כותרות עיתונים כלכליים בשנות השמונים הרבו מילים על ארץ השמש העולה שעומדת להשתלט על כלכלת המערב. יפן הציפה את המערב במכוניות, אופנועים, מחשבים "תואמי איי.בי.אם". פסנתרים ומה לא. מפעלי פלדה יפנים גרמו לסגירת מפעלים בארצות הברית וחברות יפניות קנו מניות בחברות אמריקאיות מובילות. מיצובישי קנתה את מרכז רוקפלר בניו יורק וסוני רכשה את מפיקת הסרטים "קולומביה". פרשנים ו"מומחים" טענו להצלחת מודל מדינת הרווחה היפנית, המחויבות ההדדית, הסלידה מאינדיבידואליזם והעדפת הקבוצה. בחוגים רבים טענו "יפן זה משהו אחר". הצלחת יפן העידה לכאורה על הצורך במעורבות ממשלתית בכלכלה, או לפחות על "הכוונה ממשלתית". הלובי החקלאי במדינות רבות ראה את "השיטה החקלאית" ביפן כמודל ראוי לחיקוי: יפן מגבילה יבוא מוצרים חקלאיים ואף אוסרת על ייבוא אורז כדי להגן על האיכרים. כך צריך להגן על איכרים ולאפשר להם להתקיים בכבוד. בנוסף, יישם הבנק המרכזי ביפן את מודל פישר-ברננקי וסיפק כסף זול לכלכלה.
מאז חלפו כעשרים עונות של פריחת הדובדבן. 20 שנים של ניסיונות ממשלתיים כושלים לעודד ולאושש את הכלכלה. הסתבר שמדינת הרווחה היפנית נבנתה, כרגיל, על ידי הלוואות שפוליטיקאים לדורותיהם לקחו וגלגלו קדימה משנה לשנה. הסתבר ש"ההגנה מיבוא מתחרה" גרמה ליוקר מחיה מרקיע שחקים, "השמירה על קרקע חקלאית" ואיסורי בניה "מקובלים" לסוגיהם הזניקו לעננים את מחירי הדירות – שווי הקרקע עליה בנוי ארמון הקיסר בטוקיו הוערך כשווי כל הקרקעות גם יחד בכל קנדה. "ההגנה על החקלאות" גרמה למחיר אורז יקר פי עשרה מאשר מעבר לים בקוריאה, ומחירו של סטייק בקר יקר פי עשרים מאשר אצל השכנים מדרום, באוסטרליה.
החוב של ממשלת יפן עומד כיום על כ- 220 אחוזי תוצר – גבוה בהרבה מהחוב של ממשלת יוון. אזרחי יפן שחסכונותיהם מושקעים באגרות חוב "בטוחות" של ממשלתם יעברו את החוויה היוונית... ויאלצו להיפרד ממרבית חסכונותיהם... מעדכנים אותי שמיצובישי מכרה את מרכז רוקפלר במנהטן בהפסד ניכר.
ה"מודל היפני" מוכיח שממשלה יכולה להרוס כלכלה ולאמלל את אזרחיה למרות תעשיה מפוארת, הון אנושי וטכנולוגיה מתקדמת. רמת החיים ביפן תקועה מזה עשרים שנה, יוקר החיים בשמים, ומאוחר מידי לעצור את הרכבת היפנית המתדרדרת לתהום. שיטת משטר שמאפשרת "כלכלה של פוליטיקאים" והגבלת החופש הכלכלי – מציבה תקרת זכוכית שחוסמת בסופו של משחק את רווחת האזרחים.
כאשר כלכלת ארגנטינה קרסה (2001 – 2007) ושמטה את חובותיה, ממשלות המערב היו בשיא אונם. כלומר, טרם מיצו את יכולת גלגול החובות. רעש האדמה הכלכלי בארגנטינה נספג בקלות על ידי הכלכלות התומכות במערב ואף בנק זר לא דימם למוות. ממשלות הזרימו כסף לבנקים דרך קרן המטבע הבינלאומית שסייעה לארגנטינה או פשוט ישירות לבנקים שלהם. לא עוד – העולם המתועש מתקרב כיום למיצוי יכולתו לגלגל חובות לעתיד.
"המודל הסיני"
"המודל הסיני" מבוסס על מעורבות ממשלתית בכלכלה בהיקף גדול וגס מאשר ביפן ולכן גם הוא יקרוס, אך ברעש ואבק גדולים יותר. עיתוי הצרות בסין מסונכרן במקרה עם "משבר החובות הריבוניים במערב" כך שלא תהיה "כרית" שתספוג את גלי ההלם של הפיצוץ.
כבר כתבנו שקשה לתת אמון בנתונים הפנטסטיים שזורמים מסין על ביצועי הכלכלה הסינית. השחיתות ותרבות השקר הם חלק בלתי נפרד מכל "כלכלה מתוכננת". ראו את הצילום הבא שנלקח מתוך הגארדיאן האנגלי. שלושה פקידי שלטון בכירים במחוז סצ'ואן בוחנים פרויקט תחבורתי חדש. צילום תמים זה זכה לכיסוי נרחב בתקשורת בעולם למרות שמדובר בכביש במחוז נידח. חדי עין הבחינו שהבכירים הסינים בעצם מרחפים מעל לכביש ו"נשתלו" בלב פרויקט התחבורה באמצעות פוטושופ באופן חובבני למדי...
המהירות וההיקף התפשטות הסיפור, הזניח לכאורה, ברחבי סין – מעידים שתרבות השקר והשחיתות השלטונית הם חלק מפולקלור החיים בסין. התגובות הפכו לחלק ממחאה עממית במסגרתה שותלים את שלושת הבכירים במקומות אבסורדים ומעלים אותם לאינטרנט. לדוגמה – בתוך אגם עם דינוזאורים, או עם הכוחות האמריקאים בעיראק...
גם הכלכלה הסינית תקרוס בגלל "התכנון הממשלתי". ממשלת סין מנהלת את הבנקים יותר מאשר בנק ישראל; מקיימת מערכת "רגולציה" שקצות חוטיה מגיעים אל צמרת חברי המפלגה; מקימה ערי רפאים בנוסח עיירות הפיתוח בישראל אך בהיקפים סינים; מנהלת את שער החליפין של היואן בדיוק כמו סטנלי פישר אך בהיקף יתרות עודף של טריליוני דולר; סוללת מסילות רכבת מיותרות ל"בית שאן" של סין ומגבילה את החופש של אזרחי סין לא רק בתחום הכלכלי.
המשק הסיני, כמו עמיתו היפני, יעברו תהליך של "התאמה למציאות". עיוותים כלכליים מתמשכים שנוצרים בגלל משטרים מגבילי חופש כלכלי צוברים אנרגיה כמו המתח שנוצר בתפר בין לוחות טקטוניים. אנרגיה שמתפרצת לבסוף ברעש אדמה כאשר קו התפר מתאים את עצמו למתח התזוזות המצטבר.
סין ויפן יתאוששו לאחר המשבר בתנאי שלא יקומו שם משטרים גרועים יותר. נטיית ההמונים בעיתות משבר היא הפוכה – לדרוש "שמישהו יעשה סדר". קשה לשכנע את ההמון שהסדר המרבי ייווצר כאשר יונהג חופש מכסימלי מעושי סדר מטעם השלטון. המשימה קשה שבעתיים כאשר פסל החירות באמריקה חולה בעצמו, במגיפה דומה, ואינו יכול לשמש מודל לחיקוי.
מוטי היינריך