בנק או קרן פנסיה (שעוסקים ב"פעילות פיננסית") מחויבים לבצע השקעות מיטביות כדי לעמוד בהתחייבויותיהם למפקידים תוך מזעור הסיכון לפיקדונות. אם בעלי הבנק מחזיקים גם מפעל לנעליים ("פעילות ריאלית") אז קיים חשש לניגוד עניינים כי בעלי הבנק עלולים לנתב את כספי המפקידים בבנק אל מפעל הנעליים הכושל שבבעלותם, במקום השקעה חלופית – טובה יותר אובייקטיבית.
הקביעה הבאה חוזרת בכל עיתון כלכלי ( של פרופ' ידידיה שטרן, סגן יו"ר המכון הישראלי לדמוקרטיה שהזכרנו בפרק I של הכתבה): "נדרשת הפרדה מוחלטת בין פעילות תאגידית בתחום הריאלי לבין פעילות פיננסית" – אם עירוב פעילויות בתאגידים כל כך מזיק לצרכנים וללקוחות, אז מדוע לא קמה חברה שמפיקה תועלת כלכלית מצורך כה בולט שהשוק כה מצפה לו? הרי הפיתרון פשוט לכאורה: יזמים יקימו בנק חדש שיבטיח שמירה על כספי המפקידים בכך שאין אצלו ניגוד אינטרסים. הוא עוסק בבנקאות בלבד ואינו מסכן את כספי המפקידים בהשקעות בעסקיו הפרטיים שאינם. המוני בעלי פיקדונות מודאגים היו נוהרים להעביר פיקדונות אל בנק כזה, ומשקיעים היו שמחים לקנות אגרות חוב של הבנק "הישר". בנק כזה יכול היה בקלות לתקוף בקמפיין פרסום את הבנקים הוותיקים כדי למשוך אליו פיקדונות. הנה הקמפיין על רגל אחת: "הפקידו את כספכם אצלנו, כי אנחנו הבנק היחיד שאין בבעלותו עסקים ריאלים. אל תשימו את כספכם על קרן הצבי בבנקים ש'משקיעים' את כספכם בעסקים ריאלים שבבעלותם, אם העסק האחר שלהם כושל – הם לא יספרו לכם."
אם אכן קיימת בעיה כה חמורה של הפרדת פעילויות צולבות, ואם השוק "צמא" לבנק כזה, אז מדוע הוא לא קם? "כשל השוק" אינו בעירוב הפעילויות בין הריאלי לפיננסי – זו תוצאה, לא סיבה. הכשל הוא בממשלה שמנהלת את ענף הבנקאות ולכן השוק אינו יכול לתקן עיוותים. ועדת אשראי בבנק, שבאופן קבוע מאשרת אשראי לא לפי אמות מידה עסקיות, אלא על פי קרבת העסק מבקש האשראי לבעלי השליטה בבנק, אמורה לגרום לנזק כבד לבנק עד כדי פשיטת רגל. אבל אם הבנק מוגן מפשיטת רגל על ידי הממשלה, בגיבוי הכסף של משלם המיסים – אז לוועדת האשראי אין כל בעיה לנתב "השקעות" לפי לחצים של בעלי השליטה.
בישראל כמעט בלתי אפשרי להקים בנק חדש. אין תחרות בין הבנקים על אמינות ויציבות הבנק – האם ראיתם פרסומת של בנק שמהלל את יציבותו הפיננסית? אין צורך, הממשלה "מבטיחה" את היציבות של כולם. ואם הממשלה היא חברת הביטוח של הבנקים, אז סביר שלא תאפשר לכל דכפין להקים בנק, סביר שתקבע את גובה העמלות, מרווחי הריבית, ומי ינהל את הבנק. יש מנהלים בירושלים שיכסו הפסדים על חשבון כלל אזרחי ישראל, אפילו אם פקידת בנק ואחיה גונבים רבע מיליארד שקל מבנק קטן. ואם הרגולטור אחראי למעשה לרווחי הבנק אז סביר, שהוא יאפשר מרווח עצום בין ריבית החובה לריבית הזכות כדי שהבנק "שלו" יהיה "רווחי" ו"יציב" (לתת לנו ריבית של 2% על הפיקדונות בבנק ולגבות ריבית של 10% על הלוואות שניקח).
"כשיש ריכוזיות גדולה, מי ששולט בענף מסוים יכול להכתיב את המחירים, כי אין מי שיתחרה בו, הוא גם יכול להוריד את איכות המוצר" – כך אומר הפרופסור של המכון לדמוקרטיה. אילו טרח הפרופסור לבדוק לעומק את הענפים "חסרי התחרות" היה מגלה שבסוף השרשרת יושב פוליטיקאי שחילק זיכיון בלעדי, הטיל מכסי מגן, או קבע תקן ישראלי מונע תחרות. אבל הפרופסור הדמוקרטי בדרך כלל מסכים אידיאולוגית להעניק לממסד כוח זה כי הוא מאמין שממשלה צריכה ויכולה "לפקח" ולהסדיר".
הפרופסור קרוב לודאי גם אינו מבין שאם נוצרת "ריכוזיות" בשוק תחרותי וחופשי – היא אינה בהכרח שלילית. ה"ריכוזיות" החיובית יכולה להתקיים (לתקופה מוגבלת, גם אם היא ארוכה יחסית) רק בזכות חדשנות טכנולוגית פורצת דרך ותמחור זול שמונע ממתחרים להיכנס לענף. מה רע? חברת מיקרוסופט הריכוזית, הבלעדית והמונופוליסטית לא דרשה 5,000 דולר לכל תוכנת חלונות ואופיס, אלא מחיר שהמוני צרכנים יכולים לעמוד בו, אחרת היו צצים מתחרים כבר לפני עשרים שנה. הרווחנו.
חברה מונופוליסטית שפועלת בשוק תחרותי וחופשי ממגבלות, לכאורה אינה מודאגת ממתחרים כי היא הרי "מונופול". טעות. אם השוק פתוח וחופשי, החברה המונופוליסטית (הזמנית) מודאגת מאד מתחרות פוטנציאלית עתידית; לכן היא דואגת בדבקות לאיכות מוצריה ולתמחור זהיר שלהם. כל מחדל באיכות ובתמחור מהווה "הרמה להנחתה" מצד מתחרה פוטנציאלי. במיקרוסופט וגם בגוגל יודעים זאת ולכן האורות דולקים שם עד לשעות מאוחרות, הרבה מעבר לשעות בהן דלקו אורות בחברת אגרסקו, או דולקים האורות במשרדי חברת רכבת ישראל – שתיהן מונופול בבעלות המדינה.
הפרופסור מבכה את "חוסר התחרות בענף הרכב". גם כאן חושף הפרופסור "עצלות אקדמית". הוא לא טרח לבדוק את החקיקה הממשלתית שמונעת יבוא חופשי של רכב ואת שלל האישורים והרישיונות הנדרשים (כולם כמובן ל"טובת הצרכן"). נתניהו מינה וועדה לתכלית זו, בראשה עומד דר' ירון זליכה. לא צריך "וועדה" – צריך לבטל את החוקים המגבילים, לדוגמה: לאפשר יבוא חופשי של מכוניות יד שנייה. עשרות חברות היו קמות ולוחצות למינימום את רווחי היבואנים הבלעדיים. אבל הוועדה נועדה להמליץ על "רפורמות רגולטוריות" במסגרת השליטה הממשלתית הריכוזית בענף – לא חלילה לערער על האידיאולוגיה הריכוזית.
עוד מפניני הפרופסור: "למה מוצרי החלב בישראל צריכים לעלות 30% - 40% יותר מאשר באירופה, כשיש לנו כאן חלב?". אולי הבעיה היא שבכלל "יש לנו כאן חלב"? אפשר להקים בישראל מפעל למחשבים ולהגן עליו באמצעות הטלת מכס על יבוא מחשבים, כך יוכל פרופ' שטרן לטעון "למה המחשבים בישראל יקרים כשיש לנו כאן מפעל למחשבים?"
כולם מודאגים מקשרי הון-שלטון, בהחלט קשר לא רצוי. אי אפשר לבטל לחלוטין קשר מזיק זה, כי אפילו מדינה קפיטליסטית חופשית תזדקק לצבא, וצבא זקוק לאמצעי לחימה, אלה נרכשים במכרזים. והרי לנו פוטנציאל לאינטרס זר בהחלטה מי יזכה במכרז. קשרי הון-שלטון נובעים אך ורק מהתלות של אנשי העסקים בממסד כמעט בכל תחום. מי שבאמת רוצה לצמצם את התופעה להיקף זניח, צריך לתמוך בהגבלת התערבות הממשלה בכלכלה. לא רק הפרדה בין דת למדינה, אלא גם הפרדה בין כלכלה למדינה.
פרופ' שטרן בעד "צמצום" המכס. כנראה שהוא מצדד ב"הגנה מסוימת" על בעלי הרפתות. הפיתרון של שטרן ועמיתיו מצוי בתחום "הרגולציה הממשלתית הנאורה", לדעתם הממשלה צריכה לקבוע את ה"גודל האופטימאלי" של החברות במשק (לפרק חברות "גדולות מידי"), לקבוע את מחירי השירותים (בייחוד הבנקאיים), לפקח על מחירים כך שיהיו "הגיוניים", הממשלה צריכה גם לדאוג שלחברות ציבוריות ימונו דירקטורים "לא נגועים" באינטרסים, צריך לשאוף לניהול ממשלתי יעיל יותר, הגון יותר, צודק יותר – ובקיצור, כדרכם של פוליטיקאים, הוא שואף ל"קרח חם".
חברות עסקיות אכן זקוקות לבלמים ואיזונים. אבל הרגולציה הטבעית והמיטבית נוצרת בשוק פתוח ותחרותי. מתחרים "כרישים" מכירים את הענף לפרטי פרטים ומגייסים את מיטב כישרונם כדי למכור לנו מוצר עדיף וזול מזה של המתחרה. השוק החופשי אינו יכול להבטיח שכל אנשי העסקים ינהגו ביושר כל הזמן, אבל גם שום מנגנון חלופי אינו יכול להבטיח זאת ובוודאי שלא פקידי מדינה חסרי מוטיבציה ויכולת ללמוד את רזי הענף עליו הם "מפקחים". האור במשרד ממשלתי תמיד ייכבה שעות רבות מוקדם מאשר האור במגדלי החברות ברמת החייל ובהרצליה.
מוטי היינריך
כתבת המשך – בקרוב.