כפי שנכתב בפוסט הקודם: הקריטריון לתשלום שכר בתאגיד הוא תרומתו של העובד להפקת הרווח, ממנו ניתן לשלם שכר. במסגרת חברתית שמכבדת את חופש הפרט וזכויותיו – השכר צריך להיקבע במו"מ בין עובד למעסיק. לבעלי העסק עומדת זכות בלתי מעורערת לקבוע את עמדתם במו"מ על השכר ללא כפיה וללא מגבלות. אדם חופשי רשאי להציע כל מחיר שיחפוץ עבור שירות שהוא רוצה לקנות. מצידו השני של המתרס, העובד רשאי לדרוש כל משכורת שעולה בדעתו עבור השרות שהוא מוכר למעסיק. מדינה חופשית לא צריכה לכפות בכוח על הצדדים דרגות שכר או תנאי עבודה. 

קביעת גובה השכר אינה מדע מדויק ומשתלבים כאן שיקולים נוספים מעבר להערכת תרומתו של העובד לעסק, כגון כוחו של העובד במשא ומתן מול המעסיק, הסיכון והעלות של החלפת העובד ועוד.

"עובדים חלשים" הם אלה חסרי הכישורים המיוחדים, שחיוניותם לרווחי העסק נמוכה, ולכן ניתן להחליפם בקלות יחסית בעובד אחר. סביר שעובדים אלה יקבלו בצדק את השכר הנמוך ביותר, לא מגיע להם יותר, זה מה שהם "שווים". אין פוליטיקאי שיעז להצהיר אמת פשוטה זו.

אל דאגה, עובדים "חלשים" חסרי הכישורים לא "מתים מרעב". הניסיון מלמד שכך קורה במדינות בהן אין חוק שכר מינימום כמו שווייץ, איסלנד, דנמרק. גם בישראל שלפני 1987 (השנה בה נחקק חוק שכר מינימום) היו בישראל עובדים חלשים חסרי כישורים שקיבלו שכר נמוך. לא ראינו "עוני מחפיר" של אנשים מזי רעב שמתגוללים ברחובות הערים.

לכל עובד, גם למנהל הבכיר, "מגיע" השכר שבעלי העסק מוכנים לשלם לו והוא מסכים לקבל.  

                                                                                            קריית הממשלה בירושלים

השכר בסקטור הציבורי

ברור לנו שמסגרת השכר בסקטור הפרטי אינה יכולה לחרוג מעבר לרווחי העסק, אחרת – אין עסק ואין מהיכן לשלם משכורות בכלל. אבל כשליש מהשכירים בישראל, עובדים ומנהלים, מקבלים משכורות מגופים ללא שיקולי רווח. גופים אלה מתקיימים על חשבון משלם המיסים. מימונם נכפה בכוח על יתר האזרחים. הסקטור הציבורי.

הקריטריון העיקרי לקביעת גובה השכר בסקטור הציבורי הוא כוח. ככל שהעובד יכול לגרום נזק גדול יותר לציבור ונזק פוליטי כבד יותר לנבחרים – כן יגדל שכרו. עובדי הנמל או רופאי בתי החולים הממשלתיים אינם שונים בהקשר זה.

למנהל בסקטור הציבורי נוח מאד שהכפופים לו יקבלו שכר גבוה – כך הוא יכול להצדיק את שכרו הגבוה יותר.

בעל העסק הפרטי יודע שכל העלאת שכר למנהל או לעובד – משמעותה פחות הכנסות לבעלים. בסקטור הציבורי, לעומת זאת, אין מגבלה כזאת. העלאת שכר למנהלים ולעובדים אינה פוגעת בשכר חברי הכנסת והממשלה. הם משלמים את תוספת השכר ל"עובדיהם" מכיסו של צד שלישי ללא שם – הציבור, "כסף של אחרים".

תקרת השכר בסקטור הציבורי – התיאוריה

הסקטור הציבורי שמחלק "כסף של אחרים" פועל ללא המגבלה החוסמת של "שורת הרווח". התקרה היחידה לשוד משלמי המיסים היא הסיכון הפוליטי שבהעלאת מיסים למימון המשכורות בסקטור הציבורי.

תקרה פוליטית זו הייתה אפקטיבית אילו כל האזרחים, ללא יוצא מהכלל, היו משלמים מיסים מכיסם באופן שהם ממש חשים בתשלום המס. אבל במציאות הפוליטית המעוותת – רוב האזרחים אינם חשים שהם משלמים מיסים. הם לא צריכים לרשום צ'ק לפקודת מס הכנסה או מע"מ ולגשת לדואר לשלם. לרובם לא מופיעה בתלוש המשכורת השורה "מס הכנסה", או שהיקפה זניח (כ-90% מתקבולי מס הכנסה מקורם ב-2 העשירונים העליונים).

אין אזרח שאוהב לשלם יותר מס. כל אזרח בטוח ש"מס צודק" הוא מס שאחרים צריכים לשלם ולא הוא עצמו. ה"באג הדמוקרטי", זה שמנחה פוליטיקאים להבטיח את הקדנציה הבאה באמצעות חלוקת הטבות לבוחרים, דואג שהרוב לא יחושו שהמס יוצא מכיסם.

המושג "נטל המס" הוא ערטילאי לחלוטין עבור רוב הציבור ולכן העלאת מיסים למימון משכורות בסקטור ציבורי תופח – לא יכולה לעורר מחאת המונים בשדרות רוטשילד בתל אביב. 

אז מה עושים? איך מגבילים את המשכורות בסקטור הציבורי? איך בכלל צריך לקבוע את גובה השכר בסקטור הציבורי?

דרוג שכר חדש בסקטור הציבורי

אפילו במדינת חופש אופטימאלית יידרש סקטור ציבורי. ראשית, צריך לצמצם את היקפו של הסקטור הציבורי למינימום. רובו יורכב מהצבא, המשטרה, מערכת המשפט והמנגנון הדמוקרטי (ממשלה ורשויות מקומיות). קיים הבדל גדול אם הסקטור הציבורי (הרחב) מעסיק מעל מיליון עובדים, או רק 300 אלף שכירים.

גבול השכר בסקטור הציבורי צריך להיות שכרו של ראש הממשלה. לא תתאפשר משכורת שגבוהה מזו של ראש הממשלה. אז מה יהיה שכרו של הנתב בנמל אשדוד שמרוויח היום כפול מראש הממשלה? או של רופא בבית חולים ממשלתי שמרוויח פי שלושה מראש הממשלה?

את השכר בנמל תקבע החברה הפרטית שתתפעל את הנמל, את שכר מנהלי האוניברסיטה תקבע העמותה שמנהלת את האוניברסיטה (בשקיפות מלאה כלפי התורמים למוסד) – הם כלל לא יהיו חלק מהסקטור הציבורי. כך גם בתי חולים ממשלתיים – לא יהיו כאלה.

כיום יש לנו סקטור ציבורי נוסף, "סמוי" וגדול – הבנקים. הם אמנם לא ניזונים מתקציב המדינה, אך רווחיותם מוגנת על ידי המדינה. הבנקים מנוהלים למעשה על ידי המדינה שמכתיבה באמצעות רגולציה את פעילותם ברמה פרטנית. שם הקוד לשיטה מסתתר מאחורי אחד מתפקידי בנק ישראל: "שמירה על יציבות הבנקים".

הכלכלה הישראלית מעוותת. כדי לתחזק מערכת מעוותת במקום לשנות אותה מהיסוד, צריך מידי פעם להנחית עיוות נוסף – כך הגענו לחוק להגבלת שכר הבכירים במערכת הבנקאית.

מוטי היינריך