הדפס עמוד זה
רביעי, 11 אוגוסט 2010 15:39

גילוי הגז ש"שייך לעם"

60 שנים בקושי נמכרו זיכיונות לחיפוש גז/נפט יזמים לא עמדו בתור. אלה שניסו, הפסידו וברחו. כולם חכמים אחרי שהתגלה גז. כמה רישיונות היו נמכרים אילו דרשה המדינה, מראש, סעיף שמאפשר שינוי חד-צדדי של תמלוגים?

ברית המועצות הייתה המדינה הגדולה בעולם בשטחה, ואדמתה כנראה גם העשירה באוצרות טבע. למרות שמשאבי הטבע היו "שייכים לעם הרוסי" (או לעמי ברית המועצות), עמדה ההכנסה לנפש שם על כ- 60 דולר לחודש בתוספת שירותי "חינם" שסופקו לאזרח מהלידה ועד לקבר. רמת החיים הנמוכה,איכות החיים המדכאת ותוחלת החיים הקצרה יחסית למערב אילצו את השליטים לסגור את הגבולות כמעט הרמטית כדי שאזרחים לא יברחו מ"גן העדן הסוציאליסטי". אוצרות הטבע נשארו "בבעלות העם" אבל רחוקים מ"כיסי העם". רובם כנראה נותרו עמוק באדמה. לחומרי גלם אין ערך אם לא יודעים איך לאתר אותם ואם אין מי שיפיק אותם באופן רווחי. כדי להפוך אוצר טבע למוצר צריך בני אדם חופשיים שישקיעו, יסתכנו, ויתוגמלו על מאמציהם ועל הסיכון שלקחו. אין משמעות ל"פוטנציאל גז" כל עוד אין יזם שיכניס את היד לכיסו ויסכן את השקעתו בחיפושים, קידוחים והפקה. משטר שמלאים את פרי עבודתו של האדם ומאפשר את שינוי כללי המשחק באמצע המשחק – יקבור את "אוצרות הטבע של העם" ולא רק אותם. 

ממשלות ישראל לא היו מסוגלות לממן ולהפיק גז או נפט במשך 60 שנים ובקושי הצליחו למכור זיכיונות לחיפושים – אף אחד לא עמד בתור. עשרות חברות ניסו, הפסידו וברחו. כולם חכמים אחרי שהיזמים הראשונים גילו גז באזור. מעניין כמה רישיונות הייתה ממשלת ישראל מצליחה למכור לפני עשר שנים אילו פרסמה: "התמלוגים יקבעו על ידי הממשלה, ויוכלו להשתנות מידי חצי שנה"... 

משהתגלו אוצרות טבע והופקו, יש הגיון בתשלום תמלוגים למדינה (כפי שנקבעו מראש). המדינה מעניקה שירותים לחברות הגז ובראשם – הגנה ביטחונית וכן מעמידה לרשותן את מערכת המשפט שלה. משלם המיסים הישראלי השתתף בהשקעות (הכריחו אותנו להשתתף...), שכמעט כולן ירדו לטמיון, דרך זיכוי מס שמקבלים המשקיעים בחיפושי נפט. 

התקשרות חוזית בין "קבלנים" לבין ממשלת ישראל 

לא נגזים אם נספר שקיום תנאי הסכם (על ידי שני הצדדים) בין קבלנים לבין המדינה תלוי בזהות הקבלן ובהיקף עסקיו. יש להניח שהממשלה מקפידה על קוצו של יוד בהסכם עם איש עסקים קטן שזכה במכרז לאספקת שקיות ניילון למשרד החקלאות. אבל אם טייקון זכה במרכז לרכישת בנק, בניית רכבת קלה או ייצור חשמל – אז שני הצדדים מגלים גמישות מפתיעה וההסכם הראשוני הוא רק בסיס להתנצחויות ומקור פרנסה מתמשך לעורכי דין. המדינה נרתעת מלדרוש את קיום החוזה כלשונו ואילו היזם שולף את השפנים שנשתלו מראש בהסכם ומפרשם כרצונו. בקיצור, רבים המקרים בהם "הסכם זה לא הסכם". 

כל מי שמצוי בדברי ימי העסקאות שבין המדינה לבין משקיעים וקבלנים חיצוניים יודע שיזם ש"עושה עסק עם המדינה" מכיר "עם מי יש לו עסק". היזם/משקיע אינו מתנהל מול אנשי עסקים מהליגה שלו, אלא מול פקידי מדינה שהתמריץ שלהם להתאמץ או להגן על כספי ציבור אינו "משהו". הפנסיה וההעלאה בדרגה מובטחים ללא קשר לעבודה. מעל לפקידים יושבים פוליטיקאים שגם להם יש מה לומר בעניין המכרז. כמעט כל חברה שזוכה במכרז ממשלתי משתדלת, מייד לאחר הזכייה, להיכנס למו"מ עם המדינה על "שיפורים". 

המחיר שיזם מציע במכרז-מדינה משקפים לעיתים קרובות את הערכתו ואת הבחנתו הדקיקה בסעיפים וב"עיזים" שיוכלו להיות עילה לשיפור תנאי המכרז לטובת הזוכה לאחר הזכייה... בדיוק כמו קבלן שיפוצים שמגיש לבעל הדירה רשימת תוספות שביצע ש"לא דיברנו עליהן מראש"... (ראוי לציין שחלקן בדרך כלל מוצדק). לא מופרך לנחש שחלק מהחברות מבררות מראש, מול הפוליטיקאים "שלהם", לאיזו עזרה יוכלו לצפות לאחר מעשה – בהתאם לכך מתמחרות את הצעתן. לחברה שזוכה במכרז יש תמיד הסברים מדוע צריך לשלם לה יותר מאשר התמורה עליה התחייבה במכרז; לעומת זאת, חברות מפסידות מגישות ערעור לבית משפט על אי-תקינות המכרז והפגמים בו... למיטב זכרוני מעולם לא חולטה ערבות בנקאית של חברה-זוכה בגלל שלא עמדה בתנאי מכרז. היה אולי מקרה אחד בלתי שגרתי (2006), בו החשב הכללי דאז, ירון זליכה, הפתיע והעז לראשונה לחלט ערבות של חברת כרמל התפלה שלא עמדה בתנאי מכרז (יש להניח שהעניין עדיין נטחן בבתי המשפט). מילת המפתח היא "אז מה". "אז מה אם חתמנו?". התחייבנו לשלם תגמולים למדען הראשי תמורת השקעתו בפרויקט? – "אז מה?". התחייבנו להחזיר הלוואה שהתקבלה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון אם לא נעמוד בתנאים? – "אז מה?". 

נחזור לענייני הגז, מבלי שקראתי את הסכמי הרישיונות – אני בטוח למדי שכל הזכיינים הפרו מזמן את תנאי הרישיונות... בטוח לדוגמה שיש סעיפים של לוחות זמנים להשקעות, לביצוע סקרים ובדיקות, לתחילת קידוחים. כמעט בטוח שאף אחד לא עמד בהם... חלקם שמעו שיצחק תשובה התחיל בקידוחים ואמרו לעצמם "בואו נחכה ונראה אם הוא ימצא משהו... ואחר כך נחליט... 

אני משער שכל מערכת היחסים בין המדינה לבין בעלי הרישיונות לקידוחי גז בים הם מסוג "תאריך אינו תאריך והסכם זה לא הסכם". אף אחד לא צודק וינצח מי שיצליח לגייס לצידו את כוחות העזר החזקים יותר: יזם אחד מפעיל לחצים דרך ספקי הגז המצרים ומאיים שמובארק ייעלב אישית, יזם אחר מגייס את הנספח הכלכלי בשגרירות ארצות הברית ואילו נציגי הממשלה מביאים לדוגמה את שיעור התמלוגים הגבוה במדינות המערב "הנאורות". ח"כ דב חנין טוען כרגיל נגד "ברוני הגז": "הגז שייך לעם הרוסי" ולכן ראוי להלאימו, כמה שיותר. 

הפרת הסכמים 

מדינת ישראל חתמה הסכמים עם היזמים, להם העניקה רישיונות לגילוי ולהפקת גז ונפט. מדינת ישראל אומרת ליזמים: "אז מה?", "אז מה אם חתמנו?" אילו הופיע בהסכם הרישיון סעיף שהיה קובע כי "אם יתגלו אוצרות טבע כלשהם במהלך תקופת הרישיון, זכאית מדינת ישראל לשנות באופן חד-צדדי את גובה המיסים או התמלוגים" – במקרה זה לא הייתה כל בעיה מוסרית בהעלאת תמלוגים. אבל סעיף כזה לא מופיע – אילו היה כבר היו מנפנפים בו. 

נתאר לעצמנו יזם שמשקיע 200 מיליון דולר בהפקת סרט ישראלי יוצא דופן. השקעה ברמת סיכון גבוהה לכל הדעות. נניח שהסרט הפך ללהיט עולמי שובר קופות. האם מוסרי שהמדינה תדרוש כעת חלק מוגדל בהכנסות שהסרט מפיק רק בגלל שהסרט הצליח? מוצדק רק על פי אמות המוסר של גובי דמי חסות. המדאיג הוא מספרם הרב של "אנשי הציבור", הפוליטיקאים והעיתונאים שתומכים בגביית דמי החסות. 

כמה תמלוגים מגיעים לאזרחי ישראל? 

שיעור התמלוגים שגובות מדינות אחרות המערב אינו רלבנטי. המצדדים בגביית דמי-חסות לא הציגו את תוכן ההסכמים בחו"ל – קשה להאמין שיש שם סעיף שמאפשר למדינה להגדיל את התמלוגים לאחר מעשה כראות עיניה. אפשר לגבות תמלוגים אפילו בשיעור של 99 אחוזים ובתנאי שהמספר סוכם מראש. גובה התמלוגים שיזם מוכן לשלם נגזר גם ממיקומו של מתחם הרישיון – אם המתחם נמצא בליבו של אזור שידוע בעושר עתודות הגז – קטן הסיכון בהשקעה וגדלה הנכונות להפריש תמלוגים. לא כך היה המצב בחופי ישראל כאשר חולקו הרישיונות. כדי להבין נימוק זה צריך רק לבחון את הקידוחים היבשתיים לחיפושי נפט בישראל. קשה למצוא משקיעים שיסכימו להשקיע בקידוחים יבשתיים אפילו כנגד התחייבות לשלם למדינה רק 5 אחוזים כתמלוגים אם יימצא נפט. כמעט כל קידוחי העבר הם בתי קברות לכסף. 

במתחמי הרישיונות בהם כבר בוצעו השקעות כבדות והתגלה גז – אין לשנות את כללי המשחק – התמלוגים הראויים הם השיעור שהוסכם מראש. במתחמים בהם הזכיינים טרם השקיעו (או השקיעו סכומים קטנים יחסית שניתן להשיבם לחברות) צריך לבחון את הסכמי הרישיון – יזם שלא עמד בתנאים עליהם חתם – יש לפתוח בהליכים להפקעת הרישיון. המדינה תפרסם הכרזה מרעננת – "מקיימים הסכמים כלשונם" – לפחות בתחום חיפוש משאבי טבע... מתחמים אלה יוצעו למכרז בינלאומי חדש. התחרות בין המתמודדים במכרז תהיה על גובה התמלוגים למדינה במקרה שיתגלה גז. סביר מאד שהתמחרות חדשה תעלה את התמלוגים מעבר ל-32 האחוזים הנוכחיים, ואולי בעצם לא. 

המדינה גם רשאית לנסות לקבל הצעות במכרז עם סעיף שמעניק למדינה את הזכות לשנות את גובה התמלוגים מידי חצי שנה אם יתגלה גז... השאלה המתבקשת היא אם יימצאו היזמים שיסכימו להשקיע בתנאים אלה. 

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 19 דצמבר 2017 05:49

פריטים קשורים

3000 תוים נשארו