(המשך מהכתבה הקודמת – חלק 1)

השלב הראשון ביישום סוציאליזם בדרך כלל "מצליח".

תחושת העושר של האזרח הממוצע עולה כתוצאה של "חלוקה מחדש של העושר". מיסים גבוהים מאד שמוטלים על העשירון העליון, רפורמה אגררית במסגרתה מוחרמות קרקעות מבעליהן ומחולקות "לעם" או מנוהלות על ידי פקידי מדינה, הנהגת קצבאות נדיבות מטעם המדינה, או קיצור שבוע העבודה.

שבדיה

מקרה מבחן טוב להדגמת הפריחה בשלב הראשון בהגשמת סוציאליזם היא שבדיה. שבדיה הייתה מדינה קפיטליסטית משגשגת החל מהרבע האחרון במאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20. הסוציאליזם התנחל בשבדיה בשנות השלושים; ובמקביל צמחה מדינת הרווחה השבדית, בעקביות ובנדיבות: קצבאות, סובסידיות לדיור, תשלומי רווחה משלל סיבות, חופשות נדיבות ועוד. 

בעשורים הראשונים לסוציאליזם הכול היה "דבש". צבר ההון האנושי והפיזי, תוצאה של עשרות שנים של צמיחה קפיטליסטית עקבית, מימן בקלות את הסוציאליזם בשלבו הראשון. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שניצחה על התזמורת במשך 60 שנים רצופות החל משנת 1932 ניצלה עד תום את ה"באג הדמוקראטי" – הרעיפה שפע הולך וגדל של הטבות תמורת פחות עבודה. הציבור השבדי המשיך להצביע עבור הפוליטיקאים שהבטיחו (וקיימו) גן עדן, באמצעות "הגדלת המיסוי על העשירים" והגנה על הזכות לא לעבוד מסיבות שונות (הרחבה על גן העדן השבדי). 

וונצואלה

צבר ההון בוונצואלה התבסס בעיקר על הכנסות עצומות מיצוא נפט. התווספו לכך הלוואות ממוסדות פיננסים בינלאומיים (שנתנו אמון ב"יכולת הפירעון" של וונצואלה בזכות הנפט). כך מומן בהצלחה השלב הראשון בסוציאליזם של הוגו צ'אבס: רפורמות חברתיות נדיבות בחינוך ובריאות, הגדלת המיסוי, הרחבת "זכויות העובדים" וחיזוק האיגודים המקצועיים. הממשלה מימנה תכנית נדיבה של דיור להמונים – "מחיר למשתכן" של 3 מיליון דירות זולות. מחיר הדלק להמונים עומד על כ- 6 אגורות לליטר בנזין. 

הציבור מחא כפיים לצ'אבס לנוכח הצלחת הסוציאליזם. יוסף שטיגליץ, זוכה פרס נובל לכלכלה וסגן נשיא הבנק העולמי, הילל ושיבח את תבונתו הסוציאליסטית של צ'אבס. גם הח"כ החברתי ביותר אצלנו, דב חנין הרבה לשבח: "...צ'אבס עושה מעשה אמיתי כדי להחזיר את הנכסים והעושר של וונצואלה לעם. זה מורגש בחיי האזרחים כאשר הוא מעביר רווחים של אמת לטובת בריאות וחינוך."

השלב השני בסוציאליזם – הגלגלים חורקים

בשבדיה של שנות ה-80 גברו שיעורי היעדרות של עובדים ממקום העבודה והגיעו בימי שישי ושני אפילו ל-20 אחוזים. ממוצע ההיעדרות מהעבודה ביתר ימי השבוע עמד על כ-10 אחוז מהעובדים. תופעה שמזכירה את המודעות שהודבקו על לוחות מודעות במפעלים של הקיבוצים, פאר הסוציאליזם הישראלי: "החברים נדרשים לחזור למפעל אחרי הפסקת הצהריים"...

בשבדיה היו לפחות 12 סיבות מוצדקות להיעדרות מהעבודה. המיסוי הגיע לכ-60 אחוז ומעלה מההכנסה. המס הפרוגרסיבי גרר לפערים נמוכים בין העובדים וכרסם בתמריץ להצטיין – בין כך ובין כך הנטו בקושי יגדל אם תהיה תוספת לשכר. 

תוך כשלושה עשורים כילה הסוציאליזם השבדי את צבר ההון שעידן קודם של כלכלת השוק יצר. יזמים בכל התחומים החלו לנטוש את שבדיה. הבמאי השבדי המפורסם אינגמר ברגמן היגר מאימת שלטונות המס, חברת איקאה הידועה העבירה את מרכז עסקיה משבדיה להולנד. עסקים גדולים נקלעו לקשיים.

בשלב זה המדינה הסוציאליסטית מעמיקה את מעורבותה במשק ("כדי לייצב את הכלכלה"): בשבדיה נבנו חומות מכס ותקנות שנועדו לבלום "ייבוא מתחרה בתוצרת המקומית" – בייחוד מוצרי חקלאות. תעשיית הפלדה הולאמה, כך גם נמלי-ים פרטיים, תעשיית הטקסטיל ועוד.

וונצואלה הגיע לשלב השני של הסוציאליזם בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2005 רוב החברות הבינוניות והגדולות כבר הולאמו "לתכלית ציבורית ראויה". קרקעות חקלאיות הולאמו כדי להבטיח "ביטחון תזונתי" להמונים. 

בשלב זה של העמקת המעורבות הממשלתית במשק, הסקטור הציבורי מתרחב במהירות, פריון העבודה צונח, יזמים חדלים מהשקעות, מפעלים נסגרים. פקידי מדינה שמנהלים את החברות שהיו קודם לכן עסקיות מנצלים את מעמדם כדי לרוקן את הנותר בקופת העסק המקרטע – עסק ללא בעל בית. השחיתות הציבורית עולה מדרגה.

כך מתכווץ בסיס האוכלוסייה שמסוגלת לשלם מיסים. את הסקטור העסקי-יזמי מחליף מנגנון ממשלתי מושחת בהכרח. כעת, הממשלה כבר לא מסוגלת להמשיך ולממן את ההטבות הסוציאליסטיות שהציבור הורגל להן. אבל "הבאג הדמוקראטי" מחייב את השלטון להמשיך ולהזרים כסף אחרת ההמונים יצאו לרחובות. 

ההידרדרות בשבדיה הייתה איטית והדרגתית כי צבר ההון של המשטר הסוציאליסטי נבע מההון האנושי השבדי: מוסר עבודה גבוה, השכלה, מסורת קפיטליסטית. פירות היצרנות השבדית נבעו מביזור רחב של מוקדי התפתחות העושר שיצר הקפיטליזם לשעבר: אנרגיה, מכרות, מסחר בינלאומי, תעשיות קלות וכבדות.

ההתדרדרות בוונצואלה הייתה מהירה יותר כי מקור העושר העיקרי היה יחיד: תעשיית הנפט. תעשייה "בבעלות העם" שנוהלה על ידי פקידי מדינה – מעיין מבעבע של שחיתות מסורתית שתפקד ביעילות של מוסד ציבורי. בניגוד להזיות של ג'וזף שטיגליץ, הכנסות הנפט פשוט חולקו להמונים ("לתכלית ראויה", כבר כתבנו) ולא הושקעו לקידום הכלכלה כפי שהנובליסט מצוטט בלינק הקודם (Venezuela has taken advantage of the boom in world oil prices to… promote economic development.).

שלב 3 בסוציאליזם – לממשלה "חסר" כסף

כאשר "נגמר" הכסף לממשלה ואי אפשר להעלות מיסים מסיבות פוליטיות, בדרך כלל מגישים תקציב מדינה גירעוני; משלימים את החסר באמצעות הלוואות או הדפסת כסף, או שניהם גם יחד. תמיד יהיו פוליטיקאים וכלכלנים שימליצו "להרחיב את יעד הגירעון" (כפי שדרש שר האוצר לשעבר יאיר לפיד). 

בשבדיה של תחילת שנות ה-90 עמד הגירעון בתקציב המדינה על 12% מהתוצר ומעל 20% מתקציב המדינה. בסוף שנות השמונים קרסה "מדינת הרווחה" השבדית: הריבית הגיעה ל-500% בשנה. בוונצואלה עמד הגירעון התקציבי בשנת 2014 על כ-29 אחוזים והאינפלציה התקרבה ל-200 אחוזים בשנה (2015).

שלב 4 בסוציאליזם – סופני

בשלב זה הוחלף השלטון בשבדיה והגיעו לקיצם 60 שנות שלטון של המפלגה הסוציאל דמוקרטית. המפלגה הוחלפה, לא בגלל מהפך אידיאולוגי בציבור השבדי, המוח כבר הורעל. אלא פשוט בגלל שהציבור הכיר בכך שהמפלגה השלטת כבר לא מסוגלת לממש הבטחות פופוליסטיות כפי שנעשה לאורך עשורים קודמים רבים.

הקרקע הייתה בשלה לסדרת רפורמות עמוקה לכיוון חופש קפיטליסטי והקטנה של מעורבות הממשלה בכלכלה ובחברה.  

בוטלו כל הסובסידיות לחקלאות ומאז החקלאות השבדית היא מהחופשיות בעולם ממעורבות המדינה. חברת החשמל הממשלתית פורקה, תחנות הכוח הופרטו והיום כמחצית מהכורים הגרעיניים לייצור חשמל הם בבעלות חברה גרמנית. הרגולציה בשוק הטלפונים קוצצה, שירותי הדואר והתחבורה הציבורית קוצצו ונפתחו לתחרות מצד הסקטור הפרטי. מונופולים ממשלתיים נסגרו, או נפתחו לתחרות. הונהגה מערכת חינוך ייחודית בה הורים מקבלים קופונים לתשלום לבית הספר בו ההורים בוחרים – מערכת החינוך נפתחה לתחרות מצד בתי ספר פרטיים.

מערכת הבריאות המולאמת נפתחה לתחרות ובית החולים הגדול בשטוקהולם סט. גורנס הוא בבעלות חברה שנסחרת בבורסה. חוק שכר מינימום בוטל, בוטל הפיקוח על שעות פתיחה וסגירה של חנויות, מס ירושה ומתנות בוטל.

שבדיה ביטלה את "המודל השבדי" והפכה לאחת מהכלכלות היותר חופשיות במערב. מדד החופש הכלכלי של מכון הריטג' מדרג את שבדיה (2016) במקום ה- 26 בין 178 מדינות. במקומות הראשונים ניצבות הונג קונג, סינגפור, ניו זילנד ושוויץ. סוגרת את הרשימה, כמובן, צפון קוריאה. ארצות הברית רק במקום ה-11 ובמגמת ירידה. ישראל במקום ה-35.

שבדיה נחלצה מהבור של סוציאליזם סופני.

וונצואלה, לעומת זאת, עמוק בבור וממשיכה להתחפר. ניקולס מדורו החליף את צ'באס – התלמיד עלה על רבו. לפני כשנה הכריז מדורו כי "ונצואלה חייבת להעמיק את הסוציאליזם שלה כדי לשפר את הכלכלה", וכי "רוב הסקטור הפרטי הן עלוקות עצלניות".

המשך יבוא.

מוטי היינריך