המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית שפרץ ב- 1929 מוזכר לאחרונה כמעט מידי יום. ''המשבר הגדול'' בישר לכאורה את קיצו של הקפיטליזם החופשי והפגין לעין כל את כישלונו. המיתוסים שדאגו לפמפם למוחנו [ובהצלחה] מאז המשבר, מצדיקים את ההכרח במעורבות ממשלות בכלכלה באמצעות רגולציה כבדה, קביעת שערי ריבית וערכי מטבע, השקעות ישירות במשק באמצעות תקציב המדינה, גירעונות תקציביים ועוד. ה''קפיטליזם החזירי'' גרם לקריסה הגדולה ואילו הממשל האמריקאי בראשותו של הנשיא רוזוולט החזיר את המשק לצמיחה. התערבותו הייתה הכרחית להצלת העם מ''כוחות השוק'' האכזריים.
מה באמת קרה בסוף שנת 1929, ולמה זה חשוב ב- 2008 ?
ב- 8 השנים שקדמו למשבר, הגדיל הבנק המרכזי [הפדראל רזרב] את כמות הכסף במשק בלמעלה מ- 60% תוך ירידת הריבית. כבר אז סברו נגידים וממשלות כי בכוחם ליצור פריחה כלכלית. שפע הכסף והריבית הנמוכה דחפו את הבורסה לגבהים חסרי תקדים. נשמע מוכר. למזלם של הפוליטיקאים היו אלה שנים של בום טכנולוגי: תעשיית התעופה והרכב שפרצו את שלב הינקות, תעשיית החשמל והטלפון שהמריאו – כל אלה יצרו שפע של מוצרים חדשים שהעלו את פריון התעשייה והוזילו מוצרים. השיפורים הטכנולוגיים ספגו חלק ניכר מהזינוק הפוטנציאלי במחירים. נשמע מוכר.
בתחילת 1928 נבהל הפד מכמויות הכסף בהם הציף לאורך שנים את המשק, העלה את הריבית באגרסיביות ותרם תרומה נכבדה לחנק הכלכלה. השגשוג המלאכותי החזיק מעמד עד לאוקטובר 1929. בורסת ניו יורק קרסה, משקיעים התאבדו, ובמשך 4 שנים עד 1933 התכווצה תפוקת המשק האמריקאי ביותר מחצי, ההכנסה הפנויה קטנה בכמעט שליש. רבע מהעובדים היו מובטלים והתור בבתי תמחוי התארך.
תקופות של מיתון כלכלי מלוות את ההיסטוריה הכלכלית מאז ומעולם. מיתונים קודמים בארצות הברית, גם החריפים, הסתיימו תוך שנתיים עד ארבע שנים. הקריסה של 1929 נמשכה למעשה עד סוף מלחמת העולם השנייה. דהיינו, מיתון שארך פי חמישה מאלה שקדמו לו. המיוחד במשבר זה לעומת קודמיו הייתה המעורבות המסיבית של הממשל. התרופה שרקחו הפוליטיקאים בהשראת כלכלנים ''מתקדמים'' היא שגרמה לסיבוכים במחלה ולהעמקתה. הפוליטיקאים שיבשו באופן חסר תקדים בהיסטוריה הכלכלית את מנגנוני השוק ובכך האריכו את ייסורי ההבראה.
נשיא ארצות הברית בזמן המשבר היה הרברט הובר, רפובליקאי שהעדיף להיות נשיא ש''מטיב עם העם'' ולנקוט בצעדים שיזכו לתשואות באקדמיה ובקרב מצביעים דמוקרטים לקראת בחירות 1933. סיפור מוכר. כאז כן עתה, ''הכוחות המתקדמים'' בחברה האמריקאית דרשו להגן על אובדן מקומות עבודה באמריקה בגלל ''יבוא פרוע'', להגן על תעשיינים ולסייע לבעלי החוות שנתקעו עם עודפי כושר ייצור. הובר זיהה הזדמנות פוליטית להילחם בגלובליזציה [אז עדיין לא השתמשו במינוח זה] ולעודד רכישת מוצרים כחול-לבן [סליחה... כחול-אדום] והעביר את חוק מכס דרקוני: חומות מכס גבוה הוטלו על למעלה מ- 20,000 מוצרי יבוא. הפופוליזם הפוליטי גבר על עצומה של 1,028 הכלכלנים הבכירים בארצות הברית שהזהירו מהמהלך ההרסני. ממשלות אירופה וקנדה הגיבו במהירות והטילו מכס גבוה על סחורות יצוא אמריקאיות. הסחר העולמי שותק והתכווץ. ה''גלובליזציה'' הפסידה... אך יחד עם שיתוק הסחר נבלו גם ניצני היציאה הטבעית מהמיתון שניתן היה לזהות כבר באביב של 1930. המצב התדרדר במהירות: מחירי המוצרים בשוק שצנחו בעקבות המשבר של 1929, זינקו עקב בלימת היבוא, כוח הקנייה של האזרח האמריקאי התכווץ, רמת הייצור התעשייתי והחקלאי התדרדרה ומיליוני אמריקאים נוספים מצאו עצמם ללא תעסוקה. הבורסה שאך החלה להתאושש ממשבר 1929 צנחה ב- 20 אחוזים ביום בו חתם הנשיא על חוק המכס החדש. התדרדרות הבורסה נמשכה גם בשנתיים שלאחר מכן.
הובר גם תמך באיגודים המקצועיים בדרישתם לשמור באופן מלאכותי על שכר גבוה בתעשייה. כך גדלו הוצאות על שכר עבודה בעוד הרווחים הלכו והתכווצו. התוצאה הלא-מפתיעה הייתה שרשרת של פשיטות רגל בתעשייה, בחקלאות ובבנקאות.
הובר הגביר את מעורבותה של הממשלה בכלכלה בשיעור חסר תקדים. במהלך שנה אחת 1930-1931. גדל חלקה של הממשלה בתוצר [תמ''ג] מ- 16.4 אחוז ל- 21.5 אחוז. סובסידיות נדיבות חולקו, במסגרת ''תוכניות הבראה'', לאנשי עסקים ולחוואים שכלל לא נמצאו קונים למוצריהם. במקביל קוצצו מסים ללא קיצוץ מקביל בהוצאות הממשל. שנה לאחר מכן [1932] העלה הפד את הריבית בשיעור חד; והממשל הגביר שוב את מעורבותו במשק: מיסים הועלו חדות, מס ההכנסה ל''עשירים'' הוכפל [המס השולי הגיע ל- 63 אחוזים] ושורה של מיסים חדשים נולדו. המשק האמריקאי נחנק משילוב קטלני של מגבלות יבוא ויצוא, ריבית גבוהה, הוצאות ממשלתיות גבוהות ומיסוי מעיק. התוצאות לא אחרו: שיעור האבטלה הממוצע בשנת 1930 עמד על 8.9 אחוז, אך הגיע לשיא כל הזמנים בתחילת 1933: כ- 25 אחוזי אבטלה, כאשר במספר ערים גדולות דווח על שיעור אבטלה שנושק ל- 50 אחוז.
הנשיא הובר היה רחוק מלהיות ''איש הכלכלה הקפיטליסטית החופשית...'' – מיתוס חסר בסיס שהודבק אליו. למרות צעדיו הפופוליסטים של הנשיא ''החברתי'' הראשון הוא הפסיד בבחירות.
פרקלין רוזוולט הדמוקרט נבחר לנשיאות לקראת סוף 1932. רוזוולט קרא במסע הבחירות שלו להחזיר את אמריקה לשורשים: איזון התקציב, קיצוץ בהוצאות הממשלה, הפסקת מעורבות המדינה בכלכלה ועוד. מייד לאחר היבחרו נקט בצעדים הפוכים וזנח את מצעו...
עם כניסתו של רוזוולט לבית הלבן העמיק המשבר בבורסה ובבנקאות. כצעד מנע הוחלט לסגור את כל הבנקים באופן זמני במסגרת ''חופשה מאורגנת'', תרופה שהייתה גרועה מהמחלה, וכאשר נסתיימה ''החופשה'' כ- 2,000 בנקים כלל לא חזרו לפעול...
חוק חדש אסר על אחזקת זהב וחייב את מכירתו לממשלה במחיר קבוע – הדולר פוחת בכ- 40 אחוז. כל עוד הדולר היה מגובה בזהב, החזיק הבנק המרכזי מטיל זהב כנגד כל דולר במחזור, והפוליטיקאים לא יכלו להדפיס כסף. ההתנתקות אפשרה לפוליטיקאים להדפיס ''עושר'' – כל שנדרש הם נייר ודיו.
רוזוולט החליט להוציא את אמריקה מהבוץ בעיקר באמצעות הזרמת תקציבי עתק לעבודות ציבוריות. במקביל, אושרו חוקים ''חברתיים'' כגון שכר מינימום שמייד עם הנהגתו הגדיל את האבטלה בקרב השחורים. מצעדי הטרוף שהונהגו, ראוי לציין את הניסיון ל''התאמת היקף הייצור החקלאי'': יבולים הושמדו, ועדרי בקר נשחטו במטרה לצמצם את ההיצע בשוק ולהעלות את מחיר מוצרי החקלאות. במקביל, מיליוני אמריקאים רעבו ללחם... חקלאים גם קיבלו שכר כדי שכלל לא יעבדו. החוואים הגדולים פיטרו עובדים [בעיקר שחורים] וכך זכו לסובסידיות על ויתור גידול תוצרת חקלאית.
ביורוקרטיה ממשלתית ענפה הוקמה במסגרת רשויות וסוכנויות פדראליות. הרשות להבראה כלכלית לאומית [NRA] קבעה חוקי מסחר, פיקחה על מחירים, הגבילה שעות עבודה, אסרה עבודת לילה, כפתה העלאות שכר ואפילו את שיעור הרווח המותר. תקציב רשות זו היה עצום והגיע ל- 5 אחוז מהתמ''ג באותה שנה. למעשה, רוב ענפי התעשייה חויבו להפוך לחלק מקרטלים מפוקחים. הביורוקרטיה ירדה לרמה של תקני ייצור לחזיות ולרצועות לכלבים, שיטות הפצה ועוד... המטרה הייתה ''כלכלה מתוכננת'' – הפיכת התעשייה האמריקאית לרשת של קרטלים ומונופולים בפיקוח פקידי המדינה. אלפי שוטרים רדפו סוחרים ויצרנים שמכרו מתחת למחיר המינימום, או העסיקו עובדים במשמרות לילה. חברות הענק האמריקאיות שיתפו פעולה מתוך תקווה לשלוט בקרטלים שהממשל מקים. המס השולי הועלה עד ל- 90% ועלויות ניהול עסק צמחו בכ- 40 אחוז. החבל התהדק על צוואר הכלכלה המקרטעת והתפוקה התעשייתית צנחה ב- 25 אחוזים נוספים.
רשויות פדראליות חדשות התערבו בכלכלה בסגנון שהיה מקובל במדינות דיקטטוריות וקומוניסטיות באותה עת [ראש ה- NRA היה ג'ונסון יוז אוהד מושבע של הדיקטאטור האיטלקי מוסוליני]. למזלה של אמריקה, מאות אלפי סוחרים ויצרנים הפכו ל''עבריינים'', בעטו בחוק, עבדו ב''שחור'', רימו ושיחדו את הרשויות. מערכת החוק לא עמדה בעשרות אלפי הדוחות שנרשמו לעבריינים. רוזוולט כינה זאת כ''משבר ציות''. בית המשפט העליון ביטל את החוק ונראה שאפילו רוזוולט נשם לרווחה וירד בסולם שהוגש לו...
רשות העבודות הציבוריות [CWA] עסקה בעבודות יזומות ולמעשה חילקה כסף למיליוני אמריקאים תמורת ''תפוקה'' הזויה ומיותרת, כאשר רוב התקציבים בכלל מימנו את שכר עובדי הרשות...
''רשות עמק טנסי'' מקובלת כדוגמה לפרויקט תשתית ממשלתי ''חיובי''. מטרתו הייתה למנוע שיטפונות, לייצר חשמל הידרו-אלקטרי ולפתח את השיט המסחרי בנהר. וכמובן, ליצור מקומות עבודה באזור מוכה אבטלה. הפרויקט זכה ליחסי ציבור שקיבעו אותו בתודעה העולמית כמופת להתערבות ממשלתית ראויה.
עשרות תחנות כוח הידרו-אלקטריות פרטיות פעלו על נהר הטנסי מאז המצאת החשמל. החשמל הממשלתי של רשות עמק טנסי היה כמובן יקר והפיתרון הפוליטי המקובל היה הפיכתו למונופול. לפיכך, נדרשה הממשלה להשקעה נוספת לרכישת כל חברות החשמל הפרטיות על הטנסי. ליתר ביטחון, גם נאסרה תחרות על ייצור חשמל על ידי יצרנים פרטיים... הסתבר ש- 85% מהחשמל של הרשות יוצר מפחם ומיעוטו מסכרים הידרו-אלקטריים. נתיב השיט שנוצר שימש בעיקר את דוברות הפחם שמזין את תחנות הכוח... גם עניין מניעת השיטפונות היה מבדח למדי. מהנדסי הצבא שתכננו את הפרויקט טענו שאחת ל-500 שנה צפויה הצפה של כ- 2.5 מיליון דונם סביב הנהר. הם פתרו את הבעיה... על ידי הצפה קבועה של כ- 4 מיליון דונם בצורה של אגמים מלאכותיים... אבל הריבית השנתית על חובות רשות עמק טנסי הייתה גדולה פי חמישה מנזקי השיטפונות שרצו למנוע...
כמעט עשור חלף מאז תחילת צעדי ''ההבראה'' של הובר ורוזוולט ובשנת 1938 שוב קרסה הבורסה בכ- 50 אחוז ושיעור האבטלה עמד על כ- 20%. רוזוולט יצר למעשה מיתון כלכלי בתוך משבר קיים. הוקמה ''הרשות ליחסי עבודה'' שהגדילה את כוחם של איגודי העובדים. שביתות, מצור על מפעלים, אלימות נגד מפרי שביתה, וכפיית חברות באיגוד המקצועי. פריון הייצור של העובד האמריקאי הוכה קשות דווקא בימים קריטיים.
הנושא הפחות מדובר על תקופת כהונתו הארוכה של רוזוולט היה אווירת העוינות לעסקים שאותה ליבה בארצות הברית. רוזוולט ראה את אנשי העסקים כמעמד מלוכה מודרני והאשים אותם תכופות במשבר הכלכלי המתמשך וכמכשול בדרך להתאוששות הכלכלה. העוינות נקלטה היטב בחוגים רבים על רקע השמש הקומוניסטית שזהרה ממזרח [פשעי סטאלין ומיליוני האזרחים הרוסיים שקיפחו חייהם עדיין לא נודעו], הסוציאליזם קסם לרבים מהאינטלקטואלים האמריקאים. כל חקיקה שהגבירה את הרגולציה, הגדילה מיסוי על חברות ותמכה באיגודים המקצועיים התקבלה בברכה. המס השולי שהגיע בתקופת הובר ל-63 אחוז החוויר לעומת מדרגת המס הגבוהה של רוזוולט – 90 אחוז. הממשלה, הלאימה למעשה את כל ההכנסה למי שהרוויח מעל 100,000 דולר לשנה.
התקציבים שהממשל החרים מהמערכת הכלכלית ''הושקעו'' בעבודות חסרות ערך כלכלי ומוטות פוליטית. הביורוקרטיה החדשה הכבדה הקיזה מהיזמים, באמצעות מיסוי כבד, את ההון הנדרש להשקעות חדשות, ליצירת מקומות עבודה ולהתנעה מחדש של הכלכלה. התקציבים הציבוריים הענקיים נתנו בידי הממשל כלי אדיר לצבירת כוח פוליטי. רוב התקציבים חולקו למדינות מפתח שהתנודדו בתמיכתם במפלגה הדמוקרטית. מדינות דמוקרטיות מסורתיות שכבר היו ב''כיס'' של רוזוולט זכו לתמיכה מועטה.
12 שנים לאחר פרוץ המשבר של 1929 האבטלה עמדה עדיין על 19 אחוזים. המשבר הכלכלי הסתיים למעשה רק לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר אנשי עסקים שוב חשו בנוח ליזום השקעות. המלחמה לא ''הוציאה'' את אמריקה מהמשבר כפי שנוטים לחשוב. כל ההון הזמין במשק גויס לייצור המלחמתי במקום להרחבת ייצור מוצרי צריכה ותשתית. המלחמה הקטינה את האבטלה כי עשרות מיליוני אמריקאים גויסו לטובת המערכה ב''שכר עבודה'' זעום... סיגריות לאקי סטרייק ומנות קרב... כך גם מיליוני העובדים שגויסו בעורף לייצור הצבאי. מלחמה לא עוזרת לכלכלה כפי שרעידת אדמה או שריפה לא מייצרים צמיחה. המלחמה כילתה משאבים וקיפחה חייהם של מיליוני צעירים שהיו יכולים לתרום את מיטב שנותיהם הפוריות [כלכלית] לצמיחת המשק. כושר העבודה של מיליונים אחרים שנותרו נכים נפגע.
רוזוולט כיהן 4 קדנציות כנשיא. הציבור האמריקאי נתן אמון ברטוריקה שראתה בהתערבות ממשלתית מסיבית בכלכלה את הפיתרון שמעבר לפינה. הציבור גם קנה שהאשמה ברודפי הבצע. כאשר התערער אמון הציבור במדיניותו הכלכלית פרצה מלחמת העולם, ובצדק, לא הוחלפו הסוסים.
שר האוצר של רוזוולט, הנרי מורגנטאו כתב ביומנו: ''...ניסינו להוציא כסף ממשלתי, הרבה יותר מאשר מישהו ניסה לפנינו, אבל זה לא עזר... לא הצלחנו לממש את הבטחותינו... אני כותב זאת לאחר 8 שנים של ממשל זה... אנו סובלים מאותה רמת אבטלה כפי שהייתה בהתחלה ומחוב עצום שיש להיפטר ממנו.'' 12 שנים לאחר פרוץ המשבר של 1929 האבטלה עמדה על 19 אחוזים מכוח העבודה.
לאחר המלחמה הוסרו מגבלות הסחר והמכס. המסחר הבינלאומי פרח מחדש. הממשל החדש של הנשיא טרומן נטש את דרך העוינות לעסקים. ההשקעות הפרטיות הרקיעו שחקים ואמריקה זכתה לבום כלכלי. המשבר של 1929 הסתיים סופית רק כמעט שני עשורים לאחר שפרץ.
תוכניותיו הכלכליות של רוזוולט נכשלו, למזלו של העולם החופשי. נראה ש''טראסט המוחות'' שגייס רוזוולט כלל לא התכוון ''להוציא את אמריקה מהמיתון'', אלא מטרתו הראשונית הייתה לבנות כלכלה מתוכננת לפי הדגם שנראה אז כמוצלח ומתקדם – הדגם הסובייטי והדגם של מוסוליני באיטליה הפאשיסטית. הם כמובן חשבו שאידיאולוגיה זו תפתור את בעיית המשבר הכלכלי.
רוב ההיסטוריונים באקדמיה האמריקאית חשים עוינות, כמעט אינסטינקטיבית, לקפיטליזם ולשוק החופשי. לכן, טופח במשך דורות המיתוס שרוזוולט ''הוציא'' את אמריקה מהמשבר הכבד אליו נקלע בגלל קפיטליזם ''שלוח-רסן''. מיתוס חסר בסיס זה מצוטט לאחרונה גם בתקשורת הישראלית עשרות פעמים. לא הקפיטליזם והשוק החופשי גרמו לקריסה של 1929 ולמשבר העמוק שנמשך לפחות 12 שנים לאחר מכן. ולא הבחישה הממשלתית והפוליטיקאים הביאו את הישועה. המשבר צריך להיות תמרור אזהרה וציון דרך בהיסטוריה הכלכלית של העולם ככשל הטראגי הבולט ביותר של מעורבות פוליטיקאים. ממשלה או בנק מרכזי לא יכולים ''להבריא'' כלכלה – הם הבעיה.
המיתוסים של 1929 שניטעו באקדמיה ובפוליטיקה על ידי הזרם הסוציאליסטי בכלכלה ממשיכים להניב מדיניות ממשלתית הרסנית גם ב- 2008.
מוטי היינריך