הפיתרון

הדמוקרטיה בעידן החדש

עקרונות החוקה 

לא נתיימר לנסח חוקה אלא להדגיש עקרונות חשובים. מדינת ישראל תוגדר כבית הלאומי של העם היהודי. אופייה היהודי של המדינה ייגזר מרצונו האישי של כל אזרח יהודי לחיות את חייו ומנהגיו, ללא כפיה על זולתו, גם אם החליט שלא לאמץ אורח חיים יהודי. אם חלק גדול בציבור יאמץ אישית אורח חיים יהודי – אופייה של המדינה יהיה יהודי.

חוקת העידן החדש תקָדש את זכויות הפרט כערך עליון ותגדיר כזכויות יסוד רק את זכויותיו הטבעיות של האדם – בראש ובראשונה הזכות לחיים שממנה נגזרות –

  • הזכות לחירותו.
  • הזכות לרכושו.
  • והזכות לפעול למיצוי אושרו.

זכות טבעית היא זכות שמתקיימת בכל אדם במקביל ושמימושה אינו כרוך בכפיה על הזולת. לדוגמה: עצם המימוש של זכותי לחופש תנועה הנובע מזכותי לחירות, לא מפריע לך לממש את אותה זכות במקביל אלי. או – מימוש זכותי לחופש דיבור אינה דורשת ממך דבר ואינה גורעת מזכותך לחופש דיבור.

המאפיין העיקרי של זכות טבעית: כל "זכות" אחרת שמנוגדת לה ומתנגשת בה אינה מוסרית ושגויה.  זכויות טבעיות ניתן להפר רק באמצעות כפייה בכוח על הקורבן, לכן כל "זכות" שלמימושה נדרשת הפעלת כוח, הפוגע בזכות טבעית של הזולת, אינה זכות טבעית ואינה מוסרית. הזכויות הטבעיות בלתי ניתנות להפקעה. שודד יכול לגנוב את רכושך אך לא את זכותך לבעלות על אותו רכוש.

"הזכות לקורת גג", לדוגמה, אינה זכות טבעית. כדי לממש את "זכותו" של זוג צעיר, חסר אמצעים, לדירה – צריך להפקיע מרכושם של אזרחים אחרים (פגיעה בזכות הקניין) ולהעביר את הכסף לזוג הצעיר "הזכאי". לממשלה יש כיום כוח חוקי להפקיע כסף מאזרח שהרוויח אותו ביושר ולהעבירו לאזרח אחר. "הזכות לקורת גג", אם כך, אינה זכות טבעית כי מימושה במקביל, על כל האזרחים, מחייבת הפעלת כוח נגד אזרחים אחרים. להרחבה על משמעות "הזכויות הטבעיות" הקש כאן.

החוקה תהווה מסמך חוקי עליון של מדינת ישראל. החוקה תגביל את כוחו של השלטון והממסד הפוליטי מלהתערב בחיי האזרחים, מלהעביר כספים מקבוצה אחת אל קבוצה אחרת באוכלוסייה ומחקיקה המעדיפה אזרח על פני האחר ועל חשבון האחר. תפקיד המדינה הוא להגן על זכויות הפרט של אזרחיה מפני תוקפנות חיצונית ומפני פורעי-חוק ובנוסף לכך– להעניק לאזרחיה שירותים המוגדרים כ"מוצר ציבורי".

דווקא מדינת ישראל המצויה תחת איומים, מהקיצוניים בעולם המודרני, חייבת להיבנות על כלכלה יעילה ביותר שתוכל להניב את מרב המשאבים הנדרשים להגנתה ועל חברה חופשית וצודקת בה הפרט לא יחוש שהוא ה"פרייאר" שמנוצל ע"י קבוצות כוחניות – רק חברה כזאת תיצור הזדהות של הפרט עם המדינה. ורק חברה כזאת תוכל ליצור משאבים כלכלים בהיקף כה גדול שיאפשר בקלות את מימון צורכי הביטחון.

החוקה תגביל את כוחו של "שלטון הרוב". תגדיר הפרדת רשויות אמיתית ומערכת בלמים ואיזונים המבוססת על משאלי-עם, משטר נשיאותי חזק ויציב, כנסת מבקרת ובעלת כוח חקיקה מוגבל. מערכת שיפוט עצמאית ובלתי תלויה.

החוקה תקבע את המבנה הדמוקרטי ואת סדרי החלפת השלטון ותמנע את שלטון קבוצות הלחץ הכוחניות. ה"שוויון" היחיד שהחוקה תגן עליו הוא השוויון בהגנה על זכויות הפרט מפגיעת עבריינים (או המדינה). שוויון בפני החוק. זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת האנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה. אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה" – חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

מהו הסדר החברתי "הצודק"? 

הסדר החברתי בו אנו דוגלים, קפיטליזם, בנוי על כלכלת שוק חופשי, בה הממשלה (נציגת "החברה") אינה קובעת את חלוקת ההכנסות בין האזרחים.  מצבו הכלכלי של הפרט נקבע לפי תרומתו לזולת עליה הוא מתוגמל. הפרט מוכר את שירותיו לאחרים ומקבל תמורה. השירותים הנמכרים אינם רק מוצרים פיזיים כגון מכונית או מנת פלאפל; הם יכולים להיות כל דבר שהזולת מוכן לשלם עבורו מרצונו החופשי. אפילו ברכה של רב, או קריאה בכף היד. מצבו הכלכלי של הפרט יכול להיות מושפע גם מאקראיות: ירושה, או מזל (זכייה בהגרלה).   

הבסיס הפילוסופי לקפיטליזם הוא עליונות חירויות הפרט. ממשלה אינה רשאית לכפות את "רצון הכלל", אלא בנסיבות חריגות מאד: אספקת "מוצרים ציבוריים"  ובראשם – ביטחון.

קיימות תפישות אחרות לסדר חברתי "צודק". תפישות אלה מגבילות את חירויות הפרט למען "טובת הכלל" כפי שהיא מוגדרת על ידי הוגי דעות או פוליטיקאים. 

תתכן מדינה בה יוחלט ש"טובת הכלל" היא אמונה דתית כלשהי. החוק יכפה גם על הפרטים שאינם מסכימים עם הדת כללי התנהגות בהתאם. החוק יחייב העברת הכנסות כלכליות אל מי שתורם יותר ל"טובת הכלל" הזו. 

ברוב מדינות המערב שלטת התפישה ש"טובת הכלל" היא "הקטנת אי השיוויון הכלכלי" בין האזרחים. למען מימוש מטרה זו רשאית המדינה להתערב ולכפות את רצונה על אזרחים. אמצעי הכפייה מגוונים, ובעיקר – מיסוי והלאמת שירותים כגון חינוך ובריאות. משימת הקטנת אי השוויון גוברת על חירויות הפרט. הזכות להחליט מהי "טובת הכלל" מועברת לפוליטיקאים שקובעים את "טובת הכלל" בכל תחום (אפילו כמה דקות פרסומת יהיו בכל שעת שידור בטלוויזיה...). 

אנו מטילים ספק ביכולתו של מישהו להחליט על מהות "טובת הכלל". ספקנות זו גוברת כאשר בוחנים את ההליכים הפוליטיים (אין פטנט אחר) הנדרשים לקבלת החלטות כאלה. משמעותה של "טובת הכלל" היא תמיד "כפייה על המיעוט". לכן, אנו מעדיפים חברה קפיטליסטית המקדשת את חירויות הפרט, בה "הצדק" נקבע על ידי פעולות מרצון בין אנשים בוגרים והתמורה הכלכלית מתחלקת, בדרך כלל, לפי תרומתו של הפרט לכלכלה כפי שהיא נמדד על ידי עסקאות מרצון בשוק. על פי תפישה זו מעורבות הרשויות מזערית ובעיקר באספקת "מוצרים ציבוריים" מובהקים שהם הכרחיים בחברה מודרנית, יש להם ביקוש בציבור אך השוק אינו יכול לספקם. 

מידת הכפייה הממשלתית הראויה בעידן החדש

תכלית המדינה היא להגן על זכויותיו הטבעיות של האזרח מפני תוקפנות מבחוץ (אויבים) ומפני תוקפנות מבפנים (עבריינים). לשם כך על המדינה לקיים מערכות ביטחון, משטרה, משפט, ענישה ומספר שירותים ציבוריים אחרים המאופיינים כ"מוצר ציבורי" – מוצר שכל אזרח נהנה ממנו גם אם יסרב או יתחמק ממימונו. מימון "מוצרים" אלו יופקד בידי המדינה. רק שירותים אלה ימומנו באמצעות מיסים – מס הוא תמיד כפוי. דוגמה פשוטה ל"מוצר ציבורי" הוא בטחון המדינה ממנו נהנה כל אזרח, גם אם יסרב לשלם מיסים. אזרח אינו יכול לבחור שלא לצרוך את שירותי ההגנה שהמדינה מעניקה לו. אי אפשר להורות לחיל האוויר שלא להגן על המרחב האווירי שמעל לביתו של אזרח סרבן, או לחסום את גלי הקול של אזעקה מלהגיע לאוזניו של סרבן תשלום המס. דוגמה פשוטה יותר ל"מוצר ציבורי" היא מערכת תאורת הרחובות: גם סרבן המיסים נהנה ממנה. אזרח מסוים אינו יכול להחליט לוותר על שירות זה ולחסוך בתשלום עבור השירות... אחד מהמאפיינים של "מוצר ציבורי" שהאזרח שצורך את השרות אינו מפריע לאחרים לצרוך את אותו שרות. אם מוצר ציבורי מסופק על ידי המדינה הוא מסופק לכולם. בגלל מאפיינים אלה לא כדאי ליזם פרטי לספק "מוצר ציבורי" כי הוא לא יוכל לגבות תשלום עבור השירות. המדינה יכולה כמובן לשכור יזמים בדרך של מכרז, לדוגמה, כדי לספק את אותם השירותים מטעמה ובמימונה.

החוקה בעידן החדש תעניק סמכות לממשלה לגבות מיסים במידה הדרושה למימון אותם שירותים בלבד – שירותים שהם "מוצרים ציבוריים" מובהקים. למדינה לא תהיה סמכות ליטול כספו או רכושו של אזרח שהרוויח ביושר ובדין על מנת לסייע לאזרח אחר, גם אם האזרח זכה באופן אקראי בזכות קניינית כגון ירושה או הימורים.

במשטר הקיים, של דמוקרטיה סוציאליסטית, קורה שמספר קטן של פוליטיקאים שגיבשו באותו יום רוב מקרי, בזכות פשרות או דילים בנושאים אחרים, סמכות לכפות על רוב האוכלוסייה העברת כסף למיעוט כלשהו. בעידן החדש תוגבל יכולתם של הפוליטיקאים להעביר כסף או להעדיף סקטור. העברת כספים למגזרי אוכלוסיה מוגדרים עדיין תהיה אפשרית, אך תחייב משאל-עם ואישור ברוב מיוחס. דמוקרטיה מכונה לעתים "עריצות הרוב", אך בשיטה הישראלית נדרש רוב זעום מאד כדי ליצור "עריצות". במקרים רבים, "הרוב" בסופו של דבר, הוא רוב של עסקנים פוליטיים ולא רוב בעם.

אין הצדקה מוסרית (או אחרת) להחרים מרכושו של אדם מוכשר שיוצר עושר ורווחה למשפחתו (וגם מפתח את כלכלת המדינה) ולהעבירו לאחרים. אין הצדקה מוסרית לכפיה. אין צידוק לעונש המוטל על אזרחים שמרוויחים יותר מאחרים.

משאל-עם שיאשר ברוב מיוחס, לדוגמה, העברת קצבאות לאמהות חד-הוריות, יבטא בכך הכרה גורפת בנחיצות התמיכה. הקצבה תאושר אם 80% מהציבור יאשרו אותה ויביעו הסכמתם לתוספת המס הנדרשת למימון ההטבה. מידת הכפייה שבהטלת מס זה תהיה מזערית. מאידך גיסא, אם כבר קיימת תמיכה כה נרחבת בהטבה, סביר שעמותות תוכלנה לגייס את המימון באמצעות תרומות וכלל לא יהיה צורך בחקיקה.

מאפייניה של הדמוקרטיה החדשה  

במשטר מוסרי המבוסס על חופש הפרט, זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת הכלים, הדרכים והאנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה. אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה". כאשר חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

המבנה המוצע מתעלם מקשיי יישום הנובעים מהמערכת הפוליטית הנוכחית. כמעט כל רעיון באתר זה הוא "בלתי מעשי" ו"בלתי ניתן ליישום" במערכת הפוליטית הנוכחית. המבנה המוצע הוא דגם אידאלי. ייתכן שבסיטואציה פוליטית נדירה ניתן יהיה ליישמו.

  1.  מערכת מוסרית – המתבססת על זכויותיו הטבעיות של האדם ולא על "זכויות" שנוצרות בידי פוליטיקאים.
  2.  צמצום כוחם של הפוליטיקאים – למינימום והעברת סמכויות החלטה אל העם.
  3.  הגבלת כוח הרוב לעשוק את המיעוט – אין מניעה, כיום, לקבל הצעת חוק המלאימה חלק ניכר מרכושה של קבוצת מיעוט ומעבירה את הכסף אל קבוצת הרוב.
  4.  יציבות השלטון – ראש מדינה נבחר יוכל לכהן תקופה ארוכה ללא אילוץ לעסוק רוב זמנו במאבקי הישרדות פוליטיים.
  5.  הכנסת תהפוך מרשות מחוקקת לרשות מחוקקת ומבקרת את הממשלה. במערכת החדשה כמעט ולא יהיה לפוליטיקאים כוח ואפשרות להתערב בכלכלה ובחיי היום יום של האזרח. לכן, הצורך ב"חקיקה" יהיה מצומצם יחסית לקיים.

אחריותה של המדינה תתמקד בעיקר במתן שרותי בטחון לאזרחיה (צבא ומשטרה) ומערכת משפט. שירותים אחרים יהיו באחריות ציבורית רק אם אין אפשרות מעשית לספק אותם באמצעות גופים פרטיים אך גם במקרים אלה ביצועם יהיה לרוב בידי יזמים פרטיים. במסגרת זו תחול על המדינה גם אחריות כמבטח-על למקרה של אסון לאומי חריג בהיקפו (כגון אסון טבע, או מלחמה קשה).

משאל-עם

מנגנון משאלי-העם יהווה את הנדבך הבסיסי והסמכותי ביותר במבנה הדמוקרטי החדש. משאל-עם יוכל לאשר חוקים, לשנותם, או לבטלם, להדיח נשיא ולפזר כנסת. היוזמה למשאל-עם תוכל לנבוע מהנשיא, הכנסת, או דרישה חתומה של אחוז מסוים מהאזרחים. ניסוח סופי של השאלה העומדת על הפרק יעשה בידי בית המשפט העליון לאחר שקיבל את הצעות בעלי העניין במשאל. כל נושא יוכל לעלות במשאל-עם למעט נושאים ביטחוניים מובהקים. לשינוי חוקה או להטלת מס לצורך העברת כסף למגזר מסוים באוכלוסייה יידרש רוב מיוחס. משאל-עם יוכל לפטר נשיא מכהן ולהכריז על בחירות חדשות – גם זאת ברוב מיוחס.

בעידן החדש יעבור השלטון אל העם הלכה למעשה.

העולם הטכנולוגי מאפשר, כבר כיום, לנהל משאלי-עם באמצעות האינטרנט, הרשת הסלולארית והטלוויזיה האינטראקטיבית. צריך יהיה לשלב בהם טכנולוגיית זיהוי חד-משמעית של האזרח המצביע, כפי הנראה באמצעים ביומטריים כגון זיהוי טביעת אצבע, טביעת גלגל עין, או כף יד. גם טכנולוגיה זו זמינה כבר כיום – נותר לפתח את היישום לצורך ביצוע משאלי-עם יעילים ומהירים. 

משאל-עם הוא כלי עוקף פוליטיקאים רב-עוצמה. לפני ביצועו יערך דיון ציבורי נרחב על הנושא. המצדדים והמתנגדים ינהלו מערכה לשכנוע הציבור באמצעות העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט וידושו בנושא לעומקו. ההחלטה הדמוקרטית תופקע מידי קומץ הפוליטיקאים והעסקנים ש"סוגרים עניין" במסדרונות הכנסת בשעות הלילה המאוחרות. ההחלטה תיפול בהתאם לשיקוליהם והעדפותיהם של מיליוני אזרחים. בלתי אפשרי לארגן "קומבינות" במשאל-עם, מסחר אינטרסים אפל של קח ותן, שמור לי ואשמור לך, ויד לוחצת יד...

 מנגנון משאלי-העם מהווה בלם בפני קבלת החלטות קיצוניות של נשיא או חברי כנסת ומרחף כאיום פוליטי תמידי מעל לראשי הפוליטיקאים, שמעתה יהיו חייבים להתחשב באמת ברצון העם.

רעיון אימוץ משאלי-עם כנדבך הבסיסי ביותר בדמוקרטיה יעורר ודאי התנגדות מכיוונים שונים. עיקר ההתנגדות תהיה מהסקטור הפוליטי שעלול להפסיד מכוחו וממעמדו, אך גם מקבוצות באוכלוסייה שזכו ליתרונות חקיקה במערכת הקיימת, למרות שעמדתם במיעוט. כלל לא בטוח לדוגמה, שהסדר חובות הקיבוצים, על חשבון כלל הציבור, היה זוכה לרוב במשאל-עם; או רעיון הגבלת שעון הקיץ...

בלבול המושגים: חופש מול שלטון בלתי מוגבל של הרוב

מקור הבלבול בדעה הרווחת שדי בבחירות דמוקרטיות כדי לשים קץ לעריצות. די במתן אפשרות לרוב להכריע, לקבוע חוקים – ואז הכול יסתדר: הצדק ישלוט והמדינה תשגשג.

המציאות מוכיחה שהדמוקרטיה, במסגרת עריצות הרוב, יכולה ללבוש פנים שונות: בחירות בעיראק, בחירות ברשות הפלסטינית, משטרים דמוקרטים בדרום אמריקה ואפילו החלטת הרוב בשוודיה להחרים את פרי עמלו של מיעוט מצליח לטובת "חלוקה מחדש" של העושר – כל אלה עלולים לגרום, במקרה הטוב, רק לפגיעה ברמת החיים ובמקרה הרע למשטרים מושחתים ולכאוס אזרחי. הפצת "הרעיון הדמוקרטי", אם כך, אינה מרשם לשלום ולשגשוג.

כמעט בכל המשטרים הדמוקרטים שואבת הממשלה את חוקיותה, באופן בלעדי, מהצבעת הרוב בעם. לגיטימיות הממשלה נובעת מההליך הדמוקרטי. אם "רצון הרוב" הוא הבסיס היחיד, הרי שזכויות הפרט הן זכויות זמניות שיכולות להשתנות אם הרוב יחליט. אם הרוב יחליט, לדוגמה, שחוקי הדת ישלטו – התוצאות בעיראק, באפגניסטן, או אפילו בישראל ברורות. זכויות הפרט הן בסך הכול הטבות שכפופות לשינוי בידי נציגי  "עריצות הרוב". לכן, זכות הבחירה אינה מדד להיקף החופש במדינה. 

במשטר אידיאלי, זכות הבחירה היא רק אמצעי לקביעת הכלים, הדרכים והאנשים שימונו להגנת זכויות הפרט וניהול המוצרים הציבוריים במדינה.  אין ל"רוב" זכות מוסרית להצביע על ביטול זכויות הפרט. דמוקרטיה אינה ערובה לחופש. מתפקידה של חוקה לעגן את הזכויות הטבעיות של הפרט מעל ל"דמוקרטיה"חופש יכול להתקיים אך ורק אם גם הממשלה, כנציגת הרוב, מוגבלת.

 

צמצום עיסוקי הכנסת 

רוב עיסוקיה הנוכחיים של הכנסת יהיו מיותרים בעידן החדש, בזכות צמצום דרסטי של מעורבות השלטון בחיי האזרח ובזכות עיגון זכויות האזרח בחוקה. חשיבותו של חבר הכנסת כמייצגן של קבוצות-לחץ להשגת יתרונות בחקיקה כלכלית או חברתית תעלם. עקב כך יחדלו חברי כנסת מלהיות אובייקט לחיזור על ידי שדולות ובעלי הון. 

וועדת הכלכלה של הכנסת לא תדון בהטבות למעבר מפעל מבני ברק לאשקלון כי בעידן החדש לא יהיו הטבות לתעשייה. המדינה לא תתערב בתעשייה ובמסחר.

וועדת החינוך של הכנסת לא תדון בתוכנית יום לימודים ארוך כי בתי הספר יהיו עצמאיים ופרטיים, לרוב בניהול עמותות הורים. לא הממשלה תקבע.

וועדת התחבורה לא תבזבז זמן על דיון בתעריפי המוניות ובהקצאת "מספרים ירוקים" כי מספר נהגי המוניות ייקבע על ידי השוק בדיוק כפי שנקבע מספר חנויות הנעליים.

משאל-העם, גם הוא, יחליף חלק ניכר מפעילותה הנוכחית של הכנסת. קבוצת חברי כנסת תשקול בכובד ראש אם ליזום חוק שמעניק הטבות ליחיד או לקבוצה מסוימת, על חשבון כלל הציבור, מפני החשש לביטול החוק על ידי משאל-עם, או ביטולו על ידי בית המשפט בהיותו נוגד חוקה. 

צמצום פעילות הכנסת יאפשר כנסת בהרכב של 70 חברים בלבד במקום 120. חיסכון משמעותי למשלם המיסים

בחירות לכנסת

בחירות לכנסת יתקיימו אחת ל-4 שנים. כוחם המוגבל מאד של הפוליטיקאים לחוקק או לבצע העברות כספים בין קבוצות אזרחים, ומיעוט הנושאים שהמדינה תעסוק בהם תצמצם את האטרקטיביות והחשיבות הכלכלית של המוסד. 

גם חשיבותו של הייצוג הסקטוריאלי תקטן. ייצוג "נאות" של דתיים, ערבים, נשים, עולים, נהגי מוניות וכדומה יהיה כמעט חסר חשיבות – לכנסת לא יהיה כוח לחלק הטבות או העדפות. המדינה לא תתמוך בדת (וגם לא תחוקק חוקים דתיים), לא תידרש "לתקן" אפליה נגד ערבים, ולא תחלק הטבות לעולים חדשים.  

לשיטת הבחירות לכנסת תהיה חשיבות מועטה יחסית בעידן החדש. המצדדים כיום, לדוגמה, בשיטת בחירות אזורית, בה נבחר לכנסת נציג מכל אזור, טוענים שבדרך זו ידאג הנציג ל"אינטרסים" של אזור הבחירה שלו. המצדדים בבחירות ארציות טוענים שהבעיות במדינה אינן אזוריות אלא ארציות – בעיות של סקטורים שונים באוכלוסיה שמפוזרים בכל המדינה. בעידן החדש המדינה לא תוכל להעביר משאבים "לאזור" מסוים, וגם לא לחלק סובסידיות או כספים "לסקטור" מוגדר. אזרחים יוכלו להשיג שינוי חקיקה גם בדרך של משאל עם ולעקוף את הכנסת. המדינה לא תוכל לדוגמה, לחלק מאות מיליוני דולרים למפעל תעשייה, להעניק לו קרקע וללחוץ על בעליו להקימו בעיר מסוימת – לא בגלל שהפוליטיקאים יהיו צדיקים אלא פשוט משום שהמדינה לא תתערב בתעשייה, לא יעמדו לרשותה קרקעות, והחוקה תאסור על העברות כספים כפויות בין קבוצות אזרחים. מכאן נובעת החשיבות הפחותה של שיטת הבחירות ושיטת הבחירות הפנים-מפלגתית. מרכזי המפלגות יהפכו לפורום לדיונים רעיוניים...

אזרח יוכל להיות מועמד לכנסת במסגרת רשימה או כמועמד יחיד. המדינה לא תשתתף במימון תקציב הבחירות של מפלגות או מועמדים. מפלגות ויחידים יוכלו לגייס תרומות ללא הגבלה. התורמים יהיו בעיקרם תומכי הקו האידאולוגי שהמפלגה מייצגת או תומכי האישים שמרכיבים את הרשימה. בעידן החדש לא יהיה חשש מהקשר בין הון ושלטון הואיל והממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה ויכולתה להעביר כספים בין קבוצות אזרחים כמעט ולא תהיה אפשרית על פי החוקה. אנשי עסקים לא יזדקקו לפוליטיקאים כדי לעשות עסקים ולכן לא יחַזרו אחריהם. 

חשוב לציין שתמיד יימצאו בכל שיטת משטר אנשים מושחתים. גם בעידן החדש יעמוד לרשות הממשלה תקציב גדול למימון פעולותיה, אם כי מצומצם מאד יחסית לתקציב הנוכחי (ראה פרוט בפרק "מיסים"). כלומר, גם בעידן החדש יהיו ג'ובים ממשלתיים ומכרזים ציבוריים. העידן החדש לא ייצור גזע שונה של אזרחים ופוליטיקאים "טהורים", אלא שהיקפה הזעיר של המעורבות הממשלתית במשק תקטין דרסטית את האפשרויות לשחיתות ציבורית. 

במדינה זעירה כמו שלנו, אין משמעות לחלוקה לאזורי בחירה. כל המדינה יכולה להיות אזור אחד. מה עוד שבעידן התקשורת המפותחת, חשיפתה של אישיות ראויה אינה נובעת מפגישה אקראית ברחוב ("באזור הבחירה"), אלא מפעילות שזוכה לכיסוי תקשורתי.

50 מושבים בכנסת יבחרו במסגרת רשימות מפלגות בשיטה היחסית הקיימת. 20 המושבים הנותרים יוקצו למועמדים אישיים – מועמד בודד שמעמיד עצמו לבחירה לכנסת כאשר "אזור הבחירה" שלו הוא כל המדינה. 

מועמד לכנסת יחליט אם להתמודד במסגרת מפלגה כמקובל היום, או להתמודד ברשימה האישית, כלומר להיות מועמד מטעם עצמו. כל אזרח יצביע הצבעה כפולה: פתק למפלגה ופתק למועמד אישי. הרשימה האישית תאפשר לאישים בעלי משקל ציבורי להגיע לכנסת ללא תלות במנגנון מפלגתי. 

לכהונת חבר כנסת יגיע זן חדש של אזרחים. אטרקטיביות הכהונה בכנסת, כמנוף להתבססות כלכלית ולצבירת כוח תתכווץ. השינוי הדרמטי בכללי המשחק בכנסת ובמידת יכולתם של חברי כנסת להשפיע על מהלכים כלכליים יביא לכנסת אזרחים שהצד החזק באופיים אינו דווקא יכולת בחישת "דילים".

הכנסת תהפוך להיות הרשות המחוקקת והמבקרת. לוועדות הכנסת תהיה סמכות להכריז על חקירת נושא מתחום פעילותה הרשות המבצעת ולהפעיל חקירה ציבורית ופומבית. הוועדה תזמן אזרחים לעדות ותאפשר לשלוח מידע באמצעות האינטרנט. גם אנונימי. שרים ועובדי ציבור יוזמנו להעיד.

הפיכת הכנסת לרשות מבקרת תהיה כלי לריסון השלטון, חשיפה וביעור של שחיתות, אוזלת יד שלטונית ומנהל בלתי תקין. הכנסת כרשות מבקרת תשלים את מוסד מבקר המדינה שדוחותיו זוכים לתשומת לב חד-יומית ביום פרסומם בעיתונות. שימוע בכנסת, לעומת זאת, ישמור נושא על סדר היום הציבורי לאורך שבועות רבים.

הרשות המבצעת – משטר נשיאותי

מוסד הנשיאות הנוכחי יבוטל. במקום ראש ממשלה, יכהן נשיא שייבחר בבחירות ישירות על ידי כל האזרחים אחת ל-6 שנים. הנשיא ימנה ויפטר שרים כרצונו, ללא מעורבות הכנסת. מספר השרים יוגבל בחוקה ל-5 שרים בהתאם לחמשת משרדי הממשלה: משרד האוצר, משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד הביטחון, ומשרד החוץ. לא יהיו שרים ללא תיק.

נשיא יודח במהלך הקדנציה רק באמצעות משאל-עם. כאמור, הכנסת תוכל גם היא ליזום משאל-עם. האופוזיציה בכנסת תנסה וודאי לחשוף באמצעות חקירות ביקורת את מחדלי הנשיא וממשלתו, במטרה לשכנע את העם להחליף נשיא כושל במהלך קדנציה.

תקופת הנשיאות המוארכת תאפשר לנשיא לפעול כמעט ללא חשש מאימת בחירות מתקרבות. 6 שנים הם תקופה די ארוכה שתאפשר לנשיא להנהיג רפורמות וגם לקצור את התוצאות (או לשלם עבור הכישלונות). כיום, פוליטיקאים בדרך כלל נמנעים מיישום תכניות לטווח ארוך מהחשש שבתקופת המעבר, עד שתוצאות נראות בשטח, הם יאבדו פופולאריות. לכן קיימת אצל פוליטיקאים בדרך כלל העדפה בחלוקת מתנות מידית לציבור כדי לצבור אהדה לטווח קצר. יהיה קשה להדיח נשיא – העם ישתף פעולה רק במקרים של כישלון נשיאותי מובהק וברור. יתאפשר מצב, לדוגמה, שנשיא שסרח לא יורשע על ידי בית משפט (כי לא הוכחו "היסוד הנפשי" ו"הכוונה הפלילית"...) – הציבור הרחב לא יזדקק להוכחות משפטיות כדי להיפטר באמצעות משאל עם מהנשיא. נשיא שמוגבל על ידי החוקה, החוק והעם יוכל לתפקד במשך שנים ללא חשש מאינטריגות ומלחמות הישרדות תמידיות המאפיינות את המשטר הנוכחי. רוב האנרגיה של הנשיא תופנה להנהגת המדינה והעם במקום לתככים מפלגתיים. יציבות שלטונית תשפיע חיובית על השקעות וצמיחה כלכלית.

  • הפרדת רשויות – איזונים, בלמים וביקורת הדדית

  • החוקה תבטיח הפרדה בין 3 רשויות המדינה. אנשי הרשות המבצעת – הנשיא, שרים, או סגניהם לא יוכלו לכהן כחברי כנסת; 
  • הכנסת תוכל לחוקק חוקים אך לא בניגוד לחוקה. לנשיא תהיה זכות וטו על חוק שהתקבל בכנסת. הדרך לאישור חוק בניגוד לדעת הנשיא תהיה באמצעות רוב מיוחס בכנסת או באמצעות משאל-עם.
  • נשיא יוכל ליזום משאל-עם וגם הכנסת. פיזור הכנסת לפני תום קדנציה יוכל להתבצע על ידי התפטרות הכנסת (רוב מיוחס) או משאל-עם. נשיא לא יוכל לפזר את הכנסת. שכר והטבות אחרות לנבחרים בכנסת או בממשלה לא יועלה בתקופת הקדנציה שלהם, אלא ייכנס לתוקף בקדנציה שלאחר מכן.
  • הכנסת תבקר את הנשיא והממשלה באמצעות ועדות ביקורת בנושאים עליהם תחליט. כל 7 חברי כנסת יוכלו ליזום הקמת ועדת ביקורת ולשכור יועצים מקצועיים.
  • מעל לכולם תרחף חרב משאלי-העם – קבוצת אזרחים גדולה מספיק תוכל ליזום משאל-עם.
  • מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה, תבטיח גם היא, מניעת חקיקה סותרת חוקה, או מהלכים ממשלתיים העלולים להפר את חופש הפרט וזכויותיו.

תקציב המדינה

תקציב המדינה שיוגש על ידי הנשיא לאישור הכנסת יהיה לשלוש שנים, במקום תקציב שנתי כמקובל היום. (משימה זו בלתי אפשרית במשטר הכלכלי הקיים – אפילו לשנה אחת קשה להסכים על תקציב... בעידן החדש, תחת ממשלה וכנסת מצומצמים ומידת מעורבות מינימאלית של השלטון בכלכלה ובחברה – תקציב תלת-שנתי יהיה מעשי). דחתה הכנסת את אישור התקציב, יוכל הנשיא להעמיד את התקציב למשאל-עם. הכנסת לא תוכל לבטל סעיף הכנסה בתקציב נשיאותי מבלי להציע אלטרנטיבה מלאה לסעיף שנדחה. הכנסת לא תוכל להצביע על תקציב הוצאה מבלי לכלול בברור ובאופן מחייב את מקורות מימון ההוצאה. האופוזיציה תהיה חייבת להציג במשאל-העם תקציב אלטרנטיבי מלא, המצביע גם על מקורות המימון לתקציבה. אי אפשר יהיה לשלב בתקציב המדינה סעיפים נוגדי חוקה. לדוגמה: נשיא לא יוכל להציע סעיף של תמיכה בתעשייה או בחקלאות כי החוקה תאסור על העברת כספי משלם המיסים ליחידים או לקבוצות באוכלוסייה, אלא אם נושא ההעברה הועמד למשאל-עם וזכה לרוב מיוחס. נשיא שתקציבו נדחה על ידי משאל-עם יוכל להתפטר או לאמץ את הצעת התקציב של האופוזיציה. הנשיא יפעל על סמך התקציב המאושר למשך 3 השנים הבאות. כל תוספת תקציב במהלך שלוש שנות התקציב תחייב אישור במשאל-עם.

תקציב המדינה יהיה מאוזן. דהיינו, הכנסות המדינה חייבות לכסות את הוצאותיה. כל שר יישא באחריות לתקציב משרדו ותהיה לו גמישות מרבית בניוד כספים בין סעיפי תקציב, למעט משכורות. משרד שיסיים עונת תקציב בגירעון, יתפטר השר מיד. אם תקופת תקציב-מדינה של שלוש שנים תסתיים בגירעון, יתפטר הנשיא ויוכרזו בחירות לנשיאות. 

הוצאות הממשלה ימומנו ממיסים ואגרות בלבד. חובות המדינה הנוכחיים (חובות פנים וחובות חוץ) יחוסלו וייפרעו בהדרגה, על פי החוקה, לאורך 15 עד 20 שנים. קצב חיסול החוב ייגזר לפי נוסחה ידועה מראש ויהיה תלוי בעיקר בשיעור צמיחת המשק בשנה שחלפה. כלומר, ההכנסות השוטפות של הממשלה יצטרכו להיות בעודף. עודף התקציב השוטף ייועד לחיסול הדרגתי של חובות העבר, בנוסף להכנסות שינבעו ממכירת קרקעות מדינה ונכסים אחרים שבבעלות המדינה.

ממשלה לא תוכל לקחת חוב חדש, אלא במקרים הבאים:

  1.  למימון מלחמה.
  2.  למימון שיקום מאסון טבע, רחב היקף, כגון רעידת אדמה.
  3.  למִחזור חובות העבר. אם בשנה מסוימת עומדות לפירעון אגרות חוב ישנות מעבר לסכום שניתן לפרוע  במסגרת תוכנית חיסול החובות. 
  4.  למימון פרויקטים גדולים של פיתוח תשתית (כגון כריית תעלה מים סוף לים המלח). כל גיוס מלווה לפיתוח יחייב אישור במשאל-עם בו יוצג הגידול הנדרש בתשלום המיסים על ידי האזרחים לצורך פירעון המלווה.

משרדי הממשלה

הממשלה תורכב מחמישה משרדים שיעוגנו בחוקה: משרד האוצר, משרד הפנים, משרד המשפטים, משרד הביטחון, ומשרד החוץ. שינוי מספר משרדי הממשלה יחייב משאל-עם ורוב מיוחס. להלן רשימת משרדי הממשלה ועתידם בעידן החדש: 

משרד האוצר – עיקר עיסוקו גביית מיסים, הכנת תקציב המדינה ופיקוח על ביצועו, חיסול חובות המדינה באמצעות הקפדה על עודף תקציבי שוטף והפרטת קרקעות ונכסים אחרים. 

משרד הפנים – ירכז גם חלק מפעילויות משרדים מיותרים שבוטלו. שאריות פעילותם תתבצע ברמה של מחלקה במשרד הפנים במקום שובל ארוך של תארים, לשכות וג'ובים מיותרים כמשרדים עצמאיים. לדוגמה: במקום "שר הבריאות" יתמנה מנהל מחלקת הבריאות במשרד הפנים. מנהל מחלקה אחד כחלק ממשרד הפנים במקום שר, סגן-שר, ראש לשכה, רכב שרד, צוות מזכירות, עוזרים סגנים, יועצים, נסיעות לחו"ל וגדוד מאבטחי שב"כ. 

משרד המשפטים – תפקידיו יהיו דומים לנוכחיים. (ראה פרק משפט). 

משרד הביטחון – יצומצם בהיקפו ויבוטלו כפילויות תפקידים עם צה"ל. (ראה פרק צבא וביטחון). 

משרד החוץ – קיומו הכרחי, כפי הנראה, רק בגלל שכללי הטקס הבינלאומיים מחייבים לעתים מפגשים ברמת שרי חוץ ושגרירים... עיקר עיסוקו יהיה בניהול שגרירויות ישראל בעולם. בעידן האינטרנט, ועידות הווידיאו ותחבורה האווירית הזמינה והזולה – יצומצם דרסטית מספר הנציגויות הישראליות הקבועות בחו"ל. באסיה די ב-4 שגרירויות בערך: סין, הודו, יפן ואחת בדרום מזרח אסיה. באמריקה די בשתי שגרירויות האחת בצפון אמריקה והשנייה בדרומה. באירופה די בשגרירות אחת. אזרח ישראלי השוהה בחו"ל והנזקק לאישור כלשהו יוכל לפנות למשרד עורכי דין מקומי, שקיבל ייפוי כוח להנפיק אישורים ישראליים. פעילויות מורכבות יותר ניתן לבצע מירושלים באמצעות האינטרנט וחברות השילוח לדואר מהיר המגיע לייעדו תוך 24 שעות. לטקסים רשמיים ואפילו מסיבת קוקטייל חשובה ניתן לשלוח בטיסה, תוך מספר שעות קטן, שגריר נודד מישראל או מאחת השגרירויות הראשיות. 

חלק נכבד מתפקידן הנוכחי של שגרירויות ישראל בתפוצות מתמקד כיום באספקת ג'ובים נוחים לאנשים שהשלטון חפץ ביקרם. יש כיום 56 שגרירויות ישראליות בעולם, בנוסף לכ-13 קונסוליות (שגרירויות קטנות...). 11 קונסוליות קיימות רק בארצות הברית, ממיאמי ועד ללוס-אנג'לס – ממקומות העבודה הנחשקים לישראלים – זירה גועשת של מינויים פוליטיים... מערך שירות החוץ הנדיב עולה הון עתק למימון שהותם של השגרירים, הנספחים לענייני צבא, תרבות, משטרה, חקלאות, מסחר... רשימה ארוכה. לא נשכח את משפחותיהם, נהגיהם, צוותי משרד, וכמובן – לכולם נדרשים גדודים של אנשי ביטחון ישראלים שגם הם מגיעים לגולה על נשיהם וטפם. קשה למצוא ישראלי שאינו מכיר מישהו שהיה ב"שליחות" או שנמצא ב"שליחות" בחו"ל...

משרדי הממשלה – שיבוטלו:

משרד האנרגיה והתשתית – יבוטל. אחד מהמשרדים שהומצאו כדי לפתור בעיה פוליטית-אישית-קואליציונית של ותיקי המפלגה הליברלית ז"ל. המשרד נולד עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 כדי לאפשר לח"כ יצחק מודעי ז"ל לכהן כשר עם תיק. נלקחו סמכויות ממשרדים אחרים, הומצאה קצת פעילות חדשה והרך נולד. המשרד ייסגר. בעידן החדש רוב עיסוקיו מיותרים. "אנרגיה" היא מוצר עסקי. תכנון תשתיות יבוצע על ידי מחלקה במשרד הפנים באמצעות משרדי הנדסה פרטיים. ראה פרק הבנייה. 

משרד הבינוי והשיכון – יבוטל. משרד מיותר בעידן החדש בו הממשלה לא תעסוק כלל בבניית דירות או בסיוע לדיור. בשנות השלושים הוכפלה אוכלוסיית ארץ ישראל. ממשלת המנדט הבריטי לא בנתה דירות ליהודים וגם לא ייבאה קרוונים... השוק נתן מענה דיור ולכל יהודי הייתה קורת גג. ראה פרק הבנייה. 

משרד הבריאות – יבוטל כמשרד עצמאי ויהפוך למחלקה במשרד הפנים. עיסוקה העיקרי של המחלקה יהיה קביעת תקנים, רפואה מונעת, רפואה ציבורית למניעת התפשטות מחלות מדבקות וכדומה. המדינה לא תעסוק בבריאות אישית של אזרחים – לשם כך יהיו קופות חולים, חברות ביטוח, איגודי רופאים, עמותות רפואה ובתי החולים שיופרטו. ראה פרק מערכת הבריאות. 

משרד הדתות – יבוטל. דת היא עניין שבין האזרח המאמין לאלוהיו. עניין פרטי לחלוטין. כל מוסדות הדת יהיו לגופים עצמאיים וולונטריים. גם אופן מימונם. המדינה על כל שלוחותיה, כולל השלטון המקומי לא יעסקו בדת, ולא יגבו מיסים למימון שירותי דת. כל יחידות השירותים של משרד הדתות יהפכו לעמותות שיצטרכו לקיים עצמן מאגרות שישלמו האזרחים הנזקקים לשירותיהן. הציבור הדתי והמסורתי בישראל גדול בהיקפו. אין לו כל בעיה לשלם ישירות וגם לתרום למוסדות דת. גם רבים מהחילוניים נזקקים לשירותי דתיים כגון חתונה, ברית מילה, העדפת אוכל כשר – מקורות המימון הפרטיים לשירותי דת מובטחים. ייפגעו אוכלי החינם שהתקבצו תחת מטריית הדת. משרד הדתות, נכון למועד הכתיבה, לא קיים – אך זהו מצב זמני לדעתנו...

"משרד הדתות משמש בפועל כלשכת עבודה למקורבי המפלגות השולטות בו. גורמים רבים מתפרנסים מתקציבו וצוברים כוח פוליטי וכלכלי מעצם השליטה בו ומחלוקת הכספים שלו" (נחום ברץ, גלובס 7/9/97).

משרד החינוך –יבוטל. בחינוך יעסקו בתי ספר בניהול עמותות הורים, אוניברסיטאות עצמאיות, בתי ספר ומכללות פרטיות. משרד החינוך ייסגר ויהיה למחלקה קטנה במשרד הפנים. עיקר עיסוקה של מחלקת החינוך תתמקד בניהול, הפצה, ופירעון של המחאות החינוך שיחולקו להורים בתקופת מעבר ארוכה, כהשתתפות המדינה במימון החינוך. למדינה לא יהיה תפקיד פדגוגי. המדינה לא תקבע את תכניות הלימודים או המבחנים. ראה פרק חינוך. 

משרד החקלאות – יבוטל. בחקלאות יעסקו החקלאים ולא המדינה. חקלאות היא עסק לכל דבר. משרד החקלאות יהיה למחלקה קטנה במשרד הפנים. המחלקה תתמחה בנושאים בעלי אופי ציבורי מובהק כגון הדברת מזיקים, התפשטות מחלות בחי ובצומח, תקנים לייבוא מוצרי חקלאות וכדומה. ראה פרק החקלאות. 

 משרד המדע והטכנולוגיה – יבוטל. משרד שהוקם בתחילת שנות השמונים בממשלתו השנייה של מנחם בגין וקרוב לוודאי שנתפר למידותיו של פרופ' יובל נאמן ממפלגת התחיה ז"ל. המשרד נקרא אז משרד המדע והפיתוח. בעידן החדש יעסקו במדע האוניברסיטאות, מכוני מחקר, וחברות עסקיות. פקידי ממשלה מתמחים במדעי בזבוז כסף...

בשנת 1997 ניסה ח"כ מיכאל איתן שכיהן כשר המדע לסגור את המשרד בטענו שהמשרד קיים לצרכים פוליטיים (אורה קורן, גלובס 17/9/97). המשרד שינה את שמו במשך השנים מספר פעמים, בהתאם לכוונתו של השר המכהן להוספת סמכויות, תפקידים ומינויים: משרד המדע והפיתוח, משרד המדע והטכנולוגיה, משרד המדע והאומנויות, משרד המדע התרבות והספורט...

משרד המסחר והתעשייה – יבוטל. אחד מהמשרדים המייצגים את השקפת הייסוד של מדינה סוציאליסטית – מעורבות ריכוזית של השלטון בתעשייה ומסחר שהם ענפים עסקיים מובהקים. משרד שלמחרת ביטולו איש לא יחוש בחסרונו... לא יהיה אפילו צורך בתקופת מעבר או הסתגלות כלשהי. ראה פרק תעשייה. 

המשרד לביטחון פנים – או בשמו המסורתי "משרד המשטרה" – יבוטל. "משרד משטרה" עצמאי אינו קיים ברוב מדינות המערב, אך מאפיין את רוב המשטרים הטוטאליטריים. קיומו הורגש במדינות הקומוניסטיות לשעבר. המשרד הוקם על ידי בן גוריון כדי להמציא תיק ממשלתי ל"נציגם" הקבוע והיחיד של עדות המזרח בממשלות האשכנזיות – בכור שלום שטרית, שכיהן כשר משטרה ברציפות לאורך 13 ממשלות מפא"י עד לשנת 1967. "נציג מזרחי" נוסף בממשלה מונה רק בשנת 1961 לתפקיד המכובד של "שר הדואר" – אליהו ששון. שמעון פרס, מונה לשר הדואר האשכנזי הראשון ומיהר לשנות את השם למשרד התקשורת... נשמע אחלה...המשטרה מהווה את אחד משירותי היסוד של המדינה גם בעידן החדש. אולם, תפקודה התקין אינו תלוי בקיומו של משרד פוליטי ייעודי מעליה. למשטרה יש מפכ"ל. פעילותה מוגדרת בחוקה ובחוקי המדינה ואם קיים צורך בכפיפות פורמאלית למשרד ממשלתי הרי שיש להכפיפה ישירות לשר הפנים וללא פקידים מתווכים. כך גם שירות בתי הסוהר.

משרד העבודה והרווחה – ייסגר. ממשלה ממילא מעולם לא תרמה לשוק העבודה. מקומות עבודה נוצרים על ידי עסקים פרטיים. הממשלה מתפקדת במקרה הטוב כמשרד רישום למובטלים אמיתיים ומדומים. רווחה נוצרת על ידי צמיחת המשק וצמיחת הכנסות האזרחים – מעורבות ממשלתית מדכאת את הכלכלה וגורעת משאבים כלכליים מהסקטור הפרטי; ניצולם היעיל יכול היה להוסיף לצמיחת המשק. ככל שמעורבות הממשלה גדלה יורדת רמת החיים. פעילות משרד הרווחה בתקופת המעבר תתנהל במסגרת מחלקה במשרד הפנים. ראה פרק הרווחה. 

 משרד התחבורה – ייסגר. במשרד הפנים תוקם מחלקת תחבורה. תפקידה יצטמצם בעיקר לתכנון תשתית, תקני בטיחות, חוקי תנועה, רישוי רכב וכדומה. התכנון והביצוע יהיו באמצעות חברות תכנון והנדסה פרטיות. 

 משרד התיירות – ייסגר לאלתר. עוד משרד שאיש לא יחוש בחסרונו למחרת סגירתו. למעט אולי מספר גופים שמתקיימים בזכות תקציביו. משרד התיירות אינו מעלה ואינו מוריד את מספר התיירים... קיומו נובע ממסורת רבת שנים... הוא תורם בעיקר לנסיעות "תיירות" של בכירי המשרד. המשרד מאייש 7 לשכות תיירות בחו"ל: ניו יורק, לוס אנג'לס, קנדה, צרפת, בריטניה, גרמניה ואיטליה. מיהם הישראלים המאושרים ש"קורעים את התחת" שם? נותר רק לנחש...

תיירים יגיעו בהמוניהם אם יהיו כאן די אטרקציות: מרהיבות, מהממות, רמת שירות גבוהה ומחיר סביר. מספר התיירים לישראל נמוך מאד (אפילו בתקופות רגיעה ביטחונית) יחסית לפוטנציאל התיירות האדיר. יש לנו יתרון יחסי, ללא מתחרים בעולם כולו: ארץ התנ"ך וארץ הולדת הנצרות. יתרון שבוזבז באופן מביש – תוצאה בלתי נמנעת במשק סוציאליסטי ריכוזי. אין סיבה שלישראל יגיעו פחות תיירים מאשר לאיטליה (50 מיליון בשנה!). ישראל צריכה להפוך לדיסני-לנד תנכ"י ונוצרי. תייר יעבור מסלול אטרקציות אינטנסיבי במשך שבוע, יחזור הביתה המום ויספר לחבר'ה. לשם כך לא צריך ממשלה שתעזור, אלא ממשלה שלא תפריע; משק בו ניתן ליזום ולהוציא לפועל מיזמים תיירותיים ללא צורך באישורים, רישיונות, הקצאת קרקע ממנהל מקרקעי ישראל וקירבה לשר ולחברי מרכז המפלגה. ממשלת ארצות הברית לא הקימה את אורלנדו ודיסני לנד וגם לא את לאס וגאס.

משרד התקשורת – יבוטל. תחום התקשורת הוא עסקי ותחרותי. אין צורך בפקידים שיחממו כיסאות במשרד ממשלתי. מאז שנות התשעים מועלות מחשבות לביטולו... אפילו פוליטיקאים כבר חשים שלא בנוח עם גלגל חמישי זה בעגלת השלטון.

המשרד לאיכות הסביבה – יבוטל. משרד שהוקם בסוף שנות השמונים. איכות סביבה היא מוצר ציבורי מובהק, אם כי קשה לפעמים להגדירו. מעורבות ממשלתית הכרחית, אך זו תעשה בדרך של חקיקה. המשרד יבוטל ורוב פעילותו תתרכז במחלקת איכות הסביבה במשרד הפנים. עיקר עיסוק המחלקה יתמקד בתקינה, טיפול בתלונות ותביעת מסיגי גבול. החוק יהיה ברור ויקבע את המותר והאסור. עבריינים ייתבעו גם על ידי עמותות להגנת הסביבה. המערכה הגדולה והמוצלחת ביותר בישראל בהגנה על איכות הסביבה התבצעה בשנות השישים – הגנה על פרחי הבר. תודעת פרח הבר המוגן חדרה לכולנו. כל זאת שנים רבות לפני שהוקם המשרד לאיכות הסביבה... 

המשרד לקליטת עלייה – יבוטל. לממשלת המנדט הבריטי לא היה משרד לקליטת עלייה. למרות זאת, גלי עלייה בשנות השלושים הכפילו את מספר היהודים בארץ ישראל. במדינות הגירה מובהקות כגון קנדה, אוסטרליה וארצות הברית מעולם לא היה משרד קליטה. מהגרים, כולל יורדים ישראלים, נקלטו היטב...

גם משרד זה הוקם בזמנו ממניעים פוליטיים ולא בגלל שהתגלה לפתע צורך במשרד ממשלתי לנושא: יגאל אלון עשה מאמצים להפוך לשר ביטחון לקראת מלחמת ששת הימים ונכשל. כפיצוי, קיבל לאחר מספר חודשים את התואר סגן ראש הממשלה. מכיוון שעד אז היה מקובל שלראש הממשלה יש רק סגן אחד חיפשו תוכן נוסף לתפקיד הריק. הפתרון: שר-על לענייני קליטת עלייה ולאחר מכן הוקם בשבילו גם המשרד (ונפתחה "מלחמת עולם" מול הסוכנות היהודית שסירבה לוותר על סמכויות ותקציבים...). 

 מאז הקמת המדינה, נעשו בישראל כל השגיאות האפשריות בקליטת עלייה. החל משנות החמישים וכלה בעלייה מאתיופיה. עולים נקלטו בכל זאת, לא בזכות הממשלה ומשרד הקליטה, אלא למרות מעורבותם. מדינת ישראל בעידן החדש תהיה מקור שאיבה ליהודים מכל העולם בזכות איכות החיים ורמת החיים הגבוהה במדינה היהודית. בישראל של העידן החדש לא יהיה צורך ב"הטבות לעולים" ו"זכויות עולים". אם בכל זאת יתעורר צורך בסיוע חומרי והדדי למשפחה מסוימת – יעסקו בכך עמותות עלייה, הסוכנות היהודית וגופים מתנדבים אחרים. שום עולה לא יחוש בחסרונו של המשרד, למעט הג'ובניקים הפוליטיים שמועסקים בו.

המשרד לאזרחים ותיקים – יבוטל. עוד משרד שהוקם כדי לפתור בעייה קואליציונית. בבחירות 2006 זכתה באופן מפתיע מפלגה זמנית בשם "מפלגת הגמלאים" ל-7 מנדטים. במסגרת המו"מ הקואליציוני הובטח ג'וב של שר לנציג הגמלאים. הואיל וכל המשרדים היו כבר מאויישים בשרים, לא נותרה ברירה לנתניהו אלא להמציא משרד חדש. 

משרד התפוצות – המשרד הוקם על ידי ראש הממשלה אהוד ברק בממשלה ה-32 לקיום הבטחתו של ברק לשותפו הפוליטי הרב מיכאל מלכיאור. ברק לא מצא משרד פנוי ולכן המציא משרד חדש: "משרד ההסברה והתפוצות". משרדים בדרך כלל לא מתים – הם רק מחליפים שמות. נתניהו שינה את השם (2013) ל"משרד ירושלים והתפוצות", ושוב (2015) ל"משרד התפוצות". המשרד המיותר יוזם "פעילויות" שעיקרן הזרמת מאות מיליונים בהתאם לנטיתו הפוליטית של העומד בראשו. שר דתי יחזק לדוגמה את "הקשר עם התפוצות" באמצעות תקציבים לחב"ד. ה"תפוצות" הסתדרו טוב מאד במשך מאות שנים בלי המשרד המיותר בישראל. יבוטל ללא זכר.

שרים בלי תיק – הסיבה לקיומם היא מאבקי השרידות של ראשי הממשלות שנאלצים לחלק ג'ובים חסרי תוכן כדי להחזיק מעמד בתפקיד. בעידן החדש לא יהיו שרים בלי תיק. מספר המשרדים והשרים קבוע בחוקה – 5 משרדים.

עוד משרדים... שנעלמו

מבחר משרדי ממשלה שכבר הלכו לעולמם ולא נודע חסרונם...

מידי מספר שנים מוקם משרד ממשלתי חדש על רקע הצטברות לחצים קואליציוניים. עם הקמתו מסביר ראש הממשלה לעם היושב בציון את נחיצותו וחיוניותו של המשרד החדש לתפארת מדינת ישראל. מלקטים סמכויות ממשרדים אחרים, מסדרים לשכה חדשה לשר הטרי, רכב שרד, נהג, עוזר, דובר, יועצים, סגן, מנגנון, תקציב, "משרות אמון" וגדוד מאבטחי שב"כ.

להלן מספר משרדים שהוקמו, הלכו לעולמם ועלולים להתעורר לחיים חדשים, הרבה לפני בוא המשיח: משרד המיעוטים, משרד ההסברה, משרד הכלכלה והתכנון, משרד הפיתוח, משרד העבודה, המשרד לענייני ירושלים, משרד לענייני המגזר הערבי (ששינה שמו ל"משרד המיעוטים"), המשרד לשיתוף פעולה אזורי, המשרד לפיתוח הגליל והנגב, המשרד לענייני תאום חברתי. בולשיט יקר.

השפעת טכנולוגיית המידע והתקשורת על הדמוקרטיה

הטכנולוגיה תחזיר את הדמוקרטיה לעם. דמוקרטיה ישירה ופחות דרך "נציגים דמוקרטים". משאלי עם מידיים באמצעות טלוויזיה אינטראקטיבית, הצבעה באמצעות טלפון והודעות SMS, הצבעה דרך האינטרנט – כל אלה טכנולוגיות קיימות. העתיד צופן שכלולים וחדשנות שקשה אפילו לדמיין. הדמוקרטיה של ההמון, באמצעות טכנולוגיית התקשורת, משפיעה כבר כיום, באופן מיידי, על רייטינג של תוכניות, של ערוצי טלוויזיה ורדיו, ועל פופולאריות של מוצרים ואישים. אם אפשר לבחור שיר או ריקוד מנצח תוך כדי ישיבה בכורסה מול הטלוויזיה, אין מניעה להצביע מהבית עבור הצעת חוק חדשה. אין מניעה טכנולוגית שכל העם יקבל החלטות במקום הכנסת, בלחיצת כפתור, לאחר דיונים מעמיקים בטלוויזיה ובאינטרנט. לפחות בנושאים שאינם ביטחוניים מידיים. אמצעי הזיהוי הביומטריים (קשתית עין, תווי פנים, כף יד וכו') ימנעו זיופים ואת הצורך ב"ועדת קלפי", מניין הקולות הממוחשב יהיה מיידי.

יבוא יום ונספר לנכדינו כיצד הצביעו "בימי קדם": עומדים בתור, נכנסים מאחורי פרגוד, בוחרים פתק מצחיק עם אותיות, מעטפה, ועדת קלפי, ספירה אל תוך הלילה, קולות החיילים והימאים, מדגם טלוויזיה, גניבת קלפיות, הצבעות כפולות וזיופים. ובבניין הכנסת בירושלים ישבו 120 דמויות, חורשי מזימות ותככים, שהתמנו לייצג אותנו ולהצביע כרצוננו, אבל נתנו יד לדילים ואת השנייה לכיסם הפרטי.    

הסקטור הציבורי בעידן החדש

עם הסקטור הציבורי נמנים כל הגופים והמוסדות שאינם בבעלות פרטית ואשר ממומנים מתקציב המדינה באופן מלא או חלקי: ממשרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, מוסדות מחקר ואוניברסיטאות, עמותות וארגונים. רשימה ארוכה. אופי המשטר במדינה קובע את היקפו של הסקטור הציבורי. בברית המועצות הקומוניסטית קרוב ל- 100% מהמועסקים השתייכו לסקטור הציבורי – גם עובדי הסופרמרקט ונהגי המוניות. כמעט הכול היה בבעלות המדינה חוץ מהכלכלה השחורה. ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה ובחברה כן גדל היקפו של הסקטור הציבורי. מקובל להניח שהיקף המועסקים בסקטור הציבורי בישראל עומד על כ- 816,000 איש – כמעט שליש ממספר השכירים בישראל (2005). לא ברור אם במספרים נכללים גם מוסדות שזוכים "רק" להשלמת תקציב מהמדינה כגון אוניברסיטאות,עמותות עצמאיות וכדומה).

המאפיינים המעשיים העיקריים של הסקטור הציבורי הם העדר "בעל בית" ועבודה בסביבה ללא תחרות. גורמים אלה מעצימים את התחושה שהכסף המממן הוא של "אף אחד"; בהעדר תקבולי מכירות, התקציב השנתי הוא תוצאה של מאבק פוליטי; ובהעדר מתחרים אין כלל חשיבות לעלויות. אי אפשר לפשוט רגל ואין סכנה למקום העבודה. בתנאים אלה אין מנוס מהתרחבות "אוכלי החינם", מבזבוז ומהיקף שחיתות שאינו יכולה להיווצר בעסק פרטי. 

הביטוי החריף "אוכל חינם" אינו מעיד בהכרח שנושאו אינו עובד קשה למחייתו, למרות שיש גם כאלה... "אוכל חינם" יכול להיות גם עובד שמועסק במשרד המסחר והתעשייה, לדוגמה, שאם נבחן אותו אישית נגלה עובד מסור וחרוץ. אבל מה לעשות – המשרד הממשלתי בו הוא מועסק מיותר בעידן החדש... 

שכר "אוכלי החינם" וההוצאות שסביבם מחייב גביית יתר של מיסים, הורדת רמת החיים של יתר האוכלוסייה, הקטנת ההון הפנוי להשקעות והקטנת כושר התחרות של הכלכלה הישראלית בעולם. ריבוי "אוכלי החינם" מקטין את ההשתתפות בכוח העבודה שבאמת עובד. "אוכלי החינם" מופיעים בסטטיסטיקה הרשמית, בטעות, כחלק מכוח העבודה... בניגוד לקבוצות אזרחים שאינן משתתפות בכוח העבודה (ולא מקבלים משכורת) כגון חרדים ונשים ערביות – אליהם קל לכוון חיצי ביקורת. 

סקטור ציבורי הוא רע – אך הכרחי. גם בעידן החדש יהיה סקטור ציבורי אך היקפו יקטן במידה רבה ובכך יצטמצם נזקו. הצטמקות הסקטור הציבורי תנבע מצמצום פעילותה של הממשלה והוצאותיה. החוקה, המבנה הדמוקרטי וכללי המשחק החדשים יבטיחו סקטור ציבורי מינימאלי. 

החברה בעידן החדש

חברה בה רמת החיים תעלה בקביעות, כתוצאה מירידה מתמשכת בעלויות מוצרים ושירותים, תוך עלייה מקבילה בהכנסה של האדם העובד. חברה בה מערכת היחסים בין אדם לחברו אינה מבוססת על ניצול הזולת וכפייה, אלא על מסחר במוצרים וכישרונות. גם השכיר הוא סוחר: המעסיק קונה את כישרונו וכישוריו של העובד תמורת משכורת בתנאים שסוכמו ביניהם מרצון הדדי. לשכיר אין "זכויות" אחרות ברכושו של המעסיק. 

חברה בה המיסוי הממשלתי נמוך מאוד – ונועד (כמעט) אך ורק כדי לקיים את צרכי הביטחון או צרכים ציבוריים אחרים שלא ניתן לגבות מעשית באופן ישיר עבור השימוש בשרות. 

חברה שהאזרח גאה להשתייך אליה, ומוכן מתוך הכרה, לשאת בנטל המיסוי (הנמוך) ביודעו שהכסף אותו הוא מעביר לממשלה אינו מועבר ל"זכאים" אחרים. חברה בה העשירים הגיעו להישגיהם כתוצאה מכישרונם ולא בזכות "קשרים עם השלטון", "מענק ממשלתי", "סובסידיה על חשבוננו", או כפייה באמצעות מכס לרכוש מוצר מסוים והגבלת מוצר מתחרה. חברה בה עניים נהנים מרמת חיים הגבוהה מזו של המעמד הבינוני ברוב מדינות העולם, ביודעם שיש סיכוי טוב להיחלץ ממצבם רק ע"י הפעלת מוחם וכישרונם.

חברה בה מוכי גורל יסתייעו בעמותות צדקה שיפרחו ושתוכלנה לגייס תרומות גבוהות מהתקציבים שמועברים כיום לשכבות החלשות ע"י מערכת ממשלתית בזבזנית ומשחיתה. קהילה וחברה משגשגת ועשירה שאינה עשוקה בידי פוליטיקאים גם תורמת ומסייעת לזולת.

חברה בה הרעים נענשים והטובים מתוגמלים. הרעים האמיתיים ולא "רעים" מדומים שנוצרו ע"י שיטה מעוותת.  מספר העבריינים בחברה החדשה יהיה נמוך ביותר. לא יהיו "עברייני הימורים" כי יבוטל המונופול של הפיס והטוטו על הימורים. לא יהיו "סוחרי סמים" כי מכורים לסמים יוכלו לקבל סם קשה לשימוש עצמי בפיקוח רפואי. לא יהיו "מבריחי מכס" כי לא יהיה מכס... ולא יהיה צורך לזייף תוכניות עסקיות לקבלת מענקי "מפעל מאושר" כי יהיה כדאי להקים מפעל בישראל ללא "טובות" מהממסד... 

העידן החדש אינו מבטיח שכל אדם יהיה מוסרי. איש לא יכול להבטיח חברה בה לא ייגרם עוול למישהו. העידן החדש כן יבטיח הרמוניה ושיתוף פעולה בין אזרחים, הדדיות של רצון טוב מתוך בטחון שאיש לא יעשוק אותך. חברה בה היחיד חופשי לחשוב ולפעול ואינו חלק מעדר שהתנהגותו מוכתבת ע"י משרד ממשלתי. חברה בה היחיד רשאי לסגוד לאלוהיו, כל אחד בדרכו שלו, אפילו אם "האלוהים" זה הוא עצמו.