מס" על פי ההגדרה המקובלת, אך בהחלט נטל של הוצאה מיותרת על האזרח.
מס-ללא-שם: אם לדוגמה מוטל מכס בשיעור של 500% על ייבוא שטיחים (כפי שהיה עד לסוף שנות השמונים), אף בר-דעת לא יקנה שטיח מיובא והממשלה לא תגבה אגורה מכס. גוֹבֶה-המס בפועל יהיה בעל מפעל השטיחים הישראלי. חסימת ייבוא מתחרה תאפשר לבעלי המפעל להעלות את מחירי השטיחים המיוצרים בארץ ולגרוף את הרווח המלאכותי ישירות מכיסי האזרח. המס הסמוי יכול להיווצר גם כתוצאה מחקיקה שמגבילה תחרות בעסק שחפצים ביקרו: זיכיון ייצור בלעדי, מונופול בתחבורה ציבורית או בתקשורת, איסור על הפקת מים באופן פרטי וכדומה. קשה לאמוד את היקפו של מס זה, אך ככל שהממשלה מעורבת יותר בכלכלה, גדל היקפו, שנמדד בוודאי במיליארדי שקלים רבים.
מיהו "משלם המסים"?
ניתן לכאורה לחשוב שקיימת קבוצה מסוימת באוכלוסייה שנושאת בתואר "משלם המסים" והיא מקור המימון לתקציב החלוקה שנמסר לידי הממסד הפוליטי. החדשות מרעישות – אין קבוצה כזאת! או מדויק יותר – קשה לסמן אותה. כדי לבדוק מיהו "משלם המסים" צריך לבצע ניסוי דמיוני: לבטל את כל המסים והקצבאות למשך שנה-שנתיים, לבדוק בכמה השתפר מצבו הכלכלי של כל אחד מאתנו במצב של "אין מס". כלומר, להשוות את כוח הקניה של כל אזרח למצבו קדם הניסוי. השיפור בכוח הקניה כתוצאה מהניסוי הדמיוני הוא "נטל המס".
ניסוי כזה היה מגלה שגם מצבם של סבא וסבתא כהן, זוג פנסיונרים קשיש מחדרה – השתפר עקב התרגיל הדמיוני של ביטול המס! יסתבר, שגם הם משלמים מסים מבלי שהיו מודעים לכך: במוצרי המכולת כלולים מסים. בתפוחי האדמה כלולים המסים שהחקלאי שילם, בפסטה כלולים מסים שהתעשיין שילם, בכרטיס האוטובוס נכלל המס שמנוכה ממשכורת הנהג.
אנחנו מהמרים שהיקפה של הקבוצה שמצבה יורע בעקבות "הניסוי" יהיה קטן. אלה שהיקף הקצבאות שהם מקבלים גבוה מהיקף המס ששילמו. אלה שמערכת המיסוי והעברת הכספים משפרת את מצבם.
כ- 90% מהגביה של מס ההכנסה נובעת מ-2 העשירונים העליונים (יתר העשירונים כמעט ולא משלמים מס הכנסה). שני העשירונים העליונים משמשים למעשה כ"גובי מיסים" עבור האוצר. מסים ממשלתיים מתפזרים על כל האוכלוסייה, הם נמצאים בכל מוצר או שירות. הגביר שמשלם מידי שנה סכום גבוה למס הכנסה אינו בהכרח "משלם המסים" הוא גם גובה מסים עבור הממשלה; הוא משתדל ככל יכולתו, לגלגל את המס אל לקוחותיו ומוצריו באמצעות מנגנון המחירים של המוצרים והשירותים שהוא מעניק, וזאת כדי שיוותר בידו "נטו" ראוי.
השכיר שעובד בעיריית חולון משלם לכאורה מס הכנסה ממשכורתו. העירייה מעבירה את המס לאוצר. המס המנוכה לא מעניין את השכיר, הוא בקושי זוכר כמה מס הוא משלם. ה"משכורת" בשבילו היא ה"נטו" – השורה התחתונה. לכן, לא איכפת לעובד עיריית חולון אם יחליטו להכפיל את מס ההכנסה כל עוד הנטו שלו יישמר על ידי הגדלת משכורתו ברוטו... במקרה זה, העירייה תעלה את שיעור הארנונה הנגבית מהתושבים כדי לממן את הגדלת השכר. כך יתפזר הגידול במס המוטל על עובדי העירייה על פני כל תושבי חולון. בדיוק כמו שהפנסיה של עובדי חברת חשמל מושחלת לנו דרך חשבון החשמל...
באופן זה כ-ו-ל-ם משלמים מסים, אבל במקביל גובים מסים עבור האוצר ומשתדלים להפטר מהם ולפזר את העול על אחרים. קשה לחשב איזה חלק מהמסים כל אחד מאתנו סופג ואיזה חלק מגולגל הלאה. שיעור תשלום המס על ידי האזרח תלוי לא רק בהכנסתו, או בעושרו, אלא גם ביכולת "גלגול" המס ממנו לאחרים ובקשיחותו של האחר לספוג את המס.
כל רואה חשבון מכיר תופעה פלאית: אם יצלם תמונת מצב של לקוחותיו בחודש ספטמבר, יהיו ביניהם כאלה שהצטבר אצלם רווח נאה מתחילת שנת הכספים, לאחרים הצטבר הפסד... לקראת סוף השנה, מסתבר שמספר צוברי הרווח הולך ומצטמצם, ובמקביל – מצבם של המפסידים משתפר... כולם "מסתדרים".
הנושאים בנטל המס אינם רק הנישומים שמשלמים את המס בפועל. |
שני העשירונים העליונים במדינת ישראל משלמים כ- 90% מהכנסות המדינה ממס הכנסה (כלומר, כמעט את כל מס ההכנסה למעט מס חברות), וכשני שלישים מהכנסות הביטוח הלאומי ומס הבריאות. "כרטיס כניסה" של משפחה לעשירון העליון (2011) היא הכנסה משותפת של המשפחה בסך 29,627 ש"ח לחודש ברוטו. ממש לא "עשירים". כדי להימנות על העשירון התשיעי צריך הכנסה משותפת של החל מ- 21,720.
(קליק על הגרף לנתוני המקור)
המס חוזר לאזרח – האמנם?
רק חלקו הקטן של המיסוי הכרחי לקיום המסגרת המדינתית. להשקפתנו, כפי שמתואר לאורך כל האתר, תפקיד המדינה לספק לאזרחיה בעיקר שירותי ביטחון פנים וחוץ, מערכת משפט ומספר מצומצם של מוצרים ציבוריים שלא נחזור עליהם כאן. כאמור, רק חלק קטן של תקבולי המיסוי מממן משימות אלה, וכפי שידוע לכולנו – ביוקר רב ולא בהצלחה מרובה... לצערנו, כאזרחים, אין לנו אפשרות לבחור ספק מתחרה למדינה למתן שירותים אלה ודי לנו אם המדינה תנסה להתמקד בהם. אין להפקיד בידי החבורה בירושלים משימות אחרות (החל בחינוך, רווחה, בריאות ועד למחקר ופיתוח), לגבות לשם כך מיסים כבדים ולקוות שהמשימות יושגו בהצלחה.
גביית המיסים והחזרתם לאזרח בצורת שירותים וקצבאות אינה פעילות חשבונאית פשוטה שביד אחת גובים גובים מס וביד השנייה רושמים מיד צ'ק לפקודת האזרח.
עלינו לזכור תמיד, ללא שום קשר לשיטת המיסוי ולשיעורי המס, כל הוצאה ממשלתית – לעולם מקטינה את האמצעים הכלכליים שעומדים לרשות הסקטור הפרטי לצורכי השקעה על פי שיקוליו – ומעבירה, את אותם אמצעים שנגרעו, אל פרויקטים והוצאות שנבחרים כראויים על ידי המערכת הפוליטית.
המס נגבה מהאזרחים באופן סלקטיבי. משלמי המס הכבדים הם בדרך כלל האזרחים המוכשרים יותר באוכלוסייה. אלה שמצליחים להגיע להישגים כלכליים עדיפים. המס שנגבה מהם מועבר לאזרחים אחרים לאחר ניכוי עלויות קיום המנגנון הממשלתי הכבד. אנחנו מבחינים בקלות רבה בחלוקת הכסף, כי על כך נטוש המאבק בין קבוצות ה"מגיע לי", אך מתעלמים לחלוטין מהנזק שנגרם למדינה ולציבור הרחב כתוצאה מגביית המס. אנחנו מתעלמים כי קשה לנו לדמיין את מצבנו המשופר אלמלא גבתה הממשלה את אותו מס-יתר.
אותם אזרחים מוכשרים, במעמד הביניים ובעשירונים העליונים, דווקא להם יש את הכלים לבחון בזהירות כל השקעה, לברור ולהשקיע באופן מושכל ועם סיכויי הצלחה טובים. הם אינם חסינים מפני השקעה לא-מוצלחת, אך סיכוייהם להצלחה גבוהים לאין ערוך מהשקעות שמתבצעות על ידי פוליטיקאים בירושלים שהכסף אינו יוצא מכיסם הפרטי.
לכן, המס שנגרע מכיסי האזרח ומושקע על ידי הממשלה במו"פ או בעידוד תעשייה מניב בהכרח פחות מו"פ, או תעשייה, מאשר אילו הושקע על ידי יוצר העושר המקורי – האזרח. כסף שמושקע על ידי הפקידים במערכת החינוך יכול היה להפיק יותר חינוך (באותו תקציב) אילו היו מאפשרים ליזמים להקים מערכות חינוך מתחרות ולהורים לבחור את המוסד כראות עיניהם. כסף שמחולק כקצבאות בניסיון ליצירת רווחה – מונע יצירת מקומות עבודה חדשים על ידי השוק, בולם צמיחה, מוריד את רמת החיים ומחבל בדרך היחידה באמצעותה מתבססת רווחה אמיתית.
קשה להבחין בנזק שגביית מס-היתר גורם לכל אזרח: לא רואים את המפעלים שלא התרחבו בגלל שכספי ההשקעה נלקחו בצורת מס; לא מבחינים במפעל שלא הוקם בגלל שנטל המס והביורוקרטיה הפכו את הקמתו לבלתי כדאית בישראל; לא רואים את מאות אלפי האזרחים שנמנעים מלעבוד עבודה נוספת בגלל המס, או נמנעים בכלל לעבוד בגלל הקצבה; קשה למנות את מיליוני המוצרים והשירותים שלא קנינו כי הכנסתנו קטנה בגלל מיסוי היתר. לא כולם מבינים שחלק ניכר מהשחיתות מוקרנת ונובעת מהאווירה של "כולם גונבים" – מקורה בנטל המס, הכסף השחור והכלכלה האפלה.
רק חלק קטן של המס חוזר אל האזרח, וגם זה בצורה של מערכת חינוך מקרטעת, שירותי בריאות פרוטקציונרים, הזרמה סלקטיבית ומיותרת לתעשייה, חקלאות ושיכון, והזרמת כספים למגוון קבוצות ה"מגיע לי".
אחיזת העיניים שבמשטר הסוציאליסטי
המשטר הסוציאליסטי יצר מערכת סבוכה, בה ידו של כל אזרח נכנסת לכיסו האחורי של אזרח אחר. כולם משלמים לכולם – כולם מקבלים מכולם. כאמור, קשה לזהות במדויק מי נושא בנטל המיסוי. כאשר מטילים מס חדש, או מעלים מס קיים, מתעוררת תחילה תרעומת בקרב האוכלוסייה המשלמת – הנפגעת בטווח המידי. המערכת מגיעה מהר מאד לשיווי משקל חדש וכולם "מסתדרים" איכשהו...
לעומת הקושי בזיהוי משלמי המס, קל מאד לזהות את מקבלי ההטבות. הקבוצות באוכלוסייה שמקבלות "ארוחות חינם" (כולל התעשיין שמקבל מענק להעברת המפעל לאשקלון...) זוכות לראות בדיוק את הסכום שכתוב על הצ'ק. השילוב בין ערפל סמיך על מקורות הכסף (מיהו "משלם המסים") לבין הצ'ק המוחשי שנכנס לחשבון הבנק של "בעלי הזכויות" הוא שילוב פוליטי מנצח. האזרח בקושי חש כיצד לוקחים מכיסו השמאלי, אך רואה בברור רב את ה"הטבות" להן הוא זוכה בכיסו הימני.
משטר הבחישה הפוליטי, בסיס הסוציאליזם, הוא מערכת ענפה של קורי עכביש מוסווים היטב, הסופגים אליהם מיסוי מכל האזרחים. חלק מהכסף מפרנס את הממסד ושלוחותיו, חלקו האחר חוזר כמעט אל כל האזרחים כ"זכויות" שמעניקים פוליטיקאים בעלי "רגישות חברתית"...
העיקרון החלופי בעידן החדש – לא מדובשכם ולא מעוקצכם. אל תיקחו ואל תחזירו לנו, ואגב כך – צמצמו את נוכחותכם למינימום. |
"וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם..." (שמות א' 11)
1,315,000 איש מועסקים בשירות הציבורי (2015). כל עובד שלישי בישראל. רובם של מועסקים אלה מיותר בעידן החדש. הם מועסקים במשרדי ממשלה מיותרים ובאלפי עמותות וארגונים שיונקים מקופת המדינה. זכות קיומם מוטלת בספק, אשר יתברר רק אם יצליחו לעמוד ברשות עצמם בעידן החדש.
(קליק על התמונה למקור הנתון)
כלכלה "מדינת רווחה" מחייבת קיומו של סקטור ענק של "אוכלי חינם" ומנגנון שגובה מסים מכולם ומזרים "הטבות" כמעט לכולם. בתווך – הסקטור הפוליטי, על עסקניו, גוזר קופונים. כדי לקיים אבני רחיים אלה נדרש מיסוי כבד. ואכן, הממסד הפוליטי מנצל כל אפיק אפשרי לחליבת כסף מהאזרח: מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, מס חברות, מיסי רכב, מס שבח, היטל השבחה, ארנונה, מס קניה, מכס, בלו על סיגריות, משקאות חריפים ודלק, מס רווחי הון ועוד. העול כבד.
כדי שהנישום לא יפסיק לנשום, פותחה מערכת ענפה ומורכבת של החזרים, הקלות, הטבות ופטורים: קרן השתלמות, קופות גמל, פיצויי פרישה, זכיות בהגרלות, פטורים לנכים, מערך הוצאות מוכרות, נקודות זיכוי, יישובים מועדפים, מפעלים מאושרים, הטבות למשקיעים, פטורים ממס-שבח, סובסידיות. הרשימה ארוכה. הממשלה מעסיקה אלפי עובדים במנגנון המיסוי, גבייה, פיקוח, חקירות, ביקורת, שמירה ועוד.
נטל המס אינו מסתיים בכתיבת צ'ק לפקודת מס הכנסה. האזרח נאלץ לפרנס יועצים, רואי חשבון, מנהלי חשבונות, עורכי דין. מערכת המשפט עמוסה באלפי תיקים הנובעים מעבירות מס. עשרות רבות של ספרים נכתבים כדי להסביר ולפרש את חוקי המס וכמספר הזה ספרים וכתבות המסבירים כיצד להתחמק מתשלום מס... הסיבוך הנוצר גורם לעיוותים בכלכלה, להברחת משקיעים, הברחת הון לחו"ל ולביסוס כלכלה שחורה.
בכלכלה השחורה שותפים כמעט כל אזרחי המדינה. האזרח שמשלם במזומן לשרברב ולמורה לאנגלית של הילד, היבואן והיצואן שמשאירים כסף בחו"ל, רופא השיניים, הקבלן שמוכר דירה ומקבל חלק מהתשלום "מתחת לשולחן"... הכלכלה השחורה אינה מבטאת רק את סלידת האזרח מכובד הנטל, אלא גם את חוסר הזדהותו עם דרך הוצאת הכסף על ידי הממסד הפוליטי. כל אחד יודע לאן הכסף הולך. המיסוי הכבד תורם את חלקו לשחיתות-בסיס שהופכת לנורמה מקובלת.
"חוסר ההזדהות" אינו נובע מהעדר אמונה באידאולוגיה הסוציאליסטית. רוב הציבור שוכנע שזו הדרך הנכונה (לאחר עשרות שנים של רטוריקה סוציאליסטית מרוכזת) – המדינה צריכה לממן שירותי חינם ולחלק קצבאות. האכזבה היא תוצר בלתי נמנע של משטר חלוקת כסף ושירותי חינם – לעולם תהיה תחושה שהאחר מקבל יותר, או משתתף פחות בנטל.
מותר לגנוב ממס הכנסה...
כולנו, אזרחים, עיתונאים, מטיפי מוסר, ראשי ארגונים הנלחמים ל"צדק חברתי", ואפילו פוליטיקאים שנלחמים בעד "שוויון"... רובנו לא נעמוד בפיתוי מול אינסטלטור שדורש 3000 ₪, אך מוכן להסתפק ב- 2500 ₪ במזומן ובלי קבלה...
האדם המודרני, גם אם הוא סוציאליסט מוצהר ופעיל ב"תנועה למען הנזקקים", בסופו של יום עושה ככל יכולתו שלא לשלם מס הכנסה וממצה את כל הדרכים העומדות לפניו לצמצום המס. הפרופסור למדעי החברה, באוניברסיטה המסובסדת, מרצה בלהט לפני סטודנטים על "צדק חברתי" וזכויות החלשים בחברה. בסוף השנה מסתגר הפרופסור במשרדו של רואה החשבון. יחד הם דנים כיצד להקטין את תשלומי המס – מסים שלכאורה צריכים לעבור אל "החלשים בחברה"... יש בכך אמירה ברורה: "צריך לעזור לחלשים, אבל לא על חשבוני..." אותו פרופסור "חברתי" חש בסתירה שבין דעותיו המוצהרות לבין הצדק הפנימי שנובע מהצורך להגן על פרי עמלו. ייתכן שאותו פרופסור מוכן לתרום מרצונו החופשי לעמותה כלשהי או לתת נדבה לנצרך, אך בהחלט אינו שלם עם מערך גביית המסים שנכפה עליו. במשך היום כולם מטיפים לסוציאליזם ולצדק חברתי, אך לעת ערב מנסים לגנוב את המקסימום האפשרי מהממשלה... (חלק מהגנבה לגיטימי – כמו בדוגמת הפרופסור שמחפש את מקלט המס...).
מדוע ציבור כה רחב, ובעיקר אליטה חברתית ענפה, משתדלים להשתתף כמה שפחות במימון "שוויון חברתי" ו"עזרה לחלשים" – עקרונות שהם לכאורה נר לרגליהם ודגל למאבקם המוצהר? לכאורה ניתן היה לצפות מהם שישלמו את מלוא המס הנדרש, שיפַטרוּ את רואה החשבון שלהם ואת יועץ ההתחמקות ממס, יידרשו חשבונית מהאינסטלטור ויסרבו לשלם במזומן ובשחור למורה לפסנתר של הילד. מהי ההצדקה המוסרית להתנהגות זו? כיצד פותר את הסתירה, בינו לבין עצמו, חבר השדולה החברתית שמרמה את מס ההכנסה (בקטן...).
קשה לערוך סקר בנושא זה... אך אילו ניתן היה, קרוב לוודאי שהיינו מקבלים שתי תשובות עיקריות:
אני מאמין בשוויון ובצורך להזרים כסף לשכבות נזקקות, אבל...
* "אין לי מספיק... שישלמו אלה שיש להם..."
* "לממשלה אין סדר עדיפות נכון, הכסף מתבזבז, לכן צריך לשלם כמה שפחות מס..."
במילים אחרות, רבים תומכים ב"צדק חברתי" ובתנאי שיצליחו לצמצם את תרומתם האישית למינימום.
מדינת הרווחה הופכת את אזרחיה לגנבים ואת רובם לעניים
הרעיון המרכזי של מדינת הרווחה הוא לקחת מהעשירים ולתת לעניים. כך ימוגר העוני. נניח לרגע לבסיס המוסרי של כפיית תשלום על אזרח אחד והענקת הכסף לאזרח אחר.
החרמת רכוש ה"עשירים" אמורה להתבצע באמצעות מיסוי כבד כי מספר הנזקקים תמיד גדול (מי יסרב לכסף ללא עבודה... את ה"אישור" וה"זכאות" כבר ישיג). גביית מיסוי כבד וחלוקתו מחייבת הענקת כוח וסמכות לפוליטיקאים. כוח וכסף לפוליטיקאים לעולם יצמיחו מנגנון תופח של עשרות משרדי ממשלה, אלפי עמותות (שנתמכות על ידי המדינה) ומאות אלפי עובדי מדינה. ג'ובים. מדינת רווחה.
תופעת לוואי בלתי נמנעת של מדיניות "חלוקה מחדש של ההכנסות" היא זליגה של חלק גדול מהכסף אל הכיס העמוק של המנגנון הממשלתי-פוליטי שמבצע את המשימה. לכן, נדרש מיסוי כבד מאד על "עשירים". כה כבד ששום עשיר לא היה שורד בארץ... כדי לפתור את הבעיה מרחיבים הפוליטיקאים את בסיס-המס וכוללים בו גם עשירונים נמוכים יותר, ובדרך פוטרים ממס סקטורים שחפצים ביקרם.
ההיסטוריה מלמדת שככל שמדינה שאפה ליותר "שוויון", היא נאלצה להחרים חלק גדול יותר של אמצעי הייצור: השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה החליט ממניעים אידיאולוגיים, להחרים את כל הרכוש הפרטי. המדינה אימצה אידיאולוגיה של אי-הכרה ברכוש פרטי ובבעלות פרטית על אמצעי הייצור עד כדי הלאמה מלאה של התעשייה, החקלאות ואפילו ענפים קמעוניים כגון חנויות – הכול במזרח אירופה היה בבעלות הממשלה. העוני במדינות "גן העדן הסוציאליסטי" לשעבר (רוסיה, פולין, רומניה, בולגריה ועוד) היה לנחלת הכלל. כל אזרח נאלץ לגנוב כדי להתקיים. כדי שהאזרחים השוויוניים והמאושרים... לא יברחו – הוקפו המדינות בגדרות תיל, מגדלי שמירה ומוקשים. ובתוך המדינה סיירה המשטרה החשאית. מכיוון שכל אזרח, כמעט ללא יוצא מהכלל, היה עבריין, אפשר היה לעצור כל אחד... לחקור אותו ולהפלילו. השוויון מוחלט: 98 אחוזים מהאוכלוסייה עניים, גונבים מתוצרת המפעל בו הם עובדים, ועלולים בכל רגע לחטוף כדור בראש. כל אחד מחפה על אחיו, יחד (בשקט...) נגד השלטון. סוציאליזם.
גם במדינת ישראל קשה למצוא אזרח שאינו עבריין-מס (או משת"ף של עבריין מס)! ברשימה זו נכלל אפילו אחרון הפקידים במשרד האוצר אשר שילם במזומן למורה לאנגלית של הילד, לא דרש קבלה מנהג המונית והגיע להסדר שחור עם האינסטלטור...