ביורוקרטיה אינה בהכרח מילת גנאי

כולנו שואפים להרגיש בטוחים יותר, לצמצם הפתעות ואי וודאות. אחד האמצעים הוא רישום, תיעוד ומעקב. רובנו רושמים ביומן את פרטי החופשה או את מועד ההצגה. אנחנו מתייקים את דוח החניה ששילמנו ואת חשבון החשמל. אנחנו יוצרים ביורוקרטיה אישית.

כאשר אנחנו יוצאים מהמעגל הפרטי וחוברים לאחרים במסגרת העבודה, הארגון, או פעילות חברתית – צומחת גם הביורוקרטיה הארגונית. אנחנו הופכים לבורג קטן (או גדול) בארגון ושותפים להשגת מטרות הארגון. אנחנו יוזמים ביורוקרטיה עבור הארגון וביחסינו עם עמיתים בארגון – כותבים, עורכים ושומרים. כאן גם נוצרת ביורוקרטיית הכסת"ח ("כיסוי תחת" בעברית מדוברת). החשש מקבלת החלטה שגויה, מפגיעה וענישה – יוצר פעילות שאינה בהכרח נחוצה למטרת הארגון, ליצור ולשמור את המסמך שמפזר את האחריות מאתנו והלאה. 

ארגון חייב בביורוקרטיה כי התהליך הכרוך בקידום מטרותיו הוא פזל מורכב. קשה להתקדם ללא תכנית, שרטוט, הוראות ונהלים.

ביורוקרטיה אינה בהכרח מילת גנאי. היא חלק בלתי נפרד והכרחי בכל המערכות שמטיבות אתנו, גורמות לנו להנאה, מעשירות ומאריכות חיים. הביורוקרטיה הכרחית כי המערכות הסובבות אותנו מורכבות ולא קיימת דרך להשיג את המטרה ללא ביורוקרטיה. 

לא ידוע על יצורים אחרים בטבע שיוצרים ביורוקרטיה למעט האדם. יצורים אחרים לא מתפתחים ומשפרים את חייהם מעבר לשינויים האבולוציוניים האיטיים. הביורוקרטיה היא חלק בלתי נפרד מיתר תכונות האדם ומאפשרת את התפתחותו המדהימה.

ביורוקרטיה רעה   

ההיסטוריון הבריטי נורתקוט פרקינסון ניתח ואבחן תופעות ביורוקרטיות בארגונים. הוא הבחין בדינמיקה בארגונים, לדוגמה: "פקידים מייצרים עבודה נוספת אחד עבור האחר". או: "כמות הפקידים בארגון גדלה ללא קשר לכמות העבודה שצריך לעשות". או: "הפקיד רוצה להגדיל את מספר פקודיו ולא את מספר יריביו".

פרקינסון זיהה את המחלה מתוך התבוננות במגזר הציבורי הבריטי והסיק כי בסקטור הציבורי אין קשר בין העבודה הנדרשת לבין כוח האדם שהוקצה לביצועה. 

פעמים רבות צומח נוהל ביורוקרטי חדש משאיפת מנהלים בארגון למנוע הישנותו של אירוע לא-נעים אבל נדיר. המנהלים מתעלמים מנדירות האירוע ומטמיעים בארגון נוהל ביורוקרטי מסורבל שימנע בעתיד, כך הם מקווים, אירוע חוזר גם אם הוא עלול להישנות פעם ב-5 שנים.

אם אזרח תבע את עיריית כפר אביב כי פקיד מסר מידע אישי על חוב הארנונה שלו לגרושתו  – ימהר היועץ המשפטי של העירייה ליישם ביורוקרטיה מסובכת שתחייב כל תושב מברר-חוב בתצהיר, ייפוי כוח, תעודות מזהות, וקוד אישי סודי – כל התושבים יטורטרו כל הזמן. נדיר שהיועץ המשפטי ימליץ שלא לעשות דבר לנוכח נדירות האירוע. שכחתם להביא נייר אחד? תצטרכו לחזור שוב לאשנב למחרת.

ביורוקרטיה בסקטור הציבורי נובעת לפעמים מעיוות מוקדם יותר, העיוות יוצר באגים שמחייבים ביורוקרטיה כדי להתמודד איתם. לדוגמה: התנגדות אידיאולוגית ליוזמות בניית חניוני רכב פרטיים (כי צריך לחנך את הציבור לנסוע ברכבת ולהמשיך באופניים) יוצרת מחסור במקומות חניה. עכשיו כבר צריך להטיל "אגרת גודש" על כל רכב שנכנס לעיר. כדי ליישם את ההחלטה מקימים מחלקה חדשה עמוסת טפסים. חטא קדמון מחייב ביורוקרטיה חדשה כדי להתמודד עם תוצאותיו. 

הנה דוגמא טרייה: החטא הקדמון – חוק התכנון והבניה, חוק מסורבל שבולם בנייה. התוצאה: יוקר ומחסור בדירות. ה"פתרונות" הפוליטיים ליוקר ולמחסור יוצרים ביורוקרטיה חדשה ומכבידה שהתקבלה ממש החודש. החוק החדש של כחלון, "מס ריבוי דירות" הידוע כ"חוק הדירה השלישית" – יוצר מערכת חדשה של טפסים, תצהירים, ערעור ושפיטה. וכמובן, השקעת זמן ומשאבים בהתחמקות מהגזרה. 

עד לאן עלולה להתפתח ביורוקרטיה בסקטור הציבורי? עד אינסוף? כנראה שלא, כי קיים בכל זאת מנגנון בלימה. לביורוקרטיה יש עלות כספית שממומנת באמצעות מיסים ובאמצעות התייקרות במחירי שירותים ומוצרים. נטל המס ויוקר החיים עלולים לסכן פוליטיקאים ואז נוצר תמריץ לרפורמות. 

כך כמעט קרה ב"מחאה החברתית" (2011). אבל ראשי המחאה, כמו רוב הציבור, רואים במדינה ישות מדומיינת קסומה שמסוגלת לפתור את כל בעיותינו. המוני המוחים הפנו דרישות לממשלה להוזיל, לפקח, לסבסד ולחוקק – כלומר, להגביל עוד יותר את חופש הפרט ולהגדיל את הביורוקרטיה. כך נולדו חוקים חדשים – החל מ"חוק הריכוזיות", (כמעט) מע"מ אפס של יאיר לפיד ועד לחוק נגד "משקיעי הדירות" החזירים. "המחאה החברתית" הגדילה את הביורוקרטיה.  

בסקטור הפרטי התחרותי קיים מנגנון לבלימת ביורוקרטיית-יתר – מנגנון שאינו קיים בסקטור הציבורי. עסק לא יעיל יחוסל על ידי המתחרים. מנגנון פשיטת הרגל יוצר תחרות בין העסקים על תפעול יעיל ועל מזעור הביורוקרטיה. 

ביורוקרטיה בדרגה 7... רעה מאד... השר ליצמן 

שר הבריאות יעקב ליצמן פרסם תקנות שמחייבות רופאים שרוצים לפתוח קליניקה פרטית לניתוחים קטנים באישור של מנכ"ל משרדו. מדובר בניתוחים "קטנים" כגון העלמת ורידים ברגליים, ניתוחים אסטטיים, ניתוחי עיניים ועוד.

הקמת מרפאה כירורגית פרטית מעולם לא הייתה משימה קלה גם לפני הכותרת של השר ליצמן. ראו כאן רשימה חלקית של דרישות ואישורים, ואיפה אישורי עירייה, כיבוי אש, ועוד?

כבוד השר אומר למעשה: "גם אם השגתם את כל האישורים הטכניים וצלחתם את נתיב הטפסים, מעכשיו יצרתי את המחסום האולטימטיבי: יידרש אישור ממנכ"ל המשרד שלי". השר ליצמן מחזיר אותנו לתקופת מפא"י ההיסטורית, כאשר התשובה הניצחת של פקיד ממשלתי הייתה: "תגיש בקשה ונראה...". 

המילה התמימה "ונראה" מסתירה שיטה: נראה מי אתה, נבדוק אולי מישהו "משלנו" מעוניין, נמתין לראות למי אתה מקושר, אולי נַתנֵה את הרישיון בתרומה למפלגה... כך התנהלה המדינה עשרות שנים, עוד טרם-מדינה, תחת שלטון מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). 

זו ביורוקרטיה שנובעת מתערובת של אידיאולוגיה ונבזות פוליטית. ליצמן רוצה "לחזק את הרפואה הציבורית" (האידיאולוגיה), הדרך: לטרטר יזמים רפואיים עד שיתייאשו, סמכו על מנכ"ל משרדו... הוא כמובן ימנה וועדה, ינסח קריטריונים, סדרי עדיפויות ושלל טפסים. 

מהר מאד ייווצר תור של מגישי בקשות. לוועדות תמיד יש זמן, הוועדה תתכנס אחת ל-4 חודשים – מה בוער? גם העולם לא נברא ביום אחד. היכן שנוצר תור – כולם יודעים שאפשר לקפוץ לראש התור. צריך להכיר את האיש הנכון. לקידום בקשה יש עלויות "שינוע". 

ואולי זו סתם נבזות פוליטית מקובלת מצד השר? פקידים קטנים צומחים לענקים כאשר ניתן להם הכוח להזיז נייר מכאן לשם, הם הופכים למושחתים כאשר גם מעניקים להם את החותמת הנכספת – ברצותם יחתמו. הג'וב הופך לעמדת כוח פוליטית כמידת הקרבה אל ברז חלוקת האישורים. עדיף להעניק את האישור ל"מישהו משלנו" – יש שפה משותפת, מבינים רמזים, יודעים את רוח המפקד. 

מה כבר רוצה השר ליצמן? בסך הכול "לחזק את הרפואה הציבורית"...

מוטי היינריך

עדכון (03.02.2017):

בכתבה ב"גלובס" (לקראת סוף הכתבה), מפרטת סטלה קורין ליבר 13 מהלכי התשה הנדרשים להקמת מרפאה כירורגית קטנה. גם אם סיימתם בקפדנות את כל השלבים לא מובטח שתקבלו את הרישיון. כי לבסוף מופיע הקריטריון האולטימטיבי (מצוטט כתגובה של משרד הבריאות לשאלת "גלובס"): "הבקשה לאישור תיבדק לפי שיקולים שאינם רק רפואיים, אלא גם לפי שיקולי מדיניות".