אתם כאן: עמוד הבית הבלוג המרכזי 2011 תקן חניה ''חדשני'' אך מטומטם בתל אביב – ''ניצחון'' נוסף לירוקים
היזם דוד עזריאלי זכה בימים אלה במכרז למגדל משרדים ענק בתל אביב בסמוך למגדלי עזריאלי. 42 קומות משרדים, אך בהיקף שמתקרב לכל מגדלי עזריאלי גם יחד (לא כולל הקניון). התקן "הישן" אפשר ליזמים לבנות בבניין כגון זה חניון ל- 1,500 מכוניות (וגם זה מעט מידי). התקן "המתקדם" אוסר על כמות כזו של חניות ומגביל את מספרן ל- 500 מקומות חניה בלבד. הרעיון שמאחורי הגזירה הוא "עידוד השימוש בתחבורה ציבורית". "חינוך" הציבור.
מי שכבר מתעודד מהרעיון הוא איש העסקים – עזריאלי. מחירי החניה בחניון עזריאלי הסמוך יוכלו לזנק עם סיום הפרויקט החדש. כדאי יהיה לעזריאלי אפילו לממן גשר או מנהרה אל חניון הקניון שלו...
החניון במגדל משרדי הממשלה הסמוך ("מגדל הקריה") היה הראשון בסביבה שכבר נבנה על פי התקן "החינוכי" החדש. יש בו 350 מקומות חניה בלבד שכמעט כולם נתפסו כמובן על ידי פקידי הממשלה. לא נטעה אם ננחש שמדובר רק ב"בכירים" שביניהם. כאשר הבניין אוכלס בשנת 2004 סרבו עובדי מס הכנסה, משרד הפנים והטאבו לעבור ממשרדים ישנים ברחבי העיר אל בניין החדש – העובדים דרשו כי הזמן שיחלוף מרגע הגעתם לחניון המרוחק שיועד לעובדים "הפשוטים" (בערך 500 מטר) ועד להגעתם לבניין החדש ייחשב כזמן עבודה והם יהיו זכאים בגינו לתשלום שכר. יש להניח שלתלוש השכר המסובך שלהם התווספה שורה של "תוספת טרטור חניה". במסגרת המו"מ עם עובדי המדינה, אף אחד לא העז "לחנך" אותם לוותר על המכונית ולהגיע לעבודה בתחבורה ציבורית. "חינוך מחדש" נועד רק להמונים – לא למעמד השליט ולא לבעלי הכוח הפוליטי.
אלפי האזרחים שפוקדים את הבניין מידי יום נאלצים לבזבז זמן, אנרגיה, זיהום והרבה כסף על הגעה לבניין. אני לדוגמה, מגיע לבניין במונית שגם היא סוג של פיתרון ציבורי... "ציבורי" אבל מייצר זיהום גבוה בהרבה מזה של רכב פרטי למשימה זהה (כי חלק מהזמן המונית ריקה מנוסעים).
השר אלי ישי פרסם לאחרונה תקנות שמצמצמות גם את תקני החניה למגורים: אם יבנה בניין במרחק של עד 650 מטר מתחנת "הסעת המונים" תותר בו חניה אחת בלבד לכל חמש דירות! בכותרת הכתבה הגדרתי את החוק כ"מטומטם" כי קשה להבין אפילו את התועלת הפוליטית שצומחת למישהו מהחוק. קשה להאמין שכל מטרתו של אלי ישי, בתמיכתו בחוק, הן עוד מספר כותרות בעיתון, או אולי הרצון לעמוד במרכזו של ויכוח ציבורי שאינו בענייני דת – וכך לזכות ב"חשיפה תקשורתית"(?).
במרכזי הערים הגדולות יש מצוקת חניה כי הם נבנו לפני קום המדינה, בתקופה בה רכב פרטי היה נדיר ביותר; העיר הייתה זעירה וניתן היה להגיע ברגל כמעט לכל מקום ומכוניות היו יקרות מאד. כיום כמעט בלתי אפשרי להגדיל את מספר מקומות החניה בלב העיר בגלל קיומן של תוכניות בניין עיר (תב"ע) וקושי בלתי עביר לשנותן. לכך התווספה האידיאולוגיה הירוקה של העשורים האחרונים שרואה ברכב פרטי את התגלמות השטן ובמקביל מקדשת בניינים ישנים.
"תקן חניה" הוא מושג מיותר לחלוטין. המדינה לא צריכה להכתיב חזות של בניינים, גובה בניינים, גובה תקרה ומספר חדרים, או כמה מרפסות וחניות יהיו לדירה. אין צורך בתקן שיחייב חניה אחת לדירה או חמש חניות לדירה אחת. אם לא יהיה תקן ותוסר המגבלה לבנות חניות וחניונים – לא תוכל להיווצר לאורך זמן "מצוקת חניה". מחסור במקומות חניה באזור מסויים היה מייקר את תעריפי החניה באותו אזור ומגדיל את הכדאיות לבניית חניונים (בהנחה ששלי יחימוביץ' ודב חנין לא היו יוזמים פיקוח על מחירי החניה וכך משבשים את האיתותים שהשוק שולח ליזמים היכן יש מחסור וכדאי להשקיע). בהעדר מגבלות יוכל יזם לקנות בניין מגורים בשכונה עם מצוקת חניה ולבנות תחתיו חניון רב קומות. תהליך זה אסור כיום על פי חוקי הבנייה הקיימים.
כמה חניות צריך לדירה או למשרד? את זה יקבע היזם לפי דרישות ציבור הקונים. אם הוא יכול למכור משרדים ללא חניות וזה כדאי לו – שלא יבנה חניות. אם הכרחי שלכל משרד יהיו חמש חניות – אז היזם יתקשה להשכיר או למכור בהעדר חניות. לא צריך את משרד התחבורה, את אלי ישי ואת ועדת בניין ערים לקבלת החלטות אלה. תרומתם היחידה צריכה להיות בכך שלא יתערבו.
השאלה מה צריך לעשות במצב הקיים, בו רעיון מהפכת החופש הוא נחלתו של קומץ בלבד. צריך לנסות לשכנע את הירוקים המתנגדים שחניה זמינה היא מתכון לצמצום זיהום האוויר ולהקטנת העומס על הכבישים דווקא באזורי האוויר המזוהם ביותר – במרכזי הערים. מי שכיום מגיע לתל אביב עם רכב פרטי מבלה קילומטרים מיותרים בסיבובי איתור חניה ומזהם את אוויר העיר פי כמה מהנדרש במסע אחר חיפוש חניה. העירייה צריכה למכור זיכיונות לבניית חניונים מֵרביים מתחת לכל גינה ציבורית, שדרה, מגרשי בתי ספר וכל קרקע ציבורית אחרת. אין צורך להילחם בציבור ולכפות עליו אמצעי תחבורה – במקום שכדאי להשתמש בתחבורה ציבורית אנשים עושים בה שימוש. לא צריך "לעודד" – "עידוד" הוא שם קוד לכפייה.
קיימת דרך נוספת ויקרה כדי להתגבר על התנגדות "הירוקים" לחניונים תת-קרקעיים – דרך "הקומבינה": צריך להפוך כל חניון תת קרקעי לרב-תכליתי, שישמש גם כמקלט אטומי לזמן חירום (כך אושר לבסוף חניון "הבימה" החדש). לשילוב הזה כבר קשה יותר להתנגד...
"תקן חניה מחמיר" הוא לא פחות מטמטום. ספק אם תהיה "תחבורה ציבורית יעילה", אפילו בעוד 20 שנה – גם על פי התכניות של אלה שמתכננים לנו את החיים. גולדה מאיר הכריזה בשנת 1973 על בדיקת הקמת רכבת תחתית בתל אביב, בשנת 1994 חנך ראש העיר רוני מילוא את "החפירה הראשונה" של הרכבת התחתית, וב-2003 פורסם "המכרז הסופי" לקו האדום של הרכבת הקלה-תחתית... ובכלל, ספק אם רכבת תחתית היא פתרון הקסם.
אין צורך "לחנך" את הציבור, גם לא להחליט עבורנו באיזה אמצעי תחבורה נשתמש. המסורת הבולשביקית רואה את פקידי השלטון ואת ה"עילית החברתית", כבעלי מונופול על התבונה מיום היוולדם – תפקידם לחנך את ההמונים הנבערים. הצביעות המקובלת מייעדת את החוק להמונים. אנחנו, "משרתי הציבור", נמשיך להגיע ברכב פרטי ישירות לחניון. אין ספק שאלי ישי וחבורתו ימשיכו ליהנות משלוש חניות לכל דירה, בנוסף לחניה צמודה למשרד. הצביעות חוגגת בקרב ה"מורמים מעם": לא יהיה אפילו חבר בודד בוועדה "חשובה" במשרד התחבורה או בעירייה, מבין אלה שמחליטים עבורנו על "תקני חניה", שלא ימשיך להגיע אל דלת משרדו ברכב פרטי.
מוטי היינריך