העיתונות הכלכלית מציגה מזה חודשים רבים נתונים כלכליים מעודדים (אם נתעלם לרגע מהאסון ביפן). אתר זה, לעומת זאת, מרבה בכתבות שמנתחות את אותה מציאות אבל מציג תמונה עקרונית ומנומקת הפוכה. הייתכן שהניתוחים שלנו שגויים ואינם אלא קריאות "זאב זאב"? אם כלכלת יפן אכן דוהרת אל תהום הרי שדי בנפילת הכלכלה השלישית בגודלה כדי לזעזע את העולם. אם כך מדוע העולם הכלכלי מתעלם מהתהום? אם אנחנו צודקים שארצות הברית בעצם חדלת פירעון, איך זה שאף אחד מלבד קומץ אנליסטים "תימהוניים" בעולם (שאנחנו כנראה חלק מהם) לא שם לב לכך? מה מקור האופטימיות הבלתי נלאית? או אולי יש באג בניתוחים שלנו? אולי יש לממשלות ולמשקים כושר חיות ארוך מכפי שניתן להעריך ונבואות חורבן בדרך כלל לא מתגשמות?
בשנות השבעים פרץ משבר נפט נוראי לאחר מלחמת יום הכיפורים, מחיר הנפט התייקר פי ארבעה ויותר. רבים סברו כי סוף העולם מתקרב ומחירי האנרגיה המאמירים יפילו את המערב לקרשים. בשנות השמונים התדרדרו מדינות דרום אמריקה למשבר חוב גדול, אחד מיני רבים. סברתי, כמו אחרים, כי כלכלת העולם בדרך להתמוטטות. בשנות התשעים, בעשור עד 1995 נסגרו או חולצו כ- 1,600 בנקים להלוואה וחיסכון בארצות הברית – מגה-משבר בהיקף היסטורי. אבל החיים נמשכו, ורמת החיים המשיכה לזנק בעליה. בתחילת המילניום החדש ארע "משבר הדוט.קום" ומשקיעים ברחבי העולם סבלו הפסדים כבדים – מדד מניות הטכנולוגיה טרם התאושש מאז. אבל, הטכנולוגיה לא עצרה – גוגל, פייסבוק, יוטיוב ואייפון נולדו. כאשר יפן הגיעה להיקף חוב ששווה ל- 100 אחוזי תוצר (כבר לפני כ- 13 שנים) סברו רבים שהעניין לא יכול להימשך יותר. למרות זאת, ערב רעידת האדמה הגיע החוב היפני ל- 208 אחוזי תוצר – והחיים נמשכו כסדרם...
ייתכן שהאמרה שמיוחסת לבאפט – “you never short America in the long run” נכונה כאקסיומה גם למספר מדינות אחרות. מסתבר שגם אם הניתוחים שלנו נכונים, אין לנו מושג עד להיכן ניתן למתוח את החבל עד שייקרע. אולי ניתן להחליף מידי פעם את הקטע החלש שבחבל ולהמשיך במתיחתו; אולי הקדמה הטכנולוגית המהירה מעמידה לרשותנו מידי פעם סיבי חבל מתקדמים יותר שמאפשרים למתוח את החבל "עוד קצת". וגם אם יש קרע בחבל מידי פעם, אולי תמיד אפשר לאחות אותו, להתאושש ולהמשיך בחגיגה?
בראייה מזווית זו, אולי ברננקי באמריקה ופישר אצלנו באמת חילצו אותנו מהתרסקות לתהום, כמו שטוענים בחוגים הכלכליים הרשמיים, וזאת באמצעות הזרמת הכסף המודפס. בטוח שהם לפחות "הרוויחו זמן", דחו את הקץ. אז מה אם שתיים מתוך שלוש יצרני הרכב באמריקה חולצו מפשיטת רגל באמצעות כספי ציבור? אז מה אם יותר מ-90 אחוזים מכלל המשכנתאות באמריקה מקורן בכספי הממשל הפדראלי? אז מה אם רוב הבנקים הענקיים וחברת הביטוח הגדולה בעולם למעשה פשטו את הרגל? הרי לבסוף הם חיים ונושמים, ממשיכים לשלם בונוסים לבכירים ומשכורות למיליוני עובדים. לא נורא – מערכת הבנקאות ממשיכה לחיות למרות שהיא בטיפול נמרץ ומוזנת לווריד באשראי שמעמיד הבנק המרכזי בריבית אפס.
אנחנו מתלבטים, אולי באמת "הפעם זה שונה"? הגירעונות והחובות לא נובעים מאירוע "חד-פעמי" כגון מלחמת עולם – הגירעונות הם מבניים, חלק בלתי נפרד ממדיניות סוציאל-דמוקרטית רבת שנים ותוצר של מדינת הרווחה המערבית. היום כל המערב בצרות וקשה למדינה בודדת לבצע פיחות כדי "לעודד" את היצוא – כולם רוצים "לעודד" ומתפתחת "מלחמת מטבעות". המשק האמריקאי צומח בכ- 3 אחוזים בשנה, כלומר צמיחה נאה של כ- 4 ביליון דולר בחודש. נשמע מצוין ונראה שהחולה מתאושש. אבל אם נבחן את התמונה המלאה נראה שהחוב הפדראלי צומח ב- 116 ביליון דולר בחודש (1.4 טריליון בשנה). כלומר, כדי לייצר דולר אחד צמיחה הממשלה לווה 29 דולר. נשמע הזוי אבל בינתיים זה מצליח. ושוב ההיגיון מחזיר אותנו אל נבואות החורבן – משחק הפירמידה סופו להסתיים בנסיבות טראגיות, אבל מתי? עד כמה אפשר למתוח את החבל?
מוטי היינריך
מאמר ארוך ומומלץ על תולדות החובות הלאומיים (בלוג-רויטרס).