סדרת טלוויזיה בת עשרה פרקים "פסיפיק", בהפקתו של סטיבן שפילברג, שודרה בשבועות האחרונים. הסדרה מספרת את קורות לחימתה של כיתת חיילי מרינס באיי האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה ומתבססת על זיכרונות לוחמים ועל ספר שכתב נחת מרינס (רוברט לאקי), דמות אמיתית של בחור אמריקאי יליד פילדלפיה. הבימוי מציאותי ביותר. בפרק האחרון, לאחר המלחמה, מתארח רב"ט רוברט לאקי בארוחת ערב משפחתית בה מתנהלת שיחה על תיבת הקסמים החדשה והיקרה שאך זה הומצאה – מכשיר טלוויזיה שעלותו מספר חודשי עבודה. 

בהמשך הארוחה נשאל לאקי מדוע הוא בעצם נלחם 4 שנים באיי האוקיינוס השקט? תשובתו מגלמת את הרוח האמריקאית: "נלחמתי כדי שאוכל לקנות טלוויזיה". תשובתו לא נתפסה על ידי הסובבים כבדיחה. 

מדיניות החוץ האמריקאית מתלבטת בין שתי גישות: האחת קוראת לבדלנות בגבולות ארצות הברית ולאי-התערבות בנעשה בעולם כל עוד לא פוגעים ישירות בארצות הברית. הגישה השנייה והדומיננטית במשך שנים רבות רואה את ארצות הברית כחלק וכמנהיגת העולם החופשי ורואה בעצם קיומו של עולם חופשי משוחרר מאיומים כחלק מהאינטרס האמריקאי. שתי הגישות רואות את "האינטרס האמריקאי", בהגדרתו הרחבה: שמירה על "אורח החיים האמריקאי" (The American way of life). 

בישראל קיים ויכוח ציבורי תמידי בשאלה מתי צריך להילחם. חלקים רחבים בציבור הישראלי שוללים כל מלחמה שאינה "מלחמת קיום" – מלחמה על הבית. להשקפתם, לא צריך לצאת ל"מלחמת ברירה" – מלחמה שאפשר גם להימנע ממנה. כל מלחמות ארצות הברית היו על פי הגדרה זו "מלחמות ברירה". ארצות הברית יצאה למלחמות עקובות מדם לא בגלל שהיה "איום קיומי" על ארצות הברית, אלא בגלל שנוצר איום פוטנציאלי, ואפילו לא מיידי, על אורח החיים האמריקאי. צ'רצ'יל אמר שכניעה למשטר עריץ אינה מבטיחה שהמלחמה לא תגיע בעתיד לשעריך (ציטוט לא מדויק מתוך זיכרון). גם המלחמות האמריקאיות האחרונות – מלחמת המפרץ ומלחמת אפגניסטן – הן מלחמות ברירה. לא עיראק ולא הטליבאן ואפילו לא אל קעידה יוצרים איום כלשהו על קיומה של אמריקה. לעומת זאת – הן מהוות איום פוטנציאלי ממשי על אורח החיים האמריקאי. נפילת הנפט הסעודי לידי האייתולות האיראניים בהחלט תשפיע ישירות על חיי היום יום של ג'ון סמיט במינסוטה. על כך מוכנים האמריקאים להילחם. 

האמריקאים גדלו על ברכי חוקה מהפכנית. לראשונה בהיסטוריה של האומות חל מהפך במעמדו של האזרח: ייעודו חדל להיות משרת הכנסייה או האלוהים, הוא אינו נתינו של המלך או עומד לשרות הקיסר, אידיאל האדם אינו לשרת את המדינה או את האומה, אלא פשוט מאד: "לחתור לאושרו העצמי" איש לפי הבנתו. Life, liberty, and the pursuit of happiness. אף מדינה לא העלתה לפסגת האידיאל האנושי את זכויות הפרט כמו החוקה האמריקאית. 

מאז חל כרסום משמעותי באידיאלים אמריקאים וביישומם בפועל, אך חוגים רחבים בארצות הברית, רחבים מאד יחסית למנטאליות הרווחת בארצות אחרות, מבינים את רב"ט רוברט לאקי שסיכן את חייו ואיבד את מיטב חבריו כדי שיוכל לרכוש מכשיר טלוויזיה במדינה חופשית. 

מוטי היינריך