הדיאלוג הבא, הלקוח מתוך התכנית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט – מייצג סוגיה אופיינית מתחלואי המדינה והחברה בישראל. ויסלחו לי הקולגות היקרים ללבי, אך לא לאמונתי. על הפרק: קבוצת מכבי חיפה בכדורסל החליטה שלא להתמודד במפעל היורוקאפ בעונה הקרובה משיקולים כספיים של הבעלים, ג'ף רוזן.

העיתונאי, ניב רסקין: ״מכבי חיפה מקבלת החלטה שערורייתית - לא להתמודד ביורוקאפ. מה עומד מאחוריה?״
פרשן הכדורסל, אלי סהר: "כסף"
רסקין: ״ג׳ף רוזן? כסף? זו בעיה?״
אלי סהר: ״בשנה שעברה ג׳ף רוזן הפסיד מיליון שקל על ההשתתפות ביורוקאפ״.
ניב רסקין: ״טאף לייף, מה לעשות. אל תהיה בעלים של קבוצה״. 
רסקין ממשיך: ״אני רצתי במילאנו להיפגש עם מנכ"ל היורוליג ג'ורדי ברתומיאו כדי להגיד לו עד כמה אנחנו מתאימים ליורוליג!״
סהר מוסיף: ״גם מכבי תל אביב בכדוריד ויתרו לפני חודש על ההשתתפות שלהם בליגת האלופות בכדוריד... אני חושב שקבוצה שהולכת לשחק באירופה צריכה לקבל מיליון שקל״. 
רסקין: ״צודק לגמרי״. 

"לקבל מיליון שקל" – ממי?

הבעיה אינה רק דעתם של שני אנשי הטלוויזיה בדיאלוג, אלא שלהערכתי, גם למעלה מ-90% מהאוכלוסייה שמתעניינת בספורט בישראל חושבים כך. מיעוט זניח מהם היה תורם מכיסו, אפילו 100 שקל, לקבוצת ספורט או לספורטאי בודד. אך בכל זאת, הם מעוניינים להיות בעלי השפעה על המיליון של אדם אחר, ואם אינם מסוגלים להשפיע – אז עדיף שגם לא יהיה מיליון ולא יהיה האדם האחר. אז מאיפה יגיע המיליון? מהמדינה.
  
זה המקום להכניס כוכבית ולהוסיף שכספי ההימורים שמושקעים בספורט הם למעשה כספי מדינה כמו כל מס אחר. ככה זה אצלנו, המדינה טוענת שלהמר זה לא מוסרי, לכן החוק אוסר הימורים, אך הימורים בשם "טובת הכלל" וטובת עסקני הספורט – כשרים. קזינו קפיטליסטי ממוצע בווגאס מחזיר כזכיות ללקוחותיו למעלה מ-92% מהכנסותיו! המונופול הממשלתי על הימורי הספורט מחזיר לזוכים בקושי 60% מהכנסותיו. בנוסף, יש גם מס הכנסה של 25% על חלק מהזכיות. המונופול הממשלתי שודד את לקוחותיו השבויים גם כאן ומונע מהם בחירה בחלופות הימורים הוגנות יותר.

נחזור לקבוצה שלנו, ולמיליון שהיא אולי תקבל מהמדינה על השתתפות במפעל אירופאי בהתאם לפנטזיה של אנשי הספורט. וכעת, יעלה ויבוא הישראלי שמוכן לייקר את עלות גן הילדים לילדיו בכ-30 שקלים לחודש, את עלות הדלק שלו בעוד מחצית השקל, את עלות הקוטג' בעוד חמש אגורות ואת שכר הדירה בתוספת קלה של כ-20 שקלים לחודש. כל זאת כמובן למען הספורט בישראל. חשוב לציין שמנוי חדר הכושר של אותו ישראלי וחוגי השחייה של ילדיו והפילאטיס-יוגה של אשתו – אינם נכנסים תחת הכותרת "ספורט בישראל".

שיטת המיסוי בישראל מוסווית כה טוב, שאנחנו לא שמים לב שמיליון פה ומיליון שם, למימון "מטרות חשובות" – יוצאים למעשה מכיסנו. 

נגיד שמצאנו אפילו שניים או שלושה ישראלים שמוכנים לרדת ברמת חייהם על מנת לקדם את הספורט. מנהל קבוצת ספורט, ששמו יישאר חסוי, סיפר לי על נערך סקר באחת הערים שקבע כי פחות מ-2% מהתושבים מעוניינים שכספי המיסים שלהם יוקצו לספורט. כמובן שכאן לא שווייץ ומשאלי עם לא קיימים, ולכן אותה עירייה ממשיכה להוציא מדי שנה מיליוני שקלים על ספורט.

נו, עכשיו תשאלו: "אז מה, שלא יהיו ספורט, תרבות ואמנות בכלל"? אף אחד לא מימן ממסיו את סאן-אנטוניו ב-NBA, את סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" או את הזמרת ביונסה, והם כולם הכי טובים בעולם.

אז תגידו: "אבל כאן זה לא אמריקה וגם לא אירופה. במצב כזה אצלנו לא יהיה ספורט ב-כ-ל-ל וספורט מעצב זהות לאומית ומייצג אותנו בחו"ל". ראשית, זה לא נכון – לספורט טוב יימצאו נותני חסות (סמי עופר תרם כ-100 מיליון שקל להקמת איצדיון בחיפה). שנית, אפשר לפנות לציבור, ואם אין די ישראלים שמוכנים לתרום מרצונם החופשי לקידום ספורט שמייצג אותנו בחו"ל – אז סימן שזה לא חשוב להם כל כך. המדינה לא צריכה לכפות את מימון הספורט על הציבור וגם לא את מימונם של מוצרי תרבות אחרים.

טל היינריך