כל אדם שואף לחיות חיי נצח ובבריאות טובה. יש הסכמה רחבה שחיי האדם הם הערך האנושי העליון. מכאן נובע שרוב האנשים יהיו מוכנים לשלם מחיר גבוה מאד עבור כל שביב של תקווה להארכת חייהם הבריאים. גם חברות התרופות, מכוני המחקר הרפואי ויצרני המכשור הרפואי יודעים זאת. במקום בו קיים ביקוש לשירותים ולמוצרים תמיד יימצאו היזמים שישקדו לנסות לספק את הביקוש ולכן מושקעים תקציבים פרטיים אדירים בתחום הרפואה.
חיי נצח נינוחים בריאותית לעולם לא יושגו, אבל השאיפה להם תהיה לנצח. לכן, לעולם גם לא ייפסק המרוץ. גם אם תוחלת החיים תעמוד על 120 שנים – אף אחד לא יחדל מלנסות את התרופה החדשה שתיטיב את מצבו "עוד קצת", וייתכן שזה יקרה מהר ממה שאנחנו מדמיינים.
יוקר
התרופה החדשה והפרוצדורה הרפואית המתקדמת ביותר בדרך כלל יהיו היקרים ביותר. הם תמיד יהיו "המילה האחרונה" במדע הרפואה – התקווה האחרונה לשכבה מסוימת של חולים. היוקר נובע ממספר גורמים כשהעיקרי בהם הוא עצם חדשנות המוצר הרפואי, בדיוק כפי שמכשיר טלוויזיה תלת-מימד חדשני יקר ממסך LCD ותיק. סיבה לא פחות חשובה ליוקר היא הרגולציה הממשלתית של רשות התרופות והמזון האמריקאית (FDA). הרשות מפעילה מנגנון פיקוח לבחינת יעילותן ובטיחותן של תרופות שהפך לסמכות בינלאומית בנושא. הזמן הנדרש לקבלת אישור להפצת תרופה, או פרוצדורה רפואית, הולך ומתארך יחד עם החמרת המבחנים המוקדמים שתרופה חדשה צריכה לעמוד בהם. בשנת 1962 נמשך תהליך אישור של תרופה חדשה כ- 7 חודשים, בשנת 1998 נדרשו כבר 7.3 שנים בממוצע לאישור תרופה חדשה וכיום יש מקרים לא מעטים בהם התהליך נמשך 12 שנים. במקביל, זינקו חדות העלויות. ה-FDA מקטין את הסיכון לו נחשף הציבור מתרופות חדשות, אך העיכוב הממושך באישור מאריך סבל ומקצר חיים של אחרים שאינם יכולים להשתמש בינתיים בתרופה. התייקרות התרופה החדשה, עקב הרגולציה, מצמצם עוד יותר את מספר המשתמשים לאחר שהתרופה אושרה לשימוש. השורה התחתונה כלל לא ברורה – האם ה-FDA גורם לנזק שגדול מהתועלת שברגולציה המוקדמת?
תרופות ופרוצדורות חדשות, גם אם זכו לאישור הרשויות, לא תמיד עוזרות לחולים – ברוב המקרים השיפור אינו מהפכני, אם בכלל. תוך מספר שנים מתבררת האמת, ואז מיעוט התרופות המוצלחות שעברו את מסננת הבחינה בשטח, הופכות לחלק מהטיפול השגרתי ומוזלות. אבל תמיד, וברציפות, נוצרות תרופות חדשות ויקרות שמעוררות תקוות חדשות.
יוקר שירותי הרפואה מושפע גם מגורמים אחרים כגון רגולציה קשה ביותר על העיסוק במקצוע הרפואה. רוב המדינות אינן מאפשרות עבודה של רופא שלמד והוסמך במדינה אחרת. ברוב המדינות כמעט בלתי אפשרי להקים פקולטות חדשות ללימודי רפואה, מדינות רבות אינן מאפשרות לחברות מחו"ל להעניק בשטחן שירותי ביטוח בריאות ("קופת חולים" בקליפורניה אינה רשאית לבטח תושבים בנבדה הסמוכה) ובישראל, לדוגמה בלתי אפשרי להקים קופת חולים חדשה, כמעט בלתי אפשרי להקים בית חולים חדש, וקשה ביותר לפתוח בית ספר לרפואה חדש. בחלק מהמדינות החוק פוסק פיצויי עתק לנפגעים מרשלנות רפואית (עלות שנתית של פוליסת ביטוח לרופא בארצות הברית מגיעה לעיתים למאות אלפי דולרים), החשש מתביעות רשלנות מאלץ רופאים לבצע טיפולים שספק נחוצים רק כדי להתגונן מראש מתביעת רשלנות. רוב המגבלות נובעות מחוקי המדינה ונועדו להגן על אינטרסים צרים, אך הן מתהדרות כרגיל בנימוק האולטימטיבי – "טובת הציבור".
היוקר נובע גם מסיבה אובייקטיבית פשוטה: במדינה בה רמת החיים גבוהה יש יותר אזרחים בעלי ממון והכנסה גבוהה. יותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לרכוש שירותים ותרופות חדשניים ויקרים.
אוטופיה של "רפואה שוויונית"
בכל נקודת זמן, רק מיעוט מהחולים יכול לשלם את מחיר התרופות, הטיפולים והניתוחים החדשים (והמבטיחים) ביותר. שום מדינה בעולם לא יכולה לממן לכולם "רפואה שווה" ולהעמיד לרשות כל הציבור את השימוש בכל החידושים האחרונים. לכן, הטענה שמערכת הבריאות "חורצת את דינם למוות" של חולים תמיד תהיה נכונה – בכל מדינה ובכל שיטה של מערכת בריאות.
מאחר ו"רפואה שוויונית" לא קיימת, הסוגיה מצטמצמת לשאלה מה צריך להיות המנגנון שיקצה לאזרחים את שירותי הבריאות הבלתי שוויוניים.
שתי החלופות לשירותי רפואה
קיימות לכאורה שתי אפשרויות: האחת שההקצאה תתבצע באמצעות מנגנון השוק: מי שיש לו יותר כסף יוכל להרשות לעצמו "יותר רפואה" (שכאמור, לא תמיד עוזרת), ומי שתקציבו מצומצם – ירכוש שירותי רפואה מצומצמים יותר – כפי שקורה בכל תחום אחר (בילויים, מזון, ביגוד, רכב, חינוך ועוד). האפשרות האחרת: המדינה היא שתקצה את שירותי הבריאות, שכאמור תמיד מוגבלים, לפי קריטריונים קשוחים: כך נולד "סל הבריאות" במסגרתו המדינה מגבילה את שירותי הבריאות שניתנים "חינם" ולכאורה באופן "שוויוני".
מה שמכונה "המדינה" זה בעצם פוליטיקאים ופקידים, ולכולם אינטרסים שונים. באופן לא מפתיע מסתבר שגם בחלופה הציבורית, עם "סל בריאות" ופיקוח ממשלתי, לא יכולה להתקיים "רפואה שוויונית". מי שיש לו כסף (ומי שיש לו "קשרים" לא זקוק אפילו לכסף) לעולם לא ימתין בתור "השוויוני" הארוך לניתוח. הוא יקבל חדר טוב יותר, לא ישכב במסדרון, יוכל לקנות באופן פרטי תרופות ש"מחוץ לסל" ויקבל את הטיפול הטוב ביותר ממנהל מחלקה או ממומחה תמורת תשלום שלעיתים קרובות "שחור". מערכת מקבילה זו, שאי אפשר למנוע אותה, מקטינה עוד יותר את זמינות ואיכות השירות לו זוכה "יתר העם". תמיד תהיה קשישה בחדרה שתשכב במסדרון ולא תזכה לראות רופא בכיר – גם אם שכר הרופאים המתמחים יוכפל.
הרפואה בחלק מהמדינות (פרובינציות) בקנדה "שוויונית" באופן קיצוני. רשמית (אך לא מעשית...), החוק אוסר על מתן שירותי בריאות פרטיים אם בית חולים ציבורי יכול לתת את אותו שירות "חינם". העיתון ניו יורק טיימס מצטט רופא בקנדה, דר' בריאן דיי מנהלו של מרכז רפואי פרטי (120 רופאים): "קנדה היא מדינה בה כלב זוכה לניתוח השתלת מפרק ירך תוך שבוע, אבל בני אדם יכולים לחכות בתור לניתוח שנתיים-שלוש"...
כשל המערכת הציבורית
מהי הפעולה הראשונה אותה עושה כמעט כל חולה בישראל, שנמנה עם שלושת העשירונים העליונים, שנזקק לאשפוז? הוא לא בודק עלויות, הוא אינו משווה בתי חולים. המשפחה מתחילה בסדרת טלפונים לברר את מערכת הקשרים הבלתי פורמאלית אל רופאים ובתי חולים. מי מכיר את מי? מי יכול לסדר עדיפות? מי יכול להחליף מילה עם מנהל המחלקה ואיפה? הייתי עד לשיחה של "אשת חברה" שבנה צריך היה להתאשפז; היא שאלה את האיש בעברו של הקו: "אני מבקשת ממך לבדוק מי 'יש לנו' באיכילוב"?...
בניגוד לדמגוגיה המקובלת ולאמונה הרווחת, מערכת "רפואה ציבורית", מעניקה יתרון בעיקר לעשירונים העליונים שיכולים לקבל בזכות כספם יחס מועדף, לעילית החברתית שתקבל שירות מועדף בזכות הקשרים, לממסד הפוליטי הגדול בישראל שמורכב מאלפי נבחרים במישור הארצי והמקומי, לבכירי העובדים המאורגנים בוועדים גדולים ובחברות הציבוריות, לבכירי האוניברסיטאות ומערכת הביטחון והמשפט וכמובן לעשרות אלפי בני משפחתם של עובדי מערכת הבריאות. קצרה היריעה מלפרט, אבל מדובר במספר מאות אלפי אנשים (כולל בני משפחה) – קשה להעריך אם מדובר ב-10 או 20 אחוזים מאזרחי ישראל. לדוגמה, אף אחד מבני משפחתם המורחבת של שמונה סגני ראש עיריית ירושלים ישכב חלילה במסדרון בית החולים.
אם בשירות רפואי ציבורי, בו תמיד קיים מחסור, יש קבוצת עילית נרחבת שזוכה בעדיפות בהקצאת השירות – חייבים כל היתר לקבל שירות רפואי באיכות נמוכה הרבה יותר. מתמטיקה פשוטה. התמונה חמורה בהרבה הואיל ובמערכת ציבורית, גם אם משפחת עמך תעשה מאמצים לגייס כסף כדי לשפר את איכות השירות לבן משפחה שנזקק לטיפול – כלל לא בטוח שתצליח להגיע לראש התור. כאשר הקצאת השירות לא מתבצעת על ידי השוק, אלא על ידי "מערכת ציבורית" לא די בכסף. אחותו של מזכיר מועצת פועלי נתניה, או אימא של מנהל מחלקת הגביה בכפר סבא – תמיד יהיו לפניכם בתור.
"רפואה ציבורית שוויונית" מעמידה לרשות אותה קבוצת מיעוט עילית את מתקני הרפואה הציבורית ואת עובדי המערכת הבכירים ביותר שרכשו את השכלתם ואת המוניטין הרפואי שלהם על חשבון המדינה (כל סטודנט לרפואה מסובסד על ידי המדינה בערך ב- 600 אלף שקל). במסגרת זו משלמים החולים, שמבקשים יחס מועדף, ל"קרן המחקר" של בית החולים שמופעלת אחר הצהריים במתקני בית החולים הציבורי. הסיבה הרשמית להקמת ה"תאגידים" (כינוי נוסף ל"קרנות המחקר"), הייתה צמצום התורים לטיפול רפואי...
הקרן משלמת משכורות גבוהות לרופאים בכירים, בנוסף לשכרם מבית החולים. בכירים אלה מקדישים למחלקה מספר קטן של שעות ביום. שעות אלה מתחלקות בין טיפול ב"חולים הפרטיים" שלהם ששוכבים במחלקה, לבין עניינים אדמיניסטרטיביים הזקוקים לתשומת לב. את הזמן הנותר, והוא מצומצם למדי, צריך להקדיש לחולים "הפשוטים", ואולי גם להדרכת רופאים צעירים ומתמחים. רק מי שהתנסה באשפוז בבית חולים יכול להעריך, באמת, כמה זמן נותר בדרך כלל לרופא בכיר לטיפול בחולה רגיל...
הרופאים והמתמחים ששובתים אחת למספר שנים, טוענים מול כל מצלמה ומיקרופון שכל מטרתם היא "שמירת חוסנה של מערכת הבריאות הציבורית". אל תאמינו. הם לא שונים מכל עובד אחר שמנסה להיטיב את שכרו. הנתבים בנמל אשדוד דורשים ומקבלים 70 אלף שקל בחודש לכיסם הפרטי בגלוי, וללא קשקוש על "עתידו של המסחר הימי בישראל". עדיפה כנותם של עובדי הנמל על פני טענתם הצבועה של הרופאים שמלחמתם היא "למען עתיד הרפואה הציבורית".
רפואה פרטית איכותית
הפיתרון הטוב לכולם הוא מערכת רפואה פרטית לחלוטין, כאשר תמיכה ציבורית לאנשים חסרי ישע, תינתן על ידי ארגוני צדקה ותרומות ישירות. מערכת בה כל משקיע שיחפוץ יוכל להקים בית חולים וכל קבוצת רופאים או יזמים תוכל להקים קופת חולים ללא צורך באישורים. היעילות והתחרות בין הספקים תניב היצע איכותי ומגוון של שירותי בריאות ויוריד את מחירם למינימום האפשרי. בשוויץ, עם היקף אוכלוסיה דומה לישראל, יש כ-50 קופות חולים וכ-70 רשתות של רופאים.
היצע הרופאים יגדל משמעותית: אין צורך במעורבות המדינה במתן רישיונות עבודה לרופאים. כל מי שלמד רפואה במקום כלשהו בעולם יוכל לקרוא לעצמו רופא, אפילו ה"באבות" מנתיבות ואשדוד יוכלו לספק שירותי לחשים וקמעות ולקרוא לעצמם רופאים (יש ציבור לא מבוטל שמאמין שזה עוזר). הציבור יחליט בעצמו באיזה שירותים רפואיים להיעזר. ההסתדרות הרפואית תוכל להחליט שהיא מעניקה תואר רפואי מיוחד רק לרופאים שלמדו באוניברסיטאות מסוימות ועומדים במבחנים מחמירים מטעמה. תוכל לקום גם הסתדרות רפואית אחרת שתחלק תואר מיוחד לרופאים מומחים לרפואת הלב – בכפוף לקריטריונים קשוחים במיוחד וכך תעלה את יוקרת חבריה. רוב הציבור יבדוק מראש את "תעודת ההכשר" של הרופא כמו שיהודי חרדי לא יסעד במסעדה שיש בה שלט "כשר" אך ללא תעודה ומוניטין של כשרות. יהיו בתי חולים שיעסיקו אך ורק רופאים חברי ההסתדרות הרפואית וישווקו את עצמם כבתי חולים "אחראיים". יש להניח שציבור גדול יעדיף בתי חולים אלה. אבל בהחלט יהיו גם בתי חולים שיעסיקו רופאים שלמדו בהודו ובאוקראינה ויעניקו טיפול זול בהרבה וברוב המקרים – לא בטוח שיהיה נחות משמעותית.
בתי החולים יהיו בבעלות פרטית, בבעלות מוסדות ללא כוונת רווח, או בכל צורת התאגדות אחרת – אך לא בבעלות הממסד הפוליטי ("המדינה"). מי שירצה להשקיע בהקמת בית חולים באשדוד, יקנה קרקע ויקים. לא יהיה צורך בהליך רישוי שנמשך כבר עשרים שנה. כולם יתחרו בכולם על הפציינטים. חברות הביטוח יציעו מגוון חבילות ביטוח בכל רמות המחירים. יהיו רבים שיעדיפו ביטוח זול למקרים של מחלות קשות בלבד, כאשר עם עלויות מחלת השפעת והשבר בזרוע הם יעדיפו להתמודד בעצמם וללא ביטוח.
בתנאים אלה מדינת ישראל יכולה להפוך למרכז רפואי עולמי שימשוך רופאים מכל העולם ויציע שירותים ברמה גבוהה לחולים מכל העולם. שירותי הרפואה יהיו לענף יצוא חשוב.
מערכת כזו תספק רפואה יעילה ואיכותית ביותר ובכל רמות השרות והמחירים. מערכת כזו תוכל לגייס די תרומות לקרן לביטוח מוכי גורל שיקבלו שירות מינימאלי סביר בעת מצוקה. קיים ציבור גדול שלא ירצה לראות מצב בו בית חולים אינו מטפל בפצוע תאונת דרכים בגלל שאין לו פוליסת ביטוח. אותו ציבור (והוא גדול) ישמח לתרום לאותן קרנות ביטוח. יש להניח שיקומו בתי חולים שיעניקו, בעזרת רופאים צעירים זולים, שירותים בעלויות מינימאליות – כחלק מתהליך ההתמחות.
קיימת קבוצה מזערית בהיקפה, שכוללת קשישים, ילדים נטושים, חולי נפש שאינם אחראיים למעשיהם, נכים קשים ומוכי גורל אחרים שאין להם סביבה משפחתית תומכת ואין להם רכוש. כאמור, מוסדות פילנתרופיים יוכלו לטפל בקבוצה זעירה זו של מוכי גורל אמיתיים. לחילופין, גם במדינה עם כלכלה חופשית יכולה להתקיים מערכת סעד תחת קריטריונים מחמירים שתתמוך בחסרי ישע אמיתיים ללא רכוש וללא משפחה – מערכת זו תוכל לממן את עלות ביטוח הבריאות המינימאלי.
תיתכן גם קבוצה אחרת של חסרי ביטוח רפואי. אלה שמתוך בחירה של סדר עדיפויות (שגוי בעיני הרוב) יעדיפו לקנות מידי שנה חבילת נופש בטורקיה מאשר לשלם לביטוח בריאות; או כאלה שלא ישלמו לביטוח בריאות מתוך הזנחה – מה יהיה עליהם? מכל בחינה מוסרית – עליהם לשאת בתוצאות התנהגותם. שימכרו את רכושם לצורך טיפול רפואי ואת היתרה יממנו מתרומות. מי שחוצה כביש סואן בעיניים עצומות צריך לשאת בתוצאות ולא הנהגים. צריך להתייחס אליהם ככאלה שבחרו להתאבד.
ראוי שוב להזכיר שהבחירה שלפנינו אינה בין "רפואה ציבורית שוויונית" שמעניקה את כל השירותים לכולם וברמה גבוהה – לבין מערכת רפואה פרטית שמעניקה לחלק זעיר מהאוכלוסייה רפואה ברמה נמוכה. אלה לא החלופות האמיתיות. במערכת פרטית יזכו כמעט כולם בשירות ברמה גבוהה שאינה מוכרת כיום, כאשר גם המיעוט הזעיר יקבל שירות ברמה טובה יותר מהשירות שרובנו מקבלים היום בהכנעה.
למה ה"פתרון האידיאלי" בלתי ישים במדינה דמוקרטית
דרכו של עולם לשכוח את העבר ונטייתנו הטבעית היא לאידיאליזציה של העבר – "פעם היה יותר טוב". מנהיגי מחאת האוהלים מתרפקים על "העבר הטוב" של הוריהם בו היה קל יותר "לגמור את החודש". אפילו ברוסיה ובגרמניה קיימים נוסטלגיה וגעגועים אל הקומוניזם בו החיים היו "מסודרים ומאורגנים".
אם באורח נס תונהג מערכת בריאות פרטית לחלוטין שתספק שירותי רפואה איכותיים כמעט לכולם – רמת השירות הגבוהה תהפוך מהר מאד לרמה הסטנדרטית, כולנו נשכח את העבר, נשכח את חודשי ההמתנה ל"תור" ונתלונן אם מועד הטיפול ייקבע לשבוע הבא ולא למחר... די אם התקשורת תסקר מקרה בודד של עני, חסר ביטוח, שנפל קורבן להעדר אמצעים כספיים כדי שתקום סערה ציבורית.
"הציבור" מוכן לסבול מערכת רפואה ציבורית גרועה לכולם, מושחתת ונחותה בה אנשים מתפגרים בהמתנה בתור הארוך לניתוח, אבל לא יסבול, ולו מקרה נדיר אחד, שבית חולים פרטי סרב לטפל בחולה חסר אמצעים. כאשר "המדינה אחראית" המצפון הפרטי שקט – יש גם למי לבוא בטענות. כתוצאה מכך, כל משאל-עם, או דיון בכנסת, יכריעו ברוב גדול לטובת מעורבות ממשלתית כלשהי.
לכן, החלופה "המציאותית" היא מערכת בה בתי חולים וקופות חולים פרטיים וללא מגבלות – מתחרים על הפציינטים. המערכת תמומן באמצעות ביטוח חובה לכל אזרח ותמיכה של המדינה במוכי גורל בלבד. מערכת ציבורית מוגבלת שמדמה עד כמה שאפשר מערכת פרטית עם חופש בחירה. מערכת שתוארה בפוסט הקודם, או כזו שמתוארת בפרק "מערכת הבריאות" באתר זה. הרע במיעוטו.
מוטי היינריך