חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן רואיין לאחרונה בעיתון הכלכלי של ידיעות אחרונות ("כלכליסט"). אומן, חסיד הכלכלה החופשית, מסביר מדוע שכר המנהלים הוא עניינה של החברה העסקית ובעלי מניותיה. כל עוד העסק מתנהל בשקיפות והמשקיעים יודעים כמה המנהלים מקבלים – "שייקחו כמה שהם רוצים".
אנחנו מסכימים עמו. אם נראה לכם שמנכ"ל פרוטארום או מנכ"ל אל-על קיבלו משכורת גבוהה מידי שמהווה אחוז נכבד מהרווח הנקי של החברה ואתם כבעלי מניות עלולים להיפגע – מכרו את המניות שבידכם – אף אחד לא כופה עליכם להמשיך ולהשקיע במניות חברות אלה. אתם גם יכולים להגיע לאסיפת בעלי המניות ולהשמיע קולכם. אתם רשאים לפנות לבית המשפט ולתבוע דירקטורים, אם תצטיידו בהוכחות, שההחלטה על שכר המנכ"ל נבעה משיקולים זרים שאינם לטובת החברה.
החלטה להגביל בחוק את שכר הבכירים משמעותה הוראה ממשלתית כיצד לחלק את רווחי החברה: כמה לשלם למנהל וכמה לחלק כדיבידנדים לבעלי המניות. וכי מה יעשה דירקטוריון החברה עם הכסף שייחסך משכר המנהל? – סביר ביותר שיימשך כדיבידנדים, או שיישאר בחברה, ויגדיל את ערך המניות. (לצורך העניין נגדיר "רווח" כעודף הכנסות על הוצאות לפני תשלום שכר למנהל).
האם השכר מופרז?
בעסק פרטי, גובה שכר המנהל נקבע במו"מ חופשי בין המנהל לבין בעלי המניות. למנהלים אין ועד עובדים, אין "הסכמים קיבוציים" או "הסדרים ענפיים" ואין "דרוג אחיד לשכר" – לכן, שכר המנהל נובע מהסכמה מלאה מרצון בין שני צדדים חופשיים. מנהלים זוכים לתגמול גבוה בדרך כלל עבור כישורי ההנהגה והניהול שלהם – עבור התועלת שהם מפיקים לבעלי המניות ולבעלי השליטה בחברה.
ככל שהסביבה העסקית סובלת יותר מרגולציה ממשלתית, או מעורבת בקשרים מסחריים עם הממשלה (מכירה של מוצרים ושירותים לגופים ממשלתיים) גובר הצורך במנהלים עם כישורים מסוג אחר. אלה הם כישורים שסמויים מהעין. מנהל שיכול "לסגור עניין" עם שר או עם רגולטור או להכריע גורלו של מכרז ממשלתי – "שווה זהב" לחברה.
במדינת ישראל הסוציאל-דמוקרטית, לא מן הנמנע שחלק גדול מהחברות זקוקות למנהלים שיודעים "לסגור עניין". למתבונן מבחוץ, כמו כותבי הטורים בעיתונות הכלכלית אין מושג קלוש על התועלת שהביא, או שאמור היה להביא, המנהל המתוגמל. גם אם החברה הפסידה השנה – ייתכן שהמנהל מנע הפסד גדול עוד יותר. בשום עיתון לא תופיע הידיעה שלמנהל החברה האפור, קשרים מעולים עם "הממונה על משהו" ברשות להגבלים עסקיים – קשר שמנע קבלת החלטה שעלולה הייתה לגרום לחברה לנזק של 50 מיליון שקל בשנה. המנהל "סגר עניין" ומנע את הנזק ולכן בעל השליטה לחץ על הדירקטוריון לשלם לו שכר של 12 מיליון שקל לשנה. "שכר מופרז" ששווה כל שקל.
משתמע מכך, שהאידיאולוגיה הסוציאליסטית ששלי יחימוביץ' ועמיתיה מקדמים, אידיאולוגיה שמצדדת במעורבות ממשלתית עמוקה בכלכלה ובחברה, ולפיכך בתלות גוברת של שורת הרווח בהחלטות של השלטון – היא כנראה גורם משמעותי ל"שכר המופרז" המשולם למנהלים בעלי "כישורים סמויים".
הוצאות השכר דינם כמו כל הוצאה אחרת של העסק. חברה יכולה לטעות ולהשקיע הון עתק ומופרז בבניין הנהלה מפואר, להפריז בהשקעה במחקר כושל או בהוצאות שכר מופרזות. מספר האפשרויות לבזבוז כספי עסק גדול מאד. הקצאה שגויה של משאבים תפגע בכושר התחרות של מוצרי החברה. מוצרי המתחרים היעילים והאיכותיים ידחקו את החברה מהשוק וכך יקרבו את סופה. בעלי המניות יחושו זאת בשווי מניותיהם. החברה קונה את שירותיו של המנהל בדיוק כמו שהיא קונה את שירותי המהנדס או הנהג. אם חברה משלמת שכר עתק למנהל – כנראה שאותו מנהל נותן לחברה תמורה עבור שכרו. אם שכר המנהל מהווה אחוז משמעותי ו"מופרז" מרווחי החברה – בעלי המניות חשים זאת בכיסם כי הם זוכים לדיבידנדים מופחתים. הסכמתם לתשלום שכר גבוה למנהל, שמתבטאת בהמשך אחזקתם במניות, מעידה כי התמורה שהם מקבלים משרותיו של המנהל נאותה להערכתם. אינה מופרזת.
הטענה שדעתם של בעלי מניות המיעוט בטלה לעומת חלקם של בעלי השליטה ולכן צריך "להגן עליהם בחקיקה" אינה סבירה. הם מחזיקים, אפילו במניה בודדת, מרצונם וללא כפיה ומשתמע מכך שהם סומכים על בעלי השליטה שיפיקו עבורם רווחים ובוטחים בשיקול דעתו.
אם אנחנו כלקוחות החברה מרוצים ממחיר כרטיס הטיסה של אל-על, מהשירות ומהאבטחה – לא אכפת לנו כמה המנכ"ל מרוויח או כמה דיבידנדים משלמת החברה לבעלי המניות. ואם לא נהיה מרוצים משרותי אל-על, נעבור אולי לטוס באייר-פרנס. אותנו מעניין המוצר של החברה ואילו שכר המנכ"ל הוא "בעיה" של בעלי המניות.
למרות שבעלי המניות ובעלי השליטה רשאים להקטין כרצונם את שכר המנכ"ל ולחלק את ההפחתה ביניהם כדיבידנד הם מחליטים להעניק לו שכר עתק, ועל חשבונם. מנהל מוצלח מעצים בכישרונו את החברה והתחרות בין החברות על גיוס מנהלים מוכשרים קובעת לחלקם שכר גבוה מאד.
משכורת היא המחיר עבור שירותי עבודה שמוכר העובד למעסיק. בתנאי כלכלה חופשית ותחרותית, אם שני הצדדים הגיעו להסכמה, ללא כפיה (גם לא של ממשלה), הרי ששני הצדדים מפיקים תועלת מההסכמה ביניהם, להערכתם – מצבם לאחר ההסכמה יוטב. לכן, בכלכלה תחרותית אין "שכר מופרז" כמו שאין "מחיר מופרז" למוצר.
כך הם פני הדברים במדינה שכלכלתה מבוססת על כלכלת שוק קפיטליסטית ותחרותית.
...אבל חלק מהחברות הגדולות מובטחות ומוגנות מפשיטת רגל על חשבון הציבור
אמת. חלק מהחברות לא חשופות לתחרות מלאה ונתמכות על ידי הממשלה באמצעות זיכיונות, הגנות מכס וחסמי תחרות אחרים – כולם על חשבון ירידה ברמת החיים של הציבור. חלקן אפילו זוכה להגנה (לא רשמית) מפני פשיטת רגל, ולכן אינן חוששות מלהסתכן ביודען כי ב"יום הדין" הממשלה "תחלץ" אותן – שוב על חשבון הציבור. הלינק הוא תזכורת למי ששכח שהנושא עמד על סדר היום לא מזמן.
אבל גם אם יוגבל שכר המנהלים באותו סקטור עסקי מועדף ומוגן – לציבור לא תצמח שום תועלת מהמגבלות. אם שכר המנהלים יוקטן בחקיקה, לאן יזרמו מיליוני השקלים "היתומים"? אין כלל ספק שהדירקטוריון יחלק אותו כדיבידנדים לבעלי המניות (והמנהל יהיה ביניהם... במסגרת אחזקתו במניות כתמריץ להצלחה). חוק להגבלת שכר הבכירים הוא למעשה חוק להגדלת הדיבידנדים. גם לעובדים הזוטרים בחברה לא תצמח תועלת – אפילו ח"כ דב חנין, אינו מציע לחלק לעובדים הזוטרים את מיליוני השקלים שיקוצצו משכר המנהל.
בסקטור "החצי עסקי", זה שמוגן על ידי המדינה – גם רווחי בעלי המניות, ולא רק שכר המנהלים, מופקים בחלקם בעזרת כפייה ממשלתית על הציבור. הבנקים, לדוגמה, יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים גבוהים, לחלק שכר גבוה ודיבידנדים. אין בנק שחושש מפשיטת רגל ושום קמפיין פרסומת של בנק אינו מציין בגאווה את "איתנותו הפיננסית של הבנק" – זה לא מעניין, כי כולם מוגנים באופן סמוי ובעת צרה כולנו "נציל" את הבנק הכושל. אותו היגיון שדורש להגביל את שכר הבכירים בסקטור חצי-עסקי זה – מחייב גם להגביל את גובה הדיבידנדים לבעלי המניות – כלומר, להעביר את ההחלטות הניהוליות בסקטור זה לאלי ישי, לשלי יחימוביץ' ולכרמל שמאע. עיוות גורר עיוות אחר. את גובה עמלות הבנקים הם כבר קובעים...
צודקים הטוענים שחלק נכבד מחברות הענק "גדולות מידי ליפול" ולכן שכר המנהל עלול לפגוע בציבור כולו. אבל כאמור, הגבלת שכר המנהלים אפילו בסקטור עסקי זה לא תשפר במאומה את הסיכון הסמוי של הציבור. הפיתרון לסקטור זה טמון בביטול מוחלט של ההגנה הממשלתית – שלא יהיו חברות שמוגנות בכפיה על ידי משלם המיסים.
השיקול ה"חברתי"
אפילו ח"כ דב חנין הקומוניסט אינו מציע הלאמה של הכסף שייחסך מהקטנת התשלום "המופרז" למנהלים, אלא מבקש להורות לחברה: "שנו את חלוקת הרווחים של החברה ושלמו פחות למנהל". המדינה (בינתיים) אינה מתערבת בשאלה מה על החברה לעשות בכסף שייחסך משכרו "המופרז" של המנהל.
מהחוק המוצע משתמע שחלק ניכר מאנשי העסקים הממולחים והמוכשרים בישראל פשוט "זורקים כסף" והמחוקק נרתם "לעזור" להם, להגן על בעלי שליטה "חסרי ישע": האחים עופר בעלי השליטה בכימיקלים לישראל משלמים למנכ"ל עקיבא מוזס 20 מיליון שקל בשנה כי נמאס להם מהכסף? דדי בורוביץ' בעל השליטה באל-על, הידוע כאיש עסקים קשוח, משלם למנכ"ל החברה אליעזר שקדי 17 מיליון שקל לשנה בגלל נדיבות יתר? אילן בן דב בעל השליטה בחברת הסלולר פרטנר תמך בתשלום 17 מיליון שקל לשנה למנכ"ל החברה לשעבר דוד אבנר בגלל טוב לב קיצוני? החוק מניח שבעלי המניות בחברות, ובייחוד הטייקונים שביניהם, מאוהבים פחות בכסף מהמנהל ומוותרים בקלות נדיבה מידי על כסף כבד לטובת השכר למנהל ממונה. החוק מניח שבעלי המניות טועים בשיקוליהם ולכן צריך "להגביל" אותם – שלא יזיקו לעצמם.
אם השתכנענו שלציבור הרחב או למדינה לא תצמח שום תועלת מהקטנת שכר המנהלים, אז כנראה נותר רק הנימוק ה"חברתי" שנשען על סיסמאות כגון "פערים" "אי שוויון", ו"הגדלת השסע בעם".
אולי נבדוק בכמה מנהלים בכלל מדובר? כלפי כמה "מנהלים" מפנים את חיצי האידיאולוגיה או הקנאה הפשוטה?
חיצי הזעם של העיתונות הכלכלית מופנים אל עבר כ- 187 מנהלים בישראל.
איפה כן נמצא השכר המופרז?
אין דרך לקבוע מי מבין אותם 187 מנהלים בכירים מקבל "שכר מופרז" או מי מבין 2,400 המנהלים ה"פחות בכירים" שבתחתית הטבלה. אין ספק שאילו החברות שברשימה היו חשופות לתחרות אמיתית ללא "רישיונות", "היתרים", "זיכיונות" ו"הסדרה ממשלתית" באמצעות חקיקה מגוננת – לחץ התחרות היה מאלץ חברות לקצץ גם ב"שכר מופרז" אם הוא באמת מופרז. בייחוד אם חוקה (שאיננה), או מנגנון של משאלי עם (שלא קיים) לא היו מאפשרים "סיוע" לעסקים בקשיים על חשבון משלם המיסים.
יש סקטור אחד שמשלם בוודאות שכר מופרז. מדובר בסקטור הגדול ביותר במשק – הסקטור הציבורי. כאן אין כלל תחרות, השכר נכפה בכוח על משלם המיסים, כאן הנזק אמיתי ומוחשי. מדובר בעשרות אלפי משרות, מתוך כ- 900 אלף עובדי המגזר הציבורי. מדובר באלה שנהנים ממשכורת חודשית שעלותה למעסיק (הממשלה) היא בין 20 אלף שקל לבין 70 אלף שקל לחודש. מדובר בחברת החשמל ומקורות, נמלים ושדות תעופה, אוניברסיטאות ומערכת הבריאות, מועצות דתיות ורשויות מקומיות, עמותות ומשרדי ממשלה ואפילו המצילים הוותיקים על שפת הים... על חלק ממשרות אלה אפשר היה לוותר כבר מחר בבוקר מבלי שאיש יחוש בחסרונן. אם איוש המשרות היה מתבצע במכרזים פתוחים לכל היינו יכולים לאייש אותן ברבע מחיר. כאן מדובר בכסף גדול באמת ובאובדן תפוקה למשק בגלל העסקת אנשים מוכשרים במשרות מיותרות – אובדן תפוקה שכנראה גדול יותר מזה שמכונה "השתתפות נמוכה בשוק העבודה של חרדים וערבים". כסף שיוצא כולו מכיסו של האזרח באמצעות מיסוי ושמייקר את החיים בישראל.
אבל סקטור זה מוגן על ידי חוקי עבודה "מתקדמים" ועל ידי הדמגוגים שמגנים על "זכויות העובדים". נציגי הסקטור הזה אינם זקוקים לקשרי "הון-שלטון" כי הם בעצם בשלטון.
מוטי היינריך