השריפה כ"אסון לאומי" 

אין הגדרה מדויקת לאסון לאומי. אבל 42 הרוגים שצרבו את תודעתנו וכאבו לליבנו, מאה בתים שרופים ודליקת יער אינם אסון לאומי. במלחמת לבנון האחרונה נהרגו 156 חיילים ואזרחים ואיש לא הגדירה כאסון לאומי. בקריסת אולם השמחות "ורסאי (2001) נהרגו 23 איש. בפיגוע בכביש החוף (1978) נהרגו 37 איש, בפיגוע במלון פארק בנתניה (2002) נהרגו 30 איש. אירוע רב נפגעים, עם כל הכאב והצער אינו "אסון לאומי". בנימין נתניהו שבלהט ביקורו בכרמל אמר שיפעל להכרזת "יום אבל לאומי" כבר שכח את הרעיון ובצדק. 

קורבנות השריפה לא נהרגו כתוצאה ממחדל, מהעדר מיומנות מקצועית, מחסור בציוד, או כשל בקבלת החלטות – ביקורת שנכונה כמעט לכל זרוע ממשלתית. עשרות או מאות שריפות עשביה בשנה לא מתפתחות לשריפת ענק; כמעט כל כפר ערבי שורף פסולת בפאתי הכפר; אוטובוס הסוהרים לא נסע בשביל צר צפוף עצים, בתוך היער – אלא בכביש רחב למדי, סלול היטב, עם שוליים ועצים מרוחקים למדי. במרחק לא גדול משם היו אנשים נוספים ואפילו צלמים שלא נפגעו. קשה להאשים את הנהג או את השוטרת בהתנהגות בלתי סבירה מראש – הם לא ירדו מהכביש ונסעו בין העצים. 

למזלנו, מדינת ישראל אינה ארץ מוכת שריפות. אין לנו ניסיון שהצטבר בארצות הברית או באירופה על בתי העץ המרובים שם. גם מספר ההרוגים משריפות בישראל נמוך ביותר – שליש מאשר בארצות הברית (לכל 100 אלף תושבים). לא היה בישראל, מאז הקמתה, אירוע רב נפגעים מאש למעט זה האחרון. לכן, ניסיונם המעשי של הכבאים מצטמצם לשריפות מקומיות, קטנות יחסית, אפילו בעת מלחמה. העדר התנסות מעשית בשריפות לא אפשר למפקדת משטרת חיפה להעריך נכון את הסיכון שבנסיעתה בכביש. אי אפשר היה לחזות שדווקא באותו קטע כביש האש תדהר במהירות ותדלג מעל לכביש. כבאיות, רכבי ביטחון, רכב פרטי ואוטובוסים נסעו באותו זמן בקטעים ובכבישים אחרים באזור השריפה ולא נפגעו. אבל גם אילו היה ניסיון עבר בשריפות גדולות – ספק אם ניתן היה למנוע את האסון מבלי שנחטא ל"חוכמה שלאחר מעשה": הפעלת מסוקים עם רמקולים שיזהירו כלי רכב, הזנקת מזלט"ים של חיל האוויר, ליווי של כבאית לכל פינוי שמתבצע, הקפצת כבאיות ומטוסים "באופן מיידי" למוקד האש הראשוני – שפע רעיונות בדיעבד וכולם על אירוע שהתרחש לראשונה מזה 62 שנה, לראשונה מאז קום המדינה. וכי כיצד היה צריך לנהוג מפקד הסוהרים אחרי הפינוי המוצלח של מאות האסירים מכלא דמון? האם היה עליו להשאיר את הסוהרים במתקן הכליאה? ובאיזה נתיב פונו תושבי בית אורן, עין הוד ומקומות אחרים? גם הם נסעו בכלי רכב על כבישים דומים. 

הדיווחים בתקשורת, בעיצומה של השריפה, תיארו כיצד האש מתעתעת בכולם: משנה כיוון במהירות, מדלגת מידי פעם לאזורים חדשים בסיוע משבי רוח חזקים ומשתנים. קשה לחזות ולא תמיד ניתן להתגונן או לכבות. 

חוסר מזל הוא שגרם הפעם לקורבנות. תעתועי אקראיות. "חוסר מזל" הוא נימוק שקשה לנו לקבלו כי אנחנו נוטים תמיד, וכנראה בצדק, לחפש את האשם. אי אפשר להתגונן או למנוע לחלוטין אסונות, תאונות דרכים, תאונות מטוסים, שיטפון וסערה. שלילת גורם האקראיות על ידי חילוניים אינה שונה מהגורם העיקרי לאשמה על פי גרסתו של הרב עובדיה יוסף: "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת". 

אחריות המדינה 

האם על המדינה לפצות את בעלי הרכוש שנשרף? 

מדובר ב"אירוע ביטוחי" מובהק ואכן מסתבר שרוב הבתים מבוטחים. אלה שלא ביטחו את רכושם העדיפו להוציא את הכסף על הוצאות אחרות שנראו להן חשובות יותר. העדיפו חיי שעה על פני דאגה לעתיד – נסיעה לחו"ל, שדרוג המחשב, "חבילת גלישה" מורחבת לטלפון הנייד או מסעדה טובה. זהו סולם עדיפויות אישי לגמרי. קשה לשפוט מי צודק ובתנאי שמקבל ההחלטה יישא גם בתוצאות החלטתו. פרמיית ביטוח אש בישראל זולה מאד בזכות מיעוט השריפות בארץ. ברוב המקרים מדובר על עלות שנתית של ארוחה זוגית אחת (או שתיים) במסעדה. ויש גם מיעוט שאינו מבטח את רכושו מתוך שיקול מושכל של עלות-תועלת. אלה בדרך כלל אנשים שלהערכתם מסוגלים לשאת בנזק הנדיר הצפוי. 

משלם המיסים אינו צריך להיות מבטח-על לאזרחים רשלנים – לא במקרה של רעידת אדמה, לא במקרה של סערה בנמל תל אביב ולא במקרה של שריפה. ומה יעשו המסכנים שלא ביטחו את רכושם? לא "מגיעה" להם אגורה – עליהם לסמוך על תרומות ועל עמותות ואפשר לסמוך על נדיבות עם ישראל. 

התערבות המדינה בפיצוי באירוע ביטוחי אינה מוסרית, היא שומטת את עיקרון האחריות האישית ומטילה עונש לא מוצדק על אזרחים אחראיים. אם המדינה "תשקם" רכוש פרטי בכרמל או בנמל תל אביב, יהיה צדק רב בתביעה ייצוגית נגד המדינה להחזר כל פרמיות הביטוח ששילמנו במשך שנים. גם לחברות הביטוח תהיה עילה מוצדקת לא לפצות אזרחים מבוטחים בכרמל בטענה שהמדינה תשלם לכולם, או לתבוע מהמדינה החזר על כל תשלום למבוטח שנפגע בשריפה. 

מוטי היינריך