"קו ישר" מציג תחת הכותרת "הכשל ופתרונו", מתווה מפורט למהפך החופש במדינת ישראל. הרעיונות מעשיים טכנית, אך לרוב בלתי ישימים במערך הכוחות הפוליטי והאידיאולוגי הקיים. לכל רפורמה מוצעת נדרשת שרשרת תנאים מוקדמים – בלעדיהם תיכשל. לדוגמה: אי אפשר "לחסל ביורוקרטיה" ללא ביטול חוקים שיצרו אותה; קשה לבצע רפורמה במוסד ממשלתי כי לעובדיו יש "קביעות" ואיום השביתה ירתיע כל פוליטיקאי. לכן, קודם נדרשת רפורמה בחקיקת העבודה. אי אפשר לבצע רפורמה עמוקה בחוקי העבודה מבלי לשנות קודם את שיטת המשטר, באופן שיקשה על הפלת ממשלה, ולקוות שייבחר ראש ממשלה שמבין ותומך בחופש.

בכל זאת, אפשר להניע לפעמים רפורמות נקודתיות לכיוון של חופש כלכלי בעיתוי הפוליטי המתאים, כזאת היא הרפורמה שבכותרת.

היסטוריה

אנחנו מרבים, בצדק, להתלונן על יוקר החיים בישראל – אבל בעבר המצב היה גרוע בהרבה. יוקר החיים בישראל בעבר הלא-רחוק הרקיע שחקים. אפילו מצלמה ומזגן הוגדרו רשמית כ"מוצרי מותרות", שטיח רגיל לסלון עלה למעלה ממשכורת חודשית. 

איך ירדו המחירים מאז שנות השבעים?

הרצון לזכות בהקלות יצוא לארצות הברית, גרר לחצים מצד תעשיינים על פוליטיקאים, והוליד בשנת 1985 הסכם סחר עם ארצות הברית. במסגרתו, החל הליך של הורדת מכסים. התסריט חזר עם השוק האירופאי המשותף בשנת 1995. גם כאן "נאלצו" הפוליטיקאים הישראלים להוריד מכסים בישראל תמורת הקלות על יצוא לאירופה. כוחו של הלובי שציפה לרווחים מהרחבת חופש הסחר גבר לרגע על המקושרים הוותיקים שנהנו מחומות הסחר הגבוהות בהן הוקפה מדינת ישראל מראשיתה. 

השיקולים הכלכליים לא היו יחידים. מנהיגי המדינה שאפו תמיד לשלב את מדינת ישראל המבודדת "במשפחת העמים". הארגונים של היום להחרמת מוצרים ישראלים בעולם (BDS)  הם גרסה מודרנית של "החרם הערבי" בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. חברות גדולות במערב נמנעו מקשר עם ישראל מפחד "החרם הערבי" ביניהן: קוקה קולה, פיצה האט, טויוטה, מזדה, רנו ועוד רבות.  

התרחבות היצוא חשפה תעשיינים לרמות חדשות של איכות ותחרות ולאימוץ סטנדרטים חדשים. במקביל, גרמה הורדת המכסים בישראל, לגידול ביבוא ואילוץ התעשייה המקומית להתייעל, כדי לעמוד בתחרות מול היבוא המוזל. תנועת מלקחיים זו, שהלכה וגברה עם השנים, חישלה תעשיות כדאיות וחיסלה מפעלים שמלכתחילה לא היה בסיס כלכלי לקיומם. 

עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 דעך גם הלהט האידיאולוגי-מרקסיסטי. למרות שהליכוד לא הנהיג שינויים מרחיקי לכת, הרי שאלה חלחלו אט-אט.

הרחבת חופש הסחר באמצעות הנמכת מכסים וחשיפה ליבוא אכן פגעו בחלק מהמפעלים המקומיים שהתקשו להתמודד מול היבוא הזול. אך היבוא שהוזל הקטין עלויות לצרכן המקומי והקטין עלויות חומרי גלם לתעשייה המקומית. כתוצאה, גדלה ההכנסה הפנויה של הציבור, גדלו הביקושים ונוצרו ללא הרף מקומות עבודה חליפיים. מצב התעסוקה לא השתנה לרעה למרות הגידול המהיר באוכלוסייה. "איכות התעסוקה" לעומת זאת השתנתה לחיוב – רוב מקומות העבודה החדשים נוצרו על ידי המשק ולא בחסות "טובות" מהפוליטיקאים. ביטול המכס על לבידים ("דיקטים") לדוגמה, אכן פגע במפעל הלבידים המסובסד והמוגן של קיבוץ אפיקים, אך הלבידים המיובאים הזולים אפשרו ליצרני הרהיטים המקומיים, ליצר רהיטים זולים יותר, להגדיל את התעסוקה בענף הריהוט המקומי ולהתחרות בהצלחה ביבוא רהיטים. 

תעשיית הדיקטים יחד עם תעשיות הטקסטיל ואחרות שהוקמו בשנות החמישים והשישים – חוסלו והלכו לעולמן. גם מאות בתי מלאכה קטנים שעסקו בתיקון כלי עבודה חשמליים, ליפוף מנועים חשמליים, ותיקון מכשירי חשמל קטנים (כגון מאוורר ומקדחה) – נסגרו עקב ייבוא זול של מוצרים חדשים. ברוך דיין אמת. 

גזל האזרח בישראל

תעשיות אלה התבססו על גזל האזרח בישראל. יזמים מקושרים לצמרת הפוליטית של מפלגות העבודה של אז (מפא"י ולווייניה), הקימו מפעלים באמצעות כסף לא שלהם (אשראי ומענקים ממשלה) שנלקח מהציבור בכוח כמיסים. לאחר הקמת המפעלים הם המשיכו לחלוב את קופת המדינה ובגיבוי עסקני המפלגות זכו למענקים ולסובסידיות וגם להגנה על תוצרתם בעזרת חומות מכס על יבוא. האזרח הישראלי נדפק פעמיים: בפעם הראשונה – כאשר מימן את הקמת "העסק", ופעם שנייה – כאשר נאלץ לשלם מחיר מופקע על החולצה או השטיח שקנה. ה"תעשיינים" הרוויחו, הפוליטיקאים זכו בתמיכה ובתרומות מ"התעשיינים" ויתר המחוברים ונראה ששלטון מפא"י לנצח יימשך. מפא"י חלפה מהנוף, אך קבוצות לחץ מקושרות פוליטית עדיין גוזלות כסף מכיסנו ומכתיבות את יוקר החיים בישראל.

עסק צריך לקום אך ורק אם המשקיעים משוכנעים שיש לו יכולת להתמודד בשוק. לעסק יש זכות קיום אך ורק אם מיליוני הצרכנים מחליטים כך ומצביעים באמצעות השקל שבארנקם לטובת מוצרי העסק. ההשקפה של חסידי התמיכה הממשלתית גורסת שהצרכן לא צריך לקבוע, אלא הפוליטיקאים. די אם המשקיעים או בעלי העסק מחוברים פוליטית, והם כבר ידאגו שהממשלה תכריח את האזרחים לרכוש את מוצריהם. 

הירקות והפירות יקרים לא בגלל "פער התיווך", אלא בגלל כוחו של "הלובי החקלאי" לתחזק חומות הגנה של מכס ומשטר רישיונות יבוא סביב העסק שלהם. החשמל מתייקר בגלל לחצים מוצלחים להטיל מכס גבוה על ייבוא פחם. הכוח הפוליטי תמיד מנומק באידיאולוגיה של "טובת המדינה" – הוא שקובע.

מכס הוא מקור זניח יחסית למימון תקציב המדינה

היקף ההכנסות ממכס וממס קניה זעום יחסית לגודלו של תקציב המדינה. ללא המכס ומס הקניה על כלי רכב, עומדות הכנסות המכס ומס קניה (2015) על פחות מ-11 מיליארד שקלים. סכום נמוך יחסית לתקציב המדינה שעומד בערך על 350 מיליארד ש"ח. ביטול מוחלט של המכס ומס הקניה (למעט על מכוניות), קרוב לוודאי שלא יקטין את הכנסות המדינה בזכות הצמיחה הצפויה. 

המס המוטל עלינו באמצעות המכס הוא רק קצה קרחון המיסוי של "שיטת המכס". חלקו הגדול של קרחון המכס סמוי מהעין אך לא מהכיס. המכס מאלץ אותנו לשלם מחיר גבוה ישירות לסקטורים המוגנים – הם יכולים לייקר מוצר מקומי כי החלופה תוצרת חוץ יקרה בזכות המכס. חלק ניכר ממחיר הבשר שאנחנו קונים מורכב ממס סמוי זה. הוא אינו מועבר אל המדינה, אלא נלקח בכוח מהצרכן ישירות אל חשבון הבנק של אנשי העסקים המוגנים המכונים "מגדלי הבקר".  

מדינת ישראל כאזור סחר חופשי

מידי מספר שנים עולה הרעיון להקמת אזורים "סחר חופשי" בישראל שיאפשרו יבוא חומרי גלם, ייצור ויצוא באזור סגור, הרחק ממגבלות ותחלואי המשק הישראלי, ללא מכס, מס הכנסה ומגבלות אחרות. בדרך כלל מדובר על הנגב או בגבול עם ירדן. יזמים רציניים בארץ ובעולם היהודי נרתמו לכך בעבר. הרעיון נכשל בדרך כלל בגלל התנגדות של גופים אינטרסנטים החוששים מתחרות מפעלים באזור החופשי וגם בגלל החשש מסיבוכים בלתי ידועים מראש במערכת הכלכלית הקיימת המעוותת גם כך. 

אזורי סחר חופשי הם רעיון טוב, אבל צריך להחיל אותם על כל מדינת ישראל. כל המדינה צריכה להיות לאזור סחר חופשי אחד גדול ומשגשג. 

הפיכת מדינת ישראל לאזור סחר חופשי תהיה זריקת מרץ לכלכלה ולצמיחה ותגדיל את תקבולי המיסים האחרים כתוצאה מהצמיחה המואצת בפעילות הכלכלית. אלפי אנשים שמתפרנסים היום מקיומו של המכס יצטרכו לעבור הסבה לעיסוקים שתורמים לצמיחה במקום "פרנסות אוויר" מלאכותיות שמייקרות לנו את החיים. יום סגירת המסלול האדום בנתב"ג צריך להפוך לחג לאומי... המוכס המשופם, עמילי המכס, ואגף ממשלתי שלם יהיו מיותרים. מדובר בירידת מדרגה במחירים וביוקר החיים בישראל. אפילו הדיוטי-פרי בנתב"ג יהיה מיותר כי המחירים בחנות רגילה בחולון או בחדרה יהיו נמוכים.

פוליטיקאים וכלכלנים רבים טוענים נגד הורדת מכסים חד-צדדית. לדעתם מדינת ישראל צריכה להגיע להסכמים עם מדינות אחרות על ביטול הדדי של המכס בין המדינות. לדעתם, אין לתת "מתנה" של ביטול מכס למדינה זרה שאינה מבטלת הדדית מכסים על סחורות ישראליות.

הטיעון שנשמע על פניו משכנע – שגוי. כמובן שעדיף שהיצוא מישראל לא יתקל בחומות הגנה מלאכותיות במדינות היעד ויש לחתור גם לכך. הציבור בישראל אכן "נענש" כאשר מדינה אחרת מטילה מכס על מוצרים מישראל. אבל אין שום סיבה שמדינת ישראל תטיל עונש נוסף על הציבור ותייקר לו את החיים באמצעות מכס על יבוא סחורה זולה מאותה מדינה. אנחנו "מענישים" את עצמנו כדי לפגוע במדינה הסוררת. 

אם האיחוד האירופאי "משתגע" כבר שנים רבות ומסבסד ייצור הר של חמאה ומוצרי חלב אחרים, למה שלא נהנה גם אנחנו מהטמטום שלהם? נייבא חמאה מאירופה ונהנה מחמאה זולה על חשבון משלם המיסים בגרמניה. מה רע? אם משלם המיסים האמריקאי מסבסד לחקלאים במערב התיכון את גידולי התירס, למה שלא נהיה "יהודים חכמים" ונהנה גם אנחנו מסבסוד זה? נייבא תירס אמריקאי זול במקום לגדל תירס בגליל. אם מנהיגי סין מסבסדים את הייצוא מסין על חשבון רמת החיים של העובדים בסין (באמצעות החלשה מלאכותית של היואן הסיני) למה צריך להעניש גם את אזרחי ישראל ולהטיל מכס על ייבוא מסין?

מיד ישאל טוקבקיסט: "מה? אם לא יהיו מגבלות אז נייבא הכול ולא נייצר דבר"? מצב זה כמובן לא ייתכן כי עבור הייבוא משלמים במטבע חוץ. יהיה לנו מטבע חוץ רק אם נמכור סחורות ושירותים תמורת מטבע חוץ, אם נייצא. ייעודו של הייצוא הוא מימון הייבוא. 

לשוק החופשי יש מנגנון טבעי ויעיל להגבלת היקף הייבוא האפשרי. אם הביקוש למוצרי ייבוא צומח להיקף "גדול מידי", גובר הביקוש למטבע חוץ, "שער הדולר" עולה ובמקום שער של 4 ₪ לדולר, מחירו יתייקר ל-5 ₪ לדולר, לדוגמה. מוצרי הייבוא יתייקרו והביקוש לייבוא יתמתן. מאידך, כדאיות הייצוא תעלה. מנגנון השוק שקובע את שער המטבע יוצר הגנה טבעית כנגד היקף יבוא "מוגזם". אין צורך שפוליטיקאים יקבעו את שער השקל, אין צורך שיעודדו ייצוא, חבל שהם מענישים אותנו באמצעות יוקר החיים בישראל. 

הצעד הראשון והחשוב לריסון יוקר החיים בישראל, ולירידה דרסטית של מחירים, מתחיל בהחלת אזור סחר חופשי על כל מדינת ישראל.

מוטי היינריך

ממשלת הונג קונג ממש מתנצלת על הצורך ברישיונות יבוא/יצוא בחלק מהמוצרים...