כסף אינו מניב ''תשואה'' – רק המרתו לפעילות כלכלית מניבה פירות. ממשלות לא מייצרות מוצרים כלכליים לכן הן לא יכולות ''להבטיח תשואה'' לכולם.

כסף לכשעצמו אינו מניב ריבית – ''תשואה''. כדי שכסף יניב תשואה צריך להמיר אותו לפעולה כלכלית – פעילות שמייצרת מוצר כלכלי בעל ערך שאנשים מוכנים לקנות אותו. משהו שאנשים זקוקים לו לקיומם, לרווחתם, או לסיפוק אושרם. חלק מהרווח על אותו מוצר, בעל ערך לאדם, מוחזר לבעלי הכסף שתרמו לאותה פעילות כלכלית – זו ה''תשואה''. אם לדוגמה, הבנק יחזיק את כספנו בכספת בטוחה ולא יגע בו, נקבל חזרה אחרי שנים, את אותו סכום בדיוק [בניכוי עמלות שמירה].

קרנות הפנסיה אינן יכולות ''לשמור על הכסף'' בכספת כלשהי ובבוא היום לשלוף את הכסף כולל ''תשואה מובטחת'' כדי לשלם לגמלאי הקרן. כדי להבטיח תשואה לחוסכים צריכה הקרן להלוות את הכסף [בזהירות] למישהו שמסוגל בכישרונו העסקי לייצר מוצרים בעלי ערך כלכלי באותו כסף. פוליטיקאים, ''מומחים'' וכלכלנים ''חברתיים'' דורשים לחייב את הקרנות להלוות את הכסף לממשלה ולקבל תשואה ''מובטחת''.

הבעיה שממשלות לא מסוגלות לייצר מוצרים בעלי ערך כלכלי – לא שרוכי נעליים, לא מכוניות ולא עגבניות. בל נשכח מה זו ''ממשלה'': זה ביילין ופואד, הירשנזון וגונן שגב, אולמרט ואלי ישי. בהעדר יכולת לייצר מוצרים, הבטחת תשואה על ידי הממשלה תחייב גביית תוספת מיסים; לכן, ''תשואה מובטחת'' היא תוספת מס שיוטל כבר בעתיד הלא-רחוק על האזרח.

מס אפשר לגבות רק מאזרחים יצרניים באמת מתוך הערך הכלכלי שהם יוצרים. עובדי ציבור ששכרם משולם מתקציב המדינה – אינם משלמי מיסים! פקיד במשרד החינוך משלם מס רק לכאורה: הממשלה משלמת לפקיד את המס שנכלל במשכורתו ומייד גוזרת לו את המס מהתלוש. זו העברה מכיס ימין של הממשלה אל כיסה השמאלי. ומי שעדיין לא השתכנע מתבקש לקחת חלק בתרגיל תיאורטי: אפשר לבטל את מס ההכנסה על כל עובדי הציבור ולהקטין במקביל את תקציב המדינה באותו סכום. דבר לא ישתנה בכלכלה ולתקציב המדינה לא תחסר אגורה.

נחזור לרגע אל אותם אזרחים שמייצרים ערך כלכלי שבעתיד יצטרכו לשלם, במיסוי יתר, את מחיר ''רשת הביטחון''. כלל לא בטוח שהם יסכימו לקחת חלק במשחק שמשמעותו היחידה היא החרמה גדלה והולכת של רכושם, של פרי עמלם. לא מדובר רק ב''טייקונים''. מדובר גם ברופא השיניים, באינסטלאטור, במלצרית ובנהג המונית.

ממשלה יכולה לעמוד בהתחייבותה ''לעזור'' באירוע בודד, ממש כמו חברת ביטוח. ממשלה אינה יכולה לעמוד בהתחייבות להעניק ''רשת ביטחון'' לכולם. הניסיון להעניק ''רשת ביטחון'' לכולם אפשרי רק במחיר של ירידה דרסטית ברמת החיים וחסימת גבולות המדינה כדי שתושבים לא יברחו לחו''ל. המשטר הקומוניסטי ברוסיה הבטיח ''רשת ביטחון'' לכולם – וקיים: בריאות וחינוך חינם, תעסוקה מלאה ודירה לכל דורש, גם פנסיה מובטחת לכולם. הייתה רק בעיה ''קטנה'' – ההכנסה הממוצעת לנפש עמדה על כ- 60 דולר לחודש, המשטרה החשאית רדפה אחרי אלה שלא רצו לוותר על זכות הקניין ומשטרת הגבולות שמרה שאזרחים לא יברחו.

מכיוון שמדיניות של משטרה חשאית וסגירת גבולות אינה אפשרית בישראל, המחיר העתידי של ''רשתות הביטחון'', ככל שיתרחבו, יתבטא בכאוס פוליטי וחברתי. תוהו ובוהו שיגרור ''תוכניות הבראה'', הרס הסקטור העסקי וירידה מתמשכת ברמת החיים – נזק גדול ומסוכן בהרבה מאשר נזקי המיתון הנוכחי.

ממשלת ישראל כבר עמוסה בהתחייבויות. העמידה בהן תלויה ביכולתה לגבות מיסים, בעתיד, מהסקטור שמייצר עושר. החוב הגלוי של הממשלה עומד על כחצי טריליון שקל. החוב הנסתר בגין פנסיות תקציביות לגמלאי הוועדים הגדולים ולעובדי מדינה אחרים מתקרב גם הוא לסכום דומה. גם לביטוח הלאומי אין אגורה בקופה [הם הילוו את הכסף לממשלה]. הוספת התחייבויות לממשלה עלולה להביא לרישום אזהרה על המשך פעילותה כ''עסק חי''. לא צריך רואה חשבון כדי לרשום הערה זו... מי שצריך, ידע זאת – גם בישראל וגם בעולם.

מוטי היינריך