דוח הוועדה לבדיקת הריכוזיות במשק הישראלי פורסם. 324 עמודים. כבר במבוא מציינת הוועדה כי "24 הקבוצות העסקיות הגדולות במשק" שולטות בחלק הארי מכלל החברות הנסחרות במסגרת מדד תל אביב 100.
 
במחאות הקיץ האחרון בשדרה נשמעו טענות חוזרות ש"פעם היה טוב", "להורים היה קל יותר", בצל האוהלים דיברו על "סולידאריות שאבדה" ועל "השלטון הריכוזי של התאגידים". געגועים לסוציאליזם של פעם.
 
אז היו היה פעם...

עד לתחילת שנות השמונים כמעט ולא היו קשרי הון-שלטון. לא היה צורך ב"קשרים" כאלה – הון, שלטון, מפלגות ופוליטיקה היו לגמרי מאוחדים. אותם החבר'ה שלטו בכל הגופים העסקיים והשלטוניים וחילקו ביניהם את הביזה. 

האידיאולוגיה גרסה שצריך להלאים אוצרות טבע, מים, קרקעות, מפעלי תשתית, בניה, שיכון, ביטוח ועוד. הממשלה השתלטה על חברות פרטיות שהיו בקשיים, ואפילו נכנסה לעסקי הנפט (ובמשך 50 שנה מצאו בקושי טיפה בשדה "חלץ").

ההסתדרות הקימה את "חברת העובדים" ששלטה בעשרות מפעלי תעשייה ("כור"), בנק הפועלים, חברת הביטוח "הסנה", רשת חנויות ("המשביר לצרכן"), מסחר ("תנובה"), שירותי בריאות (קופת חולים כללית") ועוד. כ-8.4 אחוזים מהמועסקים בישראל עבדו בהסתדרות במסגרת של כ-2,000 יחידות כלכליות שונות! משקלה של ההסתדרות בתוצר הגיע בשיאו כמעט ל-23 אחוזים.

הסוכנות היהודית שלטה בבנק לאומי, החזיקה חברות חקלאיות וחברות תשתית ("יכין" ו"מקורות"), עסקה בתחבורה, בספנות ("צים") ובבניה ("רסקו").  

כמעט כל המקורות הכלכליים בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה היו מרוכזים בידי הממשלה, הסוכנות היהודית וההסתדרות – ובכולם שלטו מקורבי שלטון מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל – גלגולה הראשון של מפלגת העבודה).  
 
כמעט כל ההשקעות במשק נשלטו על ידי הממסד הפוליטי הריכוזי. הבנקים העמידו אשראי בעיקר לממשלה (כולל רשויות מקומיות ומוסדות ללא כוונת רווח) – שהייתה הקליינט העיקרי של הבנקים. אשראי לגופים אחרים נקרא "אשראי מכוון" וניתן גם הוא בהכוונת הממסד הפוליטי. האשראי ניתן גם ל"סקטור הפרטי" – אבל רק לאלה שהשלטון חפץ היה ביקרם. בנק הפועלים מימן בעיקר את התנועה הקיבוצית ואת מפעלי "חברת העובדים"– הזרוע התעשייתית שהייתה בבעלות ההסתדרות והחזיקה בעשרות מפעלי תעשייה וביניהם גם בקונצרן "כור".   
 
"הממשלה כיוונה את ההשקעות בשוק ההון על ידי סבסוד אשראי מכוון שהופץ באמצעות המערכת הבנקאית. חברות לא הורשו להנפיק אג"ח ללא אישור מפורש מהאוצר והכנסת – ובפועל לא הנפיקו כלל אג"ח. הממשלה גם הקציבה משכנתאות בהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידי פוליטיקאים ופקידים במגזר הציבורי". (מתוך דו"ח קרן קורת-מילקן). חלק ניכר של "התעשייה הפרטית" היה בבעלות הבנקים הגדולים, או בבעלות גופים ששלטו בבנקים (כלל, כור, וקונצרן IDB ) – הריכוזיות במשק הישראלי הייתה בשיאה ההיסטורי. ריכוזיות בידי פקידי מפלגה ושלטון.
 
מיעוטו של מטבע החוץ הגיע לישראל בתמורה ליצוא (שהיה דל למדי). רוב מטבע החוץ התבסס על יכולתה הייחודית של המדינה לקבל תרומות מחו"ל ופיצויים מגרמניה. שיעור ההשקעות הפרטיות מחו"ל בישראל היה אפסי. בכלכלה סוציאליסטית ריכוזית – אין משקיעי חוץ אמיתיים.
 
עיקר הכסף במשק הולווה לממשלה והריבית על החוב הממשלתי הייתה מקור עיקרי לרווחי הבנקים. כל הקרנות המוסדיות והחסכונות הפרטיים (קרנות הפנסיה, תוכניות החיסכון) – הולאמו למעשה על ידי המדינה. גם מטבע החוץ הולאם – אסור היה חוקית להחזיק בו ונוסעים לחו"ל קיבלו "הקצבה" של מט"ח (את היתר קנו בשוק השחור בשער גבוה בהרבה).
 
הבנקים גייסו את הכסף לממשלה (בעיקר מחסכונות הציבור) וגם חילקו מטעם הממשלה את האשראי. הממשלה ויסתה את החיסכון ואת האשראי במשק. מקור המימון העיקרי של בנק הפועלים, לדוגמה, היו קרנות הפנסיה של ההסתדרות שצברו מיליארדי שקלים. הבנק נתן אשראי להסתדרות למימון הוצאות פוליטיות שוטפות של המנגנון הענק שהעסיקה, וכן למימון מפעלי ההסתדרות. כמובן שיעילות השקעות אלה הייתה נמוכה, בלשון המעטה, והבנק לא ראה ברכה בעמלו...     
 
היה גם מספר זעום של קבוצות עסקיות בבעלות פרטית: קבוצת בנק דיסקונט בבעלות משפחת רקנאטי, משפחת אלרן, קבוצת מאיר, קבוצת סחרוב – גם קבוצות אלו פעלו בחסות הממסד הפוליטי תוך שיתוף פעולה הדוק כי הממשלה הכתיבה את כללי המשחק ואת כיוון ההתפתחות. שיתוף הפעולה בין הסקטורים השולטים התממש בהקמת קונצרן "כלל" ששלט בערך ב-100 חברות עסקיות.   
 
אפרים אילין היה יזם ותעשיין בולט בשנות החמישים והשישים והקים מפעל להרכבת רכב. הנה תאור קצר על "השיטה" מתוך ספרו של אפרים אילין/על החתום (ספריית מעריב):
"אילו התבקשתי להגדיר במשפט אחד את השיטה הכלכלית, שהייתה נהוגה במדינת ישראל המפא"ית של שנות החמישים והשישים, הייתי אומר שזו שיטת שלטון, המבוססת על תלות. בכל מעשה בתחום הכלכלי היית תלוי בממשלה ובהחלטותיה, בשר הממונה, במנכ"ל המשרד, בפקיד הבכיר, בפקיד הזוטר ובשוטר המכס. כל בורג שהבאת ארצה, כל מכונה שהרכבת, כל דולר שהוצאת מהמדינה או הבאת אליה – הכול היה תלוי ברצונם הטוב, או הרע, של הביורוקרטים המפלגתיים, ששיקולים כלכליים טהורים היו מהם והלאה".
 
באוקטובר 1983 נגמרה החגיגה – ברוך דיין אמת... כל הבנקים הגדולים היו לחדלי פירעון והולאמו על ידי המדינה כתחליף לפשיטת רגל. בהמשך קרסו כל מפעלי ההסתדרות, נסגרו או הופרטו. הקיבוצים פשטו את הרגל בגלל חוב אדיר של כ- 16 מיליארד שקלים. החוב הגלוי הוא רק חלק מהכסף הציבורי שירד לטמיון ב"ניסוי הסוציאליסטי" הגדול בישראל – את סכומי העתק שהם קיבלו במענקים ובסובסידיות גלויות ונסתרות – עד היום איש לא סיכם. "הסדר הקיבוצים" מסתיים רק בימים אלו. קרנות הפנסיה של ההסתדרות ("מבטחים", קרן פועלים חקלאיים, קרן פועלי הבניין ועוד) צברו גירעונות אקטואריים שהתקרבו ל-120 מיליארד שקלים (!) והולאמו סופית על ידי המדינה רק לפני כ-9 שנים. הכסף פשוט "נגנב" למימון פעילות שוטפת של ההסתדרות על אלפי עסקניה, למימון התעשייה הקיבוצית הכושלת ול"השקעות" הזויות אחרות של פקידי ההסתדרות – מה שמכונה בעברית מכובסת "ניהול כושל". את הכסף החסר בקרנות הפנסיה שנוהלו על ידי "אבות הסוציאליזם הישראלי" אנחנו משלמים כיום בכפיה, ונמשיך לשלם גם בעשורים הבאים – מדובר במיליארדי שקלים מידי שנה ממיסים שמוטלים עלינו.
 
גם הסוכנות היהודית נותרה ללא שליטה בעסקים, ירדה מ"גדולתה" והפכה לחברת נסיעות בינונית ל"שליחים" לחו"ל.
 
מחירי הקוטג' והדיור כיום עדיין מושפעים מספיחי שלטון מפא"י הריכוזי. במחיר הקוטג' משתקפים גם המיסים הכבדים שאנחנו משלמים על "כיבוד הסכמי הפנסיה של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות".
 
אלו היו "הימים הטובים" ההם. ללא טייקונים ואוליגרכים. הימים בהם להטה אידיאולוגיה וסולידאריות  ולא "חומרנות". בחדרי האוכל בקיבוצים ניהלו ויכוחים אידיאולוגיים אל תוך הלילה על "דרכנו במאבק" – עד שלא היה כוח לקום בבוקר לעבודה... אפילו לעירוניים לא הייתה טלוויזיה. מעט ה"אמידים" נסעו לחו"ל, אבל רק עד לקפריסין, קנו מגהץ אדים ושמחו בחלקם. ימים בהם שום פקיד או פוליטיקאי לא הורשעו בשחיתות  – רק משום שהיא הייתה כל כך מקובלת ומובנת. שילמנו על כך ברמת חיים ירודה יחסית למדינות המערב, בתזונה פחות טובה ובבתי חולים ששכנו בצריפי עץ.
 
מי יכול היה לחלום בתקופה ההיא שנגיע למשק עם "24 קבוצות עסקיות גדולות" ואולי לעוד עשרות רבות של "קבוצות עסקיות בינוניות" – שאף אחת מהן לא בשליטת המדינה, ההסתדרות או הסוכנות. מי חלם שנגיע לעשרת אלפים מיליונרים בישראל (שנת 2010) שרובם עשו את הונם מעבודה אמיתית, מהמצאות טכנולוגיות ואקזיטים ומעסקים חובקי עולם במקום מ"ישראבלוף".
 
תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם ועדת ריכוזיות, וועדת יוקר הקוטג' והוועדה לרפורמה בענף הרכב. העם הזה לא צריך ועדות, אלא חופש כלכלי מעול פקידי שלטון ורגולציה, הסרת חסמי ייבוא, ואפשרות להקמת עסקים ללא מגע יד פקיד. פחות חוקים ותקנות במקום מבול חוקים חדשים. רק כך נוכל להיות המדינה העשירה בעולם, למרות המצב הביטחוני.        
 
מוטי היינריך