שישי, 19 אוקטובר 2012 08:24

הפיתרון לבאג הדמוקראטי

"באג דמוקרטי" הוא הכשל המובנה בשיטה הדמוקראטית הנוכחית, שמאפשר לממשלות לבצע בקלות יחסית תשלומי העברה לקבוצות באוכלוסייה, ברוב פרלמנטארי רגיל שנסגר ב"דיל" בין 3 ח"כים, וכך להגדיל את הר החובות הלאומי.

"באג דמוקרטי" על שום הכשל המובנה בשיטה הדמוקראטית הנוכחית, שמאפשר לממשלה (כל ממשלה) לבצע בקלות יחסית תשלומי העברה לקבוצות באוכלוסייה, ברוב פרלמנטארי רגיל, וכך להגדיל את הר החובות הלאומי.
 
קיים תמריץ מתמיד לגבות מיסים מיצחק, להעביר את הכסף לראובן וכך לזכות בפתק של ראובן בבחירות. בייחוד אם יש הרבה "ראובנים" ובעיקר אם יצחק מתקשה להבחין בגזל. ראובן אומנם מקבל מתנות, אבל גם משלם ביוקר – גם הוא מתקשה להבחין בתשלום. פוליטיקאים דואגים שמקבל הכסף יראה את המתנה באופן ברור, כי המתנה היא שמביאה את הפתק בקלפי. לעומת זאת, נעשה מאמץ גדול ומוצלח לטשטש את התשלום, את עקבות המס.
 
ראו בסרטון שבקישור את ה"תכנית" להוזלת הדירות של ח"כ מאיר שטרית וח"כ יצחק הרצוג – שניהם שרי שיכון לשעבר. האדונים המכובדים יחלקו לסקטור שאת תמיכתו הם מבקשים, דירות זולות. הם כמובן מסתירים את העלות. העלות הנסתרת היא השימוש החלופי שניתן לעשות בתקבולים ממכירת קרקעות מדינה, ששייכות לכולנו, במקום לחלק אותן חינם כפי שהם מציעים (שימוש חלופי, לדוגמה, הוא צמצום החוב הלאומי שיאפשר הקטנת מיסים).
 
"חובות נסתרים" יוצרים גם גופי מדינה אחרים, ונזכיר רק שלושה: הר החובות של חברת חשמל (כ- 65 מיליארד שקל), ההפסדים המצטברים של בנק ישראל (כ-40 מיליארד שקל גירעון בהון העצמי) והתחייבויות המדינה בגין פנסיה לעובדי ציבור שאיש לא הפריש עבורם כסף ("פנסיה תקציבית" בסך מאות מיליארדי שקלים).
 
אין סיכוי שהר החובות יקטן כי המנגנון שמזין ומגדיל אותו בקביעות הוא "הבאג הדמוקראטי". כוחו של הבאג כה עוצמתי ש"הרפורמות" של נתניהו בהיותו שר אוצר ב-2003, בהן הוקטנו במקצת תשלומי ההעברה (קצבאות ילדים ועוד), היו בבחינת "מכה קלה בכנף" הבאג. מאז חזרו, עלו והצטברו תשלומי העתק של המדינה והיד תמיד נטויה.
 
כדי להיבחר צריך תמיכת בוחרים רחבה וקואליציה. כדי לזכות בתמיכה צריך לשלם ישירות לבוחרים ולקבוצות הלחץ שמיוצגות על ידי מפלגות קואליציה. כדי לשלם צריך לגייס מיסים ולקחת הלוואות. פוליטיקאי חפץ חיים פוליטיים – לא יתאבד בשחייה נגד הזרם הגועש.
 
ההעדפה הפוליטית היא לקחת הלוואות ולהמעיט במיסים. נטל פירעון ההלוואות ייפול על כתפי פוליטיקאים בקדנציה אחרת "בעתיד", לעומת זאת – את המחיר הפוליטי של הטלת מיסים ישלם תמיד הפוליטיקאי שמכהן עכשיו. ביוון ובספרד "העתיד" כבר הגיע. ביתר מדינות המערב "העתיד" מתקרב מהר. קשה להם להמשיך לקחת הלוואות ולכן צריך לממן את תקציב המדינה באמצעות גביית מיסים. אבל ציבור הבוחרים אינו מוכן (ואינו יכול) לשלם יותר ולכן צריך לצמצם בהוצאות (תכנית "צנע"). ההפגנות ביוון ובספרד הן תגובת ציבור שהתרגל לקבל מתנות "חינם" שעלותן הוסתרה. כעת, כאשר נחשפת העלות האמיתית של מתנות ה"חינם", הציבור המום ונעדר כלים להתמודדות מול המציאות. עשרות שנים של פרזיטיות ניוונו את יכולתם לייצר ערך כלכלי אמיתי.
 
זרועות תמנון ה"באג הדמוקרטי"   
 
"הבאג הדמוקרטי" מבוסס על תמנון רב-זרועות. ראשית, כוח רב מידי לשליחי הציבור הנבחרים – "למחוקק", לפרלמנט. הכוח ליזום חוקים, ברוב פרלמנטארי רגיל, להעברת כסף מכלל האוכלוסייה אל קבוצות לחץ.
 
זרוע התמנון השנייה היא התלות של ראש הממשלה בקבוצות הלחץ לאורך כל הקדנציה. תלות שגורמת לראש הממשלה להקדיש חלק עיקרי מזמנו למלחמת שרידות פוליטית מתמשכת ויקרה.   
 
זרוע התמנון רבת העוצמה, היא זו שמפזרת מסך עשן לבלבול הציבור כדי שלא יבחין שהוא למעשה זה שמשלם את מחיר מכונת העברת הכספים מכולם אל כמעט כולם. העשן מסתיר את גביית הכסף, אבל צובע בוורוד את קבלת הכסף – רואים רק את הבריאות והחינוך "חינם", את הקצבאות, את המענקים לתעשייה ולאוניברסיטאות. רשימה ארוכה. לכן, כל עוד אנחנו מקבלים את ה"חינם" – לא איכפת לנו שאנחנו בעצם משלמים (העשן מסתיר). ולכן, עיקר המלחמה על דעת ציבור מתמקדת ב"שינוי סדר העדיפויות" – שינוי בהרכב הקבוצות שמקבלות את ה"חינם". הויכוח הוא על "החלוקה", כאשר השאלה כיצד נוצרים המקורות לאותה חלוקה משנית.
 
לא נחזור לדון כאן בהצעה לשינוי שיטת המשטר אותה ניתן לקרוא בפירוט באתר "רפורמה". נאיר רק היבט אחד:
 
שיטת המס ושיטת ביצוע "תשלומי העברה" צריכים להיות חלק משיטת המשטר והחוקה.    
 
כדי לנטרל את זרוע התמנון שמפזרת עשן, כדי שהציבור ידע שהוא משלם עבור הוצאות המדינה – צריך כל אזרח, ללא יוצא מהכלל, לשלם מס. כדי שהאזרח יוכל להבחין בשינוי בגובה המס כתוצאה מהצעת חוק "מטיב" חדש – חייב להיות מס אחד בלבד למימון הוצאות המדינה. מס ללא הנחות כלשהן. מס שגם גב' כהן מחדרה משלמת, למרות הכנסתה הנמוכה. אם כהן לא תבחין במס היא תתמוך תמיד בהעלאת מיסים.
 
התנאי השני הוא שתשלומי העברה יועברו ישירות אל "הזכאים" ולא אל מוסדות וארגונים. כלומר, אם הציבור רוצה "חינוך חינם" אז כל הורה יקבל כסף, בו יוכל לשלם לבית הספר שיבחר. בתי הספר לא יקבלו אגורה מתקציב המדינה, אלא רק תשלום מההורים. תיאסר כל תמיכה מתקציב המדינה בעמותות ובמוסדות. קואופרטיב אגד לא יוכל לתת הנחה לקשישים ולחיילים ולקבל, בנימוק זה, סובסידיה ממשרד התחבורה. אגד יגבה את מחיר הכרטיס המלא מכולם ויתחרה מול אמצעי תחבורה אחרים. חיילים וקשישים יקבלו קצבה ממנה יוכלו לשלם גם עבור תחבורה ציבורית, אם יעדיפו אותה.
 
בספר תקציב המדינה יופיעו שני סעיפים גדולים: בצד התקבולים יופיעו הכנסות ממס (מס אחד בלבד), ובצד ההוצאות יופיע סעיף "הקצבות לאזרח".
 
תקציב המדינה חייב להיות מאוזן ואסור יהיה לממשלה לממן תקציב גירעוני מהלוואות, אלא ממיסים בלבד. כאמור, מס אחד בלבד. לא נדון כאן בשיטת המיסוי, אבל שיטת המיסוי צריכה להתבסס על מס שמוטל על ההוצאות ולא על ההכנסות. כך כולם ישלמו את המס ויחושו את עולו. ייתכן מס ערך מוסף, או מס מכירות (על כל מכירה סופית), או מס מחזור גם על שלבי ביניים בשרשרת הייצור והשיווק.
 
אם ח"כ שמעוני ירצה להקל על סטודנטים, הוא לא יוכל להעלות חוק לביטול שכר הלימוד באוניברסיטאות. הוא יצטרך להציע חוק להעברת קצבאות לצעירים שחפצים ללמוד באוניברסיטה. ואם שכר הלימוד הריאלי יעמוד על 30 אלף שקל לשנה, אז הממשלה תצטרך להעביר 6 מיליארד שקלים לשנה לחשבונות הבנק של 200 אלף סטודנטים. תקציב ההקצבות יגדל בסכום זה, אבל גם המס יועלה בסכום זהה. 2 מיליון המשפחות בישראל יצטרכו לשלם עוד 1,500 שקל לשנה מס כדי לממן את "חוק שמעוני" הנדיב.
 
קל יחסית להעביר חוק בכנסת לביטול שכר הלימוד באוניברסיטה – "לימוד חינם" באוניברסיטה יקצור תשואות לח"כ שמעוני. ספק אם ההתלהבות תהיה כה גורפת אם כל משפחה בישראל תדע שממחר תצטרך להעביר למשרד האוצר עוד 1,500 שקל לשנה.  
 
כל הצעת חוק להעברת קצבאות לקבוצה באוכלוסיה צריכה להיות מאושרת על ידי רוב מיוחס במשאל עם. ח"כ כהן-צדק ירצה להגדיל את התקציב לישיבות? הוא לא יוכל, כי ישיבות לא יתוקצבו מתקציב המדינה, אלא מתרומות ומשכר לימוד של האברכים. לכן, הוא יצטרך להעביר חוק להגדלת הקצבאות לאברכים. האברכים שיקבלו הקצבה מוגדלת יוכלו להחליט אם לשלם לישיבה או לשפר את איכות חייהם. ציבור משלמי המיסים יצטרך לאשר את החוק במשאל עם. הפרלמנט ינוטרל מהכוח להעברת כסף כתוצאה מדילים פוליטיים וללוביסטים לא תהיה פרנסה.
 
כוח ההחלטה צריך לעבור מהכנסת אל ציבור המצביעים ובתנאי שהשלכות ההצבעה יהיו ברורות. ייתכן ש"העם" יקבל החלטה שגויה ויחליט ברוב גדול במשאל העם להטיל מס של 80 אחוז על הכנסות המאיון העליון. הטעות תתברר מהר מאד כאשר יסתבר שהמס מבריח את העשירים מהארץ וצריך יהיה להעלות את המס לכל האוכלוסייה כדי לכסות את הגירעון. משאל עם שטועה יכול גם לתקן – ובכל מקרה, טוב מאשר דיל בין פוליטיקאים.   
 
הדמוקרטיה צריכה להתבסס על כלים שיאפשרו גילוי נאות וחשיפה מלאה של העברות כספים ועלותם האמיתית של חוקים. עקרונות אלה חייבים להיות חלק מחוקה, או מחוק יסוד שיקשה על שחיקתם.
  
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב ראשון, 07 אוגוסט 2016 04:02

3000 תוים נשארו