פוליטיקאים בישראל שולפים פתרונות ל"משבר הדיור". רעיונות שכבר נוסו במדינות במערב מזה כ-100 שנים ונכשלו. אם נחזור על האיוולת – הכישלון בלתי נמנע גם כאן. נדרש מנהיג אמיץ לשינוי כיוון.
בני גנץ אוסר על מכירת קרקעות ביהודה ושומרון בין אנשים פרטיים (אם הקונה יהודי). גנץ, כמו אנשי ממסד שלטוני לפניו, פוגע בזכות אדם בסיסית של בעל קרקע ערבי שחפץ לממש את קניינו למרבה במחיר.
אז למי שייך נחל האסי? קיבוץ ניר דוד הוא דוגמית לתסביך הסתירות הנפשי-אידיאולוגי של הקיבוצים ובייחוד קיבוצי "השומר הצעיר". לחיות בשקר.
האם צריך לייקר את עלויות הבנייה של כל הבתים ולחייב את כולם בבנייה מחוזקת, או להשאיר את ההחלטה בידי הצרכן? ירצה? יעדיף קניית דירה בבניין מחוזק.
חוק חברתי (סוציאליסטי) חדש ו"מתקדם" בחבל הבאסקים האוטונומי בספרד: הממשלה יכולה להחרים "זמנית" דירות ריקות ולהשכירם ל"זכאים". איך כחלון לא חשב על זה?
אנחנו מתקרבים אל מציאות שכמעט כולם זכאים לפיצויים, באחד מהימים, על בנייה בסמוך לנו. איזו "זכות" שלנו נפגעת כאשר השכן בונה?
אילו שלטה האידיאולוגיה הנוכחית בבנייה לפני 120 שנה – לא הייתה קמה שום עיר בישראל. אסור היה לבנות כי "אין תשתיות" והשכנים היו מתנגדים לבניין גבוה של 3 קומות ש"חוסם נוף"... קווים לטירוף הנוכחי.
עוד טרם יבשה הדיו בכתבה הקודמת על רשות החדשנות הלאומית, התבשרנו על הקמת רשות נוספת: הרשות להתחדשות עירונית.
עומדים להרוס את מבנה הסינרמה בת"א, כמובן שיש מתנגדים הדורשים את שימורו בשם היופי שבכיעור.
בוריס שכר דירת חדר זעירה בצפון ת"א והפך כנראה למשת"פ של "עבריין בנייה". למה אסור לבנות דירות זעירות?
"...הנה כמה עצות טובות שיעזרו לך לשרוד בתפקיד זמן רב מקודמך. ובכן, קודם כל תן משרה לאחי באגף התברואה. תמנה את גיסתי לראש הלשכה שלך. הענק אישור בחתימת-ידך לאחי הבכור, כדי שיוכל לפתוח מזנון מול העירייה, ולאחי הקטן תאשר להרחיב את החצר על חשבון המדרכה. לדוד שלי תן רישיון בנייה, את הדודה שלי תקבל כמזכירה במועצה, ולחברי-כאח-לי מגיע לזכות במכרז ההסעות. גם בחינוך חשוב להשקיע: בת-דודה שלי תהיה מנהלת בית-הספר, בעלה יהיה הממונה מטעם העירייה על הספורט, הבן שלי ינהל את הקייטנות העירוניות. ולעצמי? לעצמי ממש שום דבר. רק תחתום פה ופה ופה. זהו, עכשיו אני יכול לחתום על הצ'קים של העירייה. יחד, נצעיד את העיר שלנו קדימה." (אורי אורבך,ידיעות אחרונות ((14/11/2013
השלטון המקומי הוא, כפי הנראה הרובד השלטוני המושחת ביותר במדינת ישראל. הקביעה נכונה גם אם נמצא מספר צדיקים בסדום וגם אם ראש-העיר אישית צח כשלג. השחיתות מובנית בשלטון המקומי ונובעת מהגדרת מקומו ותפקידיו בדמוקרטיה הישראלית, מדרך פעולתו ומהתלות הריכוזית בשרי הממשלה. בשנת 2013 לבדה התנהלו הליכים משפטיים וחקירות נגד 60 ראשי רשויות וראשי ערים.
לכן, שום תוכנית הבראה אינה עוזרת; החלפת ראש-העיר וחברי המועצה חסרת תועלת ודוחות מבקר המדינה רק צוברים אבק.
ההסדר נוח לשני הצדדים – דבר והיפוכו. כולם למדו איך ל"הסתדר" וגם לגזור קופונים. מבנהו ודרך פעולתו של השלטון המקומי בישראל הוכתבו על ידי ממשלת המנדט הבריטי כבר בשנת 1934. מטרת החוק הקרוי עד היום "פקודת העיריות", הייתה להבטיח לנציב העליון הבריטי שליטה על היישובים. ממשלות ישראל הכניסו מידי פעם שינויים, אך עקרונות שלטון המנדט הבריטי מצאו חן בעיני הפוליטיקאים הישראלים בהעניקם כוח וסמכויות נרחבות לשלטון המרכזי: אישור תקציבים, קביעת גובה הארנונה, אישור חוקי עזר עירוניים, אישור תוכניות בנייה, רווחה, חינוך ועוד. הממסד הפוליטי המרכזי משלים את מימון הרשות המקומית באמצעות תקציבי המשרדים השונים ומימון ישיר ל"איזון". ואם הממשלה משלמת – מדוע לא לפזר הנחות ופטורים מארנונה ולהעלים עין ממקורבים שאינם משלמים...
העיריות הן קבלני ביצוע של הממשלה בתחומים ממלכתיים כגון חינוך ורווחה. כך נוצרות כפילויות בין משרדי הממשלה לעיריות – מבנה נוח לפוליטיקאים ועסקנים ששולטים על חלוקת הג'ובים והתקציבים במשרדי החינוך והרווחה המקומיים... מבנה מסורבל זה מסיר מכולם את האשמה לכישלון – הממשלה יכולה לטעון שהעירייה אשמה, ואילו העירייה תתלה את האשם במשרד הממשלתי שאינו מעביר די תקציבים...
הרשות המקומית מעניקה לאזרח כמובן גם שירותיים מקומיים בעיקר בתחומי ניקיון תברואה, מים, תחבורה, ותכנון עירוני. גם בתחומים המקומיים קיימת התלות בשלטון המרכזי. מערכת יחסים זו מאלצת את ראש העיר להתמקח כמעט בכל עניין עם פקידי הממשלה. מכאן חשיבות הקשרים שיש לראש-העיר בפוליטיקה הממשלתית ובמרכז המפלגה. נכונותו של ראש העיר להיענות לבקשות הבוסים בירושלים, כאשר הוא מתבקש "לסדר עבודה" בעירייה ל"פלוני משלנו"... יכולה לעזור. שר הפנים יכול, לדוגמה, לרמוז לראש-עיר להכניס לקואליציה העירונית את נציגי מפלגתו ולמנות מתוכה "סגן בשכר" ובתמורה להבטיח לדוגמה, "גישה ישירה" לשר. בהחלט יתרון כאשר מדובר בהזרמת כספים והנפקת אישורים ממשרד הפנים.
"הרשות המקומית, הנמצאת בחזית המגעים עם האזרח, היא כתובת סרק, משום שלהלכה היא נושאת באחריות מלאה רק כלפי חלק קטן מהנושאים שבטיפולה... כדברי זאב ביילסקי, ראש עיריית רעננה (1992): 'בשביל לקבוע תמרור עצור... אני צריך את הנציב העליון, נציג משטרת ישראל, נציג משרד התחבורה, ועדת תנועה. צריך לכנס את כל האנשים האלה, להושיב אותם, לתת להם בורקס וקפה, לשכנע אותם ואז מחליטים על שלט... צריך גם לפרסם פרוטוקול, לרוץ למפקד התחנה [משטרה] שיחתום... ומשם לאנשים אחרים שיחתמו, ורק אז יכול להיות תמרור עצור..." (מי שולט בשלטון המקומי? דוד דרי, המכון הישראלי לדמוקרטיה).
מערכת החינוך היא דוגמה נוספת לסרבול הביורוקראטי: משרד הפנים, משרד החינוך ולפעמים משרד הדתות (בוטל זמנית בעת כתיבת פרק זה) מעורבים בהחלטה אם להקים באזור מסוים בית ספר דתי או חילוני. תכנון בית הספר נעשה על ידי מחלקת הבינוי במשרד החינוך אבל גם לעירייה יד בכך. המורים מקבלים משכורת מהמדינה אך שרת בית הספר והאחות מהעירייה. הריהוט נקנה על חשבון מפעל הפיס. המילה "סרבול" נשמעת אובייקטיבית מידי בהקשר זה. במציאות מאפשר "הסרבול" הפעלת לחצים פוליטיים ואישיים, מכירת מכרזים והתניית אישורים בהטבות פוליטיות.
ראש העיר אמנם תלוי בשרי הממשלה, אך הוא לא ממונה על ידם, אלא נבחר ישירות על ידי תושבי העיר. מעמד נוח כדי ליצור עיוות נוסף: להיטיב עם בוחריו על חשבון המדינה כולה: כדאי ליצור גירעונות, לא מוכרחים להגדיל את ההכנסות העצמיות, כדאי להתעלם מהוראות החוק.
שלמה להט (צ'יץ), ראש עיריית תל אביב לשעבר, פתר את הבעיה:
"...אני הולך עכשיו להסכם עם משרד האוצר... ואני לא מתכוון לקיים סעיף אחד ממנו ("העיר" .(5.1.1993
הרשויות המקומיות מקבלות ממשרדי הממשלה הייעודיים הוראות מפורטות כיצד להוציא את הכסף. רשימה של מאות סעיפים ותקני כוח אדם. אסור להוציא אגורה ללא הרשאה. אסור להעביר כסף מסעיף לסעיף. אסור להזיז עובד או לשנות תקני כוח אדם.
התלות הריכוזית נועדה לכאורה להבטיח את שליטת הממשלה בפעולות הרשויות. אולם, כפי שעולה מרצף דוחות של מבקר המדינה על הרשויות המקומיות, אובדן השליטה הוא שמאפיין את המערכת...
התגובה הטבעית של מערכת ריכוזית על אובדן שליטה היא הידוק הפיקוח – הוראות נוספות, תוספת נהלים, סייגים, דוחות ואישורים. המבוך המתפשט יוצר כר נרחב לקומבינות נוספות וחוזר חלילה.
החוק מטיל על קומץ פקידים במשרד הפנים משימת פיקוח מקיפה – מאות רשויות מקומיות, רבבות פעולות בחודש. משימה בלתי אפשרית, בייחוד אם כל פקיד עירייה היה נוהג כהלכה ומגלגל למעלה דוחות, טפסים, בקשות ואישורים. מוגבלות השליטה המרכזית יוצרת את תרבות "המצליח" – מבצעים בלי לשאול שאלות. מקווים שיצליח ללא בעיות – הכול מותר עד שתופסים אותך...
למרות הפיקוח והתלות בממשלה יוצר כל ראש רשות לעצמו מרחב תמרון שנובע גם מכוחו הפוליטי וממהלכיו בשלטון המרכזי. לא תמיד מפעילה הממשלה את סמכויותיה, לא תמיד החוק נאכף, לעיתים קרובות פועלת הרשות המקומית מבלי לתת דין וחשבון לשלטון המרכזי ואפילו לא לתושבי העיר.
הניסיון המיותר לבנות מגדל בבל ריכוזי יוצר תגובת-נגד, בדרך כלל בקצה התחתון של הפירמידה שבועט כצפוי בנהלים. בדרך זו תורם גם השלטון המקומי לחינוך הציבור להתעלמות מנהלים והוראות.
באופן פרדוקסאלי לכאורה, דווקא "אובדן השליטה" הריכוזית מאפשר למערכת לתפקד איכשהו. אילו הכול היה "בשליטה" וכולם היו פועלים "על פי הספר" - הכול היה תקוע במבוך הדוחות, האישורים וקורי עכביש הביורוקרטיה. התוצאה של מערכות מסוג זה מתבטאת דרך מנגנון המחירים: מיסוי גבוה ופיריון נמוך שגוררים רמת חיים נמוכה של האוכלוסיה - רחוק מהפוטנציאל.
לא היה אירוע טראומתי אחד ופתאומי שגרם ל"משבר", אלא רצף של עשרות שנים של "משברים". עליות וירידות – תהליך מתמשך: גירעונות, אי-תשלום משכורות, פגיעה בשירותים לתושבים, עיקול חשבונות בנק של רשויות, תוכניות הבראה.
במדינה זעירה, ששטחה שווה בערך לשטח כף הרגל של "המגף האיטלקי" בדרום איטליה, יש קרוב ל- 270 רשויות מקומיות...
בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו באוקטובר 2003 התמודדו כ- 20,000 מועמדים על מקום נכסף במועצות העיר השונות. מועצת עיר גדולה מונה למעלה מ- 30 חברים ואילו הרשויות הקטנות מסתפקות ב-5 חברי מועצה בלבד. ראש-עיר גדולה משתכר למעלה מ- 30,000 ₪ בחודש, ראש-מועצה שבתחומה עד 10,000 תושבים יקבל כ- 27,000 ₪ ואילו ראש-מועצה קטנה, בה חיים פחות מ- 5,000 תושבים, חוזר הביתה עם כ- 25,000 ₪. זו משכורת בסיס. כמובן שיש תנאים משלימים כולל רכב צמוד. נתוני שכר-בסיס מעודכנים לשנת 2014.
20,000 המתמודדים על כסאות במועצה אינם עושים זאת רק לשם כבוד ודאגה תמימה לאזרח. בתל-אביב, לדוגמה, כמעט כל חבר מועצה מקבל לשכה וסל הוצאות אישיות שעומד על כ- 20 אלף ₪ בשנה – באמת כסף קטן.
יכולת הפעולה של ראש-עיר מוגבלת על ידי חברי המועצה ולכן הוא נזקק להרכבת קואליציה תומכת חזקה. עבור תמיכת חברי המועצה צריך לשלם. אין תמיכת חינם. לעיתים צריך לשלם לבעלי הון שבטוב ליבם הושיטו יד מסייעת... התשלום מתבצע, בדרך כלל, בשכר ישיר מקופת העירייה אך ישנן דרכים נוספות לתגמול: יש ג'ובים באיגודי ערים, בחברות עירוניות, בעמותות נתמכות ובתפקידים חד-פעמיים. במסגרת שליחותם הציבורית ורצונם העז לשרת את הציבור מקבלים חברי מועצה תחומי אחריות: תיק הבנייה, תיק הרווחה, איכות סביבה, חינוך ועוד. קרבות עזים מתנהלים על חלוקת התיקים. התפקיד מאפשר השפעה על מינויים ותקציבים ובין היתר נסיעות ל"ערים תאומות" בחו"ל, סיורים "לימודיים", הושטת יד תומכת ליזם או קבלן... יש גם צ'ופרים קטנים כגון כרטיסי חינם לאירועי ספורט, הצגות, בריכות שחיה, מנוי לסינימטק, לתזמורת ועוד.
חבר מועצה מגיע לתפקידו, במקרים רבים, בזכות העסקנים שתמכו בו והציבו אותו במקום ריאלי ברשימה, גייסו בוחרים ותרומות. העסקנים תמכו בו, הואיל והעריכו, כי קצרה ידם מלהגיע בעצמם לתפקיד. תמיכתם בחבר המועצה נועדה להשתמש בו להגשמת שאיפותיהם הכמוסות. מסיבה זו הם גייסו בוחרים ותרומות. החשבון יוגש לחבר המועצה ביום שאחרי הבחירות. חבר-מועצה שיחליט לצמצם את פעילותו אך ורק לטובת אזרחי העיר, ויתעלם מדרישות מעגל העסקנים, יגלה קרוב לוודאי, שזו הקדנציה האחרונה שלו. זו הדינאמיקה הדמוקרטית ברשויות המקומיות ללא הגזמה רבה מידי...
מנגנון שחיתות זה אינו ייחודי לשלטון המקומי. התיאור נכון כמעט לכל מערכת ציבורית-פוליטית כגון משרדי ממשלה, גופים ציבוריים וחברות ממשלתיות.
נשמע אבסורד מוחלט אבל זו מציאות ישראלית. במאות יישובים כפריים קטנים, שגרים בהם פחות מ- 200 משפחות, כמספר הדירות ב- 4 בניינים משותפים מודרניים בנתניה או בראשל"צ, קיים וועד מקומי. הוועד ממומן מכספי הארנונה – יש משרד, מזכיר, מזכירה ולפעמים יותר. אילו השלטון המקומי היה מתקיים אך ורק ממיסי הארנונה של התושבים, אין בכך רע – המימון מכספם וזה רצונם.
ברשויות המקומיות בישראל מכהנים למעלה מ- 1500 סגנים. כ- 550 הם סגנים בשכר, עלותם השנתית כ- 270 מיליון ₪ (2003). מדובר בעלות שכר חודשית של כ- 30,000 עד 40,000 ₪. לפי דו"ח של משרד הפנים מ-2013, סגן ראש עיר עולה לנו 822,000 ש"ח בשנה שעלותם הכוללת מתקרבת בערך לחצי מיליארד שקלים בשנה. יתר הסגנים, שאינם בשכר, גורמים לקופה הציבורית הוצאות לא פחותות... קשה לחשב את עלותם של הסגנים שאינם מקבלים משכורת... אך אין ספק שהצדיקים לא עובדים בחינם...
עיירה שמספר תושביה עולה על 10,000 זכאית כבר ל- 2 סגנים, ואילו בעיריית ירושלים, צוברת גירעונות תמידית, יש ברוך-השם, 6 סגני ראש-עיר. תפקיד הסגן הוא תמורה קואליציונית מועדפת, הנסחטת מראש-עיר, כדי שהמועצה תאפשר את ניהול העיר.
מאות חברות עירוניות נמצאות בבעלות רשויות מקומיות. החברות הוקמו רשמית כדי לטפל בנושאים שניתן להפרידם מפעילותה השוטפת של העירייה. המטרה – ניהול מקצועי ויעיל של פרויקטים תוך עקיפת ביורוקרטיה עירונית. לדוגמה: חברה עירונית משוחררת, ברוב המקרים, מחובת עריכת מכרז לאספקת עבודה לגורם חיצוני. חברות עירוניות הוקמו לניהול פארקים, ניהול חניונים, הקמת מכוני טיהור שפכים, שיפוץ בניינים ועוד.
בניגוד לחברה פרטית שפועלת לתועלת עצמה וחייבת ליצור רווחים כדי לשרוד, החברה העירונית "מתפרנסת" מתקציב העירייה ומהכנסות אספקת שירותים לציבור אותו היא משרתת. משחק ללא סיכון עסקי – תמיד אפשר לפשוט יד לתקציב הציבורי במקום לפשוט את רגל. אם כך, מדוע שהחברה תתפקד ביעילות? מדוע שבעלי המניות (העסקנים הפוליטים השולטים בעירייה) ימנו דווקא מנכ"ל בעל כישורים מקצועיים?
השימוש במינוח חברה בע"מ מטעה בהקשר זה. ההטעיה משרתת את עסקני העירייה – יוצרת מראית-עין כאילו הגוף הקרוי חברה בע"מ אינו קשור ושייך לעירייה... הברדק לא שייך להם...
החברות העירוניות אכן מנצלות היטב את עצמאותן ואת בידודן לכאורה מהרשות המקומית: אין צורך להוכיח כישורים של דירקטורים, אין צורך במכרזים לבחירת יזמים, אין צורך באישור החלטות במועצת העיר ועוד. גן-עדן לחגיגה על חשבון הציבור. ואכן, כבר בשנת 2002 פרסם משרד הפנים דו"ח קשה על פעילותן של מאות חברות עירוניות. הדו"ח נערך על ידי שוקי אמרני. עורכי הדו"ח בדקו חברות עירוניות ב-12 ערים. בכל החברות שנבדקו (כן...בכולן! לא במדגם...) נמצאו תופעות של מינוי מקורבים לתפקידי דירקטור, שלא עבדו קשה במיוחד "לא הייתה הקפדה על השתתפותם בישיבות"... בלשונו העדינה של הדו"ח... כישוריהם לא נבדקו בטרם מינוי. בחלק מהמקרים היוו החברות העירוניות צינור להעברת כספים לעמותות שונות... וועדות ביקורת? – כלל לא מונו... מבקרי פנים – מי צריך?... מבקר העירייה במקרים רבים לא מתעסק עם החברות העירוניות.
חברה עירונית אינה חברה עסקית, ניתן היה לשער שאם אין עסקים, לפחות יהיה תקציב מסודר. ובכן, הדו"ח העלה שבחלק מהחברות לא הייתה חריגה מהתקציב – פשוט משום שלא נערך כלל תקציב!...
לכל חברה עירונית יש דירקטוריון מכובד, מנכ"ל, סמנכ"ל, דובר, אנשי תקשורת, מנגנון, לשכות ורכבים צמודים... והכול כמובן אך ורק "לטובת האזרחים".
הגירעון: "...שיטת המימון של הרשויות המקומיות בישראל מעודדת התנהגות בזבזנית, משום שמחיר הבזבוז מוטל בסופו של דבר על אוצר המדינה. בשיטה זו, הוצאה כספית של רשות מקומית עבור מוצר או שירות, אינה מבטאת בהכרח ויתור של ממש על מוצרים ושירותים אחרים. כך מספקת המערכת תמריץ לקבלת החלטות חסרות הגיון כלכלי. השלטון המקומי הפך את צבירתם של גירעונות תקציביים לאסטרטגיית המימון העיקרית שלו, שכן השלטון המרכזי נכנע ללחצים ומכסה גירעונות אלה, ובכך מעודד למעשה את ראשי הערים להגדיל את הוצאותיהם באופן לא אחראי... הפרס המוענק גדל ככל שכשלה הרשות בניהול ענייניה הכספיים וככל שהעזה לחרוג..." (מי שולט בשלטון המקומי? דוד דרי, המכון הישראלי לדמוקרטיה).
הכנסות עצמיות: ארנונה, מיסים, היטלים ואגרות.
השתתפות הממשלה: מימון שירותים ממלכתיים שביצועם מוטל על הרשויות המקומיות כגון: רווחה וחינוך. הרשות המקומית מממנת 25% ואת היתר מממנים משרד החינוך ומשרד הרווחה.
מילוות: לקבלת אשראי מבנקים נדרש אישור של משרד הפנים. היקף המילוות האדיר, מעיד, שאישור משרד הפנים אינו מהווה משוכה בלתי עבירה...
"מענקי איזון": מענקים שניתנים מפעם לפעם כשנגמר הכסף... תלוי בעיקר בהיקף הלחצים הפוליטים שהרשות המקומית מסוגלת לארגן... לעיתים יוצרים מראש גירעון בידיעה שהמענק יכסה אותו... יש גם מענקים שניתנים באופן נקודתיכגון מענק הבירה שניתן לירושלים. בשנת 2012 הסתכמו מענקי האיזון ב- 2.8 מיליארד ש"ח.
משפחה שנמצאת במצוקה כלכלית זמנית יכולה לבקש הלוואה מבנק, להשתמש בכספי ההלוואה למימון צורך מיידי (רכישת דירה לדוגמה) ולפרוס את ההחזר על פני שנים רבות. המשפחה תפרע את הלוואה בעצמה ומפירות עבודתה. המשפחה הסבירה לא תיקח הלוואה, גם אם הבנק מוכן להלוות, אם תשלומי ההחזר יהיו גבוהים באופן מעיק. המשפחה יכולה לסמוך על עצמה בלבד ועל מקורותיה העצמיים לצורך ההחזר. גם הבנק מגלה זהירות ובוחן אם הכנסות המשפחה די גבוהות כדי לעמוד בהחזר ההלוואה. הבנק יכול לסמוך רק על המשפחה הלווה כדי לראות את כספו חוזר. הבנק אינו מניח שהשכנים יפרעו את ההלוואה במקום הלווה, או שהממשלה תפרע את ההלוואה במקום המשפחה הלווה. זהירות הבנק מהפסד צפוי, ואחריותה של המשפחה כלפי עצמה, הם הבלמים המאזנים את רצון המשפחה לקבל מידית סכום כסף גדול ככל האפשר.
ראש-עיר זקוק ל"כסף עכשיו", בעיקר כדי לשרוד פוליטית. מטרתו להגיע לבחירות הקרובות מבלי שייאלץ לפטר עובדים, להפסיק הזרמת כספים למעגל התמיכה הפוליטי שלו, לקצץ בשירותים, או להעלות מיסים – צעדים שעלולים לחבל בסיכוייו.
לקבלת "כסף עכשיו" פונה ראש-העיר לבנק (באישור שר הפנים). בניגוד למשפחה שפנתה לבנק, ראש-העיר אינו חושש לקחת הלוואה. הוא אישית לא יאלץ "לשבור את הראש" מהיכן לגייס את הכסף לפירעונה. בוחריו בבחירות הקרובות אפילו לא יחושו את נטל החזר הלוואה. מי שיאלץ "לשבור את הראש" הוא ראש-עיר בקדנציה אחרת, בעוד מספר שנים... מה אכפת לו?... בניגוד להלוואה משפחתית, הבנק בונה על כך שהשכנים יחזירו את ההלוואה ולא המשפחה... הבנק שם מבטחו בממשלה ובכלל תושבי ישראל. אם העירייה לא תפרע את ההלוואה אז הממשלה, כלומר כלל תושבי ישראל ישלמו בעתיד. כך צמח הר ההלוואות לרשויות המקומיות בישראל לכ- 18 מיליארד ₪ (2011).
פרופ' פרקינסון, שזיהה חוקיות בתחומי המינהל, טוען שכל מנהל שואף להרבות את מספר העובדים הכפופים לו.
הרשויות המקומיות הן הרובד השלטוני הרחב והקרוב ביותר לאזרחים. לאזרח מן השורה קל יותר להגיע לפקיד עירייה, כדי לפתור בעיה מסוימת, מאשר אל פקיד ממשלתי. המאבק על ניהול הרשות המקומית הוא מאבק על פרנסה בין עשרות קבוצות עסקנים. אם בבחירות לכנסת ניתן עוד להבחין ברסיסי אידיאולוגיה, הרי שהשלטון המקומי כמעט חף מאידיאולוגיה – כסף נטו.
הבחירות האישיות לראשות העיר מאלצות את המפלגות להציג מועמד שימצא חן בעיני הציבור. אך ראש-העיר זקוק לשיתוף פעולה מצד חברי המועצה כדי לנהל את העיר. תמורת שיתוף הפעולה עליו לשלם. אפשר לשלם באמצעות מינוי סגנים, באמצעות חלוקת תיקי אחריות (תיק רווחה, תיק מהנדס העיר) ואפשר לשלם באמצעות מינוי עסקנים ומקורבים למשרות. גם העסקנים הבכירים אינם פועלים בחלל ריק. כדי להגיע לעמדת מועמד לסגנות ראש-עיר, צריך תמיכה של קבוצת עסקנים מהמעגל השלישי. מייד עם מינוי הסגן הוא נדרש לתשלום – מינויים וג'ובים לתומכיו. מעגלי ההתחייבות והתלות הפוליטית יורדים לעיתים עד למינוי מזכירת המדור לצביעת פחי אשפה...
הסיפור מתחיל מחדש בכל מחזור בחירות, אם מתערער שיווי המשקל הפוליטי, למרות שלא תמיד קורה מהפך. בישראל קל יותר למנות עובד מאשר לפטרו. לכן, גדל לחץ העסקנים מלמטה וגורם לריבוי תמידי של משרות ותפקידים.
לא פלא איפה, שכמעט כל הרשויות המקומיות נמצאות בגירעון תמידי שהולך וגדל, ללא קשר לרמת ההכנסה של תושבי העיר. גבעתיים, עיר אמידה, בה ההכנסה הממוצעת גבוהה בהרבה מהממוצע הארצי, צמח הגירעון עד לשנת 2001 ל- 100 מיליון ₪. אפילו ערים זעירות כמו קריית אונו, סכנין או מבשרת ציון צוברות גירעונות של עשרות מיליונים רבים. את שנת 2011 סיימו 40% מהרשויות המקומיות בגרעון תקציבי.
חלק מהגירעון נובע מתפקידה של הרשות כקבלן ביצוע של השלטון המרכזי במשימות כגון חינוך ורווחה. הרשות המקומית לעולם תטען שהתקציב אינו מספיק, והממשלה תענה: "תסתדרו בעצמכם". מעגל האשמות הדדיות שאינו נגמר.
הגירעונות לא נובעים תמיד מניהול לקוי, או חוסר כישרון של ראשי המועצות, אלא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של המבנה הדמוקרטי בשלטון המקומי בישראל המחייב פיזור כסף ציבורי כדי לזכות בשלטון או להחזיק בו. כאשר הגירעון אינו ממומן ישירות מכיסם של הבוחרים, שום ראש עיר לא יזכה למחיאות כפיים אם יטען במסע הבחירות "חסכתי כסף, עמדתי בתקציב, מנעתי גירעונות"... לכך מתווסף המנגנון שמבטיח לראש-העיר שעד שיידרש להחזיר את כספי ההלוואות "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות..."
לפחות 10 וועדות מונו עד שנת 2004 לבדיקת נושא הארנונה. מרבית ההמלצות לא בוצעו. הרשות המקומית גובה ארנונה לפי שטח הדירה או העסק. גובה הארנונה בעיר מושפע, בדרך כלל, גם מהאזור בו ממוקם הנכס. בדרך, מוענקים גם פטורים והנחות ליחידים ומוסדות וכן עוצמים עין ממשתמטי ארנונה בכירים ועמך כאחד... ולבסוף, כאשר הכסף אינו מספיק לכיסוי הוצאות העירייה – משלימים את החסר באמצעות מענק ממשלתי ("תשלומי איזון") שממומן, כמובן, על ידי כלל תושבי המדינה. ראש-עיר "טוב" הוא זה שיודע כיצד לחלוב יותר כסף מהממשלה ויותר הלוואות מהבנקים (שגם אותן, הוא מקווה, תכסה הממשלה ביום מן הימים...) – לא קשה לשער שדווקא ראשי הערים הגדולות, שכוחם הפוליטי רב יותר, יזכו בנתח הגדול של עוגת המענקים הממשלתיים.
אישור להעלאת ארנונה ניתן על ידי שרי הפנים והאוצר. הנחיות משרד הפנים אינן מותירות כל מרווח לשיקול דעת. כך גדלה התלות של ראשי הרשויות בממשלה, וגם ונוצרה הזדמנות לצ'פר ראש-עיר "משלנו"... העלאת הארנונה, או קבלת מענקי איזון, מותנים מידי פעם בתוכניות הבראה, התייעלות, קיצוצי שכר. ראשי הערים בדרך כלל מסכימים... לוקחים את הכסף ובורחים... עד לתוכנית ההבראה הבאה...
העיוותים בגביית הארנונה רבים: בעליה של דירה ריקה, שאינה מאוכלסת, משלם ארנונה מלאה (אחרי 6 חודשי פטור), הארנונה בבת-ים גבוהה מזו שבתל אביב, ובעליו של מחסן בחצר אחורית משלם ארנונה באותו שיעור כמו בעל החנות בחזית הרחוב הראשי ההומה. לעיתים, עלולים תשלומי הארנונה של המחסן לעלות על גובה שכר הדירה שניתן לגבות מהמחסן. באופן זה העירייה למעשה מעקלת את הנכס... לאט לאט אבל בטוח...
קיימת הצדקה לדרישות-רישוי מינימאליות בעסקים מסוימים, בעיקר משיקולי בטיחות הלקוחות והשכנים, מניעת מפגע סביבתי ונזקי בריאות. בתחומים בהם יש הצדקה למעורבות חלקית של השלטון מתעוררות מייד שתי בעיות: האחת אידיאולוגית –הגבלת היקף התערבות הרשות; השנייה – נוהלית, שיטת המעורבות שתגרום לחיכוך מינימאלי בין האזרח לשלטון.
רישוי עסקים מנוצל לעיתים להתערבות ביורוקרטית מיותרת "להסדרת" התחרות בשוק. כך לדוגמה, אסור היה במשך עשרות שנים לפתוח בית מרקחת, אלא אם אין בית מרקחת אחר ברדיוס של 500 מטרים... או איסור פתיחת בית קפה או מסעדה בקטע רחוב מסוים כי כבר קיים שם אחד... שיקולי תחרות שהם מעינינו של היזם ולא מתפקידה של עירייה... קיימות דרישות שרירותיות אחרות כגון שטח מינימאלי, מספר תאי בתי שימוש, שטח הזכוכית בדלת החנות ואפילו מספר הצירים בדלת הכניסה וכיצד ימוגן המזגן מגניבה (מפרט 10.0 ומפרט 20.3 בדרישות המשטרה)...
אם לקוח מוכן לאכול בעמידה ובצפיפות במסעדה ששיטחה כגודלו של חדר אמבטיה, זו בעיה שלו או של היזם. אם בעל המסעדה מוכן להסתכן בפריצה לעסק או בגניבת המזגן זו גם בעיה שלו ושל חברת הביטוח... אם יזם פותח מסעדה ללא שירותים – הוא שם את כספו על קרן הצבי – הלקוחות לא יחזרו. אין צורך בפיקוח עירייה – כוחות השוק יסגרו את המסעדה.
גם בהקשר הנוהלי מתעוררות שאלות: האם הרשות המקומית היא הגוף שצריך לעסוק בכך או אולי, לדוגמה, חברות הביטוח. האם יש צורך באישור מראש לפתיחת עסק או די שהחוק יחייב עמידה בדרישות מינימום והמפר דרישות אלה ייענש.
בישראל קיימת רשימה של כ- 231 סוגי עסקים שונים אותם אסור להקים ללא קבלת רישיון עסק מראש. במדינות המערב, לעומת זאת, לא נדרש אישור מקדים לפתיחת עסק טעון רישוי – די בהצהרת הבעלים (למעט ענפים בודדים כגון ייצור תרופות ומסחר בנשק).
הדרישה להצטיידות מראש ברישיון-עסק ומורכבות ההליכים לקבלתו גוררים מעורבות פוליטית בהליך והעסקת מאכערים בעלי קשרים. התלות בפקידים מעניקה להם, ולפוליטיקאים המקומיים, כוח רב שמאפשר את ניצול ההליך לצבירת השפעה פוליטית ואף להפקת טובת הנאה אישית. פקידים ופוליטיקאים חשופים ללחצים ונוטים להחלטות שרירותיות משום שלכישלונם אין מחיר אישי. איש עסקים שטועה משלם את מחיר הטעות מכיסו. פקיד שמקבל החלטה שרירותית אינו מפסיד דבר, להיפך – כוחו עולה, ויותר אזרחים נאלצים לעמוד בתור מחוץ לדלתו.
לדרישות הביורוקרטיות בהליך קבלת רישיון עסק השלכות כלכליות מהותיות: מניעת הקמת עסקים, עיכוב בהקמה של עסקים אחרים, פגיעה בייצור משרות חדשות במשק (חלקן הגדול נוצר על ידי עסקים קטנים ובינוניים), עיוות מבנה השוק לטובת עסקים קיימים גדולים ועוד. מחקר של קרן קורת והרשות לעסקים קטנים (דצמבר 2005) על חוק רישוי עסקים מצא כי הרשויות השונות בישראל מעסיקות במנגנוני רישוי העסקים 1029 עובדים וכי מחדלי הרישוי גוררים אובדן תוצר שנתי של כ- 1.5 מיליארד שקל בהקצאת מקורות לא יעילה.
בשנת 2005 דורגה ישראל על ידי הבנק העולמי (מדד "עושים עסקים" Doing Business) במקום ה- 29 מתוך 155 במידת הקושי להקים עסק. ובקטגוריית היקף ההתעסקות עם רישיונות מטרטרי היזם (Dealing with Licenses) במקום ה- 83 מתוך 140 מתחת לסוריה, פקיסטאן וג'מייקה... בדרוג לשנת 2014 ישראל כבר התדרדרה למקום ה-40 מקום "מכובד" ליד בולגריה, כאשר בראש הרשימה מככבות סינגפור, ניו זילנד והונג קונג. אחד המדדים המרכיבים את הדירוג הוא קבלת היתרי בנייה: כאן אנחנו כבר במקום ה- 121 (אחרי ניגריה).
הקריטריונים לקבלת רישיון עסק הם לעיתים כה מורכבים וקשוחים עד כי חלק ניכר מהעסקים בישראל "ויתרו" על הרישיון ופועלים בלעדיו. מנכ"ל התאחדות התעשיינים, יורם בליזובסקי, מעריך כי לכ- 50% מהעסקים טעוני הרישוי בישראל, אין כלל רישיון עסק (מסמך שהוגש למחלקת המחקר של הכנסת, יוני 2004). יש לשער שגם חלק לא מבוטל מ- 50 האחוז הנותרים, בעלי הרישיון, השיגוהו בעזרת מאכערים ועיגול פינות. יוצא איפה, שרוב העסקים טעוני הרישוי בישראל למעשה אינם חוקיים...
שוב חוזרת התופעה המוכרת במדינה עם עודף חקיקה ומעורבות ממשלתית: עבריינות המונית של ציבור גדול שאינו יכול לעמוד בדרישות החוק, שחיתות מוסרית של אזרחים שמתרגלים לעבור על החוק, משכורות למאות פקידים מיותרים ושחיתות של הפקידות שאינה עומדת בלחצים.
מחקרים בעולם העלו כי קיים קשר בין רמת השחיתות במדינה לבין מורכבות הליך רישוי העסקים. ישנן מדינות בעולם בהן הליך רישוי העסקים הופך לקצר ופשוט יותר כאשר נשכר אדם מיוחד כיועץ לענייני רישוי. עדויות מזדמנות מראות כי גם בישראל, בדומה למדינות אלו, פועלים "מעכארים" המסייעים להליך הרישוי. ועדת חקירה ממלכתית לעניין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים ציבור בראשות השופט ורדימוס זיילר מצאה כי שילוב הנסיבות מוביל למנהל לא תקין: "הכוח המצטבר של מדיניות הנתונה לשיקול דעת שאינו מקצועי, ביחד עם הנחיות שהן חלקיות, לא מעודכנות, שאינן בהישג יד ושלא כולן כתובות, יוצר אי-ודאות בקרב העוסקים בנושא רישוי העסקים משני עברי המתרס. מצב זה מהווה קרקע פורייה ללחצים, לכניעה בלתי עניינית להם, לקיום מנהל בלתי תקין שאין בו הקפדה על עקרון השוויון בין כל הנזקקים לשירותיו, ולשיקולים שלא ממין העניין." (מתוך מחקר של אהרון כהן מוהליבר ודוד דביר, קרן קורת 2006). השופטים תמיד עדינים בניסוחיהם...
מניעת רישיון עסק הפכה לכלי לאכיפת חוקי התכנון והבניה – מיותרים ברובם (ראה פרק קרקעות ובנייה). לפי תוכניות-בניין-עיר אזורים שונים מוגדרים לשימושים שונים ואין לחרוג מהם. באזור תעשייה חייבת לפעול רק תעשייה, בפרדס מותרת רק חקלאות, באזור מסחרי רק מסחר וכדומה. כל שימוש שחורג מהתב"ע נדרש לקבל היתר לשימוש חורג. קבלת היתר כזה כרוכה בהליך ביורוקראטי ממושך ומייגע, בתשלום היטל השבחה נכבד ואגרות נוספות. מדובר באלפי עסקים קטנים: מסעדות באזור התעשייה בהרצליה פיתוח, מועדונים ופאבים באזור רח' המסגר בדרום תל אביב, מתחמי בילוי באזור התעשייה בראשון לציון ובמפרץ חיפה, אולמות שמחות בלב פרדס בנס ציונה ועוד.
היזם כורע תחת נטל הביורוקרטיה והעלויות שמגדילים את הסיכון העסקי בהקמת עסק חדש ומעדיף במקרים רבים לפעול ללא רישיון עסק. אחרים מוותרים מראש על הקמת עסק. וכרגיל במקומותינו – אלפי "עבריינים" חדשים מצטרפים לרשימה הארוכה. "עבריינים" שאינם פוגעים באיש, למעט עברה על חוק שרירותי ומיותר. מתכנני ערים בעולם הגיעו כבר לפני עשרות שנים למסקנה שאזורי משרדים ותעשייה "טהורים", השוממים לאחר רדת הלילה, הופכים לזירות פשע נוחות.
חוק התכנון והבנייה והעדר היתר לשימוש חורג הם הסיבה העיקרית לפעילות ללא רישיון עסק בתל אביב. ב- 85% מהעסקים שפועלים ללא רישיון – זו הסיבה. כ- 1,300 מתוך 1,600 תביעות לסגירת עסקים, שהגישה עיריית תל אביב (2005) הן בגין עברות תכנון ובנייה.
לעיריות אין סיבה ממשית להתייעל או להפסיק את החגיגה משום הידיעה שבסופו של דבר הממשלה תזרים את הכסף על חשבון משלם המיסים. השחיתות החוקית מתבטאת במשכורות עתק לסקטורים חזקים כגון מצילים בים, עובדי אשפה בכירים ובמינוי סגנים ודירקטורים בחברות עירוניות. השחיתות הבלתי חוקית כרוכה בוויתור על תשלומי ארנונה, העלמת עין מבנייה בלתי חוקית וחריגות, הזרמת כספים לעמותות בכיסוי כלשהו ועוד.
להלן מקבץ לא-מושלם מתוך החגיגה המתמשכת של השלטון המקומי:
חגיגת משכורות העתק – בעיריית ירושלים שגובה ארנונה רק מ- 40% מהתושבים... יש שלושה משנים למנכ"ל שעלות שכרם החודשי עומדת על כ- 55,000 ₪ לחודש (2003). בכל הרשויות יש גדודי עובדים בכירים, סגנים ועוזרים, מנהלי חברות עירוניות וסגניהם... חוגגים.
חגיגת החובות – אזרחים סרבני-ארנונה חייבים למעלה מ- 12 מיליארד ₪ (הנתונים מהשנים 2002/2003). עם "אזרחים" אלה נמנים, באופן בולט, חברי מועצת-עיר ועובדי עירייה. קיים גם חוב נוסף נסתר: החובות האקטוארים בגין פנסיה לעובדי הרשויות – חוב שלא מחשבים. מגלגלים.
חגיגת החמולה – ב-70 רשויות מקומיות זעירות (מתוך 266) יש פחות מ-5,000 תושבים. כלומר, כ- 1000 משפחות. לא קשה לנחש מי מאייש את רוב הג'ובים. בעיר טמרה שבגליל כ- 25,000 תושבים בכ- 5,300 בתי אב. בסוף 2003 העסיקה העירייה כ- 525 עובדים. כלומר, עובד אחד לכל 10 משפחות... (הנתונים מתוך דו"ח מבקר המדינה 2003).
הקרב על תיק מהנדס העיר – מי יהיה הפוליטיקאי האחראי על ועדת בנין-עיר מקומית? לא סתם תפקיד-כבוד, אלא גישה ל"כסף הגדול": אישור חריגות, ניוד זכויות בנייה, הגדלת אחוזי בנייה, אי-אכיפת חוקים, מידע פנימי מוקדם, שליטה במכרזים ועוד.
הקרב על תיק רישוי-עסקים – מי יהיה הפוליטיקאי האחראי על רישוי עסקים? תפקיד בעל כוח פוליטי לא-מבוטל: למי לאשר קיוסק ומאיזה עסק לא לדרוש רישיון ולא לעמוד על קוצו של יוד. כר נרחב לפעילות מאכערים ושתדלנים למיניהם.
דו"ח מבקר המדינה – סתם דו"ח אקראי, אחד מרבים (2000):
תושבים חייבים מיליוני שקלים וכמעט שלא נעשה נגדם דבר;
חברי מועצה פטרו עצמם ממיסים מקומיים ודאגו לרפד את כיסי מקורביהם;
הכשרה בדיעבד של חריגות בנייה;
הזרמת כספים לאגודות ספורט המקורבות לוועדה;
מחיקת חובות פרסום לאגודות ספורט;
אדריכל ששימש כחבר מועצת העיר, הכין תוכניות עבור יזמים ודחף לאישורן במועצה;
ברבע מהפרויקטים למגורים בעיר אישרה הוועדה המקומית תוכנית נקודתית שנועדה להכשיר בדיעבד בנייה לא-חוקית;
עמותות דת קיבלו קרקעות ללא קריטריונים;
חברי מועצת העיר השתתפו והצביעו בדיונים על מתן תמיכות למוסדות שהם עצמם עמדו בראשם; קבלת עובדים בכירים ללא מכרז;
ויתור על אגרות בנייה ליזמים מסוימים;
הטבות שכר בניגוד לחוק;
משלחות של העירייה לחו"ל בהן ראש-העיר וחברי המועצה קיבלו "קופה קטנה" אישית עד 3,000 $ ל"בזבוזים";
העירייה העמידה קרקע לרשות עמותה. על הקרקע נבנה בית פרטי לרב העמותה;
הכשרת בנייה בלתי חוקית לסגן ראש-עיר לשעבר;
תשלום תוספות שכר בלתי חוקיות תחת שמות שונים; אחותו של ראש-המועצה קיבלה ללא מכרז את ביצוע הסעות התלמידים, במכרז אחר זכה גיסו... שני אחים אחרים חייבים למועצה כ- 43 אלף ₪ ארנונה, קרוב משפחה סיפק שירותי הובלה למועצה ואח אחר סיפק ייעוץ משפטי תמורת 170 אלף ₪.
חגיגת אוכלי החינם – "...הרשויות המקומיות, במשך עשרות שנים, הסתאבו והושחתו. העסקת עובדים בלתי נחוצים מאנשי שלומנו הפכה לנורמה מקובלת. תשלום שכר בניגוד לחוק נעשה עניין של יום-יום. מועצות ועיריות שאפשר היה לנהלן עם עשרות בודדות של עובדים, התנפחו למימדים של מאות ואלפים..." (מתי גולן, גלובס 23/9/04).
חגיגת הזרמת הכספים למקורבים – בעל הון יכול בתמיכה כספית, קטנה יחסית, להמליך ראש-עיר ולגרוף הון בתמורה לשלטון. השליטה על סעיפי תקציב רבים ומגוונים וכן שליטה על חברות ועמותות עירוניות מאפשרת הזרמת כספים תחת כותרות שונות למקורבים וגם לנושים פרטיים:
ראש-עירית צפת, עודד המאירי היה חייב אישית כסף לקבלן מאיר ביטון שהטיל עיקול על נכסים של ראש-העיר (עוד טרם היבחרו לראשות העיר). הקבלן פעל נמרצות למען היבחרו של המאירי לראשות העיר. לימים, אישרה העירייה הזרמה של 5.1 מיליון ₪ לקבלן המאושר – מעל ומעבר לסכום שהגיע לו במסגרת עבודה שביצע עבור העירייה. בפרקליטות לומדים את החומר... (שחר גינוסר, ידיעות אחרונות 12/11/04).
מועצת חוף השרון (גליל-ים, שפיים) אישרה פרויקט מסחרי לחברת נדל"ן שחרגה ובנתה אלפי מטרים ללא היתר. בנו ובתו של ראש-המועצה עובדים כעורכי דין במשרד שמטפל בלעדית בכל חוזי ההשכרה והמכירה בפרויקט.
אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים לשעבר, שכר את עו"ד יגאל ארנון, באופן פרטי כדי לייצגו באישום פלילי הקשור למערכת הבחירות של הליכוד. במקביל יזמה ימק"א פרויקט נדל"ן בירושלים בו נדרשה לשלם לעירייה 26 מיליון דולר היטל השבחה. לגמרי במקרה, שכרה ימק"א את משרד עו"ד יגאל ארנון לניהול מו"מ עם עיריית ירושלים על הקטנת ההיטל. מי ניהל את המו"מ מטעם העירייה? – ראש-העיר אישית. "הערעור" הצליח והוחלט שימק"א תשלם רק 3 מיליון דולר ואת השאר ב"תועלת כלכלית" לתושבי העיר, כגון הזכות להשאיל ספרים בספריית ימק"א... בתשלום...
למועמד לראשות עירית לוד (1998), בני רגב, לא היו מקורות למימון מערכת הבחירות. במטה רגב היו זקוקים לכסף. הקבלן אפל, מתוך ידידות אישית מופלאה, מימן את מערכת הבחירות והזרים לרגב כ- 1.4 מיליון ₪. רגב נבחר לראשות העיר. מסתבר שאפל, לגמרי במקרה, בנה בלוד פרויקט נדל"ן ענק ורכש זכויות בנייה בכ- 100 מיליון ₪...
לראש עיריית ראשון לציון, מאיר ניצן, היה מנהל מטה בחירות מוכשר. מנהל כה מוכשר צריך לתגמל... ממנים אותו למנהל התזמורת העירונית ומזרימים לו עשרות אלפי דולרים תוך הטעיית מוסדות העירייה.
ברית ערים תאומות: ברית בין עסקנים פוליטיים בשתי הערים שמאפשרת להם לנסוע לטיולים בחו"ל על חשבון תושבי העיר האחרת... אתם תבקרו אצלנו, על חשבוננו. אנחנו ניסע לבקר אצלכם, על חשבונכם... |
בפרשת הזרמת כסף על ידי ראש עיריית צפת לקבלן פרטי, לו היה חייב כסף אישית – סרבו השופטים לדון והסתפקו בהחזרת הנושא לעירייה ל"החלטה נוספת"... ללא נוכחות ראש-העיר... בתלונה נוספת שהוגשה... לומדים עדיין את החומר בפרקליטות...
בפרשת בז'רנו, ראש מועצת חוף השרון, עמד משרד הפנים לפתוח בהליכים משפטיים נגד חברת הנדל"ן, אבל טוהר המידות של ראש-המועצה כלל לא הועלה... המשטרה סירבה לגעת בתסבוכת למרות פניית תושבים בכתב וצרוף מסמכים.
בפרשת ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, הוגשה תלונה על ידי התנועה לאיכות השלטון בעניין "יזם שיוצג על ידי עורך דין, שבאותו זמן ייצג את ראש-העיר בהליך פרטי". למבקר מדינה לקח שלוש שנים לבדוק. בית המשפט טחן את העניין שלוש שנים נוספות ולבסוף נקבע ש"היו פגמים קשים", אבל מאוחר לבטל את ההסכם...
בפרשת אפל-ראש עיריית לוד – לא הוגש אישום נגד ראש-העיר... שטוען שלא התעסק כלל בכספים... (עדכון: במאי 2006 נעצר בני רגב יחד עם 2 בניו. גם אחיו נעצר. החבר'ה שוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים. במאי 2007 הועבר התיק לפרקליטות לגיבוש כתב אישום). ב- 2010 הורשע "נבחר הציבור" ונדון לשנה וחצי מאסר. רגב שוחרר ב-2013 לאחר ניכוי שליש על התנהגות טובה.
ואילו ראש עיריית ראשון לציון, למרות שהורשע במרמה ונדון למאסר על תנאי... עדיין מכהן בתפקידו...
"...הסיפור... הוא אפילו לא קצה קצהו של קרחון העבריינות ברשויות המקומיות. הקרחון הזה אימתני בהרבה מכפי שניתן לחשוב, והוא מסתיר מתחתיו קשרי הון ושלטון פליליים ומסועפים, מערכת משומנת של תן וקח בין קבלנים לנבחרים, חדירת אנשי אגרוף לרשויות בדומה לחדירת גורמים עבריינים לבית המחוקקים, שוד קרקעות ענק ומערכת אכיפת חוק שאינה קיימת למעשה... בקיצור צחנה נוראה... מאיימת על קיום המדינה... מסכנת אותה מכל האויבים שמסביב...
...סיפור העמקת נגע השחיתות ברשויות המקומיות לא התחיל... ברפיון ידיו של מני מזוז [היועץ המשפטי לממשלה]. גם לא של קודמו... הוא מתחיל בבית המשפט העליון, שם הורידו השופטים את רף הדרישות בתיקי השחיתות השלטונית...
...הם הכירו בכך ששרים, חברי כנסת, ראשי עיריות ועובדי ציבור שסרחו, לא הבינו פשוט מה הם עושים. הם אותתו לנבחרי ציבור חשודים ולנאשמים מפורסמים שקו ההגנה הזה של אני מטומטם, אני כסיל גמור, אני לא יודע מה קרה לי, או לא הפנמתי – סביר ומתקבל על הדעת...
...השחיתות הזו הפכה לנורמה, השירותים הציבוריים קרסו ברשויות המקומיות, המשטרה איבדה את החשק להילחם במיוחסים ובבעלי הקשרים..." (מרדכי גילת, ידיעות אחרונות 12/11/04).
משרד הפנים מפרסם דו"ח תקופתי על התנהלותן של הרשויות המקומיות. הדו"ח לשנת 2003 חושף כמובן שחיתות ידועה כדוגמת התחמקות מתשלום ארנונה על ידי נבחרי ציבור ועובדי עירייה. בנוסף, חושף הדו"ח גילויים על התקשרויות "לא תקינות" עם קבלנים ונותני שירותים ו"ניהול לא תקין" של נכסים שבבעלות הרשויות.
נראה לכאורה שבכירי הרשויות המקומיות הם בסך הכול מנהלים שלומיאלים שפשוט שוכחים לפרסם מכרזים, או אולי "ישראלים מבורדקים" שנפשם קצה מנוהלים ביורוקרטים מייגעים, או פשוט מנהלים גרועים.
להלן תמונה חלקית של ה"ניהול הבלתי תקין":
ב- 44 רשויות נמצאו מקרים של התקשרות עם קבלנים ללא חוזה. [עובדים על מילה ולחיצת יד...]
ב- 130 רשויות נמצאו ליקויים שונים במבנה ההתקשרות עם מבצעי העבודות. [לא עושים עניין אם הקבלן מאחר או אינו מספק את מלוא העבודה, או מזייף בביצוע...]
ב- 71 רשויות נמצאו מקרים בהם הסכמי התקשרות נחתמו ללא בחינה מוקדמת של היועצים המשפטיים... [סתם שכחו בגלל דחיפות העבודה...]
ב- 131 רשויות לא ניהלו כנדרש פנקס זכויות במקרקעין... [בכירי העירייה "זוכרים בראש" את כל נכסי העירייה...]
ב- 66 רשויות הושכרו נכסים שבבעלות הרשות ללא הסכמים, או הסכמים שתוקפם פג.
ב- 19 רשויות לא חויבו השוכרים בהוצאות כמתחייב מהסכמי השכירות כגון חשמל, מים וכדומה... [בעלי-בית טובי לב...]
ב- 53 רשויות הקצו קרקעות ומבנים ללא תמורה, או בתמורה סמלית. [שוב, בעלי-בית נדיבים...]
מה שתמיד חסר בדוחות הביקורת הוא נספח המפרט את רשימת הנכסים, שמות השוכרים, שמות הקבלנים ופרטי ההתקשרויות... רק תמימים יאמינו לגרסת ה"ניהול הלקוי". ה"ליקויים" הם פשוט שחיתות לשמה – כלים לחיזוק מעמדם הפוליטי של הנבחרים ולתשלום תמורה כספית למעגלי התמיכה של פוליטיקאים ועסקנים. חלק בלתי נפרד משיטת הדמוקרטיה בשלטון המקומי.
שיטת המימון – שם הקוד המוסכם הוא "המשבר הפיננסי ברשויות". כל ראש-עיר יודע שלבסוף הממשלה היא שתכסה את הגרעון. גם הבנקים יודעים ולכן הם ממשיכים להזרים הלוואות. ככל שראשי הערים יסתבכו בהלוואות, וכך יעשו כולם, "המשבר" יהיה לנחלת הכלל. צרת הרבים תאלץ את הממשלה להטיל מיסים על כל הציבור. באופן זה ראש-העיר הוא "האיש הטוב": התשלום לא יוטל ישירות על בוחריו, משלמי הארנונה. כדברי ראש עירית תל-אביב לשעבר, שלמה להט:
"...אני מכהן בתפקידי כדי לבנות את תל-אביב ולא כדי לשמור על תקציבים..."
(אילן שחורי, הארץ 12/10/83).
חיכוך יתר מול האזרח – רישיון-בניה, רישיון-עסק, היטל-השבחה, מס-שלטים, שירותי דת, תמיכות בתרבות, תמיכות בספורט, רווחה, חינוך ועוד. כר נרחב לאינספור אפשרויות שוחד, העדפה, פרוטקציה ושתדלנות.
העדר בלמים ואיזונים – ככל שמנגנון העירייה יתפח ויועסקו בו יותר תושבים, ככל שירבו האזרחים הפטורים מארנונה או שפשוט אינם משלמים, ככל שירבו במתן היתרים חריגים ועצימת עין, ככל שיצליח לסחוט יותר כסף ממשלתי לחלוקה לגופים מקורבים – כן יגדלו סיכויי ראש-העיר להיבחר מחדש. מדוע שראש-עיר יגבה חובות ארנונה וירגיז את ציבור בוחריו? הממשלה היא זו שתכסה לבסוף את הגירעון ולא ציבור בוחריו של ראש-העיר.
"הסדר הבראה" – מירשם להמשך המחלה
כאשר רשות מקומית מגיעה לסוף הדרך הפיננסית ואפילו הבנקים מסרבים להמשיך בחגיגה, מסכימים הצדדים על "הסדר הבראה". המרשם לחולה הוא בערך כך: ראש-העיר יתחייב לקיצוץ בהוצאות, הגדלת הכנסות, פטורי עובדים מיותרים ואיזון תקציבי. הממשלה מצידה תמשיך להזרים כסף. זו התרופה, כך אמורים להבריא.
ראשי העיר בדרך כלל חותמים ללא בעיה... מה אכפת להם לחתום... קודם שהכסף ייכנס ואחר-כך כבר נסתדר... ואכן, הם "מסתדרים". מפלגות מעוניינות להמשיך בהזרמת כסף אל מוקדי התמיכה הפוליטית, הנשענים על מרכזי המפלגות ועל ג'ובים ברשויות המקומיות. ראשי הערים והכפופים להם ממשיכים להעסיק את גדודי העובדים המיותרים המצטברים והולכים.
קיצוץ בהקצבות לקבלנים "משלנו", לספקים-מקורבים, לעמותות שונות ופיטורי מקורבים לצלחת – מרשם להתאבדות פוליטית. אז מי צריך הבראה?
כך נחתמו הסדרי הבראה ב- 1987, 1989, 1992, 1993, ב- 1997 ושוב בשנת 2000 ובשנת 2004 וגם בהמשך. קרוב ל- 500 תוכניות הבראה... אבל אף אחד אינו מבריא... בעיריית ירושלים נחתמו כבר כ- 4 הסכמי הבראה. להלן דוגמאות נוספות לערים שמבריאות כבר זמן רב:
עיריית נהריה– בנתה מרכז תרבות בסכום של 80 מיליון ₪ אשר לפי התכנון המקורי היה צריך לעלות כ- 15 מיליון בלבד. ראש-העיר נסע 17 פעם לחו"ל כדי ללמוד משהו על מרכזי תרבות (יצחק טישלר, גלובס 15/6/04).
עיריית ירושלים– גירעון שוטף של כ- 150 מיליון ₪. משכורתו של ראש-העיר למעלה מ- 46,000 ₪ לחודש. 6 סגניו (כן, שישה סגנים!) מקבלים כל אחד למעלה מ- 40,000 ₪ לחודש.
עיריית אום-אל-פחם– גירעון מצטבר של כ- 38 מיליון ₪ אך העירייה שכחה לגבות 76 אלף ₪ מ- 11 נבחרי ציבור. קבלנים מקבלים עבודות ללא מכרז, עובדי עירייה מקבלים שעות נוספות ללא רישום נוכחות, והוצאות רכב בלי להתניע רכב (דו"ח רואי החשבון 2002).
אופקים– "אין כסף" – עשרות פעולות תקציב בוצעו בחריגה, חוסר התאמה של מיליוני שקלים בין נתוני הגבייה בהנהלת החשבונות מול אותם הנתונים של מחלקת הגבייה (סכום פעוט של 13 מיליוני ₪ נעלם בדרך בין המחלקות), שעות נוספות ללא רישום נוכחות. גם כאן שכחו לגבות ארנונה מ- 5 חברי מועצת העיר ומ-4 חברי המועצה הדתית (דו"ח רואי החשבון 2002).
אור יהודה– נדיבות מפתיעה כלפי יזמים וקבלנים: היטלי השבחה שאינם נגבים, ויתור על ערבויות, העברת כסף לעמותות שלא טרחו להגיש מסמכים נדרשים. וכמובן, חובות ארנונה של מקורבים (דו"ח רואי החשבון 2002).
את המחיר משלמים אזרחי ישראל – השלטון המקומי (כמו יתר זרועות המשטר) תורם את חלקו: במקום תוצר לנפש של 50,000 $ אנחנו עם תוצר של כ- 30,000 $ לנפש, קרוב לתחתית הליגה של מדינות המערב.
גבולות הערים והמושבות הוותיקות נקבעו בעבר הרחוק על בסיס האדמות שנרכשו על ידי מייסדיהן. לימים סופחו אליהן שטחים פנויים ביניהן כדי שלא ליצור שטחים ללא שלטון מוניציפאלי.
מנגד, יש כ- 1000 יישובים המאוגדים בכ- 50 מועצות אזוריות שהגבולות ביניהן נקבעו בשנות החמישים על ידי ממשלות ישראל הראשונות. כאן כבר לא היה תהליך טבעי, אלא בעיקר החלטות פוליטיות שהושפעו מלחצים פוליטיים ועסקיים.
באזור ים-המלח, חולש מספר זעיר של תושבים על שטחים נרחבים הכוללים בתי-מלון ותעשייה, לעומת שטחים מצומצמים העומדים לרשות דימונה וירוחם על עשרות אלפי תושביהן. החלוקה הגיאוגרפית למועצות אזוריות הושפעה מלחצים ושיקולים של שימור השלטון בראשות המועצה בידי אנשי שלומנו. כך בודדו עצמם יישובים ותיקים מיישובי עולים חדשים, אם עלה חשש שהעולים יהוו את הרוב. יישובים אשכנזים ותיקים בודדו עצמם מעולי ארצות המזרח. גבולות מועצות אזוריות אחרות הושפעו מהרקע האידיאולוגי של היישובים – מי ישלוט במועצה – הקומוניסטים של השומר-הצעיר או הסוציאליסטים המתונים של מפא"י ואחדות העבודה. כך קמו בנגב הצפוני לפחות 4 מועצות אזוריות שונות, שמספר התושבים בכל אחת מהן, נופל בהרבה ממספר התושבים ברחוב אבן גבירול בתל אביב... מועצות אלה שחולשות על שטחים רחבים בודדו עצמן מהעיירות שהוקמו עבור עולי צפון-אפריקה הנמצאות בתחומן. הנימוק הרעוע הרשמי היה "העיסוק בחקלאות של התושבים הוותיקים".
כיום פחות מ- 15 אחוזים מהאוכלוסייה במועצות האזוריות עוסקים בחקלאות. גם "העוסקים בחקלאות" כבר לא ממש נוהגים בטרקטור ואוחזים בטורייה [מעדר] – זה תפקידם של התאילנדים... הקיבוצניקים מקימים מרכזי קניות משגשגים ורושמים בתים בטאבו על שמם. המושבניקים הפכו לולי תרנגולות למחסנים המושכרים לתעשייה ומסחר (בעיקר במרכז הארץ). חלק ניכר מהשטחים הפנויים שבין הערים נעלמו, נוצרו ערים מחוברות ברצף אורבאני. קשה להבחין היכן מסתיימת גבעתיים ומתחילה רמת גן, או חולון וראשון לציון. ההפרדה ההיסטורית הקשיחה והמלאכותית חייבת להשתנות יחד עם הבזבוז והכפילויות שנוצרו. בראשית שנת 2003 ניסה שר האוצר בנימין נתניהו להוביל מהלך של איחוד רשויות מקומיות. מספרן אמור היה להצטמצם בערך בשליש. המהלך טורפד בכנסת. קשה להעביר רפורמה שפוגעת בפרנסה של העסקנים הפוליטיים.
כלי המעורבות המשמעותי ביותר של העירייה בחיי האזרח הוא תחום הבנייה. יישומו של חוק התכנון והבנייה, באמצעות הרשות המקומית, נותן בידי פקידי העירייה כוח לעצב את חזות העיר, להשפיע על מחירי נדל"ן, לאשר או לדחות לאחרית הימים פיתוח ובנייה. פיתוח מקרקעין הוא, בראש ובראשונה, הליך בו משאבי קרקע מקבלים היתר להסבה – מניצול בלתי יעיל לניצול רווחי יותר. הליך השבחה זה (או הקפאה במקרה של חוקי שימור) משקף כיום, במקרים רבים, את כוחן של קבוצות מאורגנות פוליטית או של בעלי הון בעלי השפעה. תכנית-בניין-העיר משפיעה ישירות על שוויים של נכסים ויוצרת קבוצות לחץ אינטרסנטיות המקשות על שינויים בתוכנית.
כך הופך תהליך התפתחות העיר לנושא פוליטי וכר לשחיתות. התפתחות העיר אינה נתונה רק לשיקולים אינטרסנטים אלא גם לגחמות אקראיות של אידיאולוגיות אופנתיות: מלחמת חורמה ברכב הפרטי, התנגדויות לבנייה לגובה, אידיאולגיות המתנגדות לקידמה ומודרניזציה מול שימור העבר ועוד. כולם טוענים למדיניות ל"טובת האזרח", אך מתנגדים בכל תוקף ליישום מערכת שתשקף אובייקטיבית את רצונם והעדפותיהם של אלפי האזרחים באמצעות מנגנון השוק.
הנושא, כולל מערכת חלופית המבוססת על מינימום של מעורבות הרשויות בהליך התכנון והבניה, מפורטים בפרק קרקעות ובנייה ולכן לא נרחיב כאן.
מיטב משאבי העירייה מופנה ליישום, פיקוח והתדיינות יום-יומית בתוכניות בניין עיר – טלאים של תוכניות שאושרו לאורך עשרות שנים – פלונטר נצחי שממון רב מושקע במאמצים להתמצא בו, לפרש אותו ולהשפיע עליו. התעסקות יום-יומית עם מאות איסורים ואלפי בקשות לחריגה מאותם איסורים.
כאשר העירייה אוסרת לדוגמה על בניית דירות זעירות, למרות שיש להן ביקוש בשוק, היא גורמת לעלייה מלאכותית במחירן. מאות בעלי דירות גדולות, שחילקו את דירתם הגדולה למספר דירות קטנות, הופכים לעבריינים. משכורות מיותרות משולמות לפקחים שרושמים דוחות מיותרים ומעסיקים עורכי דין ובתי משפט בענייני סרק. התב"ע מעשירה בדרך כלל בעלי דירות קיימים באזורי ביקוש ופוגעת בעיקר בצעירים או בחסרי דיור באמצעות הרחקת דירה מהישג ידם, בין אם בשכירות או ברכישה.
אחד החסרונות, הפחות מדוברים, של התכנון המרכזי הוא הפגיעה בחזות העיר והשתלטות הכיעור על הנוף העירוני. נביט סביבנו בערי-ישראל – הכיעור השולט והאיכות המתפוררת נוצרו במשך עשרות שנים של תכנון ופיקוח הדוק של מהנדסי העיר השונים, קודמיהם ויורשיהם... יתר על כן, החוק והגבלותיו מנציחים את הכיעור... ויוצרים עיוותים שקשה לתקנם. התכנון המרכזי אינו האשם הבלעדי לכיעור, אך אחד מתפקידיו המוצהרים הוא אסטטיקה והרמוניה של ערים. המציאות מוכיחה שגודל המשימה חורג מהיכולת של גוף ממשלתי.
דווקא כיום נמצאות ערים רבות במצב מעשי של "פשיטת רגל" ונושאות על גבן הררי חובות ללא יכולת פירעון. פשיטת הרגל כיום נובעת מהעסקת מנגנונים מנופחים ויקרים, בזבוז, שחיתות, ועיסוקים מיותרים.
"פשיטת רגל" של עיר משמעותה שלעירייה אין די הכנסות כדי לממן את שירותים ציבוריים כגון תאורת רחובות, ניקיון שטחי ציבור, שכר המנגנון הציבורי. כדי שעיר תדרדר למצב כזה בעידן של עיריות "רזות" ותשלומי ארנונה נמוכים, צריכים רוב גדול של התושבים עצמם להיות במצב אישי של פשיטת רגל. כלומר, אי אפשר יהיה, אובייקטיבית, לעקל מרכושם או מהכנסותיהם השוטפות את חובותיהם לעירייה בגין ארנונה.
אפילו ברמת של רמת אבטלה בלתי-נתפשת של 25% (שמעולם לא הייתה), צריך לזכור שיתר שלושת הרבעים של התושבים כן מסוגלים לשלם ארנונה. ראש עיר שיסיים שנת תקציב בגירעון יראו אותו כמתפטר ויוכרזו בחירות מוקדמות. בבחירות הבאות ייבחר מועמד מוצלח ממנו. התדרדרות השירותים העירוניים תעודד עזיבה ויפַּגע ערך הנדל"ן המקומי. במצב זה יגבר הלחץ על ראש העיר לייעל עוד יותר את ניהול העיר להקטנת ההוצאות השוטפות.
ישראל היא מדינה זעירה בשטחה. אין בישראל מקום "נידח" ומבודד ולכן חוק הכלים השלובים בכלכלה פועל בה היטב, כלומר – השפעה כלכלית הדדית של אזורים גיאוגרפים סמוכים. הסיכון (שגם הוא לא נורא...) שעיר תינטש על ידי תושביה ותהפוך לעיירת רפאים כדוגמת יישובים נידחים בארצות הברית, לדוגמה, לא קיים.
נניח ש"הגרוע מכל" קרה – העיירה ננטשה על ידי תושביה. אז מה? קרוב לוודאי שמעולם לא הייתה הצדקה לעיר במיקום זה. אם לאף אחד לא כדאי לגור במקום מסוים – נקודת היישוב מיותרת, אין הצדקה לקיים יישוב מיותר על חשבון כלל משלמי המיסים.
חלק קטן מאד, אם בכלל. את שנת 2002 סיימו רק 79 רשויות (מתוך כ- 260) באיזון או בעודף תקציבי. לא רע לכאורה. הבלוף נחשף כאשר מגלים שלרשות ראש העיר עומדת שיטת דיווח חשבונאית ייחודית: כאשר עירייה נוטלת הלוואה, רושמים אותה בתקציב כ"הכנסה" – והרי לנו סוד "האיזון התקציבי"...
עיריית הוד השרון סיימה את 2002 עם עודף תקציבי של 3.1 מיליון ₪, אך גוררת על גבה עומס מִלוות של יותר מ- 150 מיליון שקל... כך גם אשקלון, חולון ועוד. ראש עיר יכול לקחת הלוואה בסוף שנה... ולהציג איזון... מנהל כספים בחברה פרטית היה מפוטר מייד על תרגיל כזה.
משרד הפנים אכן מכביד על ראשי הערים בביורוקרטיה מייגעת. מפקח – לא! על כך מעיד שר הפנים אברהם פורז בראיון לגלובס (ספיר פרץ, 14/11/04).
"...למשרד הפנים אין את הכלים להתמודד עם שחיתות בשלטון המקומי ואין זה מתפקידו... משרד הפנים איננו תחליף למשטרה..."
"תוכנית הבראה" נועדה לאפשר את המשך החגיגה תמורת חתימה כלשהי של ראש העיר על נייר שאינו מעניין אותו בדרך כלל. בינתיים שר הפנים יגמור את הקדנציה או יעבור לג'וב הבא. כדברי ראש עירית תל אביב לשעבר, שלמה להט: "...חתמתי משום שהייתי זקוק לכסף..." (אילן שחורי, הארץ 12/10/1983).
חברי המועצה מייצגים בדרך כלל את עצמם ולכל היותר את מעגל העסקנים שדחף אותם לראש הרשימה. הם חייבים תודה ותמורה לעסקנים ולמקורביהם ולא לציבור, ואכן כך הם נוהגים. מרבית זמנם מוקדש לעניינים יום-יומיים הנובעים ממעורבות היתר של העירייה ולעיתים נדירות עליהם להכריע בנושאים אידיאולוגים עקרוניים שבשמם נבחרו על ידי ציבור הבוחרים. סיבה טובה נוספת לצמצום תפקידי העירייה ומעורבותה בחיי התושב.
דרישות הצרכנים, רוכשי הדירות ושוכרי המשרדים יכתיבו את המרווח האופטימלי בין בניינים ולא פקידי עירייה. קבלן שיבנה בית דירות עד לגבול המגרש, ללא מרווח, מסתכן שבעלי המגרש השכן יבנו כך גם הם – ייווצר קיר משותף. רוכשי הדירות יהיו ערים לחיסרון זה גם הם; הקבלן יתקשה במכירת הדירות, או שמחירן יישקף חיסרון זה. קבלן שיירצה להבטיח את עצמו ואת רוכשי הדירות יצטרך לבנות במרחק מתאים מגבול המגרש, או לרכוש מספר מגרשים ולאחדם. בעידן החדש לא תהיה מגבלה על בנייה לגובה והקבלן יוכל לפצות עצמו על הנסיגה מגבול המגרש בבנייה לגובה.
למרות זאת, ברוב הערים הגדולות בעולם יש אזורים נרחבים במרכזי הערים, וביניהם יוקרתיים ביותר, בהם הבתים צמודים זה לזה. (ראה הרחבה בגוף הפרק).
מי שמשוכנע ששירות של פקידי עירייה עדיף על שירות של חברה פרטית – שיקום! בהסכם ההפרטה ושכירת השירותים מהחברה המופרטת, תגדיר העירייה לראשונה מדדי ביצוע נדרשים כגון זמני תגובה לטיפול בתקלות ורמת שירות נדרשת. דרישות ששום ראש עיר לא היה מעז לדרוש מעובדי עירייה...
יכולת אכיפת דרישות על חברה פרטית, שגם מפקידה ערבויות מתאימות, עולה לאין-שיעור לעומת המרוּת שניתן להטיל על עובדי ציבור המוגנים על ידי וועדי עובדים וקביעות בעבודה...
המציאות המשתקפת בהתנהלות הכספית של הרשויות המקומיות מוכיחה שעירייה היא לרוב חבית ללא תחתית. על רקע של "מצוקה תקציבית" נפגעים איכות השירות ולא משכורות הבכירים...
עדיין לא נולד היזם, הקבלן או איש העסקים שיבנה בית, תוך ידיעה מראש שלא יוכל למכור אותו ברווח סביר או להשכיר אותו בשכר דירה נאות. כמובן, יתכנו מקרים של טעויות בשיקול הדעת, או בתחשיב העסקי, אך בוודאי לא כוונת התאבדות כלכלית מראש וביודעין (לזה מסוגלים רק פוליטיקאים שלא מסכנים את ארנקם).
מכאן לא קשה להסיק, שלכל דירה שנבנית צריך קונה או דייר-שוכר. אם בתקופה מסוימת נוצר עודף או מחסור בדירות, המחירים יעלו או ירדו בהתאם, עד שהעודף יתחסל או המחסור יסופק. לכן, מספר הדירות החדשות הנבנות נגזר מריבוי האוכלוסייה – כל עוד האוכלוסייה מתרבה – יגדל מספר הדירות. פשוט. אין פקיד או חוק שיכולים לשלוט בתהליך.
השאלה מה יעלה בגורל השטחים החקלאיים אם יבוטלו מגבלות השימוש בקרקעות אינה שונה מהשאלה מה יעלה בגורל הסנדלרים אם מחירי הנעליים ירדו... דיון מפורט בנושא החקלאות ניתן לקרוא בפרק המתאים באתר זה. בעלי הקרקע יחליטו על השימוש הכדאי ביותר: במקום שכדאי לבנות – יבנו, ואם כדאי לגדל אבטיחים – יגדלו אבטיחים...
בעידן החדש לא יהיה מחסור בקרקעות לבנייה, הליכי האישור והבנייה יהיו קצרים וזולים לאין שיעור מאשר כיום. לא יהיה צורך "להפשיר" קרקע חקלאית - הכול הרי כבר יהיה "מופשר"...
בשטחים נרחבים לא יהיה כדאי לבנות למרות שלא תהיה מניעה לכך... פשוט בגלל שיש גבול לביקוש. פתאום יסתבר, שלא על כל מגרש כדאי לבנות רק בגלל שמותר לבנות... כפי שכיום לא כל אחד פותח חנות נעליים למרות שאין מניעה חוקית לכך... רק במשטר הנוכחי, בו נוצר מחסור מלאכותי בקרקעות (בגלל "מגילת האיסורים") כל חקלאי שמצליח במשימה הבלתי אפשרית של הפשרת קרקע חקלאית – כאילו וזכה בהגרלת הלוטו...
זעקות השבר של ארגונים אידיאליסטים ויחידים, בדבר "כיסוי המדינה בבטון", הצורך ב"בלימת הקבלנים" ו"כרישי הנדל"ן" נובעות, במקרה הטוב, מחוסר מחשבה מעמיקה.
כמה דירות יבנו? התשובה – כמה שצריך. כמה בנייני משרדים ירקיעו שחקים? וכמה מפעלי תעשייה יוקמו? – בדיוק כמספר הנדרש להעלאת רמת החיים במדינה חופשית. האם רוב המדינה תכוסה ב"שמלת בטון ומלט" כדברי השיר הידוע? יתכן שכן – אם יתגוררו כאן 40 מיליון או 60 מליון תושבים... אבל אז זו תהיה בחירתם והעדפתם של יושבי הארץ. את תהליך הבניה אי אפשר לעצור כי משפחות זקוקות לקורת גג. כל החוקים המגבילים, האיסורים והתהליכים השוחקים – אחת תוצאתם – התייקרות המגורים לאזרח – והכול כמובן בשם "טובת הציבור"...
לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תמנה מדינת ישראל כ- 9 מליון תושבים בשנת 2025, ולפי אותו יחס כ- 13 מליון בשנת 2045. כלומר, בעוד כ- 40 שנה יתווספו כ- 7 מליון תושבים חדשים. הווה אומר כ- 2.2 מליון בתי אב נוספים (כ- 3.2 נפשות בממוצע לבית אב).
כדי להזים את תרחישי האימה, הבה נבחן תרחיש דמיוני... נניח שרמת החיים תזנק בעידן החדש וכל התושבים הנוספים... ירצו להתגורר בבית פרטי עם גינה... כ- 2.2 מליון וילות נוספות...
נקצה לכל וילה בממוצע מגרש של 330 מ"ר נטו. כל שטחי הוילות ישתרעו גם יחד על כ- 670 אלף דונם. אבל, בנוסף לוילות צריך גם שטחי ציבור. הבה נהיה נדיבים, נפתח מרחבים וריאות ירוקות ונקצה לצורכי ציבור שטח הגדול פי אחד וחצי משטח הוילות... כעת דרושים לנו 1.7 מליון דונם, שהם כ- 1700 קמ"ר כדי לקבל שכונת וילות ענקית טובלת בירוק כולל כבישים ומבני ציבור. ובאופן ציורי יותר – זו משבצת קרקע של כ- 40 ק"מ על 40 ק"מ (בערך כמרחק בין יפו לנתניה).
מדהים! במקרה הגרוע – נדרש רק חלק זעיר בלבד ממדינת ישראל כדי לספק את כל צורכי הבניה למגורים, למשך 40 השנים הקרובות, אם אכן יהיה גידול כה רב באוכלוסייה, ואם כולם יגורו בוילות... ואף משפחה חדשה לא תגור בבית משותף בעיר... אבל במציאות, עם הגידול ברמת החיים, קטן הריבוי הטבעי, ומברה"מ עלו כבר מליון העולים... ובמדינה חופשית גם בונים לגובה רב במרכזי הערים... כך שאין כל איום על אובדן "ריאות ירוקות" ואין צורך להפחיד את הציבור...
עכשיו, נערוך "תרגיל" הפוך – הבה נניח שכל תוספת הבניה עד 2040 תתרכז בערים בלבד – אך ורק בבניה גבוהה, אפילו לא וילה אחת:
כדי לא להישמע דמיוניים, ניקח לדוגמה מודל של שכונה חדשה "גלילות דרום" שאמורה להבנות בשטח שבין תל-אביב לרמת השרון (התכנון של האדריכל פרופ' אדם מזור – תוכנית שאושרה בועדות המקומיות, 2001): 14,000 דירות יוקרה, כולל פארק מרכזי עם נחל מלאכותי שיזרום לאגם מלאכותי גדול שישמש לדיג ושיט. שדרה עד לטיילת, אולם מופעים, מרכזים מסחריים, קריית חינוך (יסודי + תיכוני), אזור תעסוקה, קריית מדע והיי טק, ורכבת פרברים. כ- 60% מהמרחב מיועד לשטחי ציבור. מגדלי המגורים בני 8 עד 28 קומות. השכונה בת 14,000 הדירות תיבנה על 1600 דונם. לפי יחס זה, כדי לספק את כל צורכי המגורים בישראל(עד שנת 2040 ידרשו כאמור כ-2.2 מליון דירות נוספות) – אם נרצה שכל הדירות מהיום והלאה תבננה בשכונות מפוארות ומודרניות כגון זו, נזדקק ל- 250,000 דונם, כלומר 250 קמ"ר. זו משבצת קרקע של 16 ק"מ על 16 ק"מ – פחות מהמרחק בין ראשון לציון לתל-אביב !
אין כל הבדל בין הלוואה שראש עיר נוטל בבנק לבין הלוואה בשם "אגרות-חוב" שראש העיר לוקח מציבור אזרחים או קרן פנסיה. בשני המקרים ההלוואה נועדה לשחרר את ראש העיר מכאב ראש מימוני נוכחיולדחות את הבעיה למועד רחוק. ביום הפירעון – המיגרנה תהיה של ראש עיר אחר, בעוד 20 שנה. הבנק המלווה, כמוהו כקרן הפנסיה שרוכשת את אגרות החוב של עיריית לוד, מאמינים, שלבסוף הממשלה היא שתישא בעול הפירעון.
נדירים הפרויקטים מניבי ההכנסות שעירייה באמת יכולה לשעבד כבטוחה עצמאית לפירעון אגרת חוב. הכוונה לפרויקט בעל אופי כזה שמאפשר את עיקולו מהעירייה והפעלתו באופן עצמאי ביום הרחוק שבו העירייה תפשוט רגל ולא תוכל לפרוע את אגרות החוב. אם קיים פרויקט עירוני-כלכלי כזה, הרי שמלכתחילה צריך היה להפריטו ולהעביר את ביצועו אל השוק הפרטי.
ועדות רבות מונו מאז קום המדינה כדי לחקור ולהמליץ על שינויים שיפתרו את תחלואי השלטון המקומי. ההמלצות היו נקודתיות בלבד. אף אחד לא דן בשינוי תפיסה מוחלט – שינוי כיוון מחשבה. כתב המינוי של הועדה תמיד הביא בחשבון "אילוצים פוליטיים" ואת המסגרת הדמוקרטית הקיימת. אנחנו משוחררים מכך במסגרת אתר זה ויכולים להציע פיתרון אופטימאלי. להלן מספר ועדות "שישבו על המדוכה" (ייתכן שהיו יותר...):
1964 - ועדת ויתקון לבדיקת שיטת המיסוי.
1976 - ועדת קוברסקי לשיפור מימון הרשויות.
1976 - ועדת זנבר לבדיקת היחסים בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי.
1991 - ועדת הרמלך להגדרת חלוקת התפקידים והמימון של הרווחה והחינוך.
- 1992ועדת סוארי לקביעת קריטריונים לחלוקת מענקי איזון.
- 1995ועדת שחר לאיחוד רשויות מקומיות וקריטריונים לאישור רשויות חדשות.
- 2008ועדת שחורי להסדרת תחומי השיפוט.
חלק קטן מההמלצות יושמו, חלק אחר מתכוונים ליישם... שינוי משמעותי לא היה וגם לא יכול להיות במסגרת "האילוצים".
מבנה – מקור הסמכות של הרשות המקומית הם התושבים; אך העירייה לא מקבלת "הוראות" מתושביה אלא מהממשלה בירושלים שלא נבחרה על ידי התושבים לניהול העיר. העירייה היא נציג השלטון המרכזי ונציגת התושבים בעת ובעונה אחת.
מימון – התושבים לא מממנים בלעדית את שירותים המוענקים להם על ידי העירייה – תמיד אפשר להושיט יד אל המדינה או אל הבנקים.
מעורבות יתר – מעורבות יתר של הרשות המקומית בחיי היום-יום של התושבים בעיקר בתחום הבניה ורישוי עסקים.
צרוף גורמים אלה יוצר את רוב הבעיות בשלטון המקומי.
בעידן החדש תקטן מאד תלותו של התושב בעירייה ויצטמצמו מאד תפקידי הרשות המקומית. על רקע זה תתאפשר עצמאות מלאה לרשויות המקומיות והפרדה כמעט מלאה מהשלטון המרכזי במדינה.
ראש העיר לא יזדקק, לדוגמה, לאישור משרדי האוצר לקבלת אשראי בנקאי כי אך ורק תושבי העיר יפרעו את ההלוואות ולא המדינה. המדינה לא תעביר כסף לעיריות; ראש עיר לא יזדקק למשרד הפנים כי יבוטלו המנגנונים הביורוקרטים של מחוזות ולא יהיו תכניות-בניין-עיר שיש להתערב בהן. העירייה לא תהיה כפופה למשרד התחבורה על כל צעד ותמרור. עירייה לא תעסוק בחינוך (ראה פרק חינוך), או רווחה (ראה פרק סעד ורווחה). גם גופים מרכזיים אחרים כגון מרכז השלטון המקומי הופכים למיותרים בתנאים אלה. המרכז הוא גוף ביורוקראטי משותף לרשויות המקומיות. ייעודו – להיות לובי שתדלני של הרשויות המקומיות כלפי הממשלה.
ראש העיר יהיה חופשי לבצע את המדיניות עליה התחייב במערכת הבחירות ולא יאלץ לשלם אתנן פוליטי ולחלק ג'ובים כדי לשרוד. הוא עדיין צריך להיבחר ויזדקק לעזרה ומימון לשם כך, אך בגלל "רזונה" של העירייה בעידן החדש ומיעוט תפקידיה – אפשרויות מתן התמורה לעסקנים תהיינה נדירות. הוא יוכל למנות או לפטר בעלי תפקידים ללא צורך באישור המועצה. ראש עיר שיסיים שנה תקציבית בגירעון, יודח מתפקידו ובחירות מוקדמות יתקיימו תוך 3 חודשים. ראש עיר שהודח לא יוכל להתמודד שנית. בנוסף, ניתן יהיה להדיח ראש עיר באמצע קדנציה רק באמצעות משאל-עם-עירוני.
מועצת העיר בעידן החדש תתפקד בעיקר כמועצת מנהלים שמייצגת את התושבים ומבקרת את ראש העיר. למועצה תהיה גם סמכות להכריז על משאל-עם-עירוני. הפעילות המצומצמת של העירייה בעידן החדש תבטל את הצורך ברוב תפקידי מועצות העיר הנוכחיות. מספר חברי המועצה יעמוד על מחצית (או שליש) ממספרם הנוכחי, אך יוכל להשתנות בהתאם להחלטת משאל-עם-עירוני. כדי להגדיל את מספר חברי המועצה יצטרכו המציעים לעמול קשה כדי לשכנע את הציבור בנחיצות הרחבת המועצה...
מועצה תוכל לבטל החלטות של ראש עיר ברוב מיוחס מאד, אך תוכל ברוב רגיל להעביר נושא להכרעת משאל-עם-עירוני. למועצה תעמוד הזכות ליזום מספר מוגבל של משאלי עם במהלך קדנציה, כך תיזהר שלא "לבזבז" זכות זו על עניינים פעוטי חשיבות.
ראש עיר לא יהיה כפוף למועצה ולא יהיה תלוי בה, אך יחויב בדיווח מפורט למועצה שתוכל לזמן כל נושא תפקיד עירוני לתשאול, שימוע ודיווח בפני המועצה.
החוק יעגן מנגנון של משאלי עם עירוניים. כל עניין כדוגמת הענקת שירותים ציבוריים, פיתוח משמעותי, הוצאה כספית חריגה, איחוד עם רשות מקומית אחרת, או אפילו התפצלות מרשות מקומית והקמת רשות עצמאית – יוכלו לעמוד למשאל עירוני. על קיום משאל יוכלו להחליט ראש העיר, או מועצת העיר, או עצומה חתומה על ידי 10% מתושבי העיר.
רעיון של החלפת מערכת תאורת הרחובות או שדרוג המדרכות בעיר והגדלת מספר מקומות החניה הציבוריים יכולים להיות, לדוגמה, נושא למשאל עירוני. הואיל ובעידן החדש לא יהיה סיוע ממשלתי – עלות הפיתוח תיפול על כתפי התושבים. המחייבים והשוללים את הרעיון ינסו לשכנע את התושבים בצדקתם. כל צד יציג כיצד יושפע חשבון הארנונה מהפרויקט. התושבים יחליטו אם הם מסכימים להעלאת תשלומי הארנונה החודשיים בשיעור של 20 ₪ לחודש למשך 5 שנים... תמורת שדרוג מערכת תאורת הרחובות.
משאל עירוני יתפקד גם כבלם מאזן מול כוחו הרב של ראש העיר בעידן החדש. רוב מיוחס יוכל להדיח ראש עיר מכהן. ראש עיר מושחת לכאורה, יוכל בדרך זו לעמוד למשפט הציבור. קרוב לוודאי שהתושבים לא יאמינו לסיפור שראש העיר קיבל במתנה מ"ידידים טובים" חצי מיליון דולר לחגיגת יום ההולדת. בית משפט יכול, לעומת זאת, למצוא אותו זכאי מהעדר ראיות משפטיות מספקות... ומהוכחה לא מספקת של "היסוד הנפשי" שבעבירה לכאורה...
משאל עם עירוני יוכל להחליט על מינוי חברת ניהול עסקית במקום ראש הרשות המקומית. ייתכן לדוגמה שתושבי רשות מקומית עם מספר תושבים קטן, יעדיפו מינוי חברה מקצועית לניהול מוניציפאלי במקום לשלם משכורות גבוהות לראש המועצה ועובדי המועצה. בדיוק כפי שממנים חברת ניהול לבית משותף במקום ועד הבית. הגוף המבקר והמפקח על חברת הניהול תהיה מועצת העיר או העיירה. ייתכן שישובים כפריים יעדיפו להעסיק חברת ניהול במקום מזכירות המושב.
המפתח לקיצוץ השלטון המקומי טמון בהקטנת תחומי פעילותו ואחריותו. צמצום פעילות העירייה ומעורבותה בחיי היום-יום של האזרח תשאיר בעלי תפקידים רבים ללא תעסוקה. כך יקוצץ המנגנון הביורוקראטי ואתו תשלומי הארנונה הנדרשים כדי לפרנס את צבא הפקידים.
ביטול תכניות-בניין-עיר והחלפתן בתכניות רובע מוסכמות (תר"מ). העברת האחריות לבנייה חדשה לארכיטקטים ולחברות הנדסה פרטיות בגיבוי חברות ביטוח. צמצום תפקיד העירייה לתכנון תשתיות ציבוריות בלבד (כבישים, פארקים, גינון, נתיבי תחבורה וכדומה). הפרטת איסוף האשפה, ומערכת הביוב.
ביטול מעורבות הרשות המקומית במערכת החינוך, הרווחה, דת, תרבות, ספורט ופעילויות פנאי. ביטול מיסוי מיותר כגון היטלי השבחה ומס שלטים. צמצום תפקיד הפיקוח העירוני בעיקר למניעת מטרדים הנובעים מפלישה לרכוש ציבורי (פלישה פיזית כגון רוכלות, או פלישה סביבתית כגון מטרדי רעש, ריח, חסימת שדה ראיה). ביטול הצורך ברישיון עסק והחלפתו בביטוח חובה.
העברת פעילויות עירייה לביצוע קבלנים פרטיים כגון תחזוקת גינון, תאורה, כבישים ומדרכות, ניקיון רחובות והפיכת העירייה לגורם מתאם ומבקר במקום גוף ביצועי. הפרטת חניונים ציבוריים ובריכות שחיה עירוניות. הסבת פעילויות ציבוריות לעמותות כגון תזמורת עירונית, מקהלה, מתנס"ים, מרכזי תרבות וספורט, ספריות. איסור על העברת תרומות מהעירייה לעמותות כלשהן. בעידן החדש רק אדם פרטי או עמותה יהיו רשאים לתרום. ייאסר על גוף שתקציבו ממומן ממיסים לתרום לעמותה כלשהי.
מהפכה זו תצמצם למינימום את המנגנון העירוני ותצריך גביית ארנונה נמוכה מאד, שווה לכל נפש, למימון פעילות העירייה. יחד עם צמצום פעילויות העירייה תפחת רוב השחיתות הנובעת מעצם מעורבותה היתרה של הרשות המקומית בחיי היום יום. יקטן העומס על המשטרה ובתי המשפט.
הדרך המקובלת להקטנת מיסוי היא הכרזה מקבילה על "קיצוץ רוחבי" בכל סעיפי ההוצאות באופן שרירותי. קיצוץ ב"בשר החי"... כך לפחות מכריזים. מייד לאחר הכרזת הקיצוץ "לכל המשרדים" או "לכל המחלקות" מתחיל מסע לחצים על הגורמים המחליטים – משרד האוצר, משרד הפנים, או ראש העיר. הפוליטיקאים, מחזיקי התיקים, בעלי ההשפעה הפוליטית הדומיננטית – יקוצצו פחות, אם בכלל. כך קוצצה התמיכה הממשלתית הישירה בתקציבי העיריות על ידי שר האוצר בנימין נתניהו בשנת 2003/2002 (הפחתת "מענקי האיזון"). הקיצוץ הוחזר בחלקו הגדול לרשויות המקומיות לאחר שחלקן הפסיק לשלם משכורות לעובדים בשנת... 2004.
קשה לקצץ בהוצאות אם לא יוזמים במקביל שינוי דרסטי במבנה הארגוני, במבנה הפוליטי ושינוי סל השירותים העירוניים ואופן מימונם. ישנן חמש דרכים עיקריות לשפר את יעילות המגזר הציבורי:
הפרטת שירותים, כלומר אספקת אותם השירותים על ידי המגזר העסקי שבדרך כלל יעיל יותר מהמגזר הציבורי.
העברת פעילויות לעמותות מתנדבים שלא למטרת רווח.
גביית תשלום עבור שירותים אך ורק מאזרחים שנזקקים לשירות.
ביטול פעילויות שמבוצעות כיום על ידי העיריות.
ייעול – הפעלת השכל היישר ויישום טכניקות ניהול מתקדמות המקובלות במגזר העסקי.
ההצדקה לקיומה של רשות מקומית הוא הצורך של התושבים בסוג של שירותים הכרחיים שהשוק הפרטי אינו מסוגל לספק: שירותים שגם סרבן, שלא משלם עבורם, נהנה מהם. שירות שכל מי שנמצא באזור נהנה ממנו גם אם יסרב לשלם עבורו. כלכלנים מכנים אותם שירותים – "מוצר ציבורי". מספר דוגמאות לשירותים שהם "מוצר ציבורי": שירותי שמירה היקפית על יישוב, הדברת יתושים, מערכת הכבישים בעיר. תאורת רחוב היא מוצר ציבורי אחר – תמיד יהיו אזרחים, סרבני תשלום ארנונה, שייהנו גם הם מהתאורה למרות שלא שילמו עבורה... לא מעשי לחייב בתשלום כל אזרח שיוצא בלילה לרחוב ואי אפשר יהיה למנוע מסרבני התשלום יציאה מהבית לעת ערב, או לשלול מהם בדרך אחרת את הנאתם מתאורת רחוב. לכן, תאורת רחובות היא "מוצר ציבורי" שיסופק לכלל התושבים על ידי העירייה וימומן ממיסי הארנונה. .תאור לידה של שירות ציבורי
"מוצרים ציבוריים" לא ירדו משמים עם לוחות-הברית, אלא יכולים להשתנות באופיים, בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות. דוגמה טובה הוא כביש האגרה מס' 6. פיתוחים טכנולוגים מאפשרים זיהוי מדויק של המשתמשים בכביש וחיובם בתשלום אישי.
ישנם שירותים ציבוריים נוספים שיסופקו על ידי העירייה גם בעידן החדש: תכנון ותחזוקה של כבישים ומדרכות, קביעת הסדרי תנועה (אילו כבישים, לדוגמה יהיו חד-סטריים), גינון ציבורי, ניקיון שטחי ציבור, הסדרי חניה לאורך כבישים ועוד.
ההצדקה העיקרית לקיומה של רשות מקומית היא אספקת שירותים ומוצרים ציבוריים, אכיפת כללי התנהגות ציבורית ומניעת הפרעות הדדיות (כגון אי השלכת אשפה באזור ציבורי). |
מספר השירותים שניתן להגדירם כ"מוצר ציבורי" מצומצם. כיום ניתן להבחין בסל רחב מאד של שירותים שהרשויות המקומיות מספקות או תומכות מתקציבן. החל ממגרשי טניס ובריכות שחיה, דרך שירותי דת ועד לתמיכה במאות עמותות עם מטרות שונות. קשה למצוא הצדקה תיאורטית לאספקת אותם השירותים על ידי הרשות המקומית – שירותים שניתן לזהות במישרין את הנהנים, לחייב אותם בתשלום עבור השירות, ולמנוע מסרבני התשלום את השירות. הסיבה העיקרית להרחבת השירותים היא פוליטית – הבטחה לקבוצות אוכלוסיה שונות שירותי "חינם" כדי לזכות בתמיכתם הפוליטית בבחירות.
אין הצדקה, לדוגמה, שרשות מקומית תספק בידור חינם לחובבי ספורט ותשקיע בהקמת מגרש כדור-רגל, על חשבון כלל משלמי הארנונה. על חובבי הכדור-רגל לשלם ישירות עבור השירות – כרטיס כניסה במחיר שיגלם את עלות ההקמה. בדיוק כפי שבעלי אולם קולנוע לא מעלים בדעתם לקבל אולם במתנה מהעירייה.
התקציב ימומן מהכנסות עצמיות בלבד של הרשות המקומית. לא יהיה סיוע ממשלתי כלשהו, למעט תחזוקה ופיתוח של תשתית התחבורה.
ראש עיר יוכל לקחת הלוואה בנקאית אך ורק לצורך השקעה בפרויקט פיתוח מובהק של "מוצר ציבורי" שיניב תועלת לאורך שנים רבות. שדרוג מערכת תאורת הרחובות, לדוגמה, הוא פרויקט פיתוח. חגיגות יובל ה-100 למושבה אינו פרויקט פיתוח וימומנו מהתקציב הרגיל. ההלוואה תילקח לתקופה המקבילה לאורך חיי הפרויקט. החזר ההלוואה יירשם בפרוט בחשבון הארנונה של כל אזרח. ידע כל תושב שהוא משלם 8 ₪ לחודש במשך 15 שנים על שדרוג מערכת התאורה. האופוזיציה במועצת העיר תתקוף ודאי את ראש העיר על הפרויקט, תציע חלופה זולה יותר ואולי אף תדרוש משאל-עירוני בטרם אישור הפרויקט.
השיטה הנוכחית בה ראש עיר נוטל הלוואה בבנק כדי להיטיב עם תושביו בהווה, או בשנת בחירות, בעוד נטל הפירעון יחול על ראשי עיר בקדנציות הבאות, אינה אלא הלוואת-שוחד פוליטית. השיטה יצרה גלגול מתמיד של הר חובות לשנים הבאות, מתוך ידיעה שלבסוף המדינה תאלץ לספוג את הפירעון.
כל שנת תקציב בעידן החדש תסתיים באיזון או בעודף מסיבה פשוטה: החוק יקבע שסיום שנה בגירעון תקציבי כמוה כהתפטרות ראש העיר והכרזה על בחירות חדשות.
בעידן החדש, עידן העיריות ה"רזות", רק חלק קטן מהשירותים הנוכחיים יוענק על ידי הרשות המקומית. העירייה תטפל, כאמור, בעיקר בשירותים שהם "מוצר ציבורי" מובהק: כבישים, תאורה, גינון, ניקיון, סדר ציבורי ותשתיות אחרות.
המנגנון העירוני יצטמצם בהתאם והמס היחיד שיוטל על התושבים הוא הארנונה. הארנונה תכסה את כל הוצאות העירייה – לא תהיה תמיכה ממשלתית ברשויות המקומיות, למעט הפרשת חלק ממיסי הדלק שהממשלה גובה, לצורך פיתוח ותחזוקת תשתית התחבורה בעיר – כל עיר בהתאם להיקף היחסי של שטח הכבישים שלה. ראוי לחזור ולהדגיש כי תפקידי העירייה בעידן החדש יהיו מצומצמים ביותר יחסית למצב הנוכחי. למעשה, לרוב ההוצאות הנוכחיות לא יהיה זכר בתקציב העירוני בעידן החדש. לפיכך, יידרשו שיעורי ארנונה נמוכים ביותר כדי לאזן את תקציב העירייה. אלפי השקלים שיישארו בכיסי התושבים יוצאו בהתאם לצרכיהם והעדפותיהם: תושב שמעדיף לרכוש כרטיס למשחק כדורגל ישלם את מלוא העלות הריאלית וכך גם יעשה חובב הקונצרטים.
חשבון הארנונה יורכב משלושה חלקים: האחד ישמש לכיסוי ההוצאות השוטפות של העירייה, והחלק השני יציג את כיסוי הוצאות הפיתוח ובחלק השלישי יפורט החזר חובות העבר, של "עידן החושך"... עידן ההלוואות על חשבון הברון, לכאורה...
התושבים יוכלו להיווכח כיצד מצטמצם חשבון הארנונה שלהם במקביל ליישום הרפורמה. כיצד ביטול מחלקות ופעילויות בעירייה מקטין את ההוצאה השוטפת, כיצד פרויקט הביוב החדש שאושר במשאל-העם-העירוני משפיע על הוצאות הפיתוח, ואיך קַטֵן סעיף החובות לבנקים עם מכירת נכסי העירייה. לא נתפלא אם אזרחים ייזמו רעיונות שונים ומקוריים כיצד לסייע לעירייה להקטין את הוצאותיה ולצמצם את חשבון הארנונה הפרטישלהם. חשבון הארנונה יהפוך לכלי ביקורת בידי התושבים על פעילות העירייה.
תקציב הרשויות המקומיות בעידן החדש יעמוד על כ- ⅓ מהיקפו הנוכחי (על פי אומדן זהיר). היקפו המצומצם של התקציב העירוני נובע מביטול רוב העיסוקים הנוכחיים של העירייה ומהפרטת שירותים קיימים.
ארנונה נמוכה קל יותר לגבות, לא יהיו הנחות ופטורים. בסיס משלמי המס יגדל. שיטת חישוב הארנונה כיום מעוותת, אך גם בעידן החדש קשה יהיה להימנע מעיוותים – הכול שאלה של כמות...
גובה תשלום הארנונה אמור לשקף את חלקו היחסי של התושב בניצול ה"מוצרים הציבוריים" שהעירייה מספקת. מי שנזקק יותר למדרכות, כבישים, תאורת רחוב או סדר ציבורי – ישלם ארנונה גבוהה יותר. בחירת המודל לתשלום ארנונה היא משימה קשה שיש בה מידה מסוימת של שרירות. החישוב הנוכחי של גובה הארנונה מתבסס בעיקר על שטח הדירה והאזור בעיר. תשלום הארנונה כיום אינו משקף את היקף השירותים הציבוריים שהתושב מנצל. זוג קשישים שגר בדירה גדולה ומבלה את רוב זמנו בבית, מנצל את התשתית העירונית, פחות מאשר שלושה צעירים שגרים כשותפים בדירה שכורה ו"קורעים" את העיר...
ראוי לשפר את נוסחת חישוב הארנונה ולשלב בה פרמטרים נוספים כגון מספר הנפשות בדירה, קבוצת הערך של הדירה (אומדן לשווי הדירה).
בנוסחת חישוב הארנונה העסקית צריך לשלב פרמטרים כגון קבוצת הערך של הנכס (אומדן לשכר הדירה באזור), או אולי אפילו מספר העובדים המועסקים. בתי עסק מוכרים מוצרים ושירותים גם לתושבי ערים אחרות. תושבי הקריות, שמבקרים לדוגמה בחיפה, צורכים שירותים שמספקת עיריית חיפה: ניקיון, תאורה, תחזוקת רכוש ציבורי וכדומה. אי אפשר לגבות מהם תשלום ישיר. התשלום ייגבה מהם בדרך עקיפה, באמצעות הארנונה שמשלמים בתי העסק בהם מבקרים האורחים מהערים האחרות. יש להניח שמספר העובדים בחנות בגדים, שטח החנות וגובה שכר הדירה משקפים את מספר הלקוחות שמבקרים בחנות וצורכים, בין היתר, שירותים ציבוריים שהעירייה מממנת.
לעומת זאת, יש לזכור שלעירייה כמעט ולא יהיו מקורות הכנסה אחרים – בהעדר מס שלטים, היטל השבחה, אגרות בנייה, תשלומי כופר חניה, כופר מקלט ושאר הרעות החולות.
העירייה מעניקה כיום שירותים רבים, לקבוצות לצרכנים מוגדרות, "חינם" או כמעט חינם. כלומר, את העלויות משלמים כל התושבים דרך מיסוי הארנונה למרות שאינם נזקקים לשירות. העיקרון המנחה הוא לחייב את המשתמשים בשירותים ייחודיים במקום להטיל מיסוי על כלל האזרחים.
אגרת-שירות היא תשלום שמשלם רק האזרח הנזקק לשירות עירוני מסוים. התשלום הישיר עבור השירות יאפשר את הקטנת הארנונה לכלל התושבים. ניתן לזהות לא-מעט שירותים שינתנו על ידי העירייה גם בעידן החדש, למרות שרוב השירותים העירוניים הנוכחיים יבוטלו או יופרטו. לדוגמה: יזם או אזרח שמבקשים ייעוץ לקראת בניית בית חדש – יואילו לשלם אגרת-ייעוץ ולא יטילו את העלות על כלל האזרחים; אזרח המבקש לעיין בתיק בניין בגנזך העירייה לצורך צילום תשריט הדירה – שיואיל לשלם; כבר כיום מעניקות העיריות שירותים תמורת אגרה, לדוגמה: אספקת מים. "מס שלטים" הוא דוגמה הפוכה – העירייה אינה מעניקה לבעל העסק שום שרות שקשור לשלט שלו ולכן המס מיותר.
חיוב כספי עבור ניצול שירותים עירוניים יאפשר לרשות המקומית להעריך עד כמה השירות אכן נחוץ ובאיזו תדירות או רמת שירות להעניק אותו. מנגנון המחירים יאפשר לרשות המקומית להפנות תקציבים לנושאים המבוקשים ביותר.
השירותים העירוניים הניתנים כיום בחינם צריכים לשאת את עצמם כלכלית, ולכסות לפחות את עלותם השוטפת, גם אם ההשקעה הראשונית הייתה מכספי ציבור. חוף ים ציבורי צריך לכסות את עלויות המצילים וניקיון שוטף באמצעות גביית כרטיסי כניסה או מהשכרת זיכיונות לעסקים (השכרת כסאות נוח, השכרת מבנים לקיוסקים, מסעדות או פעילויות אחרות). באופן זה המשתמשים בשירותי החוף, כולל המתרחצים, ישלמו עבור השירות ולא אזרחים שבקושי מגיעים לים. אין סיבה לסבסד תזמורת, או מקהלה עירונית, באמצעות הטלת מס על כלל אזרחי העיר – מי שמעריך ונהנה מתזמורת שישלם (או יתרום). בדיוק כפי שהעירייה אינה מעניקה כרטיסי קולנוע חינם. אין כל הגינות מוסרית בחיוב של זוגות צעירים או זוג קשישים במס, כדי לסבסד קבוצת כדורגל עירונית, או מתנ"ס שילדי השכנים נהנים משירותיו.
כאשר שירות עירוני ניתן בתשלום ויש לו ביקוש, יכול המנהל האחראי להרחיב ולגוון את השירות. לעומת זאת, כאשר השירות "חינם", כל תוכנית הרחבה הופכת לנושא פוליטי, לדיון במועצה ולשאלה על חשבון מי להקצות את התקציב הנוסף.
הדרך להתמודדות עם חובות העתק היא חיסול בשלבים:
מכירת נכסים – מכירת נכסים שבבעלות העירייה כגון מגרשים, אולמות, מתקני ספורט וכדומה. ייתכן שחלק משמעותי של החוב יפרע בדרך זו.
גביית-יתר של ארנונה – כדי להתמודד עם יתרת החוב ייאלצו חלק מהרשויות המקומיות לדחות את הירידה הצפויה בתעריפי הארנונה בעידן החדש ולנצל את עודפי הגבייה, במשך תקופה מסוימת, לחיסול חובות העבר. כאמור, בשובר תשלום הארנונה יופיע הסכום המדויק שכל תושב משלם עבור החזר חובות העבר.
בבעלות הרשויות המקומיות אלפי מבני ציבור, מגרשים ומתקנים. את רובם ניתן למכור למשקיעים פרטיים. חלקם הגדול מנוצל באופן חלקי בלבד. העירייה תשכור מתוך הבניינים את החלקים הדרושים לה (בעידן החדש הדרישה תהיה מתונה...). הכספים שיגויסו, יוחזרו לבנקים לפירעון הר החובות של הרשויות המקומיות.
משקיע שרכש בניין מהעירייה יחויב ברמת תחזוקה שוטפת גבוהה כתנאי להשכרת חלקים ממנו לעירייה וביתר חלקי המבנה יעשה שימוש עסקי. מלבד הסכום החד-פעמי שיגויס, תחסוך העירייה עלויות תחזוקה גבוהות ובלאי גבוה של רכוש ציבורי. בעל-בית פרטי יהיה יעיל לאין-שיעור מרשות מקומית בתחזוקת נדל"ן.
יתרון נוסף בשכירות מבנים במקום בעלות עליהם נובע מחשיפת עלותם האמיתית לציבור – שכר הדירה. כך ניתן יהיה לשקול בקלות את כדאיות הפעילות העירונית המתבצעת במבנה, האם היא אכן נחוצה. גם התכנון התקציבי ותחזית תזרים המזומנים של העירייה תתבהר ותיחשף לביקורת.
זו כפי הנראה הדרך החשובה ביותר לצמצום הוצאות ציבוריות. חברות עסקיות מתחרות יכולות לספק את השירות, כמעט בכל מקרה, במחיר נמוך מהעירייה (עבור היקף שירות זהה) שפועלת כמונופול בלעדי.
לחברה פרטית אין גישה לתקציב אינסופי, או לאשראי בנקאי על חשבון משלם המיסים. עליה להתחרות מול חברות אחרות על כיסו של האזרח. גם אם חברה פרטית זוכה במכרז בלעדי לאספקת שירות באזור מסוים, היא עדיין מאוימת מתחרות פוטנציאלית כאשר יגיע מועד חידוש החוזה. מנהלי החברה חייבים לספק את השירות במחיר תחרותי שישביע את רצון האזרח וגם יותיר די רווח לבעלי המניות. החברה נאלצת באופן תמידי לחפש דרכים להתייעל ולשפר את השירות. תמריץ שאינו קיים ברשות מקומית.
היתרון בהפרטת שירותים עירוניים הוא שכל קבלן וספק-שירותים נאלצים, בכורח התחרות, לפעול ביעילות המקסימלית בתחום בו הם מתמחים. שירות עירוני מסוים יירכש מקבלן שמספק שירות למספר ערים, לדוגמה: שירותי ביוב. ואילו בתחום אחר, יהיו מספר קבלנים באותה עיר שיתחרו ביניהם, לדוגמה: פינוי אשפה. התחרות בשוק תקבע את גודלה האופטימלי של חברת השירות ולא הגבולות השרירותיים של העיר. קבלן פרטי יכול לנצל את "יתרון הגודל" ולספק שירות מוזל למספר רשויות מקומיות – הוא אינו מוגבל לגבולות המוניציפאליים.
להפרטה מספר יתרונות נוספים, מלבד החיסכון הישיר בעלויות (עבור רמת שירות זהה):
ההשקעות בתשתית התחבורה ותחזוקתה ימומנו מהכנסות העירייה מענף התחבורה המקומי – בעיקר מהכנסות חניה, מהשכרת זיכיונות תפעול חניונים בשטחים ציבוריים וקנסות (ב"שטחים ציבוריים" הכוונה לחניונים תת-קרקעיים תחת גינות ציבוריות, שדרות, או אפילו כבישים רחבים). אך מקור המימון העיקרי יהיה העברות הממשלה הנובעות מגביית מיסי הדלק. חלק ניכר ממיסי הדלק שהממשלה תגבה יועבר לרשויות המקומיות על פי חלקן היחסי בשטחי הכבישים במדינה.
בעידן החדש תמומן כמעט כל תשתית התחבורה בישראל ממיסוי על דלק. מס הדלק משקף את השימוש שעושה הנהג בתשתית התחבורה – המס עולה ככל שהנהג גומע יותר קילומטרים.
את הריכוזים העירוניים הגדולים יחצו כאמור כבישי אגרה במנהרות בנוסף לשיפורים בכבישים העיליים. עיקר הבעיה בגושים העירוניים היא בכניסות וביציאות בשעות העומס. קיימות מספר דרכים לפתור עומסים אלה אך בוודאי שלא בשיטת האיסורים הבולשביקית – איסור כניסה למרכז העיר. יוזמי הצעות מסוג זה בטוחים כי להם אישית יינתן, בשעת הצורך, אישור כניסה בתוקף "מעמדם ותפקידם".
התחבורה הפנים-עירונית תופרט. לרשות התושבים יעמדו מספר אמצעי תחבורה מתחרים לכניסה וליציאה מהעיר. ייתכנו כבישי מנהרה חד-כיווניים לפי שעות היום – עד לשעות הצהריים תנוע התנועה לכיוון אחד ואחר הצהריים תשנה התנועה את כיוון הנסיעה במנהרה אל מחוץ לעיר. נהג יוכל להיכנס לכביש מנהרה בפתח תקווה, תמורת אגרה, ולצאת כעבור מספר דקות באזור הסיטי של רמת גן או תל אביב. העומס בכבישים העיליים ירד. מערך רכבות, אוטובוסים, מיניבוסים, מידיבוסים ומוניות בגדלים שונים ירחיב את בסיס התחבורה הציבורית. מחירי הנסיעה ייקבעו על ידי השוק ללא הכתבה ומעורבות ממשלתית. התחרות היא שתפקח על המחירים (ראה פרק תחבורה).
חקיקה חדשה תקל על רשויות מקומיות להקים חניונים במרכזי הערים בכל מקום אפשרי: מתחת גינות ציבוריות, מתחת למגרשי משחקים בבתי הספר ומתחת למתחמי רחובות רחבים. אין סיבה שרחוב מרכזי ורחב כמו אבן גבירול, החוצה את תל אביב, לא יארח מספר חניונים תת קרקעיים, או כביש- מנהרה מהיר. בתל אביב הוקמו בשנים האחרונות מספר קטן של חניונים כאלה. נציין לדוגמה את החניון שמתחת לבית הספר תל נורדאו באזור דיזנגוף-פרישמן ואת החניון שמתחת לרחוב בזל בתל אביב. החקיקה תאפשר לרשויות מקומיות למכור זיכיונות להקמת חניונים למשקיעים פרטיים. לא יהיה פיקוח על מחירי החניה – השוק יקבע את המחיר. מחיר חניה גבוה באזור מסוים יאותת למשקיעים שכדאי להקים באותו אזור חניונים נוספים ומחיר החניה ירד. הרשות המקומית לא תתערב ולא תקבע תקני חניה לבנייני משרדים או לבנייני מגורים. ירצה יזם לבנות לפי תקן של 4 חניות לדירה – שיבנה. ירצה יזם לבנות דירות ללא חניה – זו זכותו אם הוא סבור שיצליח למכור את הדירות. איסור על כניסה לעיר, או צמצום תקני חניה בבנייני משרדים דומים לרעיון – להרוג את החולה כדי לחסל את המחלה...
בעידן החדש יחליט כל אחד כיצד להגיע אל מרכז העיר בהתאם לשיקוליו והעדפותיו – יעמדו לרשותו חלופות מתחרות ובמחירים שונים. למרות הגידול העצום הצפוי במספר המכוניות (פי שלושה ויותר מאשר כיום) יקטנו הצפיפות והעומס במרכזי הערים. נהג בתל אביב ש"מבלה" כיום כ-20 דקות ב"סיבובים" כדי לחפש חניה ויוצר תנועה וזיהום מיותרים, יגיע בעידן החדש אל החניון הסמוך, דקות ספורות לאחר יציאתו מכביש המנהרה.
הרשות המקומית לא תתערב בתחום החינוך. בתי הספר יועברו לעמותות הורים או יהיו בבעלות פרטית. החינוך ימומן ממקורות ממשלתיים ופרטיים (ראה פירוט בפרק החינוך). מחלקת החינוך העירונית תיסגר.
העירייה לא תעסוק ברווחה. שירותים לאזרחים במצוקה יסופקו על ידי עמותות ובתנאים מסוימים בסיוע ממשלתי (ראה פירוט בפרק הרווחה). מחלקת הרווחה העירונית תיסגר.
רשות מקומית לא תעסוק בנושאי דת כלשהם. עיריות וארשה או קזבלנקה לא עסקו בשירותי דת ליהודים. למרות זאת, ארגנו היהודים חיי דת וקהילה לתפארת והעמידו דורות של תלמידי חכמים, רבנים וגדולי תורה שקבריהם היו למוקדי עליה לרגל עד היום. בתי כנסת, מקוואות, כנסיות או מסגדים וכל מוסדות הדת האחרים יאורגנו כעמותות וימומנו על ידי קהל המאמינים ונדבנים.
בישראל מצויות קהילות דתיות גדולות ועליהן לשאת את עצמן. אין כל זכות מוסרית לדרוש מאזרח שאינו מאמין לממן את שכרם רבני ערים או מוהלים. כפי שאין לדרוש מאדם דתי, שאינו מבקר בתאטרון או בקולנוע, לממן את תקציבם.
העיריות מעניקות כיום פעילויות פנאי מגוונות לתושבים. חלק מהפעילויות ממומנות במלואן על ידי הרשות המקומית, בעוד שחלק אחר מסובסד מתקציבן. תזמורת, מקהלה, ספריה, מוזיאון, תאטרון, בריכת שחיה, אצטדיון כדורגל או אתלטיקה וכדומה – פעילויות אלה אינן "מוצר ציבורי", קל מאד לזהות את המשתמשים בשירותיהם ולחייבם בתשלום עבור השירות. חלק זעיר ביותר של התושבים עושה שימוש בכל אחד מהמתקנים, אך כל התושבים נאלצים לממן את הפעילות במיסיהם. יתר על כן, במקרים רבים חלק מהמשתמשים בשירותים המסובסדים כלל אינם תושבי העיר המארחת. יוצא איפה שתושבי העיר המארחת מסבסדים באמצעות תשלומי הארנונה שלהם גם תושבי ערים אחרות...
מרכזי תרבות וספורט יופרטו במידת האפשר. אחרים יאוגדו כעמותות עצמאיות. זכות הקיום של מוסד תרבות או ספורט אינה אוטומטית. זכות הקיום מוצדקת אך ורק למוסדות שציבור גדול מספיק זקוק לשירותם. המבחן להצדקת הקיום הוא נכונות התושבים לשלם עבור הפעילות המוצעת. תושב שאינו מוכן לשלם את מחירו המלא של הכרטיס מאותת בכך שהפעילות המוצעת אינה מתאימה לסדר העדיפויות שלו במחיר הנדרש.
דמי כניסה ייגבו מהאזרחים המעוניינים בשירותיהם, אחרים יגייסו תרומות. עמותה שלא תצליח לממן את עצמה תיסגר ורכושה יימכר. משמעות סגירת העמותה היא שאין די תושבים שמעוניינים בשירות, או שהשירות אינו די חשוב להם. אין זה מוסרי לכפות על כלל תושבי העיר את מימון הבילוי למיעוט. בילוי שאין להם עניין בו.
אוהדי הכדורגל ישלמו את המחיר המלא עבור צפייה בקבוצתם, אחרים יתרמו לאחזקתה; חובבי קונצרטים יצטרכו לממן את התזמורת וחובבי סרטים אמנותיים את קולנוע הסינמטק העירוני. אין הצדקה לדרוש מיתר התושבים לממן את צורכי התרבות ובילוי הפנאי של חלק אחר מהאוכלוסייה. בדיוק כפי שעיריית רמת-השרון לא מעלה בדעתה להכריח את תושביה לסבסד את עשרות בתי הקולנוע ב"סינימה סיטי".
אם יש די תושבים בראשון לציון שמעריכים מוסיקה קלאסית ומוכנים לשלם מחיר מלא עבור הבילוי – יש הצדקה כלכלית ומוסרית לאורקסטרא של ראשון. לעומת זאת, אם התזמורת לא מצליחה לגמור את החודש, סימן שמוסיקה קלאסית חשובה לתושבי ראשון לציון, אך לא עד כדי כך שמספיק תושבים יוותרו על הנאות אחרות לטובתה. בכל מקרה, אין לחובבי המוזיקה הקלאסית בראשון לציון זכות לדרוש את מימון בילוי הפנאי שלהם מתושבים אחרים שמעדיפים האזנה לרוק כבד או למוזיקה מזרחית. אם עמותת התזמורת בראשון תתפרק בגלל חוסר מימון ייאלצו אוהדי המוזיקה הקלאסית בראשון לציון לנסוע לקונצרט בתל אביב...
יש להבדיל לדוגמה בין גינות קטנות בתוך העיר או גינון-רחוב שמטרתם אסתטית והן בהחלט "מוצר ציבורי" ועל כן ימומנו מכספי הארנונה, לבין פארק ענק כגון פארק-הירקון בתל אביב שמארח בשבתות עשרות אלפי ישראלים, מנפנפי מנגלים מכל קצות הארץ. המשתמשים בשירותי הפארק צריכים לשאת במימונו באמצעות דמי-כניסה, דמי-חניה, או שימוש באטרקציות שהפארק מציע. ההשתתפות של תושבי תל אביב, באמצעות עיריית תל אביב, היא באמצעות שירותי התשתית ועצם הקמת הפארק. הניהול השוטף יכול להתבצע באמצעות חברת ניהול או זכיין ראשי.
אחד מהנימוקים המקובלים הוא ששכבות אוכלוסייה עניות לא יוכלו ליהנות מהשירותים אם הם יהיו כרוכים בתשלום. מעניין שנימוק זה אינו מועלה בשירותים אחרים: קולנוע, מסעדות, פיצריות, מתקני באולינג או מועדוני לילה...
הסבסוד הוא בדרך כלל הפוך: כספי הארנונה שמשלמים גם העניים, מסבסדים את התאטרון, את הבימה והתזמורת הפילהרמונית שהרכב קהלם ידוע...
הכורח בניהול כלכלי יגרור יוזמות מגוונות מצד גופי תרבות כדי לשרוד ואף להתרחב. ייתכן שמוזיאונים יעסקו גם במכירת חפצי אומנות, וספריות גם במכירת ספרים. אין מניעה להקמת בית קפה מפואר בחסות המוזיאון או הרצאות בחסות הספרייה. אם די אזרחים יחשבו שהמוסד האמנותי-ציבורי נחוץ למרות הכול, הרי שיוכלו לתרום במישרין לעמותה המנהלת וכך לבטא את הערכתם לנחיצותו.
האחריות הישירה של עסק כלפי לקוחותיו, מבקריו או צד ג' אחר כלשהו (כגון שכנים) חלה בראש ובראשונה על היזם והבעלים של העסק. בעידן החדש יחויב כל עסק (גם עסק חד-פעמי כגון אירוע רוק או יריד צעצועים) בביטוח מקיף שיכסה את בטיחות לקוחותיו ושכניו. חברות הביטוח יחויבו לדווח מידי שנה למחלקת העסקים בעירייה על חידוש פוליסת הביטוח. העירייה תנהל מעקב ורישום. צו סגירה יוּצא נגד כל עסק ללא ביטוח תקף. לקיום מעקב זה, די במחלקת רישוי עסקים שמאוישת בשניים וחצי פקידים. לחברות הביטוח יש עניין ישיר ומתמשך שלא להעניק חסות לעסק שמהווה סיכון כלכלי-ביטוחי. קשה לדמיין מאכערים שפועלים מטעם יזמים להשגת פוליסת ביטוח, או מפעילים קשרים ופרוטקציה בחברת הביטוח... לעומת זאת, דרישות חברת הביטוח יהיו ענייניות ופחות שרירותיות מאשר דרישותיה של מחלקת רישוי העסקים של העירייה.
מנגנון אפשרי אחר, או משלים, לרישוי עסקים יכול לצמוח מתוך ראיה הפוכה של תכלית רישוי-עסקים: מטרת רישיון העסק היא הגנה על בעל העסק מפני תביעה לא סבירה ושרירותית לסגירתו. בהעדר מנגנון עירוני, צפויים עסקים לתביעת סגירה בגלל יצירת מטרד בלתי-סביר, מצד אזרחים או עמותה למניעת מפגעי סביבה. מצב לא נעים לעסק שהושקע בו כסף רב. השוק יכול לתת מענה להגנה על בתי עסק מפני תביעה כגון זו בדמות מוסד פרטי שיעניק רישיונות-עסק תמורת תשלום לאחר בדיקה שהעסק עומד בדרישות של בטיחות, הגנת-אש, מפגעי רעש וריח ועוד. נראה שמוסד כזה יבצע גם בדיקות תקופתיות חוזרות. חברה כזו יכולה לאמץ תקנים שקיימים בארץ ובעולם ולהסיר מהם ספיחים מיותרים. ייתכן שחברות ביטוח, או בנק שמעניק אשראי לעסק, ייתנו את חסותם בהצגת רישיון עסק פרטי מסוג זה. האם קיים חשש ש"הכסף ידבר" ותמורת תשלום נכבד יוענק רישיון-דמה? יתכן, אך הסיכוי נמוך מאשר שוחד לפקיד עירייה. מוסד רישוי פרטי יסכן את המוניטין שלו – רישיונותיו יאבדו מאמינותם, יחדלו מלהיות ראייה בבית משפט וחסרות תוקף מול חברות הביטוח. מוסד הרישוי הפרטי ש"מזייף" חושף עצמו גם לתביעות נזיקין מצד חברות ביטוח או אזרחים שהתייחסו בתום לב לרישיון העסק שהוענק אבל ניזוקו מהעסק. יש לזכור שמוסד רישוי פרטי מתחרה בשוק מול מוסדות דומים אחרים.
שוק אספקת המים וסילוק שופכין הוא מונופול טבעי, לפחות ברמת השכונה המורחבת. לא קיימת כיום טכנולוגיה-רווחית שתאפשר לחברה א' לספק מים לשכן בדירה 8 ואילו חברה ב' מתחרה, תספק מים ותסלק ביוב עבור השכן בדירה 12.
למרות זאת, בהחלט ניתן לתפעל את מערכת המים באמצעות חברה חיצונית כאשר התחרות במכרז תהיה על עלות המים לצרכן הסופי ותחזוקה נאותה של המערכת. החברה הזוכה במכרז תקנה את המים ממפיקי המים הראשיים. בעידן החדש יבוטל המונופול של חברת מקורות על הפקת מים ובשוק המים יתחרו מספר רב של מפיקים (ראה פירוט בפרק המים) ביניהם חברת המוביל הארצי המופרטת, בעלי בארות פרטיות, חברות התפלת מי-ים, חברות טיהור מים ועוד. הזוכים במכרז העירוני יפעילו, יתחזקו ויגבו את התשלום מהתושבים (שיטת(O&M – Operation and Maintenance ...
לחברה פרטית יש בדרך כלל יתרון ניהולי, מקצועי, שימוש יעיל במשאבי אנוש, גמישות בהעסקת עובדים. שיקוליה עסקיים ואינם נובעים מלחצים פוליטיים. להפרטת הניהול והתחזוקה יש יתרונות נלווים כגון העברת האחריות לנזקים סביבתיים לחברות הביטוח, הצבת יעדי איכות, הקלת התכנון התקציבי וחיזוי עלויות לרשות המקומית, אימוץ מהיר יותר של טכנולוגיות מתקדמות וכמובן, הקטנת העול הביורוקראטי מעל העירייה.
לפי החוק בישראל מחויבות הרשויות המקומיות לעבור לפעול באמצעות תאגידי מים עד שנת 2008. עד סוף 2005 כבר פעלו כ- 10 תאגידי מים. תאגיד המים אמור להשקיע את "רווחיו" במשק המים העירוני בלבד ולא בפעילויות עירוניות אחרות. נראה שתאגיד מים אינו שונה מכל חברה עירונית אחרת. התאגיד פועל בשיטת "קוסט פלוס", כלומר – אינו יכול להפסיד – תמיד מובטחים שולי רווח מעבר להוצאות. בתאגיד אפשר לחלק ג'ובים כמו בכל חברה עירונית אחרת, אם כי הפרדתו מהרשות המקומית ואיגודו כחברה מקלים על הביקורת. לא נראה שיש יתרון בולט בהפרטת תאגידי מים כל עוד לא קיימות טכנולוגיות שונות לאספקת מים לבתים. יחד עם זאת, אסור להבטיח מונופול בלעדי לתאגיד או לחברה פרטית, אם כי ברוב המקרים הבלעדיות מובטחת בגלל אופיו המונופוליסטי של השירות. תושבי שכונה מסוימת בעיר יהיו רשאים להחליט על חיבור השכונה אל מפעל התפלה סמוך (אם יש כזה) או לרכוש מים מבאר פרטית ולהתנתק מצינור המים העירוני, אם המהלך יהיה כדאי.
רוב מערכות המים והביוב באנגליה וצרפת מתופעלות על ידי חברות פרטיות. בהסכמים מסוג זה מתקני המים והביוב נשארים בבעלות העירייה אך החברה הפרטית מתמנה לתחזק ולתפעל את המערכת (או חלקים ממנה) כולל אספקה, בדיקות מעבדה, חיוב וגביית חשבונות. ההסכם גם מטיל קנסות על במקרה של ביצועים שנופלים מהדרישות המוסכמות.
יבוטל. העירייה לא תתערב בשילוט עסקי. החוק יקבע את המותר והאסור. לדוגמה, כל המתקין שלט (על רכושו כמובן) לא יפגע ב"זכות החשיפה" של שכנו. כלומר, לא יוכל להסתיר את שלט שכנו מזווית מסוימת. אם בכל זאת יחפוץ בשלט ענק יצטרך לקנות או לשכור משכנו "זכויות חשיפה" נוספות. מחלקת השילוט העירונית ואיתה כל מערך הפיקוח וגביית מס השלטים ייסגרו.
יבוטל. היטל השבחה הוא מס שמוטל על נכסי מקרקעין שערכם עלה כתוצאה משיפור זכויות הבנייה או ייעוד הקרקע. בעידן החדש העירייה לא תחליט על ייעוד קרקעות, אחוזי בניה, תכניות בניין עיר וכדומה, השוק הוא שיקבע את שווי נכסי הנדל"ן ולא שינויי חקיקה שמתקבלים על ידי פוליטיקאים, אין מקום להיטל השבחה כי העירייה לא תעסוק ב"השבחת נכסים". המחלקה המיתולוגית תיסגר.
אגרות בנייה משלם תושב שמבקש היתר בנייה. האגרות כיום לא משקפות הוצאות אמיתיות שיש לעירייה בגין הבנייה החדשה, אלא משמשות בעיקר כמקור הכנסה נוסף לעירייה.
בעידן החדש תשולם אגרת בנייה אך ורק כדי לממן עלויות נוספות שיהיו לעירייה בגין הבנייה החדשה. אם, לדוגמה, כתוצאה מהבניין החדש מתעורר צורך להחליף את צינור איסוף הביוב הראשי ברחוב – ישא היזם במלוא העלות.
הפרטה. פינוי אשפה אינו "מוצר ציבורי"; ניתן לזהות את הנהנים ברמת הבניין ולחייבם בתשלום. העירייה לא תעניק שירותי פינוי אשפה מבניינים פרטיים או מעסקים, אך תחייב מכוח חוק את התושבים בפינוי אשפה על חשבונם. כל בניין יוכל להתקשר עם קבלן פינוי אשפה. כל קבלן יספק פחי אשפה בצבע שונה ללקוחותיו. העירייה תפנה אשפה אך ורק, כברירת מחדל, מבניינים שיזניחו את חובתם בפינוי אשפה או משטחים ציבוריים. בניין שיתרשל, יחויב באגרת פינוי אשפה יחד עם חשבון הארנונה. תושבים שיעדיפו את השירות העירוני יוכלו לקבלו מהעירייה תמורת תשלום.
גם השירות העירוני יתבצע באמצעות קבלנים שיועסקו על ידי העירייה באמצעות מכרז. כבר כיום נעזרות רשויות מקומיות לא מעטות בקבלני פינוי אשפה.
הסיבה העיקרית למונופול העירייה על איסוף האשפה הוא החשש של ראשי הערים להתעמת עם ועדי העובדים. איסוף האשפה הוא האקדח העיקרי אותו מכוון וועד העובדים לרקתו של ראש-העיר. הדרך ללמד את ראש העיר "מהיכן משתין הדג" היא השבתת איסוף האשפה והטבעת העיר בהררי זבל מצחין. רצוי בעיצומו של קיץ שרבי...
טכנית, קל להפריט את השירות. החוק יחייב כל קבלן אשפה לפנות את האשפה לאתרים מוכרים, להשתמש במשאיות תקניות ולהבדיל בצבע שונה את פחי הזבל השייכים לו. החוק יחייב כל בניין או עסק להיות קשור לקבלן פינוי אשפה. אפשרות אחרת היא חלוקת העיר לאזורים ומינוי קבלן-איסוף-אשפה לכל אזור. המכרז יתחדש מידי מספר שנים. מחקרים השוואתיים שבוצעו בארצות הברית ובאוסטרליה המשווים עלויות איסוף אשפה על ידי עיריות לעומת קבלנים פרטיים הוכיחו חיסכון משמעותי (לפחות 22%). חשבון הארנונה יקטן.
Domberger, S., Meadowcroft, S., and D. Thompson (1986), Competitive tendering
and efficiency: the case of refuse collection. Fiscal Studies 7(4), 69-89
רשות מקומית לא תספק שירותים שאזרח יכול להחליט אם לצרוך אותם או לוותר עליהם, שירותים שניתן לרכוש בשוק הפרטי, או שירותים שניתן לזהות בבירור את הצרכן ולחייבו עבור השירות או לנתק את סרבן-התשלום מהשירות. דוגמה לשירותים שרשויות מקומיות לא יעניקו בעידן החדש: גני ילדים, בתי כנסת, שירותי דת, תזמורת או מקהלה עירונית, בריכות שחייה, מרכזי תרבות כגון מתנ"סים, ספריות, מוזיאונים ועוד.
שירותים אלה יספקו על ידי השוק הפרטי בתשלום מלא, או על ידי עמותות שגם יגייסו תרומות.
עמודי התאורה יישארו בבעלות העירייה, אך תחזוקתם השוטפת תהיה על חשבון הקבלן שקיבל את זיכיון התאורה ברובע. ברחובות עם תנועת הולכי רגל ערה תותר לדוגמה, התקנת תיבת פרסום מוארת, צרה וארוכה לאורך העמוד עד לגובה מסוים ומוגבל. בראש כל תיבת פרסום יידרש כיתוב בולט של מספר הבית והרחוב להקלת ההתמצאות בעיר. תיבות הפרסום תהיינה בבעלות הקבלן שיתחייב על תחזוקתן ותקינותן. הכנסות הפרסום יקטינו במידה רבה את העלות לעירייה. ייתכן שלקבלני התאורה יהיו רעיונות נוספים להפקת הכנסות, או צמצום הוצאות.
ניתן למנות קבלנים נפרדים לרבעים שונים בעיר. הסכם התחזוקה המפורט יציב מדדי ביצוע וביקורת מדוקדקים ששום עירייה, כמוסד ציבורי, לא מסוגלת לעמוד בהם בעצמה...
שמירה על סדר ציבורי יהיה אחד מתפקידי הרשות המקומית גם בעידן החדש . אכיפת חוקים המונעים פגיעה וניצול של רכוש ציבורי, לדוגמה: פלישת מסחר של בתי עסק או רוכלים למדרכה, זיהום רכוש ציבורי על ידי השלכת פסולת ברשות הרבים וכדומה. מפגעי עשן, רעש או מבנים מסוכנים גם הם מתפקידי הרשות המקומית.
לעומת זאת, העירייה לא תקבע לכמה בתי שימוש זקוקה מסעדה, או מהו השטח המינימאלי הנדרש לבית קפה. זה עניינו של היזם ולקוחותיו.
הפיצול לרשויות מקומיות רבות ונפרדות נוצר בעבר הרחוק כתוצאה ממגבלות טכנולוגיות – תחבורה יקרה, תקשורת מוגבלת-טווח; אילוצים כלכליים – יעיל יותר שקבוצת חקלאים תגור במשותף ובקרבה, בלב אזור השדות שלהם; הבדלי תרבות – מהגרים מעיר מסוימת בחו"ל, דת משותפת וכדומה.
לגבולות המוניציפאליים בעידן החדש תהיה חשיבות מועטה. אם תושבי גבעתיים ורמת גן ישתכנעו שמיסי הארנונה שהם משלמים יקטנו ורמת השירותים תעלה כתוצאה של איחוד מוניציפאלי ביניהן – הנושא יוכרע במשאל-עם-עירוני והאיחוד יתבצע. אין צורך באישור משרד הפנים או האוצר.
ולהיפך – אם לתושבי חצבה שבערבה יימאס מהמועצה האזורית אליה הם שייכים, הם יוכלו לפרוש מהמועצה ולהקים לעצמם רשות מקומית נפרדת (או למנות חברת ניהול פרטית). ההחלטה תתקבל כמובן במשאל ברוב מיוחס. סביר שהתושבים יצביעו בעד הפרדה רק אם הפיצול יעניק להם יתרון ושיפור משמעותי. האפשרות להתנתק מרשות מקומית תהיה שוט נוסף בידי התושבים להגנה בפני ניצול מושחת או בזבזני של כספי הארנונה על ידי נבחרי ציבור.
איחוד שרירותי של רשויות מקומיות אינו משנה באופן בסיסי את דרכי התנהלותן. הנימוק העיקרי לאיחוד רשויות מקומיות סמוכות הוא "ביטול כפילויות". סביר להניח שלמחרת "האיחוד" מתהווים לחצים פוליטיים להגדלת המנגנון העירוני עקב "הגידול באוכלוסייה" ולמזג בעירייה המאוחדת, לפחות את המקושרים מבין עובדי הרשות המקומית שמתבטלת.
אכן ישנם שירותים בהם יש יתרון לגודל. לדוגמה: כאשר מאחדים שתי ערים חוסכים משכורת של ראש עיר אחד... בתהליך איחוד הרשויות מאחדים למעשה סוגים שונים של שירותים ציבוריים: מערכת אספקת המים הופכת למשותפת לשתי הערים, מערכת תאורת הרחוב, שירותי הפיקוח העירוני ועוד. מבנה השוק והעלויות בכל מערכת מתנהגים באופן שונה כאשר מגדילים את היקף המערכת. כלל לא בטוח, לדוגמה, שאיחוד שתי הערים יביא לחיסכון בעלויות הגינון לכל מ"ר גינה בעיר. הגודל האופטימלי למזעור העלויות של מערכת עירונית מסוימת שונה בכל תחום. יהיו מערכות שאיחודן דווקא יגדיל את העלויות. לכן, איחוד שרירותי של כל המערכות של שתי עיריות נפרדות לא יביא בהכרח לחיסכון כולל.
תהליכי הפרטת שירותים עירוניים מבטלים למעשה את הגבולות בין הרשויות המקומיות מבחינת נותני השירותים. חברה אחת, לדוגמה, יכולה להעניק שירותי ביוב או אספקת מים למספר יישובים. גם כיום מאלצת המציאות עיריות לשתף פעולה באיגודי כבאות או בתאגידי ביוב.
בתי הספר הקיימים יירשמו כעמותות עצמאיות. כל בית ספר יהיה עמותה עצמאית. חברי העמותה יהיו ציבור ההורים. וועד העמותה (הדירקטוריון) ימנה את מנהל בית הספר, מבקר פנימי ורואה חשבון. לכל בית ספר יהיה תקנון מחייב חוקית (תקנון העמותה), וכן שקיפות כספית מלאה כלפי חברי העמותה. העמותה תקבע את תכנית הלימודים, תבחר את שיטות ההוראה המועדפות, תקבע את שכר המנהל. המנהל יקבע את שכר המורים ואת נוהלי מינוי ופיטורי מורים, בכפוף לתקנון.
בית הספר לא יזדקק לאישור ממשלתי או עירוני. עליו לעמוד כמובן בדרישות החוק בכל הנוגע לבטיחות, אלימות, מניעת הסתה, פעילות נגד המדינה, תקנות תברואה וכדומה.
את "פיקוח משרד החינוך" יחליף פיקוח ציבור ההורים, חברי העמותה. לא יהיו "אזורי רישום". בית הספר יחליט בהתאם לתקנון על אופיו, את מי לקבל ללימודים ואת מי לדחות. ילד בגבעתיים יוכל להירשם לבית ספר בתל אביב ולהיפך, אם בית הספר יסכים לקבלו. המדינה תחדל ממעורבות בבתי הספר, דרכי ניהולם, תוכן הלימודים, הרכבם, תמהיל שעות הלימוד, שכר עובדים ומורים, קליטת תלמידים או הרחקתם.
רכוש בית הספר יעבור לבעלות העמותה, כולל הבעלות על הקרקע, המבנים והציוד. במקרה של סגירת בית ספר, פשיטת רגל, או פירוק העמותה – תועבר יתרת הכסף, לאחר מכירת הרכוש וכיסוי החובות אל בתי ספר אחרים. כיום שייך הרכוש ברוב המקרים לעירייה. בתל אביב, לדוגמה, נסגרו בתי ספר רבים בעשורים האחרונים עקב הזדקנות האוכלוסייה.
בתי הספר יתחרו ביניהם על קליטת תלמידים ועל גיוס מורים טובים. בתי ספר ישקיעו בשיווק עצמם. מנהל יוכל לתגמל מורה טוב ומבוקש ולפטר מורה כושל. דירקטוריון בית הספר יוכל לפטר את המנהל ולגייס אחר תחתיו.
יזמים יוכלו, כמובן, להקים בתי ספר פרטיים ללא צורך באישור עירוני או ממשלתי, לקבוע את שכר הלימוד ואת תכנית הלימודים כראות עיניהם. הקמת בית ספר פרטי היא השקעה עסקית יקרה ומורכבת. יזם ישקיע רק אם יראה סיכוי סביר לרווח. יזם ינתח היטב ובזהירות את דרישות השוק ואת הביקוש הצפוי לרעיון בטרם השקעה. יהיה עליו לשכנע מספר מספיק של הורים ביתרונות בית הספר החדש. סביר שיזמים יאתרו נישות מיוחדות להקמת בתי ספר. לדוגמה: תיכון שמתמקד בלימודי ביוטכנולוגיה, או בית ספר שמתמחה בקליטת ילדים שנפלטו מבתי ספר אחרים. חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר נוצר צורך אמיתי בשוק לשירות מסוים, הציבור מוכן לשלם ליזם שייתן מענה לצורך זה. כך יתפתחו ויתגבשו בהדרגה בתי ספר פרטיים, ברמות שונות, במחירים שונים ובהתמחויות מגוונות. (ראה הרחבה בפרק החינוך).
בתי ספר מצטיינים בבזבוז תשתית יקרה. שטחים גדולים בהיקפם, ובמיקום מרכזי, מנוצלים למשך שעות ספורות בלבד וביתר שעות היממה עומדים שוממים ללא ניצול.
מנהל בית ספר עצמאי יוכל לנצל את תשתית בית הספר למטרות עסקיות מבלי לפגוע בלימודים. לדוגמה: בית ספר במרכז עיר יוכל להכשיר חניון ציבורי תת-קרקעי מתחת לחצר ולמגרשי הספורט וליהנות מזרם הכנסות קבוע. ניסיון מוצלח בוצע בבית ספר תל נורדאו במרכז תל אביב, אך הכנסות החניון מוזרמות לעירית תל אביב... אפשר להשכיר כתות לימודים בשעות הערב לבתי ספר שונים למבוגרים וכדומה. כאשר יינתן החופש למנהלים ירבו היוזמות העסקיות.
תקציב החינוך יועבר מידי ממשרד החינוך (שייסגר) ישירות אל ההורים. משרד האוצר ינפיק "המחאות חינוך" עבור כל ילד. הורים ישלמו לבית הספר בו בחרו באמצעות "המחאת חינוך" שתומר לכסף בבנק רק על ידי בית הספר. ל"המחאת החינוך" יהיה ערך כספי קבוע לכל ילד. ההורים יוכלו לבחור בית ספר כראות עיניהם – חילוני, דתי, חרדי, או אחר, מתוך קשת רחבה של מוסדות חינוך. בתי הספר יוכלו לדרוש תשלום נוסף מההורים. התחרות בין בתי הספר תגביל את המחיר ותגדיל את היצע השירותים הניתנים תמורת "המחאת החינוך". תתפתח תחרות בין בתי הספר על רכישת תלמידים. תחרות על מוניטין, איכות ושכר הלימוד. כל מוסד חינוך יהיה רשאי לקלוט תלמידים תמורת "המחאות חינוך" ובתנאי שתלמידיו עומדים במבחני הישגים שנתיים שיבוצעו על ידי אחת מחברות האבחון הפרטיות.
(ראה הרחבה בפרק קרקעות ובנייה)
מעורבות השלטונות בבניה נדרשת לכאורה, כדי למנוע השפעות הדדיות מזיקות, בין שאיפות כולם להגיע לרווח מרבי מניצול הקרקע לבנייה. תב"ע שרירותית אומנם מכתיבה כללי משחק שפותרים את הבעיה, אך כאמור, התרופה גם "הורגת את החולה" בדרך. להלן מספר בעיות עירוניות שנראות לכאורה "בלתי פתירות" ללא מעורבות השלטון:
בהעדר תב"ע יוכל כל יזם להחליט מה יהיה גודל הדירות, גובה התקרה, וכמה חניות יוצמדו לכל דירה. היזם יצטרך לבדוק היטב את דרישות השוק והעדפות הקונים. יש להניח שיזם לא ייגש לבנייה לפני ביצוע סקר שוק יסודי. אם יזם יגלה בלב העיר ביקוש לדירות זעירות של 20 מ"ר – שיבנה. אם יגיע למסקנה שיש אוכלוסייה שמוכנה לשלם עבור תקרות בגובה של 6 מטר – שיבנה. אם הציבור מעדיף דירות עם מרפסות ענק פתוחות – שיבנה, אם באזור אחר ניתן לבנות ולמכור דירות כלל ללא מרפסות – מדוע צריכה העירייה לאלץ אזרח שאינו זקוק למרפסת לשלם עבור המרפסת המיותרת? היזם יודע טוב מאשר כל פקיד בעירייה מה הציבור דורש. אין מקום למגבלות שרירותיות.
ניתן יהיה לחלק דירות או לאחד דירות ולהגדילן בהתאם לדרישות השוק וללא צורך באישורים. התופעה הלא-חוקית, הרווחת כיום, של "חלוקת" דירות היא הפיתרון שהשוק פיתח למחסור המלאכותי של דירות קטנות להשכרה. ספק אם יהיה צורך בכך בעידן החדש הואיל ושכר הדירה יהיה נמוך ולא יהיו מגבלות מינימום לשטח דירה בבנייה חדשה.
אם היזם יגלה שיש מחסור בחנויות בסביבה – הוא כמובן ינצל את קומת הקרקע לחנויות (למה רק את קומת הקרקע? הוא רשאי לצרף לחנויות קומות נוספות ולהכשיר למגורים רק את הקומות הגבוהות). אם היזם יטעה בשיקוליו ויבנה בסגנון כזה בשכונת מגורים שלווה – יתכן שיפסיד כסף, כי בשכונה אין די עוברים ושבים ואין הצדקה כלכלית לחנויות. היזם יתקן מהר מאד את הטעות ויסב את החנויות לדירות או לשימוש אחר. לא יהיה צורך באישור העירייה.
בבניה חדשה לא תהיה מגבלה של בנייה לגובה, גם לא תוספת קומות על בניין קיים (בכפוף לשיקולים הנדסיים). השיקול יהיה של היזם, או של הדיירים (בבניין קיים). הואיל והיצע הקרקע לבנייה יהיה כמעט אינסופי, ירד מחירה למינימום מצחיק (במונחים של היום). בתנאים אלה אין חשש (של "ירוקים") שיזם עלול לבנות באזור כפרי שליו גורד שחקים. העניין פשוט לא כדאי – הוא לא יוכל להתחרות ביזמים שיציעו בתים צמודי קרקע זולים בסביבה. בנייה לגובה יקרה וכדאית רק בלב אזורי הביקוש בעיר. הרשות המקומית תצטרך להתאים את תשתיות המים והביוב באזורי ביקוש מוגבר (כלומר, במרכזי הערים).
כיום התב"ע מחייבת מרווח של לפחות 3 מ' מגבול המגרש. בהעדר תב"ע לא תהיה מגבלת מרווח בין בניינים. המרווח בין בניינים יהיה נתון לשיקולם של בעלי שני המגרשים הסמוכים. בהעדר מגבלת בנייה לגובה תפחת התועלת הכלכלית המופקת מניצול מלא של שטח המגרש, עד הסנטימטר האחרון. בנייה עד גבול המגרש מחייבת את היזם לבנות קיר אטום בצד שגובל במגרש השכן (אף אחד לא יקנה דירה עם חלונות צדדיים כאשר יש סיכון שייחסמו בעתיד על ידי קיר שייבנה במגרש השכן). לכן, אם יסתבר ליזם שהצרכנים מעדיפים דירות עם מספר כיווני אוויר הוא יהיה חייב להשאיר רווח נאות מגבול המגרש כדי שימצאו קונים לדירות. במקרה "הגרוע" ייתכן שבאזורים מסוימים יהיו בניינים מחוברים לגוש אחד (בין רחוב לרחוב) – סגנון בנייה שקיים ברוב הערים הגדולות במערב החל מרומא וכלה בניו-יורק (ואפילו בדרום תל אביב...). לא נורא.
העדר רגולציה על מרחק בין בניינים יחייב בעלי מגרשים סמוכים להגיע להסכמה על המרחק של שני הבניינים הסמוכים מגבול המגרש. כאשר אחד מהשניים ירצה לבנות על המגרש שלו הוא יצטרך להחליט אם לשמור מרחק (3 מטרים כיום) מגבול המגרש או לנצל את מלוא המגרש, עד קצהו, לבניה. ניצול מלוא המגרש יאלץ אותו לבנות קיר אטום בקו התפר עם המגרש הסמוך כי שום קונה לא יסכים שיהיו שם חלונות או מרפסות שעלולים להיחסם בעתיד על ידי בנייה במגרש השכן. שמירת מרחק בין בניינים צריכה להיות בהסכמה הדדית. הסכמה זו תושג רק אם מתברר לשני הצדדים כי קונים פונציאלים סולדים מדירות עם שני כיווני אוויר בלבד. במקרה זה, היזם הראשון שמתכוון לבנות "יאיים" על שכנו ויאמר לו: "אני מתכוון להתרחק בבניה מגבול המגרש רק אם גם אתה תתחייב לכך בבנייה עתידית שלך. אם לא תתחייב עתה, אזי אבנה כבר עכשיו קיר אטום בדיוק על גבול המגרש. בעל המגרש השכן יפסיד אם לא יסכים.
המשך ופירוט פתרונות שוק אפשריים בהעדר תב"ע (תכנית בניין עיר) בפרק קרקעות ובניה.
