מהו קפיטליזם?
הסדר החברתי בו אנו דוגלים, קפיטליזם, בנוי על כלכלת שוק חופשי, בה הממשלה (נציגת "החברה") אינה קובעת את חלוקת ההכנסות בין האזרחים. מצבו הכלכלי של הפרט נקבע לפי תרומתו לזולת עליה הוא מתוגמל. הפרט מוכר את שירותיו לאחרים ומקבל תמורה. השירותים הנמכרים אינם רק מוצרים פיזיים כגון מכונית או מנת פלאפל; הם יכולים להיות כל דבר שהזולת מוכן לשלם עבורו מרצונו החופשי. אפילו ברכה של רב, או קריאה בכף היד. מצבו הכלכלי של הפרט יכול להיות מושפע גם מאקראיות: ירושה, או מזל (זכייה בהגרלה).
הבסיס הפילוסופי לקפיטליזם הוא עליונות חירויות הפרט. ממשלה אינה רשאית לכפות את "רצון הכלל", אלא בנסיבות חריגות מאד: אספקת "מוצרים ציבוריים" ובראשם – ביטחון.
קיימות תפישות אחרות לסדר חברתי "צודק". תפישות אלה מגבילות את חירויות הפרט למען "טובת הכלל" כפי שהיא מוגדרת על ידי הוגי דעות או פוליטיקאים.
תתכן מדינה בה יוחלט ש"טובת הכלל" היא אמונה דתית כלשהי. החוק יכפה גם על הפרטים שאינם מסכימים עם הדת כללי התנהגות בהתאם. החוק יחייב העברת הכנסות כלכליות אל מי שתורם יותר ל"טובת הכלל" הזו.
ברוב מדינות המערב שלטת התפישה ש"טובת הכלל" היא "הקטנת אי השיוויון הכלכלי" בין האזרחים. למען מימוש מטרה זו רשאית המדינה להתערב ולכפות את רצונה על אזרחים. אמצעי הכפייה מגוונים, ובעיקר – מיסוי והלאמת שירותים כגון חינוך ובריאות. משימת הקטנת אי השוויון גוברת על חירויות הפרט. הזכות להחליט מהי "טובת הכלל" מועברת לפוליטיקאים שקובעים את "טובת הכלל" בכל תחום (אפילו כמה דקות פרסומת יהיו בכל שעת שידור בטלוויזיה...).
אנו מטילים ספק ביכולתו של מישהו להחליט על מהות "טובת הכלל". ספקנות זו גוברת כאשר בוחנים את ההליכים הפוליטיים (אין פטנט אחר) הנדרשים לקבלת החלטות כאלה. משמעותה של "טובת הכלל" היא תמיד "כפייה על המיעוט". לכן, אנו מעדיפים חברה קפיטליסטית המקדשת את חירויות הפרט, בה "הצדק" נקבע על ידי פעולות מרצון בין אנשים בוגרים והתמורה הכלכלית מתחלקת, בדרך כלל, לפי תרומתו של הפרט לכלכלה כפי שהיא נמדד על ידי עסקאות מרצון בשוק. על פי תפישה זו מעורבות הרשויות מזערית ובעיקר באספקת "מוצרים ציבוריים" מובהקים שהם הכרחיים בחברה מודרנית, יש להם ביקוש בציבור אך השוק אינו יכול לספקם.
לדיון מפורט בנושא הנכם מוזמנים לגלוש לפרק הדמוקרטיה.
|
|
האם אפשר להגביל תחרות?
הנתון הטבעי בחברה האנושית (ולא רק בחברה אנושית) הוא המחסור. אף פעם אין די משאבים כדי להשביע את רצון כולם. כולנו שואפים ליותר – כל אחד לפי סדרי העדיפויות שלו. ככל שהמשאב מוגבל יותר ומבוקש יותר – עולה מחירו. כמעט כל אחד היה מעדיף דירת גג עם נוף כחול לים פתוח. מספרן של דירות אלה מוגבל מאד, לכן מחירן גבוה מאד. כל מוצר שבן אנוש זקוק לו – מוגבל בכמותו ונדרש מאמץ כלשהו כדי להשיגו: החל משרוך נעל וכלה במכונית. נתון בסיסי זה יוצר את התחרות בין בני האנוש על המשאבים המוגבלים.
משתמע מכך שהתחרות היא נתון קבוע וקיומה אינו נתון להחלטתנו.
במשטר קפיטליסטי-חופשי התחרות על המשאבים המוגבלים קובעת את מחירם. המחיר שהשוק קובע מאפשר לאנשים להחליט איזה מוצר לקנות ועל מה לוותר. איש איש לפי סדר העדיפות שלו. יכולתנו לקנות נקבעת על ידי כושרינו למכור לאחרים את פרי עמלנו ולזכות בתגמול על כך מהזולת.
משטרים שדוגלים בעליונות של קבוצת עילית על פני ההמונים (מלוכה, דיקטטורה, סוציאליזם) אינם מבטלים את התחרות. כאמור, היא נתון קבוע. הם רק משנים את כללי המשחק של התחרות. כאשר פוליטיקאים מחליטים על חלוקת המשאבים במקום כוחות השוק – יכולת הקנייה שלך מוגבלת על ידי כוחו הפוליטי של הזולת, קרבתו לצלחת, קרבתו לממסד.
כאשר פוליטיקאים מחליטים על חלוקת המשאבים התחרות עוברת למגרש אחר – התחרות על פרוטקציה, חקיקה מפלה שמטיבה עם קבוצות מועדפות בעלות כוח פוליטי, לוביסטים שפועלים להשגת העדפות לשולחיהם.
מנגנון המחירים והתחרות החופשית הם כלים אובייקטיבים שקובעים את חלוקת המשאבים – לאף אחד לא יכולות להיות טענות אל קבוצה אחרת. כל שיטת משטר שמעבירה את ההחלטה על חלוקת המשאבים לשלטונות יוצרת מלחמה תמידית של הכול בכול. התוצאה המיידית היא בזבוז של משאבים, אי-ניצול אופטימלי שלהם, רמת חיים נמוכה לכלל האוכלוסייה. עוני. המאפייה שמייצרת לחם אינה זו היעילה ביותר, האיכותית והזולה; אלה המאפיה שקיבלה את הזיכיון לייצור לחם מהפוליטיקאי אליו היא מקושרת.
|
|
האם יש חינוך חינם? האם קיימים שירותי בריאות חינם?
המחיר שנגבה עבור שירות מסוים אינו מדבקה שרירותית, תו-מחיר. כדי להעניק שירותי חינוך ובריאות צריך לשלם משכורות למורים ולרופאים, לרכוש ציוד ומבנים, לתחזקם ועוד עלויות רבות אחרות. העלויות לא נעלמות אפילו אם פוליטיקאים מחוקקים חוק של "בריאות חינם" או "חינוך חינם".
ואם העלויות לא נעלמות... מישהו צריך לשלם עבורם! אם מסתירים את תווית המחיר לא קורה הנס והעלות נעלמת. השאלות אם כך הן – מי ישלם את המחיר? באיזה שיטה "יחולק" (כי לא מוכרים את השירות) השירות לציבור? ומי יזכה לקבל את השירות ברמה סבירה?
תשובות בשני הפרקים: חינוך
מערכת הבריאות
|
|
הקשר בין מנגנון פשיטת-רגל של עסק לבין הצלת יערות הגשם בברזיל
פשיטת רגל של מפעל היא ללא ספק ארוע טראומטי לעובדים ולבעלים כאחד. הארוע לעיתים כה קשה שפוליטיקאים רואים צורך "לסייע למפעל שנקלע לקשיים". כלומר, הארוע מושך תשומת לב ציבורית במידה כה רבה שניתן להפיק ממנו רווח פוליטי. "הסיוע הזמני" שמוגש למפעל הכושל נכפה על הציבור שנאלץ לשלם מיסים שמועברים לבעלי העסק, בדרך כלל תמורת קשקוש שנקרא "תוכנית הבראה".
התערבות המדינה בפשיטת רגל של עסקים מתעלמת מחשיבותו של מנגנון זה לכלכלה, לחברה ולתועלת האדם. פשיטת רגל זו הדרך בה השוק מסלק עסק שלא מצליח להפיק את המירב מהמשאבים שעומדים לרשותו. פשיטת רגל סוגרת מפעל שלא מצליח לעמוד ברמה החדשה שמציבים לו מתחריו – המתחרים שמייצרים מוצר זהה או מוצר חליפי משוכלל יותר. מיליוני הצרכנים בשוק מחליטים לרכוש את המוצר המתחרה וכך קובעים את גורלו של המפעל שאינו עומד בציפיותיהם.
תפקיד ההפסדים המתמשכים הוא לאותת לבעלי המניות שצריך לעשות "משהו": לשנות את המוצר, לקצץ בעלויות, להחליף הנהלה. רווחים והפסדים פועלים יחד כדי להחליף, ללא הרף, מוצרים, תהליכים, טכנולוגיות בטובות יותר, איכותיות יותר, יעילות יותר וכמובן – זולות יותר. תהליך בלתי פוסק שמעלה באופן קבוע את רמת החיים ואיכותם, מגביר את החיסכון במשאבי סביבה, אנרגיה וחומרי גלם.
השימוש במנועי קיטור הגיע לשיאו במאה ה-19. להסקת מנוע הקיטור השתמשו בעצים או בפחם. הטורקים למשל, כרתו את רוב העצים הטבעיים בארץ ישראל לצורך הנעת הרכבות באזור. עכשיו, נניח שהשקפת העולם הסוציאליסטית-קומוניסטית הייתה מקדימה וזוכה לניצחון אידיאולוגי כבר באמצע המאה ה-19: המחירים נקבעים על ידי הממשלה, המפעלים בבעלות המדינה, אין תחרות, אין פשיטות רגל. ייתכן שהיינו נתקעים עם מנועי קיטור עד עצם היום הזה. רוב העצים בעולם, כבר מזמן היו עולים באש הקטרים, האוניות והמפעלים.
למזלנו המפעלים שייצרו מנועי קיטור עברו הסבה טכנולוגית או פשטו את הרגל. אף אחד לא "הציל" אותם. התחרות הבלתי פוסקת ("האכזרית")במשטר קפיטליסטי מאפשרת, בין היתר, לחסוך במשאבי טבע למרות הגידול העצום בהיקף האוכלוסייה והעלייה בתוחלת החיים. היזם אכן דואג לכיסו, אך הדאגה לכיסו הפרטי מאלצת אותו להציע להמוני הצרכנים מוצרים זולים ויעילים ממתחריו. מוצרים שמנצלים פחות חומרי גלם. פחיות בירה ממתכת הוצגו לראשונה בשנות ה-30 ושקלו כ- 100 גרם (רק המתכת). אותה פחית כיום שוקלת כ- 20 גרם, עובי הדופן בערך כעובי שערה ו-60 אחוזים מהפחיות ממוחזרות.
ההמשך: בפרק תעשייה ועסקים
|
|
מענקים לתעשייה: אינטל כדוגמה
לאורך עשרות שנות קיומו של החוק לעידוד השקעות הון, הופיעו בעיתונות תיאורים של כישלונות והונאות שנעשו במסגרת החוק האווילי, נזק של מיליארדי דולרים נגרם למשלם המיסים על ידי מפעלי "ישראבלוף". עשרות "משקיעים" עשו סיבוב על החוק, קיבלו מענקים ונעלמו יחד עם מפעליהם בנבכי ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל.
בחרנו להשתמש כדוגמה דווקא בחברת אינטל, משום שאינטל אינה "ישראבלוף" אלא חברה בינלאומית מכובדת שמייצרת את רוב מעבדי המחשבים בעולם. חברת אינטל הקימה שלושה מפעלים בישראל וקיבלה למעלה ממיליארד דולר במענקים ישירים מלבד הטבות רבות נוספות. החברה מעסיקה מספר אלפי עובדים בישראל והיא אחד מהמעסיקים הפרטיים הגדולים במשק.
מענק של מיליארד דולר לאינטל משמעותו מס של מיליארד דולר על אזרחי ישראל. הון של מיליארד דולר שחסר בכיסיהם של יזמים ישראלים שיכלו ליצור באמצעותו לא פחות מקומות עבודה, לא פחות מו"פ ואולי אף יותר רווחה כלכלית לפרט ולמשק בישראל.
הצגת הסיוע הכבד לאינטל כ"יוצר מקומות עבודה" מסתירה את האמת על לפחות אותו מספר של מקומות תעסוקה שנגרעו מהמשק בגלל החרמת אותם מיליארד הדולר מייזמים ישראלים אחרים. אותם מיליארד דולר ורבים נוספים הגדילו את נטל המיסוי והביורוקרטיה בישראל והרחיקו מכאן יזמים שכלל לא הגיעו הנה. המענק – גלוי. הנזק תמיד נסתר.
נניח ששום מדינה בעולם לא הייתה מציעה מענקים לאינטל. מה הייתה החברה עושה? כיצד הייתה מממנת את ההשקעות הכבדות? החברה הייתה פונה לבנק לגיוס הלוואה, או מנפיקה מניות, או מוכרת אגרות חוב במיליארד דולר. בכל מקרה היו המשקיעים, הבנקים או בעלי המניות בוחנים את אינטל בזכוכית מגדלת בטרם היו מכניסים את היד לכיס. מטרת ההשקעה הייתה נשקלת מול הסיכון, מול התחרות בענף, מול טכנולוגיות מתחרות וכו'. למשוואה היה מתווסף משקיע מודאג, או מלווה מודאג. גם הם עלולים לטעות בשיקוליהם, אך ודאי שיטעו הרבה פחות מפקידי ממשלת ישראל. כאשר ממשלת ישראל מציעה לאינטל מענק של מיליארד דולר שום פוליטיקאי או פקיד ממשלתי לא משקיעים סנט מכיסם – אין "משקיע מודאג" (דו"ח מבקר המדינה 52ב משנת 2002 קבע כי המדינה כלל לא ערכה סקרי כדאיות כלכלית להשקעה זו).
לאחר קבלת המענק הישראלי, יכולה חברת אינטל לבוא אל בעלי המניות שלה, לגייס מהם חלק נוסף מההון הנדרש להשקעה ולומר להם שתמורת רק חלק מההשקעה הם יהנו ממלוא פירותיה. יש להם שותף אליו הם מעבירים את הסיכון בלבד – לא את הרווחים, אזרחי ישראל. שותף מעולה – לא שואל שאלות מציקות, משקיע מיליארד דולר ואינו דורש חלק ברווחים. ובזווית ראייה אחרת: המענק של אזרחי ישראל לאינטל מאפשר לחברה להכפיל את הסיכון העסקי שהיא לוקחת על עצמה ללא הגדלת הסיכון לבעלי מניותיה. גן עדן.
ממשלת ישראל לא קיבלה מניות באינטל (תמורת מיליארד דולר אפשר היה להפוך לבעל מניות מכובד בחברה... וגם לקבל דיבידנדים שמנים). הממשלה העבירה את המענק תמורת "יצירת מקומות עבודה". הפוליטיקאים נתנו לאינטל את כספינו, בשמנו. האם מישהו מאתנו היה משקיע כסףבאינטל, והרבה כסף מרצונו החופשי, רק כדי לזכות במקום עבודה (ללא קבלת מניות)? בשנת 2005 כיסה המענק למפעל החדש של אינטל את כל משכורות העובדים למשך 5 שנים לפחות. האם מישהו מאתנו היה מוכן לשלוח קורות חיים לאינטל ולצרף צ'ק על סך 150,000 דולר כדי לזכות במקום עבודה?
אם הפטנט של "יצירת מקומות עבודה" באמצעות קנייתם כה טוב, אז מדוע שלא לפתור את כל בעיות האבטלה בישראל, בכל רמות ההשכלה – למה לא להציע מענק למפעל נעליים שייכסה את עלויות השכר של אלפי עובדיו וכך נספק תעסוקה גם לעובדים בעלי מיומנויות נמוכות יותר? למה רק הייטק?
אנחנו רוצים להאמין שאינטל בחרה לבנות מפעלים בישראל, לא רק בגלל הכסף, אלא גם בזכות ההון האנושי כאן. קרוב לוודאי. מה היה קורה אילו אינטל לא הייתה מקבלת את המענק, אבל גם אחרים לא היו מקבלים מתנות מממשלת ישראל: לא מפעלים, לא תעשיינים, לא חוקרים, לא חקלאים ולא קצבאות עבור אי-עבודה למאות אלפי אזרחים. כספי המיסים, במקרה זה, היו נשארים בכיסי האזרחים והיזמים הישראלים. מקומות עבודה רבים היו נוצרים בענפים המשתלמים ביותר למשק. המיסוי הנמוך, העדר הביורוקרטיה ואיכות ההון האנושי בישראל היו מושכים לארץ משקיעים מחו"ל. גם אינטל הייתה מגיעה, גם מתחריה – כל זאת ללא מענק ישיר של אזרחי ישראל.
ההמשך: בפרק תעשייה ועסקים
|
|
האם האבטלה תגדל אם מאות אלפי "אוכלי חינם" יפוטרו?
קשה לדעת כמה "אוכלי חינם" נושא המשק הישראלי על גבו. אחת מבעיות היסוד המדוברות בישראל היא "שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה". ואכן, רבים מידי לא עובדים. בעיקר, מקרב נשים, חרדים, מקבלי קצבאות למיניהן ועוד. אך זו בהחלט תמונה חלקית מאד על כוח העבודה בישראל. אנחנו מתעלמים ממאות אלפי הישראלים ש"כאילו עובדים" – מקבלים משכורת, לרוב מכובדת, 9 בבוקר, קפה וסמול טוק, הפסקות, שיחות טלפון פרטיות, יציאה ל"סידורים", 4 אחר הצהריים והביתה.
קרוב ל- 800 אלף איש מועסקים בסקטור הציבורי. רבים אחרים מועסקים במוסדות שנתמכים חלקית על ידי המדינה. כמה מהם מיותרים לגמרי? כמה מיותרים חלקית? כמה מהם אכן עובדים אבל כל המוסד בו הם עובדים מיותר לגמרי? הם נמצאים בכל מקום: ברשויות המקומיות, במשרדי ממשלה מיותרים, במועצות הדתיות, באוניברסיטאות, בחברת חשמל, ברשות השידור, בנמלים ובמאות גופים ציבוריים אחרים. קשה להעריך במדויק את מספר "אוכלי החינם". מאות אלפים.
נניח, כפי שמתואר בקטע העידן החדש שבפרק הדמוקרטיה, שבוקר בהיר אחד בעידן החדש מפסיקים לשחק ב"כאילו", סוגרים את כל המנגנונים והמשרדים המיותרים – כולם הביתה. האם האבטלה תגדל? מה יעשו מאות אלפי המפוטרים? האם לא נתדרדר למיתון כלכלי כבד?
להבהרת התשובה נניח שקיים בישראל ארגון פשע מסועף שסוחט מידי חודש אלפי אנשי עסקים ומחרים מהם בקביעות מיליוני שקלים. את הכסף, דמי החסות, מחלקת המאפיה בין אלפי חייליה וזה עיסוקם היחיד. אלפי משפחות המאפיה מתפרנסות מהשוד הקבוע. שגרת חייהם ממומנת מגביית דמי חסות. בכסף זה הם קונים בגדים, אוכל, הולכים למשחק של מכבי, טסים לנופש בטורקיה ונותנים דמי כיס לילד. והנה יום אחד מתמנה מפכ"ל נמרץ למשטרה – ארגון הפשע מחוסל, ראשיו בכלא, אלפי חייליו נותרים ללא פרנסה ונאלצים לחפש עבודה אמיתית. האם כוח הקניה במשק קטן? האם תגרר המדינה למיתון? ברור שלא – הכסף שלא נסחט ישאר בידי בעליו החוקיים – אלה שיצרו אותו בכשרונם – הם ישתמשו בו לצריכה, או להשקעות נוספות שיצרו מקומות עבודה חדשים, או לחיסכון שגם הוא מניב השקעות חדשות.
חברי המאפיה יאלצו לעבוד בעבודה יצרנית – לתרום משהו למעסיק כדי שישלם להם שכר. חלקם יפתח עסק – כלומר, ימכור לציבור מוצר או שירות שהצרכן קונה מרצון ומשלם משום ש"שווה לו". כך הופכים המאפיונרים לשעבר לאנשים יצרניים ומועילים, המשק צומח, רמת החיים של כולם עולה. כך נוסף כוח קניה ממשי למשק.
מבחינה כלכלית אין כל הבדל אם גובי הכסף הם שלטונות מס הכנסה והממשלה מחלקת אותו כשכר למאות אלפי עובדים מיותרים – לבין ארגון פשע שנוהג כך.
הצעתנו (פרוט בפרק הדמוקרטיה) היא אכן לפטר את כל עובדי הציבור המיותרים, אבל כדי למתן את המכה, להמשיך ולשלם להם שכר בתקופת מעבר. החיסכון יהיה מיידי: הם מייד יפסיקו לייצר הוצאות – המזגנים לא יופעלו, האורות לא ידלקו, הוצאות נסיעה, שמירה, ציוד משרדי – רשימה ארוכה. המשכורת אותה יקבלו בתקופת המעבר תקטן מידי חודש באחוז אחד – אחרי 8 שנים תתאפס. במקביל יקטנו המיסים שאזרחים משלמים. ציבור "אוכלי החינם" ימצא מהר מאד עבודה במשק שצומח.
ההמשך: בפרק דמוקרטיה
|
|
האם תיתכן "תעסוקה מלאה"? אפס אבטלה
האדם ביסס את עליונותו על פני בעלי חיים אחרים בזכות מוחו המפותח. מוח האדם חותר ללא-לאות להבטיח את ההישרדות הגנטית לאדם ולצאצאיו. הכלי העיקרי להבטחת קיום והמשכיות הוא צבירת משאבים כלכליים שיבטיחו מזון, מחסה מאיתני הטבע והגנה פיזית. האדם נבדל מבעלי חיים אחרים גם ביכולתו לאגור אמצעי קיום – "אנרגיית שרידות" להבטחת קיום צאצאיו. במקביל, חותר האדם להגדיל את אושרו, את הנאתו מחייו עלי אדמות. איש איש לפי העדפותיו.
החתירה למטרות אלה מתאפשרת ומתממשת בעוצמה גדלה והולכת מדור לדור בזכות כשרונו ההמצאתי של המוח האנושי להשיג יותר תפוקה תמורת פחות משאבים מושקעים. במקום ללקט חיטה שצומחת פרא, לגדל אותה בעצמו באופן מרוכז; במקום לחרוש במו ידיו – לרתום שור לחרישה, להספיק יותר; במקום כרכרה שמסיעה 4 אנשים – רכבת שמשנעת 1000 נוסעים; ובמקום בניין שלם שמאכסן 1 מגה בייט של מידע על גבי סרטים מגנטים – דיסק-או-קי זעיר שמכיל 8 ג'יגה. משחר האנושות חותר האדם להשגת תפוקה גדולה יותר תמורת השקעת משאבים קטנים יותר – כך עולה רמת החיים ונוצרים מקומות עבודה חדשים.
תעסוקה אינה מטרה אלא אמצעי להשגת תפוקה ופיריון הולכים וגדלים. היזם שמפתח רעיון חדש כיצד לשפר את חיינו, מגייס עובדים חדשים כדי לספק את הביקוש למוצר. תעסוקה היא האמצעי באמצעותו מוכר העובד את כישוריו כדי לקבל תמורה כלכלית.
בכל נקודת זמן אפשר להגיע ל"תעסוקה מלאה" אם נחליט לעצור את התקדמות המין האנושי ולסגת מדרגה: מדוע לחרוש את השדה בעזרת טרקטור? נרתום סוס למחרשה ונעסיק 100 פועלים במקום הטרקטור. אפשר לוותר על המכולות באוניות המטען ולגייס 50 סבלים על כל מכולה שתתבטל כדי לשאת על גבם את המטענים מבטן האונייה. משרדי עורכי דין יוותרו על מעבדי תמלילים ומחשבים, וירכשו מכונות כתיבה (לאלה מביננו שלא מבינים על מה אני מדבר: בימי קדם, בטרם המצאת המחשב, הדפיסו מכתבים ב"מכונת כתיבה") – כך תהיה תעסוקה לאלפי כתבניות. כך נשיג "תעסוקה מלאה".
מחיר הניסיון להתכחש למהות האדם יהיה עוני ואומללות – לא יווצרו די משאבים כלכליים כדי לתמוך בהארכת תוחלת החיים ואיכותם. החתירה המתמדת להגדלת התפוקה והפיריון איפשרו את גידול האוכלוסייה על פני כדור הארץ ב- 200 השנים האחרונות במיליארדי אנשים, לאחר אלפי שנות קיפאון.
פוליטיקאים פופוליסטים דורשים מהממשלות, לעיתים תכופות – "להילחם באבטלה". היטלר השיג בגרמניה של שנות השלושים "תעסוקה מלאה" וחיסל את האבטלה באמצעות תוכנית התחמשות שבנתה תוך 6 שנים צבא ענק ומצוייד שמנה כ- 12 מיליון חיילים. עשרות מיליוני גרמנים הקפיאו והורידו את רמת חייהם, הסתפקו בשכר נמוך, כדי לייצר מוצרים שאיש אינו מוכן לקנות (נשק) וכדי לשלם שכר עבור שירותים שאף גרמני לא מוכן היה לשלם עבורם מרצונו החופשי (שירותי "ביטחון" של הצבא). היטלר קיווה שרמת החיים בגרמניה תתחיל להשתפר אחרי שינוצלו המשאבים של העמים הכבושים. הוא בנה על ביזה עתידית.
ממשלות מערב אירופה החליטו להילחם באבטלה על ידי קיצור שבוע העבודה מ- 40 שעות שבועיות ל- 34 ואף פחות. בנוסף, חוקקו סדרת חוקים שמקשים על פיטורי עובדים. כך סברו שתהיה תעסוקה ליותר עובדים. התוצאה הייתה הפוכה. גם ההסתדרות בישראל "נלחמת באבטלה" באמצעות הגנה על מאות אלפי "אוכלי חינם" ומאפשרת העסקה של "כאילו עובדים".
כאשר ההסתדרות (בסיוע חוקי המדינה) כופה על מפעל או נמל להעסיק פי 2 עובדים מהנדרש ובעלות שכר של פי שלושה ממחיר השוק – היא אכן מגינה על מקום העבודה ותנאי העבודה של מיעוט עובדים, אך אך פוגעת ברמת החיים של 7 מיליון אזרחי ישראל על ידי ייקור המוצרים והשירותים שאנחנו צורכים. אין פשוט מליצור עוד 10,000 מקומות עבודה בנמל אשדוד – כל שנדרש זה לבטל את השימוש בעגורנים ולפרוק ידנית את הסחורות. אנחנו נשלם את המחיר במוצרי יבוא יקרים יותר.
ההתקדמות האנושית מבוססת, אם כך, על הקטנה מתמדת ומתמשכת של כמות התעסוקה הנדרשת לייצור מוצרים. כך יורד מחיר המוצר לצרכן ומיליארדי אנשים בתבל יכולים להינות ממנו ולא רק קומץ עשירים (בעבר, רק לעשירים הייתה אמבטיה בבית...). רק התמקדות האדם בהעלאת הפיריון והצמיחה, תוך הקטנת כמות התעסוקה ליחידת מוצר אפשרה לפחות אנשים עובדים לפרנס יותר נתמכים: במערב אין צורך בעבודת ילדים כי ההורים מצליחים להפיק די הכנסה לקיום המשפחה. לא "חקיקה סוציאלית" איפשרה את הפסקת עבודת הילדים שהייתה מקובלת עד לתחילת המאה ה-19 ולא פוליטיקאים קיצרו את יום העבודה ל-8 שעות – אלה מיתוסים. התפתחויות טכנולוגיות – מוח האדם היוצר, הם שאיפשרו זאת – החתירה לייצר יותר בפחות משאבים.
בחברות הפרימיטיביות יש "תעסוקה מלאה". כל המשפחה עובדת בשדה מבוקר עד ערב – להפיק די מזון כדי להתקיים. אבטלה מינימלית תהיה כאשר פוליטיקאים לא יתערבו בשוק העבודה, לא "יגנו" על עובדים, ולא ימנעו ירידת שכר או העלאתו.
ההמשך: בפרק תעשייה ועסקים
|
|
למה סטייק טוב לא עולה 20 ש"ח בלבד?
מכס בעיקר. שיעור המכס על יבוא בשר בקר טרי גבוה: בין 100% ל- 270%, תלוי בארץ היבוא ובתקופה (מידי פעם יש "הקלות", או מכסות יבוא פטורות). מחיר הבשר הטרי בסופרמרקט (2007) עומד על כ- 100 ש"ח לק"ג. ביטול מוחלט של המכס, והתרת חסמים ביורוקרטים אחרים יאפשר יבוא חופשי של בשר טרי ויעמיד את המחיר על כ- 40 ש"ח לק"ג ומחירו של סטייק ירד בהתאם לכ- 20 ש"ח בסטקייה.
הסטייק אינו זול כי ממשלת ישראל החליטה להגן על הפרנסה של מגדלי הבקר ופקידים בממסד החקלאי והדתי. מספר קטן יחסית של עובדים (בעלי כוח פוליטי לא-מבוטל) כופים על 7 מיליון תושבי ישראל לשלם מחיר כפול ומשולש על סטייק.
מה היה קורה אילו 50 השקלים המיותרים בכל ק"ג בשר היו נשארים בכיסי האזרחים? הכסף היה נחסך או משמש לקניה של מוצרים ושרותים אחרים– בשני המקרים, ההפרש המצטבר למיליארדי שקלים, היה יוצר מקומות עבודה יעילים יותר (מאשר גידול בקר) בענפים אחרים. רמת החיים של מיליוני ישראלים הייתה משתפרת בזכות האפשרות לקנות יותר תמורת אותה שעת עבודה.
קל להציג לציבור את ה"הישג" של שמירת מקומות עבודה של מספר אלפי עובדים בענף הבשר. קשה לציבור להבחין בירידה ברמת החיים שלו כתוצאה מהמכס על בשר; קשה להבחין באלפי מקומות העבודה שנגרעו בענפים אחרים כתוצאה מהמכס על בשר – לכן הטריק הפוליטי מצליח.
כדי להמחיש את האבסורד שבמכס נדמיין שמעולם לא היה מכס, היבוא חופשי ומחיר הסטייק שווה לכל נפש. והנה, ביום בהיר אחד מחליטה קבוצת יזמים להתפרנס מגידול בקר בישראל, אבל בגלל הקשיים כגון העדר מרעה טבעי בישראל, הצורך לייבא מזון לבקר ועוד הוצאות – התוכנית העסקית מוכיחה שהעסק אינו כדאי. היזמים המקושרים מארגנים לובי ומצליחים להעביר חוק שמשלש את מחיר הבשר באמצעות הטלת מכס על יבוא בשר. עכשיו, גידול בקר לבשר – כדאי. ספק אם הציבור היה מסכים לחוק כזה שמעלה את מחיר הבשר פי שלושה.
ואם החוק היה עובר אז מדוע שלא נקים בישראל, בדרך דומה, מפעל לייצור מסכי טלוויזיה שטוחים (LCD)? או מפעל ענק למחשבים? המחיר "לא נורא" צריך רק לייקר את היבוא פי שניים והעסק כדאי... פוליטיקאים יוכלו לגזור את הסרט בטקס פתיחת המפעל שיעסיק אלפי עובדים ולהצביע על הישג יצירת מקומות העבודה. ומחיר ה"הישג" – נסתר: הישראלי יצטרך להוציא הון עתק על מחשבים ומסכים ופחות על מוצרים אחרים, מקומות עבודה בענפים אחרים לא יווצרו, הון יועבר אל כיסי יצרנים פחות מוכשרים (יצרני המחשבים המקושרים פוליטית) ופחות הון פנוי ייוותר בידי משקיעים מוכשרים בענפים אחרים. ההון יוסט לאפיקים פחות רווחיים. פיריון העובדים יקטן – במפעל אחר הם יכלו לייצר יותר מוצרים באותו זמן.
מכס משבש את יעילות ההשקעות ופיריון העובדים ומסיט הון ועובדים, באופן מלאכותי, אל ענפים שפחות כדאיים לכלכלת המדינה. ישראל צריכה להיות מדינה חופשית ממכס. אפשר בלי מכס.
ההמשך: בפרק תעשייה ועסקים
|
|
האם מערך הקצבאות והתמיכות הממשלתיות מגדיל את כוח הקניה ותורם לצמיחה?
נניח שייקום בישראל ארגון פשע גדול ומשוכלל שמונה עשרות אלפי "חיילים" שאינם עובדים. כל "פרנסתם" מקורה מגביית דמי-חסות וסחיטה. את ה"פרוטקשן" הם גובים באיומים בעיקר ממעמד הביניים. אלפי משפחות המאפיונרים נהנות מההכנסה ומתקיימות ממנה – בכסף זה הם משלמים בסופרמרקט, קונים מכוניות, קונים כרטיס לכדורגל ומשלמים למורה לנגינה של הילד.
האם כוח הקנייה במשק גדל? האם הפשע תרם לצמיחה? כמובן שלא – רק חלוקת ההכנסות השתנתה; שום מוצר או שירות בעל ערך לא התווסף. במדינת הרווחה הישראלית אין למזלנו ארגון פשע כזה, אך יש ממשלה שנוהגת (מבחינה כלכלית) באורח דומה – גובה בכפייה את אותם הסכומים, מאותה אוכלוסייה ומחלקת את הכסף לפי החלטות פוליטיות. כספי "העברה" אלה, גם הם לא תורמים לצמיחה ולא ל"כוח הקנייה".
ההמשך: בפרק סעד ורווחה
|
|
איך קביעת "שכר מינימום" פוגעת בנו?
כלל הברזל: אי אפשר לשלם שכר עבודה שגבוה משווי המוצר או השירות שהעבודה מפיקה. לכן, אי אפשר להבטיח עושר שגבוה משווי התפוקה –מקור יצירת עושר זה.
המחיר שניתן לגבות עבור מוצר או שירות כלשהו נקבע על ידי השוק. ממשלה לא מסוגלת לקבוע את המחירים "הנכונים" של מוצרים – לא מחיר של עגבניות ולא מחירים של דירות. על התוצאות ההרסניות של ממשלות שכן ניסו לקבוע מחירים – לשחק בתפקיד "אלוהי השוק" – הרחבנו כבר במספר מקומות באתר.
את התמורה שמקבל היצרן עבור המוצר שמכר הוא מחלק בין הגורמים שעזרו לו לייצר את המוצר: חומרי גלם שרכש, תשלום לקבלני משנה, שירותים שקיבל (ייעוץ משפטי, הנדסי וכו'), תמורה נאותה להון ולסיכון המושקעים במפעל, וכמובן – שכר לעובדים. שיווי המשקל העדין בין העלויות של כל הגורמים תומכי הייצור חייב לתת תוצאה שתאפשר ליצרן לעמוד במחיר שהשוק קובע עבור מוצריו.
אם עלות של אחד הגורמים שמשתתפים במשימת הולדת המוצר חורגת משווי המשקל – מחירו עולה – צריך להקטין את התמורה שמשלמים עבור גורמים אחרים. ואם דרישה זו אינה מעשית – מחיר המוצר הסופי יתייקר, כושר התחרות שלו יקטן, תקטן הכמות המיוצרת, ובמקרה הגרוע – המפעל ייסגר.
ממשלה שמחליטה לייקר גורמי ייצור ולא משנה אם זה שכר מינימום גבוה, או חומר גלם מסוים – גורמת להקטנת התפוקה, מחסלת מקומות עבודה, מגרשת את המפעל לירדן או להודו.
ההמשך: בפרק תעשייה ועסקים
|
|
|
שאלות נוספות