שלישי, 14 אוגוסט 2012 07:13

חגיגת המילים הנפוחות

התקשורת עמוסה בביטויים נפוחים, נבובים וחסרי תוכן ממשי, חלקם קריאה לעשייה שאיש לא יודע מה עושים איתה מחר בבוקר, חלקם הצהרות ריקות או "הצבת יעדים" לעתיד. נשמע מצוין מבלי שאיש יודע מה באמת לעשות.

השתתפתי לאחרונה בתכנית טלוויזיה  בנושא הוותיק "שיקום השכונות" (פוליטיקה בערוץ 1). חלק מהדוברים השתמשו במטבע הלשון השגורה "לא די בשיקום פיזי של מבנים "צריך לשקם את האנשים". טוב, אז איך "משקמים את האנשים"? הדוברים ודאי התכוונו להעלות את רמתם הסוציאו-אקונומית של תושבי השכונות. לאף אחד אין מושג איך עושים זאת, אבל מי שזורק את המשפט לחלל נשמע מאד חכם, "חברתי", ומתריס נגד הרעים שמעדיפים לשקם בלוקים במקום אנשים – גם בעניין "שיקום בלוקים" על ידי הממשלה, עמדתנו ידועה.
 
מאז פרוץ משבר 2007 אופנתי לדרוש ולכתוב שיש צורך "להגביר את הרגולציה על השווקים הפיננסים בכלל ועל הבנקים בפרט". כך אומרים כל "המומחים". אף אחד לא מצליח לפרט איך עושים זאת ומה בדיוק יעשו הפקידים-הרגולטורים עם הר הדוחות והטבלאות שיקבלו? האם ימונה "מנהל צללים" ממשלתי לכל סניף בנק? האם הפקיד-הרגולטור ירים טלפון לנשיא הבנק ויסביר לו: "שמע נא ידידי המפוקח: אתה מסתכן יותר מידי בהשקעה זו"? אין ספק שהדוחות יתויקו למופת, יהפכו לשקפים צבעוניים ולמצגות צבעוניות – ובאה הישועה לעולם.
 
אפילו הרגולטור הראשי בארצות הברית, נגיד הבנק המרכזי לשעבר אלן גרישפן הודה בראיון לערוץ CNBC (12.02.09) שהוא לא הצליח להבין את פשר "הנגזרים המורכבים שנוצרו על בסיס המשכנתאות". גרינשפן לא היה טיפש. זוכרים את ענקי המשכנתאות שעמדו לפני פשיטת רגל בתחילת "המשבר"? ובכן, לפני שנים רבות הקים הממשל חברה שכל תפקידה היה לפקח על שני בנקים ענקים אלה, פיקוח הדוק רק על שני בנקים (פאני ופרדי) – צוות הרגולטורים מנה 250 אנשי מקצוע חכמים בתקציב שנתי של כ- 70 מיליון דולר. הם עבדו אך ורק בפיקוח ורגולציה על שני בנקים אלה. הם קיבלו מהבנקים עליהם השגיחו דוחות מפורטים בהרבה מאלו שבנק ישראל דורש. עמדו לרשותם מחשבים, כוח אדם, תוכנות וכלי ניתוח משוכללים בהרבה מאלו של המפקח על הבנקים בישראל. למרות זאת, הרגולציה כשלה. אז איך בדיוק "מהדקים את הרגולציה"?
 
"הגנה על הציבור" זו סיסמה, בה מנפנפים, בין היתר, לוביסטים מטעם איגודי-עוסקים – אלה שדורשים לצמצם את מספר המועסקים במקצוע מסוים. "צריך לצמצם את מספר עורכי הדין כדי למנוע את זילות המקצוע ולהגן על הציבור". נדרש פיקוח ממשלתי על ענף השיפוצים כדי "להגן על הציבור". זה ברור – ישנה קבוצת שיפוצניקים שחרדים לאזרח הקטן שמשפץ את ביתו – הם ממש מתקשים לישון בלילה כי האזרח הקטן לעיתים נדפק. קשה להסביר כיצד "הציבור מוגן" אם השיפוצניק יהיה בוגר תיכון וישלם 1000 שקל אגרה לשנה לרשם הקבלנים כדי לקבל "תעודה".
 
"העלאת קרנו של מקצוע המורה" – מכיוון שאף אחד לא יודע בדיוק איך עושים את זה במערכת הקיימת, אז כל שנותר לעשות זה לשפוך כסף ולהגדיל משכורות לכולם. אז קיבלנו את אותם מורים גרועים, אבל מעכשיו הם עולים לנו יותר כסף. שכחתי, הם בעצם לא "עולים לנו" כי הרי אנחנו נהנים מ"חינוך חינם".
 
"לא נרשה לפגוע בזכויות העובדים". כאן הכוונה ממש הפוכה – הכוונה האמיתית היא "לא נרשה לפגוע בזכות שהתרגלנו לה – לא לעבוד ולקבל שכר".      
 
"צריך יותר סמכויות לרגולטורים", "לפקח מקרוב על הבנקים", "לחנך את הציבור", "להילחם בנגע הסמים", "להגיע ל-4 מיליון תיירים בשנה", "להציל את כדור הארץ" – התקשורת עמוסה בביטויים נפוחים, נבובים וחסרי תוכן ממשי, חלקם קריאה לעשייה שאיש לא יודע מה עושים איתה מחר בבוקר, חלקם הצהרות ריקות או "הצבת יעדים" לעתיד. נשמע מצוין מבלי שאיש יודע מה באמת לעשות.
 
ממשלה לא מסוגלת להפעיל רגולציה ולפקח על פעילותן של מערכות מסובכות כגון בנקאות, בניה, חינוך, או בריאות ואפילו לא "עידוד תיירות". לא בגלל שחסרים לממשלה אנשים חכמים, אלא פשוט בגלל שהעסק מורכב מידי לניהול מרכזי על ידי פקידי מדינה. אבל גם אילו התחום המיועד לפיקוח ממשלתי היה "פשוט" – ספק אם רגולציה יעילה אפשרית. לפקידי מדינה עם "קביעות" ו"תנאים" אין מוטיבציה להתאמץ יחסית למערכת התמריצים של עובדי הגוף המפוקח. לכן, "המפוקחים" תמיד ימצאו את הדרך "להסתדר" עם הרגולציה – הצרכן ישלם לבסוף את מחיר הרגולציה ועלות מערך ה"אנטי רגולציה" – מחיר הקוטג' יזנק בעוד 10 אגורות.   
 
בהעדר יכולת מעשית לפקח על פעילות כלכלית שוטפת, הפתרון האולטימטיבי הוא לאסור באופן גורף (או לשפוך כסף). כך צומחים הררי חוקים שמנסחים איסורים גורפים על סוגי פעולות ומתנים תנאים על פעילויות מותרות. האיסורים לא מונעים שרות רע או משברים, אבל הם מצליחים לשבש ולמנוע פעילות כלכלית מועילה, משבשים תחרות והרחבת בסיס הפירמידה של מצטרפים חדשים למקצוע. כל רופא שיניים יסכים איתנו שהפיתרון האולטימטיבי לעששת הוא עקירת כל השיניים – כך פועל למעשה "פיקוח ממשלתי".
 
המשפטים הופכים לנבובים אם מנסים ליישם אותם במערכת הממשלתית הקיימת. שום אדם בר דעת לא יתנגד לסדר, לפיקוח על עבודה מקצועית, להעלאת רמת המורים או להגנה על הציבור – אנחנו רק מטילים ספק ביכולתה של ממשלה לבצע את המשימה.
 
על הבנקים צריכים לפקח אנשי מקצוע שמתפעלים בנקים יום יום ושעה שעה – אלה הם בנקים מתחרים. הדרך לפיקוח על הבנקים היא באמצעות מתחרה שחושף את נקודות החולשה של האחרים ומציע שירות טוב יותר, בטוח יותר ויציב יותר. המפקח שאנחנו תומכים בו גם מעניש קשות בנק שכשל – סוגר אותו וגורם הפסדים לבעלי המניות, ולצערנו – גם לחלק מלקוחות הבנק. זה מה שעושה תחרות חופשית – פיקוח "אכזרי" וחסר פשרות.
 
קרנו של המורה תעלה רק כאשר המנהל, שמכיר את המורה היכרות יומית קרובה, יפטר את המורה הכושל כי הוא מזיק למוניטין בית הספר ופוגע בקליינטים – ציבור ההורים והתלמידים. קרנו של המורה תעלה אם המנהל יוכל להכפיל את שכרו של המורה לפיסיקה שתלמידים והורים נאבקים להשתתף בשיעוריו.
 
הסיסמאות הנפוחות, יכולות לקבל משמעות מעשית רק אם נוציא את הממסד הממשלתי מהתמונה. לכוחות השוק יש מנגנונים רבי עוצמה ולעיתים אף "אכזריים" – לפיקוח, לבלימת תהליכים מזיקים ולחתירה לשיפור מתמיד.
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שבת, 06 אוגוסט 2016 17:02

3000 תוים נשארו