רביעי, 26 אוגוסט 2009 15:42

מי משלם עבור יתרות המט"ח שבנק ישראל קונה?

בנק ישראל רכש בשנתיים האחרונות כ- 25 מיליארד דולר. כסף אמיתי, בסדר גודל של כל תקציב הביטחון למשך שנתיים! כדי שעסק יצבור יתרות רווח הוא צריך למכור משהו. איך מצליח בנק ישראל לצבור עושר כלכלי כה עצום?

יתרות מטבע החוץ שקנה בנק ישראל הוכפלו תוך זמן קצר ומגיעות כיום לכ- 52 מיליארד דולר. תחשיב שהוצג בידיעות אחרונות (16/08/09) מראה כי יתרות המט"ח לנפש בישראל הן מהגבוהות בעולם – 7,500 דולר לנפש. רק לשווייץ וליפן יתרות (לנפש) גבוהות יותר. 

בנק ישראל רכש בשנתיים האחרונות כ- 25 מיליארד דולר. כסף אמיתי, בסדר גודל של כל תקציב הביטחון למשך שנתיים! אפשר לקנות בהון זה הר של חיטה או את כל צריכת הנפט של מדינת ישראל למשך 4 שנים. 

כדי שעסק יצבור יתרות רווח הוא צריך למכור משהו. חברת צ'ק פוינט מוכרת תוכנות והחקלאים בערבה מייצאים פלפלים. בשני המקרים מצטברות יתרות רווח כתוצאה מיצירת ערך כלכלי. לעומת זאת, בנקים מרכזיים של מדינות לא מייצרים דבר. בנק ישראל לא מייצר שרוכי נעליים ולא מחשבים ולכן אין לו הכנסות שנובעות מיצירה של מוצר או ממתן שירות בעל ערך כלכלי. אבל הבנק בכל זאת רכש בשווקים סחורה אמיתית ובכמות עצומה. כדי להמחיש את התמונה נניח שבנק ישראל לא רכש דולרים אלא 400 מיליון חביות נפט (רעיון לא רע...). 

כלכלה מבוססת על החלפה של מוצרים בעלי ערך כלכלי. כדי לקנות 400 מיליון חביות נפט צריך לשלם עבורם במשהו שווה ערכן. ערך כלכלי אפשר לייצר, ללוות או להחרים ממי שצבר אותו בעבודתו – אין פטנט אחר. אין דרך לצבור ערך כלכלי מכלום, אין יש מאין. לא שמענו שבנק ישראל לקח הלוואה ענקית מהבנק הסיני כדי לרכוש את חביות הנפט שבמרתפיו; הבנק אפילו לא הנפיק אגרות חוב חדשות כדי לגייס כסף מאנשים פרטיים וגופים מוסדיים. ואם אנחנו מסרבים להאמין בניסים, חייב להיות "מישהו" אחר שמשלם או שישלם עבור רכישת חביות הנפט של בנק ישראל. 

נכון שבנק ישראל הדפיס שקלים וכך "קנה" את חביות הנפט, אבל הפעלת מדפסת אינה יוצרת ערך כלכלי ועדיין אינה הסבר למקור העושר הכלכלי של בנק ישראל – עושר אמיתי שניתן היה להחליפו בחביות הנפט. אילו ניתן היה ליצור ערך כלכלי במחי הפעלת מדפסת אפשר היה באמצעות הפטנט לממן כך את כל תקציב המדינה למשך שנים רבות: רק ביתרות שנצברו בשנתיים האחרונות אפשר לממן את כל היבוא הביטחוני שנקנה בכספי הסיוע האמריקאי במשך כמעט עשר שנים. 

אם בנק ישראל לא מייצר שום דבר וגם לא לווה כסף ממקור כלשהו – נותרה אפשרות אחת בלבד למקור העושר של הבנק המרכזי: החרמת עושר מהציבור. אם קשה לזהות מי משלם אז סימן שכולנו משלמים, נותר לנו רק לברר איך פועל הטריק. איך עובר עושר כלכלי מכיסנו אל בנק ישראל מבלי להטיל עלינו מיסים ומבלי לקבל מאיתנו הלוואות (באמצעות מכירת אג"ח). 

משל סיר המרק 

נניח שיש לנו סיר מרק ענק, גדול אפילו מזה שבמטבחים בצה"ל... מרק סמיך מעולה, ממנו מוכרים מנות לציבור. מנהל המסעדה ידוע כאיש "מבוגר ואחראי". באחד הימים החליט המנהל האחראי לשמור לעצמו רזרבה של מרק בסיר אחר מבלי שיורגש מחסור במרק בסיר הענק. לשם כך הוסיף לסיר הענק כמות גדולה של מים חמים, בחש, ערבב ואת "תוספת" המרק שנוצרה העביר לסיר הרזרבה. עכשיו נוצרה בצד רזרבה הגונה של מרק, אותה ניתן למכור (לתיירים) תמורת דולרים. גם בסיר הענק ממנו לוגמים ישראלים – לא חסר מרק. הבעיה "הקטנה" היא שהמרק של הישראלים דליל במקצת אבל עדיין שווה את המחיר המלא כי לקליינטים קשה עדיין לחוש בדלילות של המרק. 

דילול שווי השקל יוצר אינפלציה 

זו בדיוק הדרך באמצעותה מעביר בנק ישראל עושר שצברנו בעמל רב מכיסנו אל מרתפיו. השיטה מבוססת על דילול ערכו של השקל שבידנו וכלל לא משנה, אם בינתיים הבנק עדיין לא הפעיל מעשית את המדפסת, אלא רק לווה "זמנית" כסף מהציבור באמצעות מכירת אגרות חוב קצרות מועד – מק"מ לצורך רכישת מט"ח. הפיתוי של ממשלות ובנקים מרכזיים לנקוט בדרך זו – גדול. בתחילת התהליך הציבור לא מבחין בטריק. חלקו הגדול פשוט "חוסך" את עודף השקלים שמוזרם לידיו. חיסכון זה מאפשר ל"מבוגר האחראי" לטעון שבנק ישראל "סופג" את עודפי הנזילות כי עודפי השקלים חוזרים אל בנק ישראל כ"חסכונות הציבור" שמשקיע במלווה קצר מועד (מק"מ). 

אבל לאט ובהדרגה יגיעו השקלים העודפים אל השוק, ייצרו ביקושים ויגרמו בשלב הראשון ל"פריחה" בשוק הדירות והמניות. הגל הראשון של האזרחים שמחליף את השקלים במוצרים נהנה משקלים ששווים עדיין גבוה כי הוא מצליח באמצעותם לקנות מוצרים "במחיר הישן". ואז, מדד המחירים לצרכן "מפתיע". ה"גל השני" של הקונים שנפתרים מהשקלים תמורת מוצרים, כבר מצליח לרכוש פחות מוצרים כי המחירים כבר "עלו במקצת" ורק "באופן זמני"... בגלל העלאת המע"מ... בהמשכו של התהליך, כאשר תחדור בהדרגה ההכרה לכל הציבור, כלומר – יותר אזרחים יבחינו בדלילות הגוברת של המרק – המשק יימצא כבר בעיצומה של אינפלציה דוהרת שתשבש את אורחות החיים. מערבולת מואצת של העלאות ריבית "לריסון הכלכלה הרותחת", תוספות יוקר, שביתות, "תוכניות כלכליות" ותורים ארוכים בבנקים כדי שהכסף לא "ישכב סתם". היינו כבר בסרט הזה בשנות השמונים. 

נגיד בנק ישראל שיכהן אז, ייפטר מיתרות המט"ח אפילו מהר מקצב הצבירה של הנגיד "המבוגר האחראי" כדי לענות לביקושי הציבור מבלי "ללבות את אש האינפלציה". ו"המבוגר האחראי", הוא יפרוש הרבה לפני – כדי "לעשות לביתו", בדיוק בנקודת הזמן בה לא יהיה ברור אם הוא האחראי או אולי "ספקולנטים" או "אינפלציה מיובאת".

מוטי היינריך 
פורסם ב"דה מרקר"

עודכן לאחרונה ב שני, 04 דצמבר 2017 19:20

3000 תוים נשארו