חסידי "הממשלה הגדולה" מציגים את החקיקה הממשלתית להסדרת חוקי תנועה כדוגמה "מנצחת" לצורך במעורבות ממשלתית. זו לכאורה הפירצה בטיעונים העקרוניים נגד מעורבות ממשלתית בתחומי כלכלה וחברה. 

את כללי ההתנהגות במקום פרטי צריכים לקבוע בעלי המקום. בעלי המסעדה רשאים להחליט אם מותר לעשן במסעדה או לא. מי שלא מתאים לו – שיבחר לסעוד במסעדה שאוסרת עישון (או להיפך). את חוקי התנועה בכביש אגרה פרטי צריכים לקבוע בעלי הכביש. אין ספק שהם יאמצו, מרצונם החופשי, את מלוא חוקי המדינה המקובלים בכבישים הציבוריים, בתיקונים שוליים. אולי, לדוגמה, יאפשרו נסיעה ללא מגבלת מהירות. מי שחושש – שלא יכנס לכביש האגרה. בכבישים הציבוריים צריכים לחול חוקי התנועה שקובעת המדינה בעלת הכביש. נותר רק להבין מדוע בכלל יש כבישים ציבוריים. 

מסתבר שהכביש "נולד" ציבורי. גם במאהל, או בכפר בקתות קש של שבט פרימיטיבי נידח, נוצרת באופן ספונטני דרך ציבורית. כבר האוהל השני, שקם בכפר חדש, שמר על מרווח סביר מהאוהל הראשון וזאת כדי לאפשר לשוכניו מרחב גישה לאוהל מכל צידיו ובלי שיפריע לבעלי האוהל הקודם. כך נהגו גם מקימי האוהלים הבאים. המרווח היה הדרך הציבורית. הסדר הציבורי הספונטאני לא אפשר למתיישב חדש, גם אם הקרקע הייתה חינם (כי לא היה בה מחסור), לחסום את הדרך שנוצרה בין האוהלים. כך נוצרה גם הדרך הראשית בין הבתים שהקימו כובשי המערב בארצות הברית, במקום בו החליטו לעצור סופית את שיירת הכרכרות שנדדה מערבה. כך היה לרכוש ציבורי השביל מהכפר הקדום אל מקור המים – אחרת לא היה מתפתח שם כפר. ומאוחר יותר השבילים שחיברו בין כפר לכפר שאפשרו קיומו של סחר חליפין. 

נדלג שוב לתקופה המודרנית. נניח שיזם מפתח אזור חדש במדינה חופשית – שכונה גדולה חדשה. עוד נניח שהיזם מחליט להשאיר את הדרכים הפנימיות בבעלותו הפרטית. האם מישהו יקנה דירה בפרויקט מבלי שיעוגנו בהסכם הרכישה זכויות השימוש החופשי בכבישים ובדרכים? האם מישהו יקנה דירה אם ליזם תהיה זכות חוזית לשנות את חוקי התנועה כראות עיניו? חזרנו אם כך לבעלות ציבורית "טבעית", כי יזם יתקשה להפיק רווח מזכויותיו על המעברים (כבישים ומדרכות) בשכונה. 

כאשר התעורר הצורך לשפר את הדרכים הטבעיות, כדי לקצר את משך הרכיבה בכרכרה או הנסיעה ברכב – מומנה ההשקעה בסלילת הדרך המסורתית בכסף ציבורי. העברת דרך ציבורית לבעלות פרטית מלאה, נטולת רגולציה, מחייבת לאפשר ליזם לכלוא סרבני תשלום בביתם ולא לאפשר להם להשתמש במדרכות ובכביש הציבורי. כפיה זו פוגעת בהסכם המקורי והקדום לפיו הקימו אבותיהם את ביתם במקום זה בהסתמך על קיומה של דרך ציבורית מוכרת ומוסכמת. 

משהתגבשו ממלכות ומדינות, הן קיבלו על עצמן את הטיפול בדרכים הציבוריות הטבעיות. אפשר כיום להפריט לכאורה את כל הדרכים והכבישים אבל שלל הבעיות הנלוות לכך, בגלל שהדרכים תמיד היו ציבוריות, לא מאפשרות הפרטה אמיתית. תידרש רגולציה מסובכת שמשמעותה העדר-הפרטה. צריך יהיה, לדוגמה, לאסור על בעלי הכביש המופרט מלחסום אותו (אפילו באמצעות גביית מחיר "מופקע" מהמשתמשים), לאסור עליהם להצר אותו, לסנן את המשתמשים בו, או לקבוע בו חוקי תנועה אבסורדים. זו אינה הפרטה. 

נובע מכך שכבישים ודרכים הם מוצר ציבורי מובהק, כמו אספקת שירותי ביטחון ותאורת רחוב. ולכן, כללי השימוש בדרכים נקבעים, בצדק, על ידי המדינה. 

מוטי היינריך

סרט שצולם ברחוב ראשי בסאן פרנציסקו (1905) בטרם היו חוקי תנועה. נראה שהעניינים הסתדרו לא-רע. לפחות לפי הסרט.