ממשלת ישראל גייסה הלוואה...

ממשלות מגייסות הלוואות לכאורה. הפוליטיקאים באותה עת מקבלים למעשה מענק! מבחינתם התקבל מענק משום שהחוב לא ייפרע בקדנציה שלהם. המענק מניב להם תועלת פוליטית מיידית אך ההחזר, בעתיד, אינו בעיה שלהם.

הדמוקרטיה יוצרת איום מתמיד על המשך השלטון ומחייבת את השליטים לדאוג, קודם לכול, לשימור כוחם לקדנציה הבאה. שרידות היא שם המשחק. כסף הוא כוח, אנרגיית שרידות, ולכן כמעט כל הוצאה תיבחן על פי שיקולים פוליטיים קצרי טווח. השלטון יעדיף השקעות שתורמות לבניית כוחו הפוליטי וישתדל "לבזבז" פחות על פיתוח המדינה אם הוצאה זו אינה תורמת "גם" לפוליטיקאים..

"הלוואות" הן כסף קל עבור פוליטיקאים. החלופה, גיוס כסף באמצעות מיסוי עלולה לחבל בשרידותם הפוליטית. העם שונא מיסים. כאשר פוליטיקאים מקבלים "הלוואה", הם משתדלים לפזר את הכסף ליעדים בהם השפעתו על הציבור מהירה ומעניקה תחושת שגשוג מיידית – הקדנציה קצרה מכדי לתכנן לטווח ארוך. לשרוף את הכסף כאן ועכשיו.

מדינה צריכה לקחת הלוואות מהציבור באמצעות הנפקת אגרות חוב (אג"ח), כך יתחלק נטל ההוצאה בהווה גם על פני הדורות הבאים

בעידן החדש אסור יהיה לממשלה להנפיק אג"ח או לקחת מילוות לזמן ארוך. תקציב המדינה ימומן רק ממיסים. כאשר מדינה מוכרת אגרות חוב, היא למעשה מוכרת למשקיעים זכות לקבל חלק מהמיסים שייגבו מילדינו בעתיד. ממשלה לא יוצרת ערך כלכלי באמצעות הכסף; ערך שמפירותיו תוחזר הקרן בתוספת ריבית. הפוליטיקאים משתמשים ברוב הכסף, כבר השנה, לחלוקת הטבות ו"השקעות" קצרות מועד כדי לקצור תועלת פוליטית בטווח הקרוב. פוליטיקאי לא מתעניין בטווח הארוך – הבחירות הקרובות הן בטווח הקצר, בעוד שנתיים-שלוש...

חברה פרטית שמנפיקה אג"ח יוצרת באמצעות הכסף שגויס נכסים כלכליים מניבים – מקימה מפעל, רוכשת חברה אחרת, משקיעה במחקר או בפיתוח נדל"ן. אם החברה לא תצליח לשכנע את המשקיעים-המלווים ואת חברות הדרוג (חברות שמתמחות בדרוג איכות האג"ח) – האגרות לא יימכרו, או יתומחרו בריבית גבוהה כדי לפצות על סיכון היתר שבהשקעה.

ראש הממשלה הוא הסמכות הביצועית העליונה בדמוקרטיה הישראלית

בדמוקרטיה הישראלית אין לראש הממשלה כמעט שום סמכות ביצועית. היחידים שסרים כנראה למרותו ללא ערעור הם עובדי לשכתו, כולל המזכירה והנהג. אף שר אינו כפוף לו. אפילו לא שר הביטחון והצבא.

כאשר כתוב בעיתון כי "ראש הממשלה הורה לשר החוץ..." או "ראש הממשלה הנחה את הרמטכ"ל..." זו הודעה שנוסחה על ידי הדובר. חוקית, ראש הממשלה לא יכול "להורות" או "לדרוש". אין לו סמכות להורדת פקודות לשום שר. שר רשאי לסרב.

רק הממשלה בישראל מוסמכת לקבל החלטה מחייבת. וזה, כמו במקרים רבים, סיפור של "תן וקח", לחצים, איומים, פיתויים. יש כמובן משקל מעשי רב לבקשתו של ראש הממשלה, ולאישיותו – הוא יכול להימנע מלהעלות נושא לדיון בממשלה וכך לתקוע אותו, הוא גם יכול להתפטר ולהטביע את כל שריו... גם מצב הפוך אפשרי ושכיח: מבנה הקואליציה יכול לשתק ראש ממשלה – כל אחד מושך את העגלה לכיוון אחר...

הפוליטיקאים בישראל מושחתים. הם מייצגים עם מושחת

"מושחתים נמאסתם" היא סיסמא העולה מידי מספר שנים...

התפלגות האוכלוסייה במדינות העולם, במונחי תכונות, דומה. פערי ההתנהגות נובעים מכללי משחק שונים בכל מדינה ופחות מהבדלי תרבות, מסורת, מנהגים והיסטוריה. אם כללי המשחק הכלכלי, לדוגמה, מעוותים לאורך שנים רבות – התנהגות הפרט, התואמת לכללי משחק אלה, הופכת למנהג מסורתי... 

העם בישראל מרמה את מס הכנסה ויוצר הון שחור לא בגלל שאנחנו עם מושחת. מחקרים בעולם מראים כי שיעור העלמות המס גדל ככל שמעורבות הממשלה במשק עמוקה יותר והיקף האיסורים נרחב יותר. אנשי מכירות בסופרמרקט, בברית המועצות לשעבר, היו מושחתים – הסיבה אינה אופיו של העם הרוסי, אלא הבעלות הממשלתית על חנויות המזון והשיטה הכלכלית הריכוזית שם. שיעור העלמות המס בגרמניה נחשב לגבוה באירופה – גביית מיסי עתק למימון מדינת הרווחה הגרמנית, הופכת את הגרמנים למושחתים.

ה"מודל השבדי" מוכיח שלבני אנוש התנהגות דומה ותגובות זהות בכל מקום בעולם בו כללי המשחק דומים. השבדי אינו שונה בהתנהגותו מהישראלי או מההודי אם מערכת התמריצים והחוקים סביבם דומָה. שבדיה רחוקה מלהיות "עם קטן מוקף אויבים", דל באוצרות טבע ו"קולט עליה". שבדיה מיסדה את תרבות ה"מגיע לי" שלא תמורת עבודה לדרגה עליונה. שדולות הלובי החברתי וארגוני העובדים מקשים על ביצוע רפורמות במערכת הרווחה. מאבק הכוחות על חלוקת העוגה הלאומית, אינו שונה מאשר בישראל. כל סקטור מושך את השמיכה הקצרה לכיוון שלו על חשבון קבוצות אחרות. מאבק איתנים למרות שאין להם חרדים, הסדר חובות הקיבוצים ונטל בטחוני. כאשר מערכת חוקתית מאפשרת להחרים מפרי עמלו של אזרח עובד ולהעביר לאזרח בטל, הפוליטיקה מגיעה לבסוף לפתרון זהה של המשוואה – התוצאות דומות: הרס מוסר העבודה, ירידה ברמת החיים, מיסוי רצחני, בריחת הון, ירידה לחו"ל של אנשי מקצוע מוכשרים ושל יזמים, שחיתות אישית וציבורית. כן, התיאור מתאים גם לשבדיה (של 2005)!

לפוליטיקאים התנהגות דומה בכל מקום בעולם. כאשר החוקה מאפשרת להם להחרים כסף מאזרחים ולהעבירו לקבוצות לחץ התומכות בהם – התנהגותם דומה. הם משתמשים באותם נימוקי "צדק חברתי" ו"שוויון" להבטחת הקדנציה הבאה. 

שבדים רבים מתרפקים על העבר הרחוק של חברה עם אזרחים ישרים, אשר השתנתה תוך מספר עשורים "לעם של רמאים" (כדברי גונר מיירדל, כלכלן שבדי ממניחי היסוד למדינת הרווחה, חתן פרס נובל וחבר בפרלמנט השבדי).

הפוליטיקאים בישראל לא שונים מעמיתיהם בעולם. מידת שחיתותם נגזרת מהיקף מעורבות הממשלה במשק ובחברה וממידת ריכוזיות השלטון. כל עוד לא ישתנו כללי המשחק ושיטת המשטר, השחיתות תחגוג. השינוי בכללי המשחק בעידן החדש ימגר את רוב רובה של השחיתות הממסדית. 

יש פן נוסף למושג "שחיתות" – מעבר להעלמות מס וקבלות פיקטיביות – שחיתות של ממש – תשלום שוחד לפקידי ממשל: החל מהפקיד, דרך השוטר ועד לראש הממשלה עצמו. הפוטנציאל לשחיתות ושוחד (הידוע בשמו הטורקי – בקשיש) ניזון מהצורך ברישיונות, אישורים, היתרים והמבוכים הנוצרים עם הרגולציה המתרחבת. כל חוזה כלכלי עם גוף שלטוני אוצר בחובו פוטנציאל לשחיתות. שחיתות זו מקובלת ונפוצה ברוב מדינות העולם, בהן קשה לבצע פעולה ללא בקשיש. שחיתות מסוג זה פחות נפוצה בישראל או בארצות אנגלו-סקסיות.

התנהלות הפוליטיקאים נראית "חסרת היגיון"

הגולש באתר, אם הצליח לקרוא כבר מספר פרקים, ודאי משתומם כיצד קורה שהסקטור הפוליטי ומנגנון הפקידות הממשלתית פועלים בחוסר תבונה כה קיצוני, "חסר היגיון".

לא כך. הסקטור הפוליטי על מרכיביו פועל בהיגיון רב בהתאם למערכת האילוצים והחוקים שמכתיבים את כללי המשחק. כך בכל העולם. ברוב המקרים הם מקבלים את ההחלטות שמניבות את התועלת המירבית לשרידותם הפוליטית. הגיון רב מנקודת ראותם הצרה. כך למעשה נוהג כל אחד מאתנו בחיי היום יום בעולמו המצומצם, אך בניגוד לפוליטיקאים – לכל אחד מאתנו יש השפעה אפסית.

הבעייה מתעצמת כאשר צורת המשטר במדינה מעניקה כוח רב (כלכלית וחברתית) לממסד הפוליטי. במקרה זה השלטון מזיק למדינה עד כדי פשיטת רגל ועוני המוני. כך קורה במדינות מושחתות באפריקה, כך קרה ברוסיה הקומוניסטית.

עוד על "הפוליטיקה הישראלית המושחתת":

100 שנים לפני שמרכז הליכוד והוועדה המסדרת במפלגת העבודה נולדו, תיאר הסופר וההוגה אחד-העם, אבי "הציונות הרוחנית" את העתיד להתרחש בפוליטיקה הישראלית. הוא כמובן לא היה נביא, אלא ידע והכיר את הדינאמיקה של השיטה הדמוקרטית המקובלת, שגרסה מעוותת שלה אומצה במדינה היהודית.

להלן קטעים מהמאמר "יחיד ורבים" שפורסם לפני למעלה ממאה שנים:

"על הרוב, הם [נבחרי העם] אינם עולים לא בשכלם ולא במידותיהם על אנשים בינוניים מן השוק. וזה לפי שהבחירות תלויות בהרבה דברים חיצוניים, וביניהם גם שוחד ממון ושוחד דברים. ונמצא גורל העם וארצו נתון בידי אנשים שאינם מוכשרים לכך...

בהתאסף הרבה אנשים לשם מטרה אחת כולם יורדים למדרגת הטופס האנושי הבינוני, ותכונותיו הפרטיות של כל אחד  בטלות הן לפי שעה. אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו; אם רחמן הוא, רחמיו נכבשים...

הנבחרים אינם בני חורין לשפוט כל עניין לפי הכרתם הפנימית, כי בדאגם תמיד לגורלם בעתיד, בבוא העת לעמוד שנית על הבחירה, הרי הם נושאים עיניהם בכל שנות עבודתם אל הגדולים והעשירים שבמקום בחירתם...

בהיות הממשלה יכולה להתקיים רק כל זמן שיש לה רוב בבית הנבחרים, משתמשים בני הרוב בכוחם זה להנאתם הפרטית. כל אחד מהם משתדל להשיג מאת הממשלה פקודות ופרנסות בשביל מכריו ואנשי בריתו, אף אם אינם מוכשרים לדבר. והמיניסטרים מוכרחים לקבל בסבר פנים יפות כל הבקשות האלו ולהבטיח לכל אחד מה שליבו חפץ...

אין שום תחבולה להרים בית ועד גדול, אפילו של חכמים, למעלה ממדרגתה של אסיפת המוניים, וכל ההחלטות היוצאות מתוך רוב דעות של איזו אסיפה הן בהכרח פחותות בערכן מאלו שיוצאות מתוך מוחו וליבו של איש מצוין אחד...

בהתמעט מספר הנבחרים יהיו גם הבוחרים זהירים יותר בבחירתם וישתדלו לשלוח לבית הפרלמנט רק אנשים מהוגנים בראויים לאותה איצטלא".

הממשלה ושריה מייצגים את העם ואת האינטרס הלאומי

ל"עם" אין נציגים. מטיב להגדיר זאת ערן בר-טל (מקור ראשון, 9.1.04):

"...השיטה השלטונית בישראל הופכת את השרים לנציגי סקטורים ולא לנציגי העם. אם שר החקלאות הוא נציגו של האינטרס החקלאי ושר החינוך הוא נציג האינטרס של ארגוני המורים ושר הביטחון הוא נציג האינטרס של משרתי הקבע, הרי שאין מי שייצג את האינטרס הלאומי..."

הכנסת חייבת לייצג את העם על כל חלקיו

במשטר פוליטי בו המדינה ידה בכול – בוחשת עמוקות בכלכלה ובחברה – פועל השלטון לפי לחצים. "העוגה" מחולקת לפי לחצים של שדולות, סקטורים, אנשי עסקים וכוהני דת. מטרת חלק ניכר של החקיקה היא הסדרת ההטבות והזכאויות. במשטר כזה יש חשיבות למספר הנשים בכנסת, מספר החרדים או הערבים, ייצוג לאשכנזים ולמזרחיים, חברת חשמל ותעשייה אווירית, תימנים ומרוקאים, חברתיים ואנשי הון. צריך "ייצוג" של כולם אחרת קיים חשש שחס וחלילה מישהו יקופח במאבק המתמיד על חלוקת ה"עוגה".

בעידן החדש לא תהיה "עוגה לחלוקה". האזרח יחיה מפרי עמלו. הסקטור הציבורי יהיה מצומצם והמיסוי נמוך. תחת כללי המשחק החדשים לא תהיה חשיבות "לייצוג" כל חלקי העם בכנסת. כוחם של הפוליטיקאים לנצל את השררה להזרמת כסף לתומכיהם יתבטל.

בתנאים אלה תכיל הכנסת את הטובים והמוצלחים. יהיו בה ח"כים שיצליחו לשכנע את המצביעים בכישרונם, בעומק הגותם, בשיקול דעתם וביושרם. זאת החלופה לעסקנים האפורים שכמעט ולא עשו דבר ראוי לציון בחייהם פרט לעסקנות ולחקיקת חוקים שתכליתם פיזור כסף ציבורי במסווה של "ייצוג חלקי העם".  

תגובת גולש (י. רסלר): "בתנאים אלה תכיל הכנסת את הטובים והמוצלחים"... לא צריך להיסחף! בכל מקרה הפוליטיקאים יהיו פוליטיקאים – אנשים שכוחם בדברנות וביחסי ציבור, ולא בכושרם האינטלקטואלי... "עומק הגותם"... הצחקת אותי שוב! בכל מקרה הם ייבחרו בזכות כישרונם להפיץ דמגוגיה זולה למכנה המשותף הנמוך ביותר! הפוליטיקאים יהיו תמיד אותו חרא, אבל רצוי להפקיד בידיהם פחות סמכויות וכסף. זה לא יעשה אותם לטובים יותר, אלא לקצת פחות מזיקים...

"צריך להקים מועצה לאומית למלחמה בשחיתות"

זו הצעתה של העמותה לאיכות השלטון (מאי 2005). ולמי הופנתה ההצעה? אל ראש הממשלה אריאל שרון. על פניה זו הגיב מתי גולן (גלובס): "דומה הדבר אילו פנו לאל-קפונה, בשיקגו, להקמת יחידה למלחמה בפשע המאורגן..."

היה ותוקם המועצה הלאומית למלחמה בשחיתות, יהיה לה בוודאי וועד מנהל... ומי ימונה לדירקטוריון? ...פוליטיקאים ו"אישי ציבור" מטעמם... מנכ"ל המועצה יהיה חבר מרכז הליכוד, הסגן מש"ס ושבעת היועצים ממפלגת העבודה... חברי הדירקטוריון יטוסו מידי פעם לסיור לימודי בסיציליה על חשבון משלם המיסים...

הדרך היחידה למלחמה בשחיתות ממסדית היא שינוי שיטת המשטר ולא "החלפת התחתונים של מחלקה א' בתחתונים של מחלקה ב' "

מספרים על רס"ר שעמד לפני פלוגת טירונים בתרגיל ממושך בשדה. שבוע שרבי באוהלים וללא מקלחת. בעיצומו של מסדר הבוקר שאג הרס"ר: "חיילים, היום יש בשורה טובה – מותר להחליף תחתונים. לאחר דקת שמחה אצל החיילים המיוזעים, הוסיף: "מחלקה א'  מחליפה תחתונים עם אלה של מחלקה ב' ..."

השלטון משקף את העם - אם אלו פני המשטר - מגיע לנו...

בעידן החדש יהיו עיסוקי הממשלה רק שבריר מהיקפם הנוכחי. פשוט, לא יהיו ג'ובים לחלוקה. שר החקלאות (ישראל כץ 2003) לא יוכל לבצע מינויים פוליטיים במועצה לענף הלול כי פשוט לא תהיה מועצה כזאת וגם משרד החקלאות לא יהיה קיים... משפחת שרון לא תוכל למנות "ידיד" ליו"ר מועצת המנהלים של מפעל הפיס כי הממשלה לא תעסוק בהימורים... עומרי שרון לא יוכל לאייש את המועצות הדתיות ברחבי הארץ בתומכיו כי לא יהיו מועצות דתיות... ומנכ"ל רשות השידור הממשלתית לא יוכל  למנות את מומלצי השר לתפקידים בכירים כי לא תהיה רשות שידור ממשלתית ולא משרד תקשורת ... ואפילו לא משרד לאיכות סביבה לצורך מינוייו של השר לשעבר צחי הנגבי...

משטר דמוקרטי נשיאותי, בו הנשיא ממנה את חמשת שריו לכהונה ארוכה בת 6 שנים, יתרום גם הוא להפחתת השחיתות בזכות ניתוק התלות במרכזי המפלגות.

דרוש חוק שימנע מינויים פוליטיים

חלוקת ג'ובים וצ'ופרים על ידי הפוליטיקאים למעגלי התמיכה הפוליטית הם תוצר בלתי נמנע של שיטת הדמוקרטיה הסוציאליסטית. זו לרוב הסיבה והתכלית האמיתית למעורבותה של הממשלה במשק ובחברה. האידיאולוגיה הסוציאליסטית היא רק הכיסוי הרשמי לכך. לעומת זאת, מרבית הציבור משוכנע שהמדינה אכן צריכה להעניק, לעזור, להגן, לפקח וכו'. קל להוגי דיעות ולפוליטיקאים לשכנע את הציבור שזו הדרך.

חקיקת-מניעה בלתי אפשרית ודומה לניסיון לדרוש מראש המאפיה לאמץ חוק נגד הפשע המאורגן...

רק שינוי שיטת המשטר יכול לשים קץ לחגיגת המינויים. פשוט לא יהיה היצע של ג'ובים – הממשלה כמעט ולא תהיה מעורבת בכלכלה ובחברה. בנוסף,  נשיא חזק שמכהן תקופה ארוכה לא יעסוק במלחמת הישרדות רצופה ושריו לא יהיו כפופים לעסקני מרכז המפלגה.

"... הפוליטיקאי... וגם לא חשוב מאיזו מפלגה הוא מגיע, לא יפסיק למנות, גם אם יישפט ויורשע. הוא לא יכרות את הענף שעליו הוא יושב. הוא יעקוף ויתחמן את המערכת ודו"ח מבקר המדינה עלה על כמה טריקים..." (שלום ירושלמי, מעריב 13.5.05).

הכנסת מקבלת החלטות לאחר דיון ובהצבעה דמוקרטית

אין בהכרח קשר בין הדיון הפומבי בכנסת לבין ההחלטה הסופית שמתקבלת בהצבעה. הרוב בהצבעה נקבע, במקרים רבים, לפי המחיר ששולם לחברי הכנסת מאחורי הקלעים. לאחר שהכנסת אישרה את הסכם אוסלו ב', בשנת 1995, על חודו של קול, בעקבות לחץ ופיתוי שהופעלו על ח"כ אלכס גולדפרב, אמר על כך עזר וייצמן: "... אם ח"כ אחד לא היה מקבל מיצובישי – ההסכם לא היה עובר..."

אין לסמוך על משאלי-עם – מה העם מבין בנושאים כבדי משקל?

על כך ניתן להשיב בשאלה: מה חברי הכנסת מבינים? ואם הם כבר מבינים, אז מה הקשר בין ההבנה לבין אופן ההצבעה?...

מנגנון הבחירה של מועמדי המפלגה לכנסת אינו מבוסס על מידת ה"הבנה" של המועמד בפריימריס, אלא על כושרו להשתלב ב"דילים". 

משאל-עם מאלץ לערוך דיון פומבי בסוגיה. השוללים והמחייבים מגייסים עדויות, מחקרים, מומחים ועיתונאים להגנה על עמדתם. אזרחים שאדישים לנושא, לרוב לא ישתתפו במשאל. הנושא הופך לשיחת היום במקומות העבודה, במסיבות ובארוחות ליל שישי. וחשוב מכול – קשה לשחד מיליוני אזרחים או לקשור דילים... מנהיגים יאלצו להתאמץ, להסביר, ולשכנע בעמדותיהם. שלא כבהצבעות בכנסת, העם אינו חשוף ומחויב לקבוצות לחץ, עסקנים ולוביסטים.

המפלגות מייצגות זרמים אידאולוגים בציבור

יש מאפיינים אידאולוגים משותפים לאזרחים המצביעים עבור מפלגה מסוימת. אולם, נציגי המפלגה לכנסת ומיקומם ברשימה נקבעים בדרך כלל על ידי מנגנון העסקנים של המפלגה ומשקפים את האינטרסים שלהם, את שלל ההטבות והג'ובים המחולקים או המובטחים. אם קיים חשש למיקומו של מועמד "חשוב" - הוא יזכה לשיריון מקומו ברשימה. רק חלק קטן מנציגי המפלגה נבחר בזכות הקו האידיאולוגי שלהם או בזכות פופולאריות בעיסוקם הקודם.

בישראל מקובלת "דמוקרטיה הפוכה" – חברי הכנסת ממנים את אנשיהם למרכז המפלגה בשיטות שונות ואלה חוזרים ומצביעים עבור חברי הכנסת שגייסו אותם... "דיל", "תרגיל" ו"קומבינה" הן מילות המפתח.

סקר שנעשה על ידי מרכז המחקר של הכנסת הראה – מעל ל- 50 אחוזים מהעם מתביישים בכנסת; 86 אחוזים מהאזרחים חסרי אמון בכנסת; 91 אחוז מביעים חוסר אמון במפלגות.

השלטון משקף את העם - אם אלו פני המשטר - מגיע לנו...

לא תמיד יש בכוחו של עם לשנות את המשטר. כוחו הפיזי (עריצות המשטרה ומנגנוני החושך) של המשטר הקומוניסטי ברוסיה מנע שינוי במשך 70 שנה. במדינות דמוקרטיות יש לעיתים לשלטון אמצעים לשכנע את האזרחים ש"אין ברירה" וזו הדרך הנכונה. הציבור מאמין לרוב למנהיגות כריזמטית.

רוב הציבור בישראל האמין, שנים לאחר קום המדינה, שעריצות שלטון מפא"י היא הדרך הנכונה להקמת המדינה הצעירה. הציבור קיבל בהבנה מצב בו אי אפשר היה לנסוע לחו"ל בגלל איסור אחזקת מטבע חוץ; עסקים התרגלו לכך שבנק אינו מלווה כסף אלא באישור הממשלה; חנויות ידעו שייבוא חופשי של מוצרים אסור; הציבור האמין שרק לטובתו קיים ערוץ רדיו אחד וחל איסור על שידורי טלוויזיה; ולקבלת קו טלפון צריך להמתין בתור שלוש שנים... אפילו אמירתו של נשיא המדינה אפרים קציר לאחר מלחמת יום הכיפורים – "כולנו אשמים" – נקלטה על קרקע חרושה.

גם ציבור רוטן ומקטר מתקשה לשנות את אופי המשטר, למרות שהוא מחליף, מידי פעם, את המפלגה השלטת בבחירות. הסיבה נעוצה בכוחו של המגזר הפוליטי על עסקניו והנהנים מהטבותיו לשמר את השיטה. "הבאג הדמוקרטי" ובייחוד בדמוקרטיות הסוציאליסטיות הנוכחיות אין כוח השפעה שווה לכל אזרח, כפי שמלמדים בספרי האזרחות בבית הספר – יש עדיפות לקבוצות לחץ מאורגנות.

העיקר, שתהיה כבר חוקה לישראל

"חוקה" כלל אינה חשובה ואפילו עלולה להרוס מדינה.

לברית המועצות הייתה חוקה. גם בסוריה ובמצרים יש חוקה. אז מה? – חשוב מה כתוב בחוקה וחשוב מנגנון יישום החוקה בפועל.

דוד בן גוריון התנגד לניסוח חוקה לישראל. בן גוריון ידע שאימוץ חוקה מהדגם המקובל במדינות המערב ישמוט את הבסיס הבולשביקי-טוטליטארי של שלטון מפא"י (מפלגת העבודה של אז) במדינת ישראל. חוקה מערבית לא הייתה מאפשרת את ריכוז המשאבים הכלכליים של המדינה הצעירה בידי המפלגה השלטת וההסתדרות; חוקה מערבית לא הייתה מאפשרת שליטה כמעט מוחלטת של המדינה בתקשורת, איסור שידורי טלוויזיה, שליטה בחקלאים, בתעשיינים, בקרקעות ובחיי היום יום.

מאידך גיסא, בן גוריון לא יכול היה לאמץ חוקה קומוניסטית-סוציאליסטית שהתאימה מאד לחזונו. ידו הייתה מושטת לנדבות אל יהדות העולם הקפיטליסטית העשירה ומשיקולים פרקטיים-מעשיים השתייכנו לגוש מדינות המערב. לעומת זאת, יש הגורסים שבן גוריון לא לקח את "חזונו" יותר מידי ברצינות. בהיותו איש מעשה ולא טיפוס רוחני-תיאורטי... הוא היה עסוק מידי בבעיות מעשיות של "המחר בבוקר" – ניסוח חוקה היה מטלה מייגעת ושוחקת... חשוב, אבל אפשר לדחות.

קל יחסית להסכים על חוקה תוך כדי הקמת מדינה חדשה, או בעיצומו של משבר קיצוני. אבל, בחלוף עשרות שנים, תוך כדי שגרת החיים, עשרות שנים לאחר הקמת המדינה – נדרשת הסכמה רחבה בציבור לגבי סעיפיה. אם לא קיימת הסכמה – אין חוקה – וזה המצב בישראל ובארצות רבות אחרות כמו אנגליה. כך או כך, אין חוקה בישראל, ועדיף כך מאשר חוקה ברוח מפא"י ההיסטורית...

חוקת המדינה צריכה לכלול את ה"זכויות החברתיות" 

חוקה מוסרית (בהתאם לעמדתנו) נועדה להגן על זכויות הפרט מפני החלטה של "רוב דמוקרטי" והחלטות שרירותיות של השלטון. אפשר לדוגמה, להשיג רוב רגיל להחרמת מחצית מרכושם של שני העשירונים העליונים במדינה ולחלק את השלל לכל יתר העשירונים הנמוכים. מי לא יסכים לקבל מענק חד-פעמי גדול על חשבון "העשירים"? – יש להם מספיק כסף... אולם, לאחר מכן ימלטו מהארץ האנשים שיודעים לייצר עושר, יישארו העניים והשיוויוניים...

אחת מזכויות האדם הטבעיות היא זכות הקניין – הזכות לבעלות על רכוש שצברת בזכות כישרונך, עבודתך, או מתנה שקיבלת. רכוש שהיה לקניינך ומקורו אינו בהפעלת כוח יזום על זולתך. לשודד אין זכות קניין על הגזל. הכוח להפרת זכות הקניין ניתן בלעדית למדינה ומוצא לפועל בעיקר באמצעות הטלת מיסים. 

מיסוי מורכב משני חלקים: האחד – גביית תשלום עבור שירותים שהאזרח מקבל מהמדינה. שירותים שהם "מוצרים ציבוריים". החלק השני – הוא בעצם החרמה של רכוש פרטי והעברתו לאזרח אחר. כיום המדינה גוזלת את פרי עמלו של האזרח באמצעות מיסוי-יתר. מדינה המחרימה חלק מרכושו של הפרט ומעבירה אותו לאזרח אחר, גורמת למעשה לאזרח המקבל לפגוע בזכות הקניין של הקורבן באמצעות המדינה. לכן, מיסוי לצורך העברת כספים בין אזרחים אינו מוסרי.

מיסוי לצורך מימון אספקת "מוצר ציבורי" על ידי המדינה הוא מוסרי. אספקת "מוצרים ציבוריים" היא תכלית קיומם של מוסדות המדינה. המוצר הציבורי המובהק ביותר הוא ביטחון – הצבא אינו יכול טכנית להגן רק על אזרחים שישלמו מרצון עבור מימון תקציב הביטחון ולשלול הגנה מסרבני התשלום. אפשר למנוע כניסה לקולנוע מאזרח שמסרב לקנות כרטיס. בלתי אפשרי להורות לחיל האוויר שלא להגן על השמיים שמעל הבית ברחוב דרור 46 בכפר-סבא כי יושביו חייבים כסף למס הכנסה.

"זכויות חברתיות" כגון הזכות לחינוך חינם, בריאות חינם, זכות לדירה או לקצבה כלשהי אינן זכויות טבעיות. מימושן של "זכויות חברתיות" מצריך הפעלת כוח יזום על חלק מהאוכלוסייה, החרמת רכושם והעברתו לבעלי הזכויות. "זכות" שמימושה כרוך בהפרת זכות יסוד טבעית של אדם אחר אינה זכות אלא גזל.

"זכויות חברתיות", בניגוד ל"זכויות טבעיות", הן תביעות כספיות של קבוצה מסוימת כלפי הממשלה. "הזכות לחינוך" טוענת שעל הממשלה לגבות מיסים מכל האזרחים ולהעביר את הכסף אל משפחות עם ילדים. "הזכות לדיור" טוענת שצריך לגבות מיסים מכל האזרחים ולהעביר את הכסף לקבוצה שמתקשה להשיג דיור. 

חינוך ובריאות אכן חשובים וראוי ששירותים אלה יהיו בהישג יד של כל אזרח, אך הם לא זכויות יסוד טבעיות. ההחלטה כמה להעניק, למי ועל חשבון מי – היא החלטה פוליטית משתנה. מוצרים אלה אינם "מוצרים ציבוריים" כי אפשר לחייב את הצרכן בתשלום מדויק עבור השירות ולמנוע את אספקתו לסרבן תשלום. רק הגנה קפדנית על זכות הקניין תיצור מדינה משגשגת שלאזרחיה לא תהיה בעיה לממן חינוך ובריאות בעצמם – וברמה גבוהה. ראה פרק החינוך ופרק הבריאות ).

משטר נשיאותי עלול להפוך לדיקטטורה

כל משטר דמוקרטי עלול להפוך לדיקטטורה בנסיבות קיצוניות ונדירות אם כוחו של הנשיא אינו מוגבל באמצעות החוקה והעם. בדמוקרטיה של העידן החדש יוכל משאל-עם לפטר נשיא. החוקה תמנע החלטות חד-צדדיות קיצוניות של הרשות המבצעת.

קל יחסית לתמרן בקומבינות חברי כנסת, קשה לעשות זאת עם 8 מיליון אזרחים. הסיכון ל"דיקטטורה" גדול יותר במערכת הפוליטית הקיימת בה יכול ראש ממשלה בקלות יחסית להתעלם מרצון העם ומהחוקה שאיננה.

ריבוי המפלגות היא בעיית הדמוקרטיה הישראלית

ריבוי מפלגות יוצר בעיה רק בשיטה הפוליטית הקיימת, בה המפלגה היא כלי להעברת כספי ציבור אל מעגלי התמיכה של המפלגה. בעידן החדש, בו הממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה, בחברה ובדת לא יהווה ריבוי המפלגות בעיה.  

מפלגה לא תוכל להיות "לשון מאזניים" במינוי נשיא. הנשיא ייבחר בבחירות ישירות לתקופה ארוכה – תלותו בכנסת ובמפלגותיה תהיה מינימלית.

אסור לפגוע בסמכותה הבלעדית של הכנסת, כרשות מחוקקת, לחוקק חוקים או לבטלם

בעידן החדש לכנסת תהיה תחרות – משאל-עם יוכל לאשר חוק וגם לבטל חוק. סמכות שהיא כיום בלעדית לכנסת. כוח החקיקה של חברי הכנסת יוגבל על ידי החוקה וגם על ידי האיום של קיום משאל-עם.

תכופות משתמשים במונח השגור "המחוקק קבע", "כוונת המחוקק" או "המחוקק החליט"... ה"מחוקקים" הם חברי כנסת שאיש מהם לא נבחר על סמך כישוריו כמחוקק. כאשר מרכז המפלגה, או חבורת עסקנים, מרכיבים רשימת מועמדים לכנסת הם לא בוחנים את כשרות המועמדים לכהן כמחוקקים... עניין זה גם אינו עולה  כנושא במערכת הבחירות. שום מפלגה לא הקדישה תשדיר תעמולת בחירות לכישורי החקיקה של מועמדיה... זה גם לא מעניין אף אחד... 

מפתיע! הרי זה תפקידו העיקרי של חבר כנסת במסגרת המשחק הדמוקרטי – חבר הרשות המחוקקת. גם מתהליך הכנת חוקים הם משתדלים להימנע... ישיבות ועדות הכנסת להכנת הצעות חוק ריקות בדרך כלל... את העבודה עושים משפטנים. 

ההצבעה לאישור החוק מתבצעת לבסוף על סמך המשמעת המפלגתית, ובמקרים רבים הח"כים בקושי יודעים מה בדיוק נאמר בחוק.  יש להניח שחבר הכנסת, יוזם החוק, יודע בדיוק את משמעות החוק ודקויות ניסוחיו ובייחוד את השפעתו הברוכה של החוק על המגזר "שלו".

כיצד יתכן שקבוצת לחץ, קטנה יחסית, מצליחה לגבור על ציבור רחב של צרכנים ומשיגה חקיקה לטובתה על חשבון הציבור?

יצרן מלט מצליח, לדוגמה, להעביר חוק שמגביל את יבוא המלט. כך מתייקר מחיר המלט לצרכן הישראלי. עלויות הבנייה לכל הציבור מתייקרות. מגדלי הפירות והירקות משיגים חוק המטיל מכס גבוה על פירות מיובאים – כך נמנע יבוא מתחרה ומיליוני משפחות משלמות מחיר יקר בסופרמרקט. יועצי ההשקעות יפעילו לחץ על הממשלה להקשות על כניסת מתחרים לענף באמצעות חובת רישוי לכל יועץ. לשכת עורכי הדין תנסה לצמצם את התחרות בענף באמצעות חקיקה מתאימה שמעניקה כוח לנציגיהם (לשכת עורכי הדין) לקבוע תעריפי מינימום, ניסיון להארכת תקופת ההתמחות, ומתן סמכות ללשכת עורכי הדין להסמיך עורכי דין חדשים. השיפוצניקים מבקשים מעמד דומה כדי לצמצם את התחרות בענף... תעודת "שיפוצניק מורשה". 

קיימות דוגמאות רבות כיצד קבוצות עוסקים מתאגדות כדי להגביל תחרות בענף, בניסיון להכתיב מחיר גבוה יותר לצרכן. מטרת ההתאגדויות המקצועיות היא להשיג חקיקה שתיצור מצב בו הצרכן ישלם עבור המוצר או השירות מחיר גבוה מהמחיר שהשוק היה קובע בתנאי תחרות חופשית. הממשלה והעוסקים תמיד יתַרצו זאת ברצונם העז "להגן על הציבור", "להגן על כבוד המקצוע", "הסדרת הענף הפרוץ לכל אחד"... כולם שוחרי טובת האזרח... נשמות טובות.

בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה נדרש רישיון ממשלתי כדי לעסוק בשרברבות או כדי להיות סַפַּר. "ספר מורשה". נראה לכאורה תמוה כיצד מיעוט של סַפַּרים או תעשיינים מצליח להשיג חקיקה שמזיקה למספר גדול פי כמה וכמה של צרכנים. מאות מצביעים מול מיליוני מצביעים. מדוע כוחם הפוליטי של מיליוני המצביעים אינו בא לידי ביטוי? כיצד מיעוט גובר על הרוב הדמוקרטי? לא סתם "גובר", אלא גורם לו נזק ממשי!

הכלכלן אדם סמית גילה כבר לפני למעלה מ-200 שנים שמגבלות ורגולציה ממשלתית של השווקים מטיבים, באופן בלתי ניתן למניעה, עם קבוצות לחץ של יצרנים על חשבון הצרכנים. מחקרים רבים של רגולציה בענפים שונים, שנערכו בארצות הברית, מוכיחים ומגיעים למסקנה זהה: הרגולציה והפיקוח הממשלתיים, גם אם התירוץ לחקיקתם הוא טובת הציבור, מעדיפים בסופה של תוצאה את רווחת היצרן על פני הצרכן. 

התופעה נראית במבט ראשון כ"פרדוקס דמוקרטי". הרי הצרכנים, שהם הרוב המכריע, צריכים היו לנצח. אילו הייתה נערכת הצבעה ישירה, על ידי העם על כל נושא, במשאל עם – יתכן שכך היה המצב. אך המבנה הדמוקרטי הנוכחי משלב בתמונה שני גורמים, בהם הציבור הרחב בעמדה נחותה: עלות רכישת המידע ועלות ההתארגנות הפוליטית. יש הגיון ב"בורות" הציבור בתחומים כה רבים ונרחבים.  

לאזרח הסביר יש תמריץ להרחיב ידע על נושא כלשהו רק עד לנקודה שעלותו של שבב מידע נוסף משתווה לתועלת שניתן לצפות מתוספת המידע. זהו ההסבר הכלכלי לכך שהאדם הממוצע אינו יכול להפוך למומחה בתחלואי מערכת הבריאות, מערכת החקלאות או מערכת הקרקעות והבנייה. לכן, אין תמריץ כלכלי לאזרח הבודד, שאינו גוף מסחרי, "לדחוף" מידע ליתר הציבור. כדי שציבור יפעל צריך שיתארגן. לפחות לרמת הארגון הנדרשת כדי ליצור תקשורת עם הפוליטיקאים בשפתם – לחץ. ארגון קואליציה ציבורית היא משימה יקרה לצרכן הבודד וגם לכך אין לו תמריץ. 

יצרנים, לעומת זאת, נהנים מעדיפות ברורה. הם פועלים בסביבה בה הם מתמחים ומבינים – הם אינם צריכים "ללמוד את הנושא". קל להם יותר להציג את המדיניות המטיבה איתם. עלויות ההתארגנות שלהם נמוכות יותר, הם מעטים ולפעמים אפילו מדובר ביצרן (או יבואן) יחיד. הרווח הכלכלי, שצפוי להם מהשקעה בשתדלנות לחקיקה המטיבה עמם, גבוה לאין שיעור מהנזק שצפוי לצרכן בודד. הפוליטיקאי, קודם כל מאוים או נהנה מהלוביסטים ושולחיהם; הוא בונה על כך שעם הציבור הרחב "הוא כבר יסתדר" – הציבור שאינו בנוי להתעמק או להתעמת בנושא...

פרופ' מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה, הרחיב על כך בספרו קפיטליזם וחופש (1962):

"כל אחד מאתנו הוא בעת ובעונה אחת צרכן וגם יצרן. אולם, אנחנו מומחים ומתמצאים יותר בפן היצרני שלנו. אנחנו מקדישים תשומת לב רבה יותר לפעילות כיצרנים מאשר בתפקידנו כצרכנים. אנחנו צורכים אלפי פריטים שנסחרים בשוק. עמיתים לאותו ענף מסחרי, כדוגמת סַפַּרים או רופאים,  מוכנים להשקיע זמן ואנרגיה יקרים כדי לפעול לטובת האינטרסים שלהם. רובנו, שלעיתים רחוקות יחסית נזקקים לשירותי הספר או הרופא, משקיעים בהם חלק קטן יחסית מהכנסתנו. האינטרס שלנו הוא מקרי ואקראי. קשה לצפות ממישהו מאתנו שיקדיש זמן רב כדי להעיד לפני וועדה ציבורית כדי למנוע הטלת מגבלות עיסוק על מקצוע הסַפַּרות, או מכסי מגן על יבוא מסוים. קבוצות הלחץ לעומת זאת מתארגנות סביב נושא שחשיבותו הכלכלית להם רבה. האינטרס של ציבור הצרכנים מתפזר ומתחלק על פני אנשים רבים. בהעדר מנגנון חוקתי שיקזז את השפעתם החזקה של היצרנים על הליכי החקיקה, בלתי נמנע שכוחם והשפעתם יגברו על אלה של הצרכנים."  

צריך לשים קץ לתופעת הלוביסטים בכנסת

לוביסטים הם שתדלנים מקצועיים שמארגנים שדולה לטובת עניין מוגדר. לוביסט פועל מול הפוליטיקאי בשיטת המקל והגזר. הוא מסביר לו את הטובה שתצמח לו מתמיכה בהצבעה, ובמקביל – לוחש לאוזנו על הנזק האישי לו ייחשף הפוליטיקאי אם יסרב. ברוב המקרים צריכים לקשט את השתדלנות בנימוקים של "טובת הציבור".

כאשר השלטון מעניק הטבה ליחיד או לקבוצה מסוימת יהיה זה תמיד על חשבון קבוצה אחרת. אם מפעל מסוים זוכה למענק הקמה של מאות מיליוני דולרים – מישהו אחר צריך לשלם. ומאחורי הקלעים פועלים לוביסטים במרץ כדי לשכנע פוליטיקאים להרים יד. 

הבעיה בדמוקרטיה אינה הלוביסטים, אלא כוחו של השלטון לחלק הטבות ולהטיל מגבלות שרירותיות על פעילותו של השוק (רגולציה). לוביסטים קיימים אך ורק בגלל כוחה של המדינה לחלק הטבות. כל עוד כוח זה קיים – יהיו לוביסטים. ככל שהמדינה תהיה מעורבת פחות בכלכלה וככל שהרגולציה תצטמצם – כן ימעטו הלוביסטים.

הפעלת כוח ע"י המדינה היא ראויה וחוקית אם היא מכוונת להטיב עם רוב העם

זהו למעשה העיקרון הדמוקרטי. הרוב בעם, באמצעות נציגיו בכנסת, מאשר חוקים. נניח לצורך העניין מצב אידיאלי בו הכנסת משוכללת ביותר ומייצגת בדיוק את דעת הבוחר בכל החלטה. במצב זה, אישור חוק בכנסת אמור תיאורטית להיטיב עם רוב העם – קשה להניח שהרוב היה מאשר, במודע, חוק שפוגע בו עצמו. 

המנגנון הדמוקרטי המקובל מאפשר מצב בו הרוב יקבל החלטה דמוקרטית להגבלת החופש של מיעוט מסוים, או החרמת חלק מרכושו של מיעוט אחר כדי לחלק אותו בין חברי ה"רוב". אפשרות זו מבטלת את תוקף זכויות היסוד הטבעיות של האזרח. הזכות לחופש ולקניין מופרת. יישומן של הזכויות הטבעיות נעשה תלוי בהחלטות משתנות של ה"רוב". זהו למעשה המצב בכל הדמוקרטיות. הרוב יכול לדוגמה לאשר חוק שפוגע בזכות הקניין של מיעוט על ידי חוק שמאפשר לממשלה להחרים את רכושו של אדם לאחר מותו – מס ירושה. הכסף עובר לכיסי ה"רוב". 

במציאות הדמוקרטית המצב גרוע יותר הואיל והחלטות הפוליטיקאים אינן משקפות, במקרים רבים, רוב בעם בנושא שעל הפרק, אלא החלטה שמושפעת מלחצים של קבוצות מאורגנות, לוביסטים ומסחר קואליציוני. עריצות "רוב העם" היא למעשה עריצות של "רוב הפוליטיקאים". גם אלה וגם אלה מאפשרים את הפרת זכויות היסוד של המיעוט לטובת צרכים של מישהו אחר. 

אם מקבלים את הנחת קיומן של "זכויות טבעיות" שאינן ניתנות לערעור –  הזכות לחיים, לרכוש ולחופש –  הרי שנדרש מנגנון שיבטיח את שמירת הזכויות הטבעיות מעריצות הרוב. מנגנון זה הוא החוקה שבה מעוגנות זכויות היסוד.

חייבים לעקור את השחיתות מהפוליטיקה

השחיתות אינה סוג של חיידק שתוקף מערכת פוליטית-ציבורית שניתן להשמידו בסיקול ממוקד. אין בנמצא חיסון נגד מחלת השחיתות בפוליטיקה. זו אינה תופעה חיצונית שמאפשרת, בשיטה כלשהי, לבודד את השחיתות מהמערכת הפוליטית.

השחיתות היא חלק בלתי נפרד של כל מערכת פוליטית-ציבורית בארץ ובעולם. הדרך היחידה לצמצמה היא הקטנת תחומי הפעילות הנתונים בידי הפוליטיקאים. אם הקרקעות לא יהיו בבעלות המדינה – הפוליטיקאים לא יוכלו "לחלק" אותן. אם המדינה לא תעסוק בהימורים (פיס ולוטו) לא יהיו ג'ובים לחלוקה בדירקטוריון מפעל הפיס. ואם כל ענף התקשורת יופרט – לא תהיה מליאת רשות השידור – לא יהיו בה "מינויים ציבוריים" ומכרזים שאפשר לתחמן.

יש פוליטיקאים אידיאולוגים

פוליטיקאים מאמצים בדרך כלל אידיאולוגיה קליטה, שקל לציבור רחב להידלק עליה, בעיקר דרך חושים ותחושות. אי אפשר לצפות מציבור רחב שיתעמק וילמד את האידיאולוגיה על השלכותיה. קל מאד לדוגמה, לשווק אידיאולוגיה סוציאליסטית. מי יתנגד לחקיקה שתבטיח חינוך חינם, דיור מינימאלי חינם וארוחות חינם. נשמע חיובי וקסום. עכשיו, לך תסביר שאין "חינם", מדוע "חינם" יקר ומדוע "החינם" אפילו לא מוסרי. ספק אם אפילו אתר אינטרנט כגון קו-ישר יכול להרים את נטל המשימה...

פוליטיקאים מאמצים אידיאולוגיה בדרך כלל עד לנקודה שבה החלטה אידיאולוגית עלולה לסכן את המשך הקריירה הפוליטית. מהר מאד הם מגיעים לצומת דרכים בה נדרש להחליט על פשרה אידיאולוגית כדי לשמור על האינטרס האישי – להישאר בתפקיד. הפוליטיקאי-האידיאולוג (יש גם כאלה...) מאמין שהפשרה נחוצה כדי שיישאר בתפקידו, ומייד לאחר שיתבסס ויצבור די-כוח, הוא יוכל להירתם ליישום האידיאולוגיה...

גם הקומוניסטים האמינו שמייד לאחר שיסיימו את "עולם ישן נחריבה" (כדברי המנון האינטרנציונל) ויגמרו לחסל את כל מתנגדיהם – הם יתפנו ליישום גן העדן הסוציאליסטי. לוח הזמנים השתבש... מלאכת החורבן וההרג נמשכה שבעים שנה עד לנפילת הקומוניזם לא מזמן.

ריבוי המפלגות היא בעיית הדמוקרטיה הישראלית

ריבוי מפלגות יוצר בעיה רק בשיטה הפוליטית הקיימת, בה המפלגה היא כלי להעברת כספי ציבור אל מעגלי התמיכה של המפלגה. בעידן החדש, בו הממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה, בחברה ובדת לא יהווה ריבוי המפלגות בעיה. 

מפלגה לא תוכל להיות "לשון מאזניים" במינוי נשיא. הנשיא ייבחר בבחירות ישירות לתקופה ארוכה – תלותו בכנסת ובמפלגותיה תהיה מינימלית.

דמוקרטיה בישראל - הרמת מסך

דמוקרטיה ישראלית - תיאוריה מול ביצוע

שלטון העם. שלטון הרוב. מכיוון שמיליוני אזרחים לא יכולים לקבל החלטות הנוגעות לניהול מדינה בעצמם, עליהם לבחור נציגים לכנסת. נציגי העם, חברי הכנסת, שואבים את סמכותם מהעם, מייצגים את כל שכבות העם ומאשרים חוקים. 120 נציגים הם גוף מסורבל למדי שבוחר (או מאשר), בדרך כלל מתוך עצמו, גוף מצומצם יותר שיעסוק בביצוע – הממשלה. אך מה לעשות, הממשלה מתנפחת לעיתים לעשרות שרים שמתקשים אפילו למצוא מקום ישיבה סביב השולחן – כך אי אפשר לקבל החלטות. לכן, ממונה מתוכם "קבינט מצומצם" שמתוכו מתגבש, מאותן סיבות, מטבחון אינטימי והחלטי... נראה כי עיקר זמנם ומרצם של הנבחרים הוא קודש להתכסחות וחתרנות בינם לבין עצמם.

השיטה מכונה "דמוקרטיה ייצוגית" לפיה העם בוחר נציגים, שבוחרים נציגות מצומצמת ואלה בוחרים נציגות עוד יותר מצומצמת. לבסוף... החמישייה הפותחת טוענת לייצוג "רצון העם"...

"בעיית הסוכן" - הדמוקרטיה סובלת מתסמונת זו. חבר הכנסת הוא "סוכן" של ציבור בוחריו. מיד לאחר בחירתו הוא ישתמש בסמכויותיו כדי לקדם, קודם לכול, אינטרסים אישיים על חשבון אינטרסים של הציבור שמינה אותו.

הממשלה הזמנית

מייד לאחר מלחמת העצמאות הוקמה ממשלה זמנית שאמורה הייתה לכהן עד לבחירות שיוכרזו על פי החוקה. חוקה מעולם לא נוסחה והדמוקרטיה הישראלית המשיכה להתגלגל.

הממשלה הראשונה, בראשותו של דוד בן גוריון, כיהנה 20 חודשים. תקופה קצרה לכל הדעות. ממשלה זמנית. מסתבר, שכמעט כל ממשלות ישראל, בימים ההם ובזמן הזה, היו זמניות מאד... 

אורך חייה הממוצע של ממשלה בישראל עומד על כ- 24 חודשים. אורך קדנציה ממוצעת של ראש ממשלה עומדת על כ- 32 חודשים (פחות משלוש שנים) ושר מכהן בממוצע כ- 20 חודשים. כלומר, לעיתים תכופות התחלפו ממשלות תחת אותו ראש ממשלה. מה כבר יכול "לבצע" ראש ממשלה, ראש הרשות המבצעת, במשך 24 חודשי כהונת ממשלתו? בששת החודשים הראשונים הוא עסוק במלחמת ההקמה וספיחיה. בששת החודשים האחרונים הוא עסוק בקרבות הישרדות ודעיכה של ממשלתו. בעשרת החודשים שביניהם מוקדש רוב זמנו למאבקי יוקרה ותככים בין שריו, מארבים של מתנגדיו, טיפול באיומי עסקנים וקבוצות לחץ ושמירה על התחת במוסדות מפלגתו. תמצית הממשל הישראלי הזמני. 

רק ארבע פעמים מאז קום המדינה הצליחה ממשלת ישראל לסיים קדנציה מלאה של 4 שנים... (ראו בטבלה הדגשה באדום) ואם ממשלה מכהנת כ-24 חודשים, מה משך כהונתו של מנכ"ל המשרד? על כך משיבה נציבות שירות המדינה: "...תקופת הכהונה הממוצעת של מנכ"לים במשרדי ממשלה הינה שנה וחצי".

ייתכן שבכל זאת הצלחנו להגיע לאן שהגענו דווקא בזכות ה"אין ממשלה"... 

מספר משרדי הממשלה משתנה ממשלה לממשלה ונקבע לפי הצרכים הפוליטיים של מרכיבי הקואליציה. כאשר הלחצים לכיבוד פוליטיקאי מצטברים, אין מנוס מהקמת משרד חדש. ממציאים שם "ציוני" מפוצץ, מפצלים גופים או אגף ממשרד קיים... והנה יש תעסוקה למיניסטר החדש. לזה מוסיפים לשכה, סגן שר, יועצים, רכב משודרג, משרות אמון. בחלוף הזמן גם הציבור והתקשורת מתרגלים ל"נחיצותו" של המשרד החדש ואף אחד לא שואל איך הסתדרנו לפני כן...".

עקרון הפרדת הרשויות – שחיקה

המוסדות הדמוקרטיים ניצבים לכאורה על שלוש רגליים – הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. שלוש רשויות נפרדות שהאחת אינה מעורבת במעשיה של האחרת וכל אחת מאזנת ומבקרת את הרשויות האחרות. הרשות המחוקקת בישראל היא הכנסת. הממשלה היא הרשות המבצעת ואילו העבריינים נותנים את הדין בפני הרשות השופטת.

בפועל קיימת הפרדה, טובה למדי, רק מהרשות השופטת מערכת המשפט שומרת על עצמאות והפרדה מיתר הרשויות. שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת – הכנסת והממשלה – חופפות ומעורבות האחת בשנייה. יש תקופות בהן לפחות 30 חברי כנסת (אלה מהמחוקקת...) חברים בממשלה בתפקידי שרים וסגניהם. החל מממשלת שרון השניה (2003) יושבים סביב לשולחן הממשלה למעלה מ-40 שרים  וסגני שרים. שרי הרשות המבצעת, מעורבים עמוקות בחקיקה ואילו חברי כנסת מעורבים בעשייה השלטונית, או בבלימתה...

מצע המפלגה לבחירות 

המצע אותו מחברים בכירי המפלגה ערב הבחירות, אמור להיות מסגרת ההסכם שבין הבוחרים למפלגתם. תעודת הזהות של המפלגה – מחויבות לדרך ולקו רעיוני. בפועל, "עבודה בעיניים"... נראה שהציבור הפנים מצב זה ומתייחס למצעי המפלגות בהתאם. במסע הבחירות ב- 1992, הגיש ח"כ חיים רמון תלונה לוועדת הבחירות המרכזית, כי הליכוד משמיץ ומסית נגד מפלגת העבודה בפרסומיו כי מפלגת העבודה תנהל מו"מ עם אש"ף ועראפת... לא חלפה שנה ואכן החל מו"מ עם עראפת. בוחרי הליכוד, עשור לאחר מכן, לא העלו בדעתם כי אריאל שרון, כראש ממשלה מטעמם, "יעקור יישובים מארץ ישראל"... ואכן כך קרה.בוחרי "שינוי" (טומי לפיד) לא חלמו כי מפלגתם תַתְנֶה הצבעה בכנסת בהעברת תקציבים לסקטורים ייחודיים, כדרכן של המפלגות החרדיות... אך בתחילת שנת 2005 התחַרדו מעשי "שינוי" והצבעתם בכנסת לטובת ה"התנתקות" הותנתה בהזרמת מאות מיליוני שקלים לסקטור "שלהם", האוניברסיטאות.

לפני הבחירות מנפנפים במצע המפלגה ואילו אחריהן יטען הפוליטיקאי כי "התנאים השתנו"... "הפוליטיקה היא אומנות האפשר"..."הכורח הקואליציוני מאלץ להתפשר"... היה מצע?

מקומן של הבחירות לכנסת

הבחירות לכנסת הן בראש ובראשונה מאבק, בין קבוצות עסקנים, על הקִרבה למעגל הכוח המרכזי. מעגל המספק טובות הנאה מתקציב המדינה לחבריו. אי אפשר לצַפות ממיליוני מצביעים שייקחו חלק בתכלית צינית זו; לכן, חייבות קבוצות העסקנים הפוליטיים לפזר עשן ולהתהדר בהצהרות של "טובת הציבור" אליו הן פונות ולהציב בראשן דמויות משכנעות שיסחפו מצביעים. תתכן תקופה בה תקום מפלגה שתסחוף אלפים בשם רעיון מסוים. הניסיון מלמד שלא ירחק היום וגם מפלגה זו תשתלב בכללי המשחק...

ראשי מפלגה, גם אם יהיו אידיאליסטים נקיים מכל רבב, יוחלפו על ידי "מוסדות המפלגה" אם לא יספקו את הסחורה לגוף שהם גוררים. ראש מפלגה שיתעקש שלא לחלק ג'ובים, מינויים ותקציבים למעגלים המקורבים, מכריז בזה על התאבדותו הפוליטית. הצלחתו, יושרו, או פעילותו הציבורית לא יעזרו כאשר יובל לגיליוטינה הפוליטית.

קול אחד שווה לכל אזרח – האומנם? 

כוח ההשפעה אינו מתבטא ביום הבחירות, אלא במבחן התוצאה המתמשך שלאחריהן. הדמוקרטיה הביורוקרטית הישראלית מעניקה כוח-יתר לקבוצות מאורגנות שיכולות לרכז איום על הפוליטיקאים. כוחו של עובד נמל, לדוגמה, גדול בהרבה מכוחו של אזרח אחר מן השורה. כוחו של חבר בלובי במרכז מפלגת העבודה גובר על כוחה של הקשישה מנהריה.

כוחן הפוליטי העדיף, של קבוצות הלחץ, יוצר מנוף להטיית ברז-התקציב לכיוונן... ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה, ככל שהפוליטיקאים שולטים בחלק גדול יותר של העברות הכספים – גדל הרווח הכלכלי של קבוצות הלחץ.

כוח פוליטי עדיף ניתן גם למפלגה קטנה אשר הנסיבות יצרו לה מעמד של "לשון מאזניים" – מפלגה שעצם הצטרפותה לאחד משני הגושים הגדולים תטה את הכף ותקבע איזה גוש ישלוט וירכיב את הממשלה. מעמד זה מאפשר למפלגה הקטנה להשיג טובות הנאה ועמדות בכירות למנהיגיה ועסקניה מעבר למשקלה הכמותי בציבור. מסתבר שגם מפלגות גדולות יכולות להיות "לשון מאזניים" ולערער את יציבותן של ממשלות. העלאות חוזרות של אחוז החסימה (מינימום הקולות הנדרש למפלגה כדי להיכנס לכנסת) לא הגדילו את יציבות הממשלות, לא מנעו סחיטת כסף והטבות מתקציב המדינה כתנאי להצבעה. אחוז החסימה מתפקד אך ורק כחומת מגן מפני כניסת מתחרים חדשים לגילדה של חברי הכנסת, כמו העלאת הקושי במבחני לשכת עורכי הדין.  

אז מהו בעצם התהליך הדמוקרטי בישראל?

התהליך הדמוקרטי קובע את כללי המשחק להחלפת קבוצת המקורבים לצלחת, או לשינוי בהרכבה: "עד עתה אתם בזזתם... עכשיו תורנו..."

מלבד הביזה, בה משתתפים כמעט כולם – איש איש לפי כוחו – קיים גם משחק משיכת חבל אידיאולוגי לכיוון זה או אחר: ראש ממשלה אחד מקטין מיסים וקצבאות, הבא אחריו יעלה אותם ואת שכר המינימום – תערובת די מקרית של ביזה ואידיאולוגיה.

מדוע שונאים הפוליטיקאים משאלי-עם?

משאל-עם מנטרל את כוחם של "המייצגים", חברי הכנסת. ההחלטה מתקבלת על ידי כל העם מעל לראשם של חברי הכנסת. העברת נושא למשאל-עם נוטלת מכוחו של הפוליטיקאי לסחור בקולו בכנסת עבור תמורה מיידית. האפשרות לקומבינות פוליטיות נמוגה, או לפחות נחלשת מאד.

החליל לפיו רוקדים חברי הכנסת 

פוליטיקאי "נאמן", בדרך כלל, לקבוצה בה הוא תלוי לבחירתו מחדש. פוליטיקאי "מייצג" בעיקר קבוצה זו, המהווה את בסיס כוחו הפוליטי. לכן, אין שחר לאמונה כי חברי הכנסת מייצגים את העם על מגוון דעותיו. העם אינו קובע מי יהיו רוב חברי הכנסת.

בבחירות בישראל העם קובע, בדרך כלל, את גורלם של כ- 24 חברי כנסת – לכל היותר. רק עתידם של המועמדים האחרונים בכל רשימה נקבע בבחירות. מקומם של יתר המועמדים (במקומות "הריאלים") מובטח. מקומם הגבוה ברשימה של יתר חברי הכנסת מבטיח, שגם במקרה של החַלשות המפלגה, הם יישבו בכנסת. מקומם בכנסת מובטח לא על ידי העם, אלא על ידי חברי המפלגה, מרכז המפלגה, ולרוב – מטבחון העסקנים המצומצם...

למה? למה הם רצים לכנסת?

"כולנו ראינו מה מוכנים אנשים לעשות כדי להיבחר לכנסת... למה? תמיד היו רבים שמשאת נפשם הייתה 'לשרת את הציבור'... יש עדיין כאלה שמבחינתם חברות בכנסת נחשבת לדבר מכובד... כוח?... רק מספר קטן של חברי כנסת זוכים למעמד המעניק לבעליו כוח פוליטי של ממש...

...מה שהשתנה זה, שחברות בכנסת משתלמת יותר מאי-פעם גם מבחינה כלכלית. במהלך השנים הצליחו חברי הכנסת להוסיף למשכורתם המכובדת שורה של הטבות, המסתכמות בהרבה מאד כסף ונוחות. פנסיה נאה, אפילו תמורת שירות קצר בכנסת, הוצאות רפואיות, טלפונים חינם לכל החיים, תקציבים גדולים ל'קשרים עם האזרח', המנוצלים בעיקר כדי להיטיב עם האזרח חבר הכנסת... מכונית צמודה. וזה עוד לא הכול.

עכשיו תנו מבט בגלדיאטורים המתמודדים בזירת הפריימריס. רבים מהם, אולי רובם, אינם מחזיקים בתפקידים חשובים או מכניסים בסקטור האזרחי... רבים מבין המועמדים הם אנשים שחיים על חשבון הציבור, בתפקידים שונים, שרבים מהם נתפרו עבורם, ושההכנסה בהם אינה מי-יודע-מה. יש ביניהם גם כאלה שאינם עושים דבר, והם מחפשים תעסוקה. לקטגוריה הזאת אפשר להכניס את אנשי הצבא לשעבר, שאחרי פרישתם מתקשים למצוא תעסוקה. אז הם הולכים לכנסת. מה גם שלעבודה הזאת הכי קל להם להתקבל – הם לא צריכים להוכיח כישורים, או אינטליגנציה, בעצם שום דבר. בשביל ישראלים רבים, מספיק שהם היו קצינים בצבא... כנסת ישראל... היום היא גם מקום פרנסה לאנשים המתקשים למצוא עבודה מועילה." (מתי גולן, גלובס 03.12.02).

חברות בכנסת היא ג'וב, קריירה, קידום מעמד כלכלי וחברתי – שאיפה שאינה שונה מזו של כל אחד מאתנו בכל תחום אחר. הליך דמוקרטי אופטימאלי צריך לסנן אל הכנסת את הנציגים המוכשרים וההגונים.

מה עושה ראש ממשלה?

נראה, שעיקר האנרגיה של ראש ממשלה מוקדש למאבקי שרידות בתפקיד. האיומים אינם רק ממפלגות מתחרות, אלא נובעים פעמים רבות מקבוצות לחץ שבתוך מפלגתו. ברוב המקרים, הוא אכן לא מצליח לשרוד והבחירות מוקדמות. כך קרה לבן גוריון, אשכול, גולדה, בגין, רבין, נתניהו, ברק ושרון... שלא לדבר על "זמניים" כגון משה שרת ושמעון פרס... 

שלטון קבוצות הלחץ

בהעדר חוקה שמגבילה את אפשרות העברת כסף מהאזרחים אל קבוצה מסוימת באוכלוסיה, נוצרות בכל משטר דמוקרטי קבוצות לחץ.קבוצת לחץ היא קבוצת אזרחים ששואפת להשיג לחבריה הטבות מיוחדות על חשבון יתר האוכלוסייה. להטבה פנים רבות. ההטבה יכולה להתבסס על הגנה מיבוא מתחרה של מוצר מסוים, סובסידיה לתעשייה מסוימת, חוק שמקשה על תחרות בחברי הקבוצה. בכל מקרה, חברי קבוצת הלחץ זוכים למעמד ייחודי ולהעדפה שנשללת מיתר הציבור. 

קבוצת לחץ, מעצם הגדרתה, חייבת לייצג מיעוט (אילו יצגה רוב בציבור – לא היה צורך בהתארגנות). כדי שהלחץ יניב חקיקה שתיצור הטבה לחברי הקבוצה  –צריכה הקבוצה לרכז כוח פוליטי. כוח פוליטי מושג רק אם חברי הקבוצה מסוגלים לאיים בגרימת נזק לפוליטיקאים שמסרבים לתמוך ב"רעיון", או להיפך – לצ'פר פוליטיקאים תומכים. אם לקבוצת הלחץ אין יכולת כזאת, היא תיצור שותפות זמנית עם קבוצות לחץ אחרות לגיבוש כוח משותף אשר יניב את היכולת. 

נובע מכך, שהקבוצה שהכי פחות מיוצגת בכנסת היא הציבור בכללותו... הציבור הדומם... עד כדי כך שאפילו נושאים שלכאורה הם עניין ל"ציבור בכללותו" כגון מדיניות חוץ או ביטחון הופכים לעיתים קרובות לחלק מהליך המסחר הפוליטי בין קבוצות הלחץ. כלומר, התניית הצבעה בעניין כלל-לאומי בויתור לטובת אינטרס כלכלי צר של קבוצת מיעוט.

שלוש מזכויות היסוד בדמוקרטיה סוציאליסטית:

ה"זכות" לקבל כסף ללא עבודה

מאה שנות שטיפת מוח סוציאליסטית ביססו "זכויות" לכסף שלא תמורת עבודה. המדינה מפעילה כוח (כפיית גביית מיסים) על חלק מאזרחיה כדי לממן את ה"זכויות" של החלק האחר – הנהנה. הזכות לכסף שלא תמורת עבודה הפכה לאידיאל מוסרי. את פרי עמלו של האזרח העובד והמצליח יש להחרים. היפוך היוצרות המוסרי, שהתבסס במהלך מאה שנים, הצליח לא רק בזכות הכרה נרחבת בצדק המחשבה הסוציאליסטית, או הקומוניסטית, אלא גם בזכות פגם "קטן" בחוקה הדמוקרטית – הכוח שניתן לפוליטיקאים להחרים בקלות חלק מרכושו של אזרח א', לגזור נתח לעצמם, ואת הנותר להעביר לאזרח ב'.

הסופר ג'ורג' ברנרד שאו אמר על כך:

 

" פוליטיקאי שלוקח מפול ונותן לפיטר, תמיד יוכל לסמוך על תמיכתו של פיטר ".

הזכות לעושק הזולת

במסגרת האידיאולוגיה של מדינת הרווחה, המקובלת כיום על הרוב, יצרו הפוליטיקאים רשימה מתמשכת של "זכויות": זכויות הקשישים, זכות לתעשיין להגנה מיבוא מתחרה, זכות לדמי אבטלה, זכות להשלמת הכנסה, זכות למענק מהמדען הראשי, זכויות לאמהות חד-הוריות, זכות למגורים, זכות לעבודה. 

"זכויות" אלה אינן חלק מזכויות האדם הבסיסיות הואיל ויישומן כרוך בהפעלת כפייה באמצעות השלטון על אזרחים אחרים, החרמת רכושם ופרי עמלם, בדרך של מיסוי, והעברת הכסף הנותר (לאחר שהממסד הפוליטי גזר את חלקו הגדול) אל הנהנים מה"זכויות". "זכות" שמימושה כרוך בהפרה של זכויות הזולת אינה זכות טבעית.

גביית מסים בכוח על ידי הממסד הפוליטי (הקרוי בהקשר זה – "המדינה") והעברתם כסובסידיה לתעשיין או לקואופרטיב אוטובוס, או כמשכורת עתק לנתב בנמל אשדוד, או לאם חד-הורית אינם מימוש זכות כלשהי, אלא גזל חוקי של משלם המסים. ההעברה מתבצעת אל אחד ממעגלי התמיכה של הפוליטיקאי, יוזם הזרמת הכסף. 

בעידן החדש תוכל להתארגן עמותה לעזרה לקשישים אבל ספק אם תקום עמותה שתגייס תרומות עבור יזם הייטק או תעשיין שמעוניין להעביר את מפעלו לאשקלון...

זכות ה"מגיע לי"

הדרישה מופנית מצד הקבוצה הדורשת אל יתר הציבור באמצעות הפעלת לחץ על הממסד הפוליטי: 

• מגיע לי כי אני מסכן.
• מגיע לי כי אני מקופח.
• מגיע לי כי נהגתי שלא באחריות, יש לי 10 ילדים ואין לי כסף.
• מגיע לי כי אני לא רוצה להתלכלך בעבודה.
• מגיע לי כי אני רוצה ללמוד גמרא ותלמוד כל היום.
• מגיע לי כי הקמתי מפעל בנגב.
• מגיע לי כי אני גר בנתיבות.
• מגיע לי כי יש לי רעיון לפיתוח שווארמה ננו-אלקטרונית.
• מגיע לי כי אני חולה.
• מגיע לי כי אני שחקן קולנוע ישראלי.
• מגיע לי כי אני סטודנט.
• מגיע לי כי אינני יכולה ללדת ילדים.
• מגיע לי כי ילדתי זה עתה.
• מגיע לי כי אני אם חד-הורית.
• מגיע לנו כי אנחנו תיאטרון עירוני.
• מגיע לנו כי אנחנו רוצים דירה.
• מגיע לי כי אני חקלאי ולא ירד די גשם.
• מגיע לי כי אני חקלאי והיה שיטפון.
• רוב הציבור מסכים לפילוסופיה ולדרך, בעיקר משום ששוכנע במשך מספר דורות שזו הדרך ואין אחרת. ההסכמה היא בנפש חצויה – אין אזרח שמשלם מיסים בהתלהבות, כולם מנסים להתחמק ומעדיפים ש"מישהו אחר" ישלם עבור "הזכויות."

לא הפוליטיקאים הניחו את הבסיס לאותן זכויות, אלא הוגי דעות ואינטלקטואלים של הזרם המרכזי במחשבת התקופה – זרם השמאל הסוציאליסטי. פוליטיקאים אימצו את הרעיון בשמחה בזכות המסר הפופוליסטי הקליט (לקחת מהעשירים ולחלק לנצרכים) ובזכות היתרון האלקטורלי שטמון בו (מי יתנגד לקבלת קצבה ללא עבודה?...) – הכוח שבאחיזה בברז חלוקת הכסף.

"מדינת הרווחה" מנתקת את הקשר בין מה שאזרחים מייצרים לבין מה שהם צורכים. שכבות רחבות באוכלוסיה מחונכות ומפנימות שכסף, מוצרים ושירותים הם תוצאה של חלוקה שרירותית כלשהי על ידי הממסד ולא תוצאה של עבודה, השקעה ומאמצים.

משטר דמי החסות – "פרוטקשן" 

אין חשיבות לגודל הקבוצה הטוענת ל"זכות" מסוימת. חשובה יכולת הקבוצה להזיק לציבור. כוחם של כ-17 נתבים בנמל אשדוד גדול מכוחם של 15,000 נהגי מוניות.

מדינת הרווחה מחלקת את האוכלוסייה למאות קבוצות של "מגיע לי". מגיע לי חלק מהעוגה. אזרח יכול להשתייך למספר קבוצות גם יחד: חקלאי יכול גם להיות אב לעשרה ילדים וגם לגור באזור בעל "עדיפות לאומית". הקבוצות נבדלות ביניהן בהיקפן ובמידת התארגנותן לכוח מלוכד ופעיל. חלק מהקבוצות הגדולות פאסיבי לחלוטין אך פגיעה בהטבות המוזרמות אליהן עלולה לפגוע קשה בפוליטיקאי היוזם. לדוגמה: ציבור הזכאים לקצבת זקנה גדול. ציבור זה בלתי מאורגן, אך קיצוץ בקצבאות זקנה עלול לעלות ביוקר לפוליטיקאי היוזם.

התחרות בין הקבוצות באוכלוסייה היא על גרימת נזק. קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, חסימת דרכים, או הבערת צמיגים תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנית אידיאולוגיה שמצדיקה את ה"זכות" לקבל כסף שלא תמורת עבודה. במשטר קפיטליסטי, לעומת זאת, התחרות היא על ליבו וכיסו של הצרכן כי הממשלה לא מעבירה כספים מאזרח לאזרח.

בחברה סוציאליסטית "זכויות" נקבעות לפי כוח הקבוצה להזיק.

התחרות קשה. עשרות ומאות קבוצות באוכלוסיה טוענות בשם "צדק חברתי", לזכות לגזול את כספי האדם העובד. קבוצות לחץ מתוחכמות שוכרות "גובי זכויות" (על משקל גובי-חובות) כדי לפעול למענם בקרב פוליטיקאים שסומנו כמטרה ללחץ. איש המקצוע נקרא – לוביסט  – תפקידו לארגן לובי (שדולה) בקרב הפוליטיקאים כדי שיהפכו את הגזל לחוקי. הלוביסט, דומה במקצת לשליחו של סנדק הפשע המאורגן, יסביר לפוליטיקאי בשפה ברורה, מובנת ובארבע עיניים את התועלת שתצמח לו מהתמיכה ב"חוק החברתי" ואת הנזק הפוליטי שעלולה להסב לו השדולה אם יסרב. נושא הפגישה הסגורה ביניהם לא ייסוב על "צדק חברתי" ו"שוויון", אלא על הצעות שאי אפשר לסרב להן... הפוליטיקאי במצור. עשרות קבוצות ולוביסטים פונים אליו, כיצד יבחר איך לחלק את הכסף ביניהן? – צדק? שוויון? – הקריטריון היחיד לפיו ישקול הוא כוח – כוחה של השדולה להזיק  לו פוליטית.

צדק או כוח?

אין דרך אובייקטיבית לקבוע מי זכאי ולכמה, או לאיזה קבוצה מגיע יותר ועל חשבון מי. מרגע שנוצרת זכאות לכסף שלא תמורת עבודה, מתבסס הקרב על עוגת החלוקה – אין קריטריון חלופי זולת הכוח. השאלה אם לתמוך באגודות ספורט או באברכים אינה שאלה של צדק אלא של כוח פוליטי. השאלה מה צודק יותר – תמיכה בתיאטרון הבימה או קצבה לקשישים גם היא נותרת ללא מענה. אין דרך לקבוע מי צודק יותר.

במערכת בה התמורה לעבודה לא קובעת, השרירים הם שקובעים את הצדק. לכן, אין לבוא בטענות דווקא אל החרדים או אל עובדי חברת החשמל כאשר אלה כללי המשחק.

המניע – רווח פוליטי

פוליטיקאים מתחרים ביניהם על חלוקת כסף ושווה כסף לקבוצות באוכלוסייה. אידיאולוגיה נבנתה סביב השיטה. הפוליטיקאי נלחם למען קצבאות לסקטור מסוים לא בגלל שליבו הרגיש נשבר, אלא בזכות הרווח הפוליטי הצפוי לו. כמובן, בראיון בטלוויזיה הוא יצדיק את מהלכיו בנימוקי "צדק" ו"שוויון".

פוליטיקאי פועל למען הקריירה הפוליטית, למען האינטרסים האישיים שלו; פעמים רבות קבוצות הלחץ שהוא מייצג יוצאות נשכרות... אלה כללי המשחק... 

עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו באופן שהם תלויים בו כדי לזכות בכסף. כך מובטח המשך תמיכתם בו. ככל שאזרח ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. כמובן, קיים גם מעגל גדול של תומכים אידיאולוגים שמאמין ברטוריקה האידיאולוגית שהפוליטיקאי משמיע. בנוסף, יש ותמיכה ציבורית בפוליטיקאי מבוססת על תדמית. סומכים על האישיות שתעשה את הראוי לעשות, למרות שקשה להבחין באידיאולוגיה של האיש. רבים מסבירים כך את התמיכה הרחבה באריאל שרון בקדנציה האחרונה שלו.

כל שר בממשלה הוא מוקד כוח בפני עצמו. במעגל הראשון ממוקמים אנשי סודו ועוזריהם; המעגל השני יכול להכיל, לדוגמה, קבוצת חברים שמונו על ידו לתפקידים בכירים במוסדות שונים (שזו ההצדקה העיקרית לקיומם של המוסדות...); במעגל השלישי נמצאים קבוצת חברי מרכז המפלגה ומועסקים אחרים בג'ובים שחולקו על ידי המעגלים הפנימיים. המעגלים גדלים ומתרחבים, נוצרת חפיפה עם מעגלים של פוליטיקאים אחרים במסגרת המחנה, המפלגה, הקואליציה או בריתות זמניות. במעגל הכוח החיצוני של פוליטיקאי מסוים יכולים להיות, לדוגמה, עובדי התעשייה האווירית, אגד, או ציבור האמהות החד-הוריות. ככל שהמעגל חיצוני יותר, קשה לפוליטיקאי שבמוקד לשלוט בו ולהבטיח את תמיכתו. הוא ימשיך להזרים אליו כספים מחשש לאובדן התמיכה המשוערת של מעגל זה.

משחק המעגלים הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה. המסה הגדולה של המצביעים למפלגה מושפעת יותר מאידיאולוגיה ותדמית, אך מקומו של הפוליטיקאי הבודד בסולם הפנים-מפלגתי מושפע יותר ממעגלי הכוח.

הדמוקרטיה בעידן החדש

עקרונות החוקה 

לא נתיימר לנסח חוקה אלא להדגיש עקרונות חשובים. מדינת ישראל תוגדר כבית הלאומי של העם היהודי. אופייה היהודי של המדינה ייגזר מרצונו האישי של כל אזרח יהודי לחיות את חייו ומנהגיו, ללא כפיה על זולתו, גם אם החליט שלא לאמץ אורח חיים יהודי. אם חלק גדול בציבור יאמץ אישית אורח חיים יהודי – אופייה של המדינה יהיה יהודי.

חוקת העידן החדש תקָדש את זכויות הפרט כערך עליון ותגדיר כזכויות יסוד רק את זכויותיו הטבעיות של האדם – בראש ובראשונה הזכות לחיים שממנה נגזרות –

• הזכות לחירותו.
• הזכות לרכושו.
• והזכות לפעול למיצוי אושרו.

זכות טבעית היא זכות שמתקיימת בכל אדם במקביל ושמימושה אינו כרוך בכפיה על הזולת. לדוגמה: עצם המימוש של זכותי לחופש תנועה הנובע מזכותי לחירות, לא מפריע לך לממש את אותה זכות במקביל אלי. או – מימוש זכותי לחופש דיבור אינה דורשת ממך דבר ואינה גורעת מזכותך לחופש דיבור.

המאפיין העיקרי של זכות טבעית: כל "זכות" אחרת שמנוגדת לה ומתנגשת בה אינה מוסרית ושגויה.  זכויות טבעיות ניתן להפר רק באמצעות כפייה בכוח על הקורבן, לכן כל "זכות" שלמימושה נדרשת הפעלת כוח, הפוגע בזכות טבעית של הזולת, אינה זכות טבעית ואינה מוסרית. הזכויות הטבעיות בלתי ניתנות להפקעה. שודד יכול לגנוב את רכושך אך לא את זכותך לבעלות על אותו רכוש.

"הזכות לקורת גג", לדוגמה, אינה זכות טבעית. כדי לממש את "זכותו" של זוג צעיר, חסר אמצעים, לדירה – צריך להפקיע מרכושם של אזרחים אחרים (פגיעה בזכות הקניין) ולהעביר את הכסף לזוג הצעיר "הזכאי". לממשלה יש כיום כוח חוקי להפקיע כסף מאזרח שהרוויח אותו ביושר ולהעבירו לאזרח אחר. "הזכות לקורת גג", אם כך, אינה זכות טבעית כי מימושה במקביל, על כל האזרחים, מחייבת הפעלת כוח נגד אזרחים אחרים. להרחבה על משמעות "הזכויות הטבעיות" הקש כאן.

החוקה תהווה מסמך חוקי עליון של מדינת ישראל. החוקה תגביל את כוחו של השלטון והממסד הפוליטי מלהתערב בחיי האזרחים, מלהעביר כספים מקבוצה אחת אל קבוצה אחרת באוכלוסייה ומחקיקה המעדיפה אזרח על פני האחר ועל חשבון האחר. תפקיד המדינה הוא להגן על זכויות הפרט של אזרחיה מפני תוקפנות חיצונית ומפני פורעי-חוק ובנוסף לכך– להעניק לאזרחיה שירותים המוגדרים כ"מוצר ציבורי".

דווקא מדינת ישראל המצויה תחת איומים, מהקיצוניים בעולם המודרני, חייבת להיבנות על כלכלה יעילה ביותר שתוכל להניב את מרב המשאבים הנדרשים להגנתה ועל חברה חופשית וצודקת בה הפרט לא יחוש שהוא ה"פרייאר" שמנוצל ע"י קבוצות כוחניות – רק חברה כזאת תיצור הזדהות של הפרט עם המדינה. ורק חברה כזאת תוכל ליצור משאבים כלכלים בהיקף כה גדול שיאפשר בקלות את מימון צורכי הביטחון.

החוקה תגביל את כוחו של "שלטון הרוב". תגדיר הפרדת רשויות אמיתית ומערכת בלמים ואיזונים המבוססת על משאלי-עם, משטר נשיאותי חזק ויציב, כנסת מבקרת ובעלת כוח חקיקה מוגבל. מערכת שיפוט עצמאית ובלתי תלויה.

החוקה תקבע את המבנה הדמוקרטי ואת סדרי החלפת השלטון ותמנע את שלטון קבוצות הלחץ הכוחניות. ה"שוויון" היחיד שהחוקה תגן עליו הוא השוויון בהגנה על זכויות הפרט מפגיעת עבריינים (או המדינה). שוויון בפני החוק. זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת האנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה. אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה" – חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

מהו הסדר החברתי "הצודק"? 

הסדר החברתי בו אנו דוגלים, קפיטליזם, בנוי על כלכלת שוק חופשי, בה הממשלה (נציגת "החברה") אינה קובעת את חלוקת ההכנסות בין האזרחים.  מצבו הכלכלי של הפרט נקבע לפי תרומתו לזולת עליה הוא מתוגמל. הפרט מוכר את שירותיו לאחרים ומקבל תמורה. השירותים הנמכרים אינם רק מוצרים פיזיים כגון מכונית או מנת פלאפל; הם יכולים להיות כל דבר שהזולת מוכן לשלם עבורו מרצונו החופשי. אפילו ברכה של רב, או קריאה בכף היד. מצבו הכלכלי של הפרט יכול להיות מושפע גם מאקראיות: ירושה, או מזל (זכייה בהגרלה).   

הבסיס הפילוסופי לקפיטליזם הוא עליונות חירויות הפרט. ממשלה אינה רשאית לכפות את "רצון הכלל", אלא בנסיבות חריגות מאד: אספקת "מוצרים ציבוריים"  ובראשם – ביטחון.

קיימות תפישות אחרות לסדר חברתי "צודק". תפישות אלה מגבילות את חירויות הפרט למען "טובת הכלל" כפי שהיא מוגדרת על ידי הוגי דעות או פוליטיקאים. 

תתכן מדינה בה יוחלט ש"טובת הכלל" היא אמונה דתית כלשהי. החוק יכפה גם על הפרטים שאינם מסכימים עם הדת כללי התנהגות בהתאם. החוק יחייב העברת הכנסות כלכליות אל מי שתורם יותר ל"טובת הכלל" הזו. 

ברוב מדינות המערב שלטת התפישה ש"טובת הכלל" היא "הקטנת אי השיוויון הכלכלי" בין האזרחים. למען מימוש מטרה זו רשאית המדינה להתערב ולכפות את רצונה על אזרחים. אמצעי הכפייה מגוונים, ובעיקר – מיסוי והלאמת שירותים כגון חינוך ובריאות. משימת הקטנת אי השוויון גוברת על חירויות הפרט. הזכות להחליט מהי "טובת הכלל" מועברת לפוליטיקאים שקובעים את "טובת הכלל" בכל תחום (אפילו כמה דקות פרסומת יהיו בכל שעת שידור בטלוויזיה...). 

אנו מטילים ספק ביכולתו של מישהו להחליט על מהות "טובת הכלל". ספקנות זו גוברת כאשר בוחנים את ההליכים הפוליטיים (אין פטנט אחר) הנדרשים לקבלת החלטות כאלה. משמעותה של "טובת הכלל" היא תמיד "כפייה על המיעוט". לכן, אנו מעדיפים חברה קפיטליסטית המקדשת את חירויות הפרט, בה "הצדק" נקבע על ידי פעולות מרצון בין אנשים בוגרים והתמורה הכלכלית מתחלקת, בדרך כלל, לפי תרומתו של הפרט לכלכלה כפי שהיא נמדד על ידי עסקאות מרצון בשוק. על פי תפישה זו מעורבות הרשויות מזערית ובעיקר באספקת "מוצרים ציבוריים" מובהקים שהם הכרחיים בחברה מודרנית, יש להם ביקוש בציבור אך השוק אינו יכול לספקם. 

מידת הכפייה הממשלתית הראויה בעידן החדש

תכלית המדינה היא להגן על זכויותיו הטבעיות של האזרח מפני תוקפנות מבחוץ (אויבים) ומפני תוקפנות מבפנים (עבריינים). לשם כך על המדינה לקיים מערכות ביטחון, משטרה, משפט, ענישה ומספר שירותים ציבוריים אחרים המאופיינים כ"מוצר ציבורי" – מוצר שכל אזרח נהנה ממנו גם אם יסרב או יתחמק ממימונו. מימון "מוצרים" אלו יופקד בידי המדינה. רק שירותים אלה ימומנו באמצעות מיסים – מס הוא תמיד כפוי. דוגמה פשוטה ל"מוצר ציבורי" הוא בטחון המדינה ממנו נהנה כל אזרח, גם אם יסרב לשלם מיסים. אזרח אינו יכול לבחור שלא לצרוך את שירותי ההגנה שהמדינה מעניקה לו. אי אפשר להורות לחיל האוויר שלא להגן על המרחב האווירי שמעל לביתו של אזרח סרבן, או לחסום את גלי הקול של אזעקה מלהגיע לאוזניו של סרבן תשלום המס. דוגמה פשוטה יותר ל"מוצר ציבורי" היא מערכת תאורת הרחובות: גם סרבן המיסים נהנה ממנה. אזרח מסוים אינו יכול להחליט לוותר על שירות זה ולחסוך בתשלום עבור השירות... אחד מהמאפיינים של "מוצר ציבורי" שהאזרח שצורך את השרות אינו מפריע לאחרים לצרוך את אותו שרות. אם מוצר ציבורי מסופק על ידי המדינה הוא מסופק לכולם. בגלל מאפיינים אלה לא כדאי ליזם פרטי לספק "מוצר ציבורי" כי הוא לא יוכל לגבות תשלום עבור השירות. המדינה יכולה כמובן לשכור יזמים בדרך של מכרז, לדוגמה, כדי לספק את אותם השירותים מטעמה ובמימונה.

החוקה בעידן החדש תעניק סמכות לממשלה לגבות מיסים במידה הדרושה למימון אותם שירותים בלבד – שירותים שהם "מוצרים ציבוריים" מובהקים. למדינה לא תהיה סמכות ליטול כספו או רכושו של אזרח שהרוויח ביושר ובדין על מנת לסייע לאזרח אחר, גם אם האזרח זכה באופן אקראי בזכות קניינית כגון ירושה או הימורים.

במשטר הקיים, של דמוקרטיה סוציאליסטית, קורה שמספר קטן של פוליטיקאים שגיבשו באותו יום רוב מקרי, בזכות פשרות או דילים בנושאים אחרים, סמכות לכפות על רוב האוכלוסייה העברת כסף למיעוט כלשהו. בעידן החדש תוגבל יכולתם של הפוליטיקאים להעביר כסף או להעדיף סקטור. העברת כספים למגזרי אוכלוסיה מוגדרים עדיין תהיה אפשרית, אך תחייב משאל-עם ואישור ברוב מיוחס. דמוקרטיה מכונה לעתים "עריצות הרוב", אך בשיטה הישראלית נדרש רוב זעום מאד כדי ליצור "עריצות". במקרים רבים, "הרוב" בסופו של דבר, הוא רוב של עסקנים פוליטיים ולא רוב בעם.

אין הצדקה מוסרית (או אחרת) להחרים מרכושו של אדם מוכשר שיוצר עושר ורווחה למשפחתו (וגם מפתח את כלכלת המדינה) ולהעבירו לאחרים. אין הצדקה מוסרית לכפיה. אין צידוק לעונש המוטל על אזרחים שמרוויחים יותר מאחרים.

משאל-עם שיאשר ברוב מיוחס, לדוגמה, העברת קצבאות לאמהות חד-הוריות, יבטא בכך הכרה גורפת בנחיצות התמיכה. הקצבה תאושר אם 80% מהציבור יאשרו אותה ויביעו הסכמתם לתוספת המס הנדרשת למימון ההטבה. מידת הכפייה שבהטלת מס זה תהיה מזערית. מאידך גיסא, אם כבר קיימת תמיכה כה נרחבת בהטבה, סביר שעמותות תוכלנה לגייס את המימון באמצעות תרומות וכלל לא יהיה צורך בחקיקה.

מאפייניה של הדמוקרטיה החדשה  

במשטר מוסרי המבוסס על חופש הפרט, זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת הכלים, הדרכים והאנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה. אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה". כאשר חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

המבנה המוצע מתעלם מקשיי יישום הנובעים מהמערכת הפוליטית הנוכחית. כמעט כל רעיון באתר זה הוא "בלתי מעשי" ו"בלתי ניתן ליישום" במערכת הפוליטית הנוכחית. המבנה המוצע הוא דגם אידאלי. ייתכן שבסיטואציה פוליטית נדירה ניתן יהיה ליישמו.

1.  מערכת מוסרית – המתבססת על זכויותיו הטבעיות של האדם ולא על "זכויות" שנוצרות בידי פוליטיקאים.
2.  צמצום כוחם של הפוליטיקאים – למינימום והעברת סמכויות החלטה אל העם.
3.  הגבלת כוח הרוב לעשוק את המיעוט – אין מניעה, כיום, לקבל הצעת חוק המלאימה חלק ניכר מרכושה של קבוצת מיעוט ומעבירה את הכסף אל קבוצת הרוב.
4.  יציבות השלטון – ראש מדינה נבחר יוכל לכהן תקופה ארוכה ללא אילוץ לעסוק רוב זמנו במאבקי הישרדות פוליטיים.
5.  הכנסת תהפוך מרשות מחוקקת לרשות מחוקקת ומבקרת את הממשלה. במערכת החדשה כמעט ולא יהיה לפוליטיקאים כוח ואפשרות להתערב בכלכלה ובחיי היום יום של האזרח. לכן, הצורך ב"חקיקה" יהיה מצומצם יחסית לקיים.

אחריותה של המדינה תתמקד בעיקר במתן שרותי בטחון לאזרחיה (צבא ומשטרה) ומערכת משפט. שירותים אחרים יהיו באחריות ציבורית רק אם אין אפשרות מעשית לספק אותם באמצעות גופים פרטיים אך גם במקרים אלה ביצועם יהיה לרוב בידי יזמים פרטיים. במסגרת זו תחול על המדינה גם אחריות כמבטח-על למקרה של אסון לאומי חריג בהיקפו (כגון אסון טבע, או מלחמה קשה).

משאל-עם

מנגנון משאלי-העם יהווה את הנדבך הבסיסי והסמכותי ביותר במבנה הדמוקרטי החדש. משאל-עם יוכל לאשר חוקים, לשנותם, או לבטלם, להדיח נשיא ולפזר כנסת. היוזמה למשאל-עם תוכל לנבוע מהנשיא, הכנסת, או דרישה חתומה של אחוז מסוים מהאזרחים. ניסוח סופי של השאלה העומדת על הפרק יעשה בידי בית המשפט העליון לאחר שקיבל את הצעות בעלי העניין במשאל. כל נושא יוכל לעלות במשאל-עם למעט נושאים ביטחוניים מובהקים. לשינוי חוקה או להטלת מס לצורך העברת כסף למגזר מסוים באוכלוסייה יידרש רוב מיוחס. משאל-עם יוכל לפטר נשיא מכהן ולהכריז על בחירות חדשות – גם זאת ברוב מיוחס.

בעידן החדש יעבור השלטון אל העם הלכה למעשה.

העולם הטכנולוגי מאפשר, כבר כיום, לנהל משאלי-עם באמצעות האינטרנט, הרשת הסלולארית והטלוויזיה האינטראקטיבית. צריך יהיה לשלב בהם טכנולוגיית זיהוי חד-משמעית של האזרח המצביע, כפי הנראה באמצעים ביומטריים כגון זיהוי טביעת אצבע, טביעת גלגל עין, או כף יד. גם טכנולוגיה זו זמינה כבר כיום – נותר לפתח את היישום לצורך ביצוע משאלי-עם יעילים ומהירים. 

משאל-עם הוא כלי עוקף פוליטיקאים רב-עוצמה. לפני ביצועו יערך דיון ציבורי נרחב על הנושא. המצדדים והמתנגדים ינהלו מערכה לשכנוע הציבור באמצעות העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט וידושו בנושא לעומקו. ההחלטה הדמוקרטית תופקע מידי קומץ הפוליטיקאים והעסקנים ש"סוגרים עניין" במסדרונות הכנסת בשעות הלילה המאוחרות. ההחלטה תיפול בהתאם לשיקוליהם והעדפותיהם של מיליוני אזרחים. בלתי אפשרי לארגן "קומבינות" במשאל-עם, מסחר אינטרסים אפל של קח ותן, שמור לי ואשמור לך, ויד לוחצת יד...

 מנגנון משאלי-העם מהווה בלם בפני קבלת החלטות קיצוניות של נשיא או חברי כנסת ומרחף כאיום פוליטי תמידי מעל לראשי הפוליטיקאים, שמעתה יהיו חייבים להתחשב באמת ברצון העם.

רעיון אימוץ משאלי-עם כנדבך הבסיסי ביותר בדמוקרטיה יעורר ודאי התנגדות מכיוונים שונים. עיקר ההתנגדות תהיה מהסקטור הפוליטי שעלול להפסיד מכוחו וממעמדו, אך גם מקבוצות באוכלוסייה שזכו ליתרונות חקיקה במערכת הקיימת, למרות שעמדתם במיעוט. כלל לא בטוח לדוגמה, שהסדר חובות הקיבוצים, על חשבון כלל הציבור, היה זוכה לרוב במשאל-עם; או רעיון הגבלת שעון הקיץ...

בלבול המושגים: חופש מול שלטון בלתי מוגבל של הרוב

מקור הבלבול בדעה הרווחת שדי בבחירות דמוקרטיות כדי לשים קץ לעריצות. די במתן אפשרות לרוב להכריע, לקבוע חוקים – ואז הכול יסתדר: הצדק ישלוט והמדינה תשגשג.

המציאות מוכיחה שהדמוקרטיה, במסגרת עריצות הרוב, יכולה ללבוש פנים שונות: בחירות בעיראק, בחירות ברשות הפלסטינית, משטרים דמוקרטים בדרום אמריקה ואפילו החלטת הרוב בשוודיה להחרים את פרי עמלו של מיעוט מצליח לטובת "חלוקה מחדש" של העושר – כל אלה עלולים לגרום, במקרה הטוב, רק לפגיעה ברמת החיים ובמקרה הרע למשטרים מושחתים ולכאוס אזרחי. הפצת "הרעיון הדמוקרטי", אם כך, אינה מרשם לשלום ולשגשוג.

כמעט בכל המשטרים הדמוקרטים שואבת הממשלה את חוקיותה, באופן בלעדי, מהצבעת הרוב בעם. לגיטימיות הממשלה נובעת מההליך הדמוקרטי. אם "רצון הרוב" הוא הבסיס היחיד, הרי שזכויות הפרט הן זכויות זמניות שיכולות להשתנות אם הרוב יחליט. אם הרוב יחליט, לדוגמה, שחוקי הדת ישלטו – התוצאות בעיראק, באפגניסטן, או אפילו בישראל ברורות. זכויות הפרט הן בסך הכול הטבות שכפופות לשינוי בידי נציגי  "עריצות הרוב". לכן, זכות הבחירה אינה מדד להיקף החופש במדינה. 

במשטר אידיאלי, זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת הכלים, הדרכים והאנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה.  אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה". חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

צמצום עיסוקי הכנסת 

רוב עיסוקיה הנוכחיים של הכנסת יהיו מיותרים בעידן החדש, בזכות צמצום דרסטי של מעורבות השלטון בחיי האזרח ובזכות עיגון זכויות האזרח בחוקה. חשיבותו של חבר הכנסת כמייצגן של קבוצות-לחץ להשגת יתרונות בחקיקה כלכלית או חברתית תעלם. עקב כך יחדלו חברי כנסת מלהיות אובייקט לחיזור על ידי שדולות ובעלי הון. 

וועדת הכלכלה של הכנסת לא תדון בהטבות למעבר מפעל מבני ברק לאשקלון כי בעידן החדש לא יהיו הטבות לתעשייה. המדינה לא תתערב בתעשייה ובמסחר.

וועדת החינוך של הכנסת לא תדון בתוכנית יום לימודים ארוך כי בתי הספר יהיו עצמאיים ופרטיים, לרוב בניהול עמותות הורים. לא הממשלה תקבע.

וועדת התחבורה לא תבזבז זמן על דיון בתעריפי המוניות ובהקצאת "מספרים ירוקים" כי מספר נהגי המוניות ייקבע על ידי השוק בדיוק כפי שנקבע מספר חנויות הנעליים.

משאל-העם, גם הוא, יחליף חלק ניכר מפעילותה הנוכחית של הכנסת. קבוצת חברי כנסת תשקול בכובד ראש אם ליזום חוק שמעניק הטבות ליחיד או לקבוצה מסוימת, על חשבון כלל הציבור, מפני החשש לביטול החוק על ידי משאל-עם, או ביטולו על ידי בית המשפט בהיותו נוגד חוקה. 

צמצום פעילות הכנסת יאפשר כנסת בהרכב של 70 חברים בלבד במקום 120. חיסכון משמעותי למשלם המיסים. 

בחירות לכנסת

בחירות לכנסת יתקיימו אחת ל-4 שנים. כוחם המוגבל מאד של הפוליטיקאים לחוקק או לבצע העברות כספים בין קבוצות אזרחים, ומיעוט הנושאים שהמדינה תעסוק בהם תצמצם את האטרקטיביות והחשיבות הכלכלית של המוסד. 

גם חשיבותו של הייצוג הסקטוריאלי תקטן. ייצוג "נאות" של דתיים, ערבים, נשים, עולים, נהגי מוניות וכדומה יהיה כמעט חסר חשיבות – לכנסת לא יהיה כוח לחלק הטבות או העדפות. המדינה לא תתמוך בדת (וגם לא תחוקק חוקים דתיים), לא תידרש "לתקן" אפליה נגד ערבים, ולא תחלק הטבות לעולים חדשים.  

לשיטת הבחירות לכנסת תהיה חשיבות מועטה יחסית בעידן החדש. המצדדים כיום, לדוגמה, בשיטת בחירות אזורית, בה נבחר לכנסת נציג מכל אזור, טוענים שבדרך זו ידאג הנציג ל"אינטרסים" של אזור הבחירה שלו. המצדדים בבחירות ארציות טוענים שהבעיות במדינה אינן אזוריות אלא ארציות – בעיות של סקטורים שונים באוכלוסיה שמפוזרים בכל המדינה. בעידן החדש המדינה לא תוכל להעביר משאבים "לאזור" מסוים, וגם לא לחלק סובסידיות או כספים "לסקטור" מוגדר. אזרחים יוכלו להשיג שינוי חקיקה גם בדרך של משאל עם ולעקוף את הכנסת. המדינה לא תוכל לדוגמה, לחלק מאות מיליוני דולרים למפעל תעשייה, להעניק לו קרקע וללחוץ על בעליו להקימו בעיר מסוימת – לא בגלל שהפוליטיקאים יהיו צדיקים אלא פשוט משום שהמדינה לא תתערב בתעשייה, לא יעמדו לרשותה קרקעות, והחוקה תאסור על העברות כספים כפויות בין קבוצות אזרחים. מכאן נובעת החשיבות הפחותה של שיטת הבחירות ושיטת הבחירות הפנים-מפלגתית. מרכזי המפלגות יהפכו לפורום לדיונים רעיוניים...

אזרח יוכל להיות מועמד לכנסת במסגרת רשימה או כמועמד יחיד. המדינה לא תשתתף במימון תקציב הבחירות של מפלגות או מועמדים. מפלגות ויחידים יוכלו לגייס תרומות ללא הגבלה. התורמים יהיו בעיקרם תומכי הקו האידאולוגי שהמפלגה מייצגת או תומכי האישים שמרכיבים את הרשימה. בעידן החדש לא יהיה חשש מהקשר בין הון ושלטון הואיל והממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה ויכולתה להעביר כספים בין קבוצות אזרחים כמעט ולא תהיה אפשרית על פי החוקה. אנשי עסקים לא יזדקקו לפוליטיקאים כדי לעשות עסקים ולכן לא יחַזרו אחריהם. 

חשוב לציין שתמיד יימצאו בכל שיטת משטר אנשים מושחתים. גם בעידן החדש יעמוד לרשות הממשלה תקציב גדול למימון פעולותיה, אם כי מצומצם מאד יחסית לתקציב הנוכחי (ראה פרוט בפרק "מיסים"). כלומר, גם בעידן החדש יהיו ג'ובים ממשלתיים ומכרזים ציבוריים. העידן החדש לא ייצור גזע שונה של אזרחים ופוליטיקאים "טהורים", אלא שהיקפה הזעיר של המעורבות הממשלתית במשק תקטין דרסטית את האפשרויות לשחיתות ציבורית. 

במדינה זעירה כמו שלנו, אין משמעות לחלוקה לאזורי בחירה. כל המדינה יכולה להיות אזור אחד. מה עוד שבעידן התקשורת המפותחת, חשיפתה של אישיות ראויה אינה נובעת מפגישה אקראית ברחוב ("באזור הבחירה"), אלא מפעילות שזוכה לכיסוי תקשורתי.

50 מושבים בכנסת יבחרו במסגרת רשימות מפלגות בשיטה היחסית הקיימת. 20 המושבים הנותרים יוקצו למועמדים אישיים – מועמד בודד שמעמיד עצמו לבחירה לכנסת כאשר "אזור הבחירה" שלו הוא כל המדינה. 

מועמד לכנסת יחליט אם להתמודד במסגרת מפלגה כמקובל היום, או להתמודד ברשימה האישית, כלומר להיות מועמד מטעם עצמו. כל אזרח יצביע הצבעה כפולה: פתק למפלגה ופתק למועמד אישי. הרשימה האישית תאפשר לאישים בעלי משקל ציבורי להגיע לכנסת ללא תלות במנגנון מפלגתי. 

לכהונת חבר כנסת יגיע זן חדש של אזרחים. אטרקטיביות הכהונה בכנסת, כמנוף להתבססות כלכלית ולצבירת כוח תתכווץ. השינוי הדרמטי בכללי המשחק בכנסת ובמידת יכולתם של חברי כנסת להשפיע על מהלכים כלכליים יביא לכנסת אזרחים שהצד החזק באופיים אינו דווקא יכולת בחישת "דילים".

הכנסת תהפוך להיות הרשות המחוקקת והמבקרת. לוועדות הכנסת תהיה סמכות להכריז על חקירת נושא מתחום פעילותה הרשות המבצעת ולהפעיל חקירה ציבורית ופומבית. הוועדה תזמן אזרחים לעדות ותאפשר לשלוח מידע באמצעות האינטרנט. גם אנונימי. שרים ועובדי ציבור יוזמנו להעיד.

הפיכת הכנסת לרשות מבקרת תהיה כלי לריסון השלטון, חשיפה וביעור של שחיתות, אוזלת יד שלטונית ומנהל בלתי תקין. הכנסת כרשות מבקרת תשלים את מוסד מבקר המדינה שדוחותיו זוכים לתשומת לב חד-יומית ביום פרסומם בעיתונות. שימוע בכנסת, לעומת זאת, ישמור נושא על סדר היום הציבורי לאורך שבועות רבים.

הרשות המבצעת – משטר נשיאותי

מוסד הנשיאות הנוכחי יבוטל. במקום ראש ממשלה, יכהן נשיא שייבחר בבחירות ישירות על ידי כל האזרחים אחת ל-6 שנים. הנשיא ימנה ויפטר שרים כרצונו, ללא מעורבות הכנסת. מספר השרים יוגבל בחוקה ל-5 שרים בהתאם לחמשת משרדי הממשלה: משרד האוצר, משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד הביטחון, ומשרד החוץ. לא יהיו שרים ללא תיק.

נשיא יודח במהלך הקדנציה רק באמצעות משאל-עם. כאמור, הכנסת תוכל גם היא ליזום משאל-עם. האופוזיציה בכנסת תנסה וודאי לחשוף באמצעות חקירות ביקורת את מחדלי הנשיא וממשלתו, במטרה לשכנע את העם להחליף נשיא כושל במהלך קדנציה.

תקופת הנשיאות המוארכת תאפשר לנשיא לפעול כמעט ללא חשש מאימת בחירות מתקרבות. 6 שנים הם תקופה די ארוכה שתאפשר לנשיא להנהיג רפורמות וגם לקצור את התוצאות (או לשלם עבור הכישלונות). כיום, פוליטיקאים בדרך כלל נמנעים מיישום תכניות לטווח ארוך מהחשש שבתקופת המעבר, עד שתוצאות נראות בשטח, הם יאבדו פופולאריות. לכן קיימת אצל פוליטיקאים בדרך כלל העדפה בחלוקת מתנות מידית לציבור כדי לצבור אהדה לטווח קצר. יהיה קשה להדיח נשיא – העם ישתף פעולה רק במקרים של כישלון נשיאותי מובהק וברור. יתאפשר מצב, לדוגמה, שנשיא שסרח לא יורשע על ידי בית משפט (כי לא הוכחו "היסוד הנפשי" ו"הכוונה הפלילית"...) – הציבור הרחב לא יזדקק להוכחות משפטיות כדי להיפטר באמצעות משאל עם מהנשיא. נשיא שמוגבל על ידי החוקה, החוק והעם יוכל לתפקד במשך שנים ללא חשש מאינטריגות ומלחמות הישרדות תמידיות המאפיינות את המשטר הנוכחי. רוב האנרגיה של הנשיא תופנה להנהגת המדינה והעם במקום לתככים מפלגתיים. יציבות שלטונית תשפיע חיובית על השקעות וצמיחה כלכלית.

• הפרדת רשויות – איזונים, בלמים וביקורת הדדית

• החוקה תבטיח הפרדה בין 3 רשויות המדינה. אנשי הרשות המבצעת – הנשיא, שרים, או סגניהם לא יוכלו לכהן כחברי כנסת; 
• הכנסת תוכל לחוקק חוקים אך לא בניגוד לחוקה. לנשיא תהיה זכות וטו על חוק שהתקבל בכנסת. הדרך לאישור חוק בניגוד לדעת הנשיא תהיה באמצעות רוב מיוחס בכנסת או באמצעות משאל-עם.
• נשיא יוכל ליזום משאל-עם וגם הכנסת. פיזור הכנסת לפני תום קדנציה יוכל להתבצע על ידי התפטרות הכנסת (רוב מיוחס) או משאל-עם. נשיא לא יוכל לפזר את הכנסת. שכר והטבות אחרות לנבחרים בכנסת או בממשלה לא יועלה בתקופת הקדנציה שלהם, אלא ייכנס לתוקף בקדנציה שלאחר מכן.
• הכנסת תבקר את הנשיא והממשלה באמצעות ועדות ביקורת בנושאים עליהם תחליט. כל 7 חברי כנסת יוכלו ליזום הקמת ועדת ביקורת ולשכור יועצים מקצועיים.
• מעל לכולם תרחף חרב משאלי-העם – קבוצת אזרחים גדולה מספיק תוכל ליזום משאל-עם.
• מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה, תבטיח גם היא, מניעת חקיקה סותרת חוקה, או מהלכים ממשלתיים העלולים להפר את חופש הפרט וזכויותיו.

תקציב המדינה

תקציב המדינה שיוגש על ידי הנשיא לאישור הכנסת יהיה לשלוש שנים, במקום תקציב שנתי כמקובל היום. (משימה זו בלתי אפשרית במשטר הכלכלי הקיים – אפילו לשנה אחת קשה להסכים על תקציב... בעידן החדש, תחת ממשלה וכנסת מצומצמים ומידת מעורבות מינימאלית של השלטון בכלכלה ובחברה – תקציב תלת-שנתי יהיה מעשי). דחתה הכנסת את אישור התקציב, יוכל הנשיא להעמיד את התקציב למשאל-עם. הכנסת לא תוכל לבטל סעיף הכנסה בתקציב נשיאותי מבלי להציע אלטרנטיבה מלאה לסעיף שנדחה. הכנסת לא תוכל להצביע על תקציב הוצאה מבלי לכלול בברור ובאופן מחייב את מקורות מימון ההוצאה. האופוזיציה תהיה חייבת להציג במשאל-העם תקציב אלטרנטיבי מלא, המצביע גם על מקורות המימון לתקציבה. אי אפשר יהיה לשלב בתקציב המדינה סעיפים נוגדי חוקה. לדוגמה: נשיא לא יוכל להציע סעיף של תמיכה בתעשייה או בחקלאות כי החוקה תאסור על העברת כספי משלם המיסים ליחידים או לקבוצות באוכלוסייה, אלא אם נושא ההעברה הועמד למשאל-עם וזכה לרוב מיוחס. נשיא שתקציבו נדחה על ידי משאל-עם יוכל להתפטר או לאמץ את הצעת התקציב של האופוזיציה. הנשיא יפעל על סמך התקציב המאושר למשך 3 השנים הבאות. כל תוספת תקציב במהלך שלוש שנות התקציב תחייב אישור במשאל-עם.

תקציב המדינה יהיה מאוזן. דהיינו, הכנסות המדינה חייבות לכסות את הוצאותיה. כל שר יישא באחריות לתקציב משרדו ותהיה לו גמישות מרבית בניוד כספים בין סעיפי תקציב, למעט משכורות. משרד שיסיים עונת תקציב בגירעון, יתפטר השר מיד. אם תקופת תקציב-מדינה של שלוש שנים תסתיים בגירעון, יתפטר הנשיא ויוכרזו בחירות לנשיאות. 

הוצאות הממשלה ימומנו ממיסים ואגרות בלבד. חובות המדינה הנוכחיים (חובות פנים וחובות חוץ) יחוסלו וייפרעו בהדרגה, על פי החוקה, לאורך 15 עד 20 שנים. קצב חיסול החוב ייגזר לפי נוסחה ידועה מראש ויהיה תלוי בעיקר בשיעור צמיחת המשק בשנה שחלפה. כלומר, ההכנסות השוטפות של הממשלה יצטרכו להיות בעודף. עודף התקציב השוטף ייועד לחיסול הדרגתי של חובות העבר, בנוסף להכנסות שינבעו ממכירת קרקעות מדינה ונכסים אחרים שבבעלות המדינה.

ממשלה לא תוכל לקחת חוב חדש, אלא במקרים הבאים:

1.  למימון מלחמה.
2.  למימון שיקום מאסון טבע, רחב היקף, כגון רעידת אדמה.
3.  למִחזור חובות העבר. אם בשנה מסוימת עומדות לפירעון אגרות חוב ישנות מעבר לסכום שניתן לפרוע  במסגרת תוכנית חיסול החובות. 
4.  למימון פרויקטים גדולים של פיתוח תשתית (כגון כריית תעלה מים סוף לים המלח). כל גיוס מלווה לפיתוח יחייב אישור במשאל-עם בו יוצג הגידול הנדרש בתשלום המיסים על ידי האזרחים לצורך פירעון המלווה.

משרדי הממשלה

הממשלה תורכב מחמישה משרדים שיעוגנו בחוקה: משרד האוצר, משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד הביטחון, ומשרד החוץ. שינוי מספר משרדי הממשלה יחייב משאל-עם ורוב מיוחס. להלן רשימת משרדי הממשלה ועתידם בעידן החדש: 

משרד האוצר – עיקר עיסוקו גביית מיסים, הכנת תקציב המדינה ופיקוח על ביצועו, חיסול חובות המדינה באמצעות הקפדה על עודף תקציבי שוטף והפרטת קרקעות ונכסים אחרים. 

משרד הפנים – ירכז גם חלק מפעילויות משרדים מיותרים שבוטלו. שאריות פעילותם תתבצע ברמה של מחלקה במשרד הפנים במקום שובל ארוך של תארים, לשכות וג'ובים מיותרים כמשרדים עצמאיים. לדוגמה: במקום "שר הבריאות" יתמנה מנהל מחלקת הבריאות במשרד הפנים. מנהל מחלקה אחד כחלק ממשרד הפנים במקום שר, סגן-שר, ראש לשכה, רכב שרד, צוות מזכירות, עוזרים סגנים, יועצים, נסיעות לחו"ל וגדוד מאבטחי שב"כ. 

משרד המשפטים – תפקידיו יהיו דומים לנוכחיים. (ראה פרק משפט). 

משרד הביטחון – יצומצם בהיקפו ויבוטלו כפילויות תפקידים עם צה"ל. (ראה פרק צבא וביטחון). 

משרד החוץ – קיומו הכרחי, כפי הנראה, רק בגלל שכללי הטקס הבינלאומיים מחייבים לעתים מפגשים ברמת שרי חוץ ושגרירים... עיקר עיסוקו יהיה בניהול שגרירויות ישראל בעולם. בעידן האינטרנט, ועידות הווידיאו ותחבורה האווירית הזמינה והזולה – יצומצם דרסטית מספר הנציגויות הישראליות הקבועות בחו"ל. באסיה די ב-4 שגרירויות בערך: סין, הודו, יפן ואחת בדרום מזרח אסיה. באמריקה די בשתי שגרירויות האחת בצפון אמריקה והשנייה בדרומה. באירופה די בשגרירות אחת. אזרח ישראלי השוהה בחו"ל והנזקק לאישור כלשהו יוכל לפנות למשרד עורכי דין מקומי, שקיבל ייפוי כוח להנפיק אישורים ישראליים. פעילויות מורכבות יותר ניתן לבצע מירושלים באמצעות האינטרנט וחברות השילוח לדואר מהיר המגיע לייעדו תוך 24 שעות. לטקסים רשמיים ואפילו מסיבת קוקטייל חשובה ניתן לשלוח בטיסה, תוך מספר שעות קטן, שגריר נודד מישראל או מאחת השגרירויות הראשיות. 

חלק נכבד מתפקידן הנוכחי של שגרירויות ישראל בתפוצות מתמקד כיום באספקת ג'ובים נוחים לאנשים שהשלטון חפץ ביקרם. יש כיום 56 שגרירויות ישראליות בעולם, בנוסף לכ-13 קונסוליות (שגרירויות קטנות...). 11 קונסוליות קיימות רק בארצות הברית, ממיאמי ועד ללוס-אנג'לס – ממקומות העבודה הנחשקים לישראלים – זירה גועשת של מינויים פוליטיים... מערך שירות החוץ הנדיב עולה הון עתק למימון שהותם של השגרירים, הנספחים לענייני צבא, תרבות, משטרה, חקלאות, מסחר... רשימה ארוכה. לא נשכח את משפחותיהם, נהגיהם, צוותי משרד, וכמובן – לכולם נדרשים גדודים של אנשי ביטחון ישראלים שגם הם מגיעים לגולה על נשיהם וטפם. קשה למצוא ישראלי שאינו מכיר מישהו שהיה ב"שליחות" או שנמצא ב"שליחות" בחו"ל...

משרדי הממשלה – שיבוטלו:

משרד האנרגיה והתשתית – יבוטל. אחד מהמשרדים שהומצאו כדי לפתור בעיה פוליטית-אישית-קואליציונית של ותיקי המפלגה הליברלית ז"ל. המשרד נולד עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 כדי לאפשר לח"כ יצחק מודעי ז"ל לכהן כשר עם תיק. נלקחו סמכויות ממשרדים אחרים, הומצאה קצת פעילות חדשה והרך נולד. המשרד ייסגר. בעידן החדש רוב עיסוקיו מיותרים. "אנרגיה" היא מוצר עסקי. תכנון תשתיות יבוצע על ידי מחלקה במשרד הפנים באמצעות משרדי הנדסה פרטיים. ראה פרק הבנייה. 

משרד הבינוי והשיכון – יבוטל. משרד מיותר בעידן החדש בו הממשלה לא תעסוק כלל בבניית דירות או בסיוע לדיור. בשנות השלושים הוכפלה אוכלוסיית ארץ ישראל. ממשלת המנדט הבריטי לא בנתה דירות ליהודים וגם לא ייבאה קרוונים... השוק נתן מענה דיור ולכל יהודי הייתה קורת גג. ראה פרק הבנייה. 

משרד הבריאות – יבוטל כמשרד עצמאי ויהפוך למחלקה במשרד הפנים. עיסוקה העיקרי של המחלקה יהיה קביעת תקנים, רפואה מונעת, רפואה ציבורית למניעת התפשטות מחלות מדבקות וכדומה. המדינה לא תעסוק בבריאות אישית של אזרחים – לשם כך יהיו קופות חולים, חברות ביטוח, איגודי רופאים, עמותות רפואה ובתי החולים שיופרטו. ראה פרק מערכת הבריאות. 

משרד הדתות – יבוטל. דת היא עניין שבין האזרח המאמין לאלוהיו. עניין פרטי לחלוטין. כל מוסדות הדת יהיו לגופים עצמאיים וולונטריים. גם אופן מימונם. המדינה על כל שלוחותיה, כולל השלטון המקומי לא יעסקו בדת, ולא יגבו מיסים למימון שירותי דת. כל יחידות השירותים של משרד הדתות יהפכו לעמותות שיצטרכו לקיים עצמן מאגרות שישלמו האזרחים הנזקקים לשירותיהן. הציבור הדתי והמסורתי בישראל גדול בהיקפו. אין לו כל בעיה לשלם ישירות וגם לתרום למוסדות דת. גם רבים מהחילוניים נזקקים לשירותי דתיים כגון חתונה, ברית מילה, העדפת אוכל כשר – מקורות המימון הפרטיים לשירותי דת מובטחים. ייפגעו אוכלי החינם שהתקבצו תחת מטריית הדת. משרד הדתות, נכון למועד הכתיבה, לא קיים – אך זהו מצב זמני לדעתנו...

"משרד הדתות משמש בפועל כלשכת עבודה למקורבי המפלגות השולטות בו. גורמים רבים מתפרנסים מתקציבו וצוברים כוח פוליטי וכלכלי מעצם השליטה בו ומחלוקת הכספים שלו" (נחום ברץ, גלובס 7/9/97).

משרד החינוך –יבוטל. בחינוך יעסקו בתי ספר בניהול עמותות הורים, אוניברסיטאות עצמאיות, בתי ספר ומכללות פרטיות. משרד החינוך ייסגר ויהיה למחלקה קטנה במשרד הפנים. עיקר עיסוקה של מחלקת החינוך תתמקד בניהול, הפצה, ופירעון של המחאות החינוך שיחולקו להורים בתקופת מעבר ארוכה, כהשתתפות המדינה במימון החינוך. למדינה לא יהיה תפקיד פדגוגי. המדינה לא תקבע את תכניות הלימודים או המבחנים. ראה פרק חינוך. 

משרד החקלאות – יבוטל. בחקלאות יעסקו החקלאים ולא המדינה. חקלאות היא עסק לכל דבר. משרד החקלאות יהיה למחלקה קטנה במשרד הפנים. המחלקה תתמחה בנושאים בעלי אופי ציבורי מובהק כגון הדברת מזיקים, התפשטות מחלות בחי ובצומח, תקנים לייבוא מוצרי חקלאות וכדומה. ראה פרק החקלאות. 

 משרד המדע והטכנולוגיה – יבוטל. משרד שהוקם בתחילת שנות השמונים בממשלתו השנייה של מנחם בגין וקרוב לוודאי שנתפר למידותיו של פרופ' יובל נאמן ממפלגת התחיה ז"ל. המשרד נקרא אז משרד המדע והפיתוח. בעידן החדש יעסקו במדע האוניברסיטאות, מכוני מחקר, וחברות עסקיות. פקידי ממשלה מתמחים במדעי בזבוז כסף...

בשנת 1997 ניסה ח"כ מיכאל איתן שכיהן כשר המדע לסגור את המשרד בטענו שהמשרד קיים לצרכים פוליטיים (אורה קורן, גלובס 17/9/97). המשרד שינה את שמו במשך השנים מספר פעמים, בהתאם לכוונתו של השר המכהן להוספת סמכויות, תפקידים ומינויים: משרד המדע והפיתוח, משרד המדע והטכנולוגיה, משרד המדע והאומנויות, משרד המדע התרבות והספורט...

משרד המסחר והתעשייה – יבוטל. אחד מהמשרדים המייצגים את השקפת הייסוד של מדינה סוציאליסטית – מעורבות ריכוזית של השלטון בתעשייה ומסחר שהם ענפים עסקיים מובהקים. משרד שלמחרת ביטולו איש לא יחוש בחסרונו... לא יהיה אפילו צורך בתקופת מעבר או הסתגלות כלשהי. ראה פרק תעשייה. 

המשרד לביטחון פנים – או בשמו המסורתי "משרד המשטרה" – יבוטל. "משרד משטרה" עצמאי אינו קיים ברוב מדינות המערב, אך מאפיין את רוב המשטרים הטוטאליטריים. קיומו הורגש במדינות הקומוניסטיות לשעבר. המשרד הוקם על ידי בן גוריון כדי להמציא תיק ממשלתי ל"נציגם" הקבוע והיחיד של עדות המזרח בממשלות האשכנזיות – בכור שלום שטרית, שכיהן כשר משטרה ברציפות לאורך 13 ממשלות מפא"י עד לשנת 1967. "נציג מזרחי" נוסף בממשלה מונה רק בשנת 1961 לתפקיד המכובד של "שר הדואר" – אליהו ששון. שמעון פרס, מונה לשר הדואר האשכנזי הראשון ומיהר לשנות את השם למשרד התקשורת... נשמע אחלה...המשטרה מהווה את אחד משירותי היסוד של המדינה גם בעידן החדש. אולם, תפקודה התקין אינו תלוי בקיומו של משרד פוליטי ייעודי מעליה. למשטרה יש מפכ"ל. פעילותה מוגדרת בחוקה ובחוקי המדינה ואם קיים צורך בכפיפות פורמאלית למשרד ממשלתי הרי שיש להכפיפה ישירות לשר הפנים וללא פקידים מתווכים. כך גם שירות בתי הסוהר.

משרד העבודה והרווחה – ייסגר. ממשלה ממילא מעולם לא תרמה לשוק העבודה. מקומות עבודה נוצרים על ידי עסקים פרטיים. הממשלה מתפקדת במקרה הטוב כמשרד רישום למובטלים אמיתיים ומדומים. רווחה נוצרת על ידי צמיחת המשק וצמיחת הכנסות האזרחים – מעורבות ממשלתית מדכאת את הכלכלה וגורעת משאבים כלכליים מהסקטור הפרטי; ניצולם היעיל יכול היה להוסיף לצמיחת המשק. ככל שמעורבות הממשלה גדלה יורדת רמת החיים. פעילות משרד הרווחה בתקופת המעבר תתנהל במסגרת מחלקה במשרד הפנים. ראה פרק הרווחה. 

 משרד התחבורה – ייסגר. במשרד הפנים תוקם מחלקת תחבורה. תפקידה יצטמצם בעיקר לתכנון תשתית, תקני בטיחות, חוקי תנועה, רישוי רכב וכדומה. התכנון והביצוע יהיו באמצעות חברות תכנון והנדסה פרטיות. 

 משרד התיירות – ייסגר לאלתר. עוד משרד שאיש לא יחוש בחסרונו למחרת סגירתו. למעט אולי מספר גופים שמתקיימים בזכות תקציביו. משרד התיירות אינו מעלה ואינו מוריד את מספר התיירים... קיומו נובע ממסורת רבת שנים... הוא תורם בעיקר לנסיעות "תיירות" של בכירי המשרד. המשרד מאייש 7 לשכות תיירות בחו"ל: ניו יורק, לוס אנג'לס, קנדה, צרפת, בריטניה, גרמניה ואיטליה. מיהם הישראלים המאושרים ש"קורעים את התחת" שם? נותר רק לנחש...

תיירים יגיעו בהמוניהם אם יהיו כאן די אטרקציות: מרהיבות, מהממות, רמת שירות גבוהה ומחיר סביר. מספר התיירים לישראל נמוך מאד (אפילו בתקופות רגיעה ביטחונית) יחסית לפוטנציאל התיירות האדיר. יש לנו יתרון יחסי, ללא מתחרים בעולם כולו: ארץ התנ"ך וארץ הולדת הנצרות. יתרון שבוזבז באופן מביש – תוצאה בלתי נמנעת במשק סוציאליסטי ריכוזי. אין סיבה שלישראל יגיעו פחות תיירים מאשר לאיטליה (50 מיליון בשנה!). ישראל צריכה להפוך לדיסני-לנד תנכ"י ונוצרי. תייר יעבור מסלול אטרקציות אינטנסיבי במשך שבוע, יחזור הביתה המום ויספר לחבר'ה. לשם כך לא צריך ממשלה שתעזור, אלא ממשלה שלא תפריע; משק בו ניתן ליזום ולהוציא לפועל מיזמים תיירותיים ללא צורך באישורים, רישיונות, הקצאת קרקע ממנהל מקרקעי ישראל וקירבה לשר ולחברי מרכז המפלגה. ממשלת ארצות הברית לא הקימה את אורלנדו ודיסני לנד וגם לא את לאס וגאס.

משרד התקשורת – יבוטל. תחום התקשורת הוא עסקי ותחרותי. אין צורך בפקידים שיחממו כיסאות במשרד ממשלתי. מאז שנות התשעים מועלות מחשבות לביטולו... אפילו פוליטיקאים כבר חשים שלא בנוח עם גלגל חמישי זה בעגלת השלטון.

המשרד לאיכות הסביבה – יבוטל. משרד שהוקם בסוף שנות השמונים. איכות סביבה היא מוצר ציבורי מובהק, אם כי קשה לפעמים להגדירו. מעורבות ממשלתית הכרחית, אך זו תעשה בדרך של חקיקה. המשרד יבוטל ורוב פעילותו תתרכז במחלקת איכות הסביבה במשרד הפנים. עיקר עיסוק המחלקה יתמקד בתקינה, טיפול בתלונות ותביעת מסיגי גבול. החוק יהיה ברור ויקבע את המותר והאסור. עבריינים ייתבעו גם על ידי עמותות להגנת הסביבה. המערכה הגדולה והמוצלחת ביותר בישראל בהגנה על איכות הסביבה התבצעה בשנות השישים – הגנה על פרחי הבר. תודעת פרח הבר המוגן חדרה לכולנו. כל זאת שנים רבות לפני שהוקם המשרד לאיכות הסביבה... 

המשרד לקליטת עלייה – יבוטל. לממשלת המנדט הבריטי לא היה משרד לקליטת עלייה. למרות זאת, גלי עלייה בשנות השלושים הכפילו את מספר היהודים בארץ ישראל. במדינות הגירה מובהקות כגון קנדה, אוסטרליה וארצות הברית מעולם לא היה משרד קליטה. מהגרים, כולל יורדים ישראלים, נקלטו היטב...

גם משרד זה הוקם בזמנו ממניעים פוליטיים ולא בגלל שהתגלה לפתע צורך במשרד ממשלתי לנושא: יגאל אלון עשה מאמצים להפוך לשר ביטחון לקראת מלחמת ששת הימים ונכשל. כפיצוי, קיבל לאחר מספר חודשים את התואר סגן ראש הממשלה. מכיוון שעד אז היה מקובל שלראש הממשלה יש רק סגן אחד חיפשו תוכן נוסף לתפקיד הריק. הפתרון: שר-על לענייני קליטת עלייה ולאחר מכן הוקם בשבילו גם המשרד (ונפתחה "מלחמת עולם" מול הסוכנות היהודית שסירבה לוותר על סמכויות ותקציבים...). 

 מאז הקמת המדינה, נעשו בישראל כל השגיאות האפשריות בקליטת עלייה. החל משנות החמישים וכלה בעלייה מאתיופיה. עולים נקלטו בכל זאת, לא בזכות הממשלה ומשרד הקליטה, אלא למרות מעורבותם. מדינת ישראל בעידן החדש תהיה מקור שאיבה ליהודים מכל העולם בזכות איכות החיים ורמת החיים הגבוהה במדינה היהודית. בישראל של העידן החדש לא יהיה צורך ב"הטבות לעולים" ו"זכויות עולים". אם בכל זאת יתעורר צורך בסיוע חומרי והדדי למשפחה מסוימת – יעסקו בכך עמותות עלייה, הסוכנות היהודית וגופים מתנדבים אחרים. שום עולה לא יחוש בחסרונו של המשרד, למעט הג'ובניקים הפוליטיים שמועסקים בו.

המשרד לאזרחים ותיקים – יבוטל. עוד משרד שהוקם כדי לפתור בעייה קואליציונית. בבחירות 2006 זכתה באופן מפתיע מפלגה זמנית בשם "מפלגת הגמלאים" ל-7 מנדטים. במסגרת המו"מ הקואליציוני הובטח ג'וב של שר לנציג הגמלאים. הואיל וכל המשרדים היו כבר מאויישים בשרים, לא נותרה ברירה לנתניהו אלא להמציא משרד חדש. 

משרד התפוצות – המשרד הוקם על ידי ראש הממשלה אהוד ברק בממשלה ה-32 לקיום הבטחתו של ברק לשותפו הפוליטי הרב מיכאל מלכיאור. ברק לא מצא משרד פנוי ולכן המציא משרד חדש: "משרד ההסברה והתפוצות". משרדים בדרך כלל לא מתים – הם רק מחליפים שמות. נתניהו שינה את השם (2013) ל"משרד ירושלים והתפוצות", ושוב (2015) ל"משרד התפוצות". המשרד המיותר יוזם "פעילויות" שעיקרן הזרמת מאות מיליונים בהתאם לנטיתו הפוליטית של העומד בראשו. שר דתי יחזק לדוגמה את "הקשר עם התפוצות" באמצעות תקציבים לחב"ד. ה"תפוצות" הסתדרו טוב מאד במשך מאות שנים בלי המשרד המיותר בישראל. יבוטל ללא זכר.

שרים בלי תיק – הסיבה לקיומם היא מאבקי השרידות של ראשי הממשלות שנאלצים לחלק ג'ובים חסרי תוכן כדי להחזיק מעמד בתפקיד. בעידן החדש לא יהיו שרים בלי תיק. מספר המשרדים והשרים קבוע בחוקה – 5 משרדים.

עוד משרדים... שנעלמו

מבחר משרדי ממשלה שכבר הלכו לעולמם ולא נודע חסרונם...

מידי מספר שנים מוקם משרד ממשלתי חדש על רקע הצטברות לחצים קואליציוניים. עם הקמתו מסביר ראש הממשלה לעם היושב בציון את נחיצותו וחיוניותו של המשרד החדש לתפארת מדינת ישראל. מלקטים סמכויות ממשרדים אחרים, מסדרים לשכה חדשה לשר הטרי, רכב שרד, נהג, עוזר, דובר, יועצים, סגן, מנגנון, תקציב, "משרות אמון" וגדוד מאבטחי שב"כ.

להלן מספר משרדים שהוקמו, הלכו לעולמם ועלולים להתעורר לחיים חדשים, הרבה לפני בוא המשיח: משרד המיעוטים, משרד ההסברה, משרד הכלכלה והתכנון, משרד הפיתוח, משרד העבודה, המשרד לענייני ירושלים, משרד לענייני המגזר הערבי (ששינה שמו ל"משרד המיעוטים"), המשרד לשיתוף פעולה אזורי, המשרד לפיתוח הגליל והנגב, המשרד לענייני תאום חברתי. בולשיט יקר.

השפעת טכנולוגיית המידע והתקשורת על הדמוקרטיה

הטכנולוגיה תחזיר את הדמוקרטיה לעם. דמוקרטיה ישירה ופחות דרך "נציגים דמוקרטים". משאלי עם מידיים באמצעות טלוויזיה אינטראקטיבית, הצבעה באמצעות טלפון והודעות SMS, הצבעה דרך האינטרנט – כל אלה טכנולוגיות קיימות. העתיד צופן שכלולים וחדשנות שקשה אפילו לדמיין. הדמוקרטיה של ההמון, באמצעות טכנולוגיית התקשורת, משפיעה כבר כיום, באופן מיידי, על רייטינג של תוכניות, של ערוצי טלוויזיה ורדיו, ועל פופולאריות של מוצרים ואישים. אם אפשר לבחור שיר או ריקוד מנצח תוך כדי ישיבה בכורסה מול הטלוויזיה, אין מניעה להצביע מהבית עבור הצעת חוק חדשה. אין מניעה טכנולוגית שכל העם יקבל החלטות במקום הכנסת, בלחיצת כפתור, לאחר דיונים מעמיקים בטלוויזיה ובאינטרנט. לפחות בנושאים שאינם ביטחוניים מידיים. אמצעי הזיהוי הביומטריים (קשתית עין, תווי פנים, כף יד וכו') ימנעו זיופים ואת הצורך ב"ועדת קלפי", מניין הקולות הממוחשב יהיה מיידי.

יבוא יום ונספר לנכדינו כיצד הצביעו "בימי קדם": עומדים בתור, נכנסים מאחורי פרגוד, בוחרים פתק מצחיק עם אותיות, מעטפה, ועדת קלפי, ספירה אל תוך הלילה, קולות החיילים והימאים, מדגם טלוויזיה, גניבת קלפיות, הצבעות כפולות וזיופים. ובבניין הכנסת בירושלים ישבו 120 דמויות, חורשי מזימות ותככים, שהתמנו לייצג אותנו ולהצביע כרצוננו, אבל נתנו יד לדילים ואת השנייה לכיסם הפרטי.    

הסקטור הציבורי בעידן החדש

עם הסקטור הציבורי נמנים כל הגופים והמוסדות שאינם בבעלות פרטית ואשר ממומנים מתקציב המדינה באופן מלא או חלקי: ממשרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, מוסדות מחקר ואוניברסיטאות, עמותות וארגונים. רשימה ארוכה. אופי המשטר במדינה קובע את היקפו של הסקטור הציבורי. בברית המועצות הקומוניסטית קרוב ל- 100% מהמועסקים השתייכו לסקטור הציבורי – גם עובדי הסופרמרקט ונהגי המוניות. כמעט הכול היה בבעלות המדינה חוץ מהכלכלה השחורה. ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה ובחברה כן גדל היקפו של הסקטור הציבורי. מקובל להניח שהיקף המועסקים בסקטור הציבורי בישראל עומד על כ- 816,000 איש – כמעט שליש ממספר השכירים בישראל (2005). לא ברור אם במספרים נכללים גם מוסדות שזוכים "רק" להשלמת תקציב מהמדינה כגון אוניברסיטאות,עמותות עצמאיות וכדומה).

המאפיינים המעשיים העיקריים של הסקטור הציבורי הם העדר "בעל בית" ועבודה בסביבה ללא תחרות. גורמים אלה מעצימים את התחושה שהכסף המממן הוא של "אף אחד"; בהעדר תקבולי מכירות, התקציב השנתי הוא תוצאה של מאבק פוליטי; ובהעדר מתחרים אין כלל חשיבות לעלויות. אי אפשר לפשוט רגל ואין סכנה למקום העבודה. בתנאים אלה אין מנוס מהתרחבות "אוכלי החינם", מבזבוז ומהיקף שחיתות שאינו יכולה להיווצר בעסק פרטי. 

הביטוי החריף "אוכל חינם" אינו מעיד בהכרח שנושאו אינו עובד קשה למחייתו, למרות שיש גם כאלה... "אוכל חינם" יכול להיות גם עובד שמועסק במשרד המסחר והתעשייה, לדוגמה, שאם נבחן אותו אישית נגלה עובד מסור וחרוץ. אבל מה לעשות – המשרד הממשלתי בו הוא מועסק מיותר בעידן החדש... 

שכר "אוכלי החינם" וההוצאות שסביבם מחייב גביית יתר של מיסים, הורדת רמת החיים של יתר האוכלוסייה, הקטנת ההון הפנוי להשקעות והקטנת כושר התחרות של הכלכלה הישראלית בעולם. ריבוי "אוכלי החינם" מקטין את ההשתתפות בכוח העבודה שבאמת עובד. "אוכלי החינם" מופיעים בסטטיסטיקה הרשמית, בטעות, כחלק מכוח העבודה... בניגוד לקבוצות אזרחים שאינן משתתפות בכוח העבודה (ולא מקבלים משכורת) כגון חרדים ונשים ערביות – אליהם קל לכוון חיצי ביקורת. 

סקטור ציבורי הוא רע – אך הכרחי. גם בעידן החדש יהיה סקטור ציבורי אך היקפו יקטן במידה רבה ובכך יצטמצם נזקו. הצטמקות הסקטור הציבורי תנבע מצמצום פעילותה של הממשלה והוצאותיה. החוקה, המבנה הדמוקרטי וכללי המשחק החדשים יבטיחו סקטור ציבורי מינימאלי. 

החברה בעידן החדש

חברה בה רמת החיים תעלה בקביעות, כתוצאה מירידה מתמשכת בעלויות מוצרים ושירותים, תוך עלייה מקבילה בהכנסה של האדם העובד. חברה בה מערכת היחסים בין אדם לחברו אינה מבוססת על ניצול הזולת וכפייה, אלא על מסחר במוצרים וכישרונות. גם השכיר הוא סוחר: המעסיק קונה את כישרונו וכישוריו של העובד תמורת משכורת בתנאים שסוכמו ביניהם מרצון הדדי. לשכיר אין "זכויות" אחרות ברכושו של המעסיק. 

חברה בה המיסוי הממשלתי נמוך מאוד – ונועד (כמעט) אך ורק כדי לקיים את צרכי הביטחון או צרכים ציבוריים אחרים שלא ניתן לגבות מעשית באופן ישיר עבור השימוש בשרות. 

חברה שהאזרח גאה להשתייך אליה, ומוכן מתוך הכרה, לשאת בנטל המיסוי (הנמוך) ביודעו שהכסף אותו הוא מעביר לממשלה אינו מועבר ל"זכאים" אחרים. חברה בה העשירים הגיעו להישגיהם כתוצאה מכישרונם ולא בזכות "קשרים עם השלטון", "מענק ממשלתי", "סובסידיה על חשבוננו", או כפייה באמצעות מכס לרכוש מוצר מסוים והגבלת מוצר מתחרה. חברה בה עניים נהנים מרמת חיים הגבוהה מזו של המעמד הבינוני ברוב מדינות העולם, ביודעם שיש סיכוי טוב להיחלץ ממצבם רק ע"י הפעלת מוחם וכישרונם.

חברה בה מוכי גורל יסתייעו בעמותות צדקה שיפרחו ושתוכלנה לגייס תרומות גבוהות מהתקציבים שמועברים כיום לשכבות החלשות ע"י מערכת ממשלתית בזבזנית ומשחיתה. קהילה וחברה משגשגת ועשירה שאינה עשוקה בידי פוליטיקאים גם תורמת ומסייעת לזולת.

חברה בה הרעים נענשים והטובים מתוגמלים. הרעים האמיתיים ולא "רעים" מדומים שנוצרו ע"י שיטה מעוותת.  מספר העבריינים בחברה החדשה יהיה נמוך ביותר. לא יהיו "עברייני הימורים" כי יבוטל המונופול של הפיס והטוטו על הימורים. לא יהיו "סוחרי סמים" כי מכורים לסמים יוכלו לקבל סם קשה לשימוש עצמי בפיקוח רפואי. לא יהיו "מבריחי מכס" כי לא יהיה מכס... ולא יהיה צורך לזייף תוכניות עסקיות לקבלת מענקי "מפעל מאושר" כי יהיה כדאי להקים מפעל בישראל ללא "טובות" מהממסד... 

העידן החדש אינו מבטיח שכל אדם יהיה מוסרי. איש לא יכול להבטיח חברה בה לא ייגרם עוול למישהו. העידן החדש כן יבטיח הרמוניה ושיתוף פעולה בין אזרחים, הדדיות של רצון טוב מתוך בטחון שאיש לא יעשוק אותך. חברה בה היחיד חופשי לחשוב ולפעול ואינו חלק מעדר שהתנהגותו מוכתבת ע"י משרד ממשלתי. חברה בה היחיד רשאי לסגוד לאלוהיו, כל אחד בדרכו שלו, אפילו אם "האלוהים" זה הוא עצמו.