הממשל חשב שהוא מסוגל לנהל ביטוח שיטפונות, אבל התוצאה גרועה: ניהול כושל, פרמיה נמוכה מדי וגירעון שימומן ע"י כלל הציבור. מנגנון השוק היה קובע פרמיה גבוהה באזור מסוכן - היה מפרסם אזהרה - ומצמצם את האסון.
הביטוי "כשל שוק" הוא תווית שמודבקת בדרך כלל לפעילות כלכלית שפוליטיקאים מעוניינים להטות לטובת צד מסוים באמצעות הפעלת כפייה – כוח החוק. "השוק" אליו מופנה הזעם מנוהל על ידי הממשלה ולכן אינו שוק.
לא יעזרו עוד 200 מיליון שקל אם אי אפשר לפטר כבאי בישראל, אם מנהל לא יכול להחליט כמה לשלם לכבאי מצטיין. הסוהרים נהרגו בגלל טעויות בשיקול הדעת של האנשים בשטח ו"בלגן המלחמה" - תוספת תקציב לא היתה משנה.
משרד האנרגיה מסבסד החלפת מקררים ישנים בחדשים עד ל-30% מעלות מקרר חדש - כדי לחסוך באנרגיה. להתערבות ממשלתית בכלכלה יש תמיד תוצאות בלתי צפויות "מפתיעות" כי העם חכם מפקידיו.
כולם מסכימים עם "חלוקה מחדש של העוגה": דפני ליף רוצה חלוקה שתעניק "דיור בר השגה" בשינקין, רוחמה אברהם חלוקה שתיטיב עם הפריפריה, לפיד ידאג ל"למעמד הביניים". אף אחד לא קורא להפסיק לחלוטין לחלק את העוגה.
אסתר שחמורוב אינה "הסיפור". היא נסעה לטקס פתיחת קונסוליה ישראלית חדשה במינכן. עוד מקום עבודה נחשק לעשרות מקורבים. בעידן האינטרנט, המייל, הפקס, והטיסות הזולות – נראה שרוב השגרירויות מיותר.
האם השריפה בכרמל היא "אסון לאומי"? האם המדינה צריכה להיות "מבטח-על" ולפצות את בעלי הרכוש שנשרף?
כל ניסיון לרפורמה מבנית מתנפץ במבחן ההיתכנות הפוליטית. קבוצות לחץ ואינטרסים כיתתיים בולמים שינויים. לכן, הדרך הקשה ליישום רפורמות חייבת להתחיל בשינוי שיטת המשטר. אבל איזה שינוי ואיך יבוצע?
פוליטיקאים עומדים לעיתים תכופות בלחץ שולחיהם [בדרך כלל 'קבוצות לחץ'] לתת מענה למצוקה, לפעמים אפילו אמיתית. במקרים רבים הפיתרון הנכון למשוואה אינו נוח לטווח השיקולים הקצר של הפוליטיקאים. אבל מה לעשות?
קיימת אחידות דעים בישראל ובעולם באשר לצעדים שיש לנקוט כדי להיחלץ מהמשבר הכלכלי. כל העולם כולו, פוליטיקאים, אקדמיה, תקשורת, ''מומחים'' והעסקים הגדולים – משדרים על גל אחד.