מיתוסים

ממשלת ישראל גייסה הלוואה...

ממשלות מגייסות הלוואות לכאורה. הפוליטיקאים באותה עת מקבלים למעשה מענק! מבחינתם התקבל מענק משום שהחוב לא ייפרע בקדנציה שלהם. המענק מניב להם תועלת פוליטית מיידית אך ההחזר, בעתיד, אינו בעיה שלהם.

הדמוקרטיה יוצרת איום מתמיד על המשך השלטון ומחייבת את השליטים לדאוג, קודם לכול, לשימור כוחם לקדנציה הבאה. שרידות היא שם המשחק. כסף הוא כוח, אנרגיית שרידות, ולכן כמעט כל הוצאה תיבחן על פי שיקולים פוליטיים קצרי טווח. השלטון יעדיף השקעות שתורמות לבניית כוחו הפוליטי וישתדל "לבזבז" פחות על פיתוח המדינה אם הוצאה זו אינה תורמת "גם" לפוליטיקאים..

"הלוואות" הן כסף קל עבור פוליטיקאים. החלופה, גיוס כסף באמצעות מיסוי עלולה לחבל בשרידותם הפוליטית. העם שונא מיסים. כאשר פוליטיקאים מקבלים "הלוואה", הם משתדלים לפזר את הכסף ליעדים בהם השפעתו על הציבור מהירה ומעניקה תחושת שגשוג מיידית – הקדנציה קצרה מכדי לתכנן לטווח ארוך. לשרוף את הכסף כאן ועכשיו.

 

מדינה צריכה לקחת הלוואות מהציבור באמצעות הנפקת אגרות חוב (אג"ח), כך יתחלק נטל ההוצאה בהווה גם על פני הדורות הבאים

בעידן החדש אסור יהיה לממשלה להנפיק אג"ח או לקחת מילוות לזמן ארוך. תקציב המדינה ימומן רק ממיסים. כאשר מדינה מוכרת אגרות חוב, היא למעשה מוכרת למשקיעים זכות לקבל חלק מהמיסים שייגבו מילדינו בעתיד. ממשלה לא יוצרת ערך כלכלי באמצעות הכסף; ערך שמפירותיו תוחזר הקרן בתוספת ריבית. הפוליטיקאים משתמשים ברוב הכסף, כבר השנה, לחלוקת הטבות ו"השקעות" קצרות מועד כדי לקצור תועלת פוליטית בטווח הקרוב. פוליטיקאי לא מתעניין בטווח הארוך – הבחירות הקרובות הן בטווח הקצר, בעוד שנתיים-שלוש...

חברה פרטית שמנפיקה אג"ח יוצרת באמצעות הכסף שגויס נכסים כלכליים מניבים – מקימה מפעל, רוכשת חברה אחרת, משקיעה במחקר או בפיתוח נדל"ן. אם החברה לא תצליח לשכנע את המשקיעים-המלווים ואת חברות הדרוג (חברות שמתמחות בדרוג איכות האג"ח) – האגרות לא יימכרו, או יתומחרו בריבית גבוהה כדי לפצות על סיכון היתר שבהשקעה.

 

ראש הממשלה הוא הסמכות הביצועית העליונה בדמוקרטיה הישראלית

בדמוקרטיה הישראלית אין לראש הממשלה כמעט שום סמכות ביצועית. היחידים שסרים כנראה למרותו ללא ערעור הם עובדי לשכתו, כולל המזכירה והנהג. אף שר אינו כפוף לו. אפילו לא שר הביטחון והצבא.

כאשר כתוב בעיתון כי "ראש הממשלה הורה לשר החוץ..." או "ראש הממשלה הנחה את הרמטכ"ל..." זו הודעה שנוסחה על ידי הדובר. חוקית, ראש הממשלה לא יכול "להורות" או "לדרוש". אין לו סמכות להורדת פקודות לשום שר. שר רשאי לסרב.

רק הממשלה בישראל מוסמכת לקבל החלטה מחייבת. וזה, כמו במקרים רבים, סיפור של "תן וקח", לחצים, איומים, פיתויים. יש כמובן משקל מעשי רב לבקשתו של ראש הממשלה, ולאישיותו – הוא יכול להימנע מלהעלות נושא לדיון בממשלה וכך לתקוע אותו, הוא גם יכול להתפטר ולהטביע את כל שריו... גם מצב הפוך אפשרי ושכיח: מבנה הקואליציה יכול לשתק ראש ממשלה – כל אחד מושך את העגלה לכיוון אחר...

 

הפוליטיקאים בישראל מושחתים. הם מייצגים עם מושחת

"מושחתים נמאסתם" היא סיסמא העולה מידי מספר שנים...

התפלגות האוכלוסייה במדינות העולם, במונחי תכונות, דומה. פערי ההתנהגות נובעים מכללי משחק שונים בכל מדינה ופחות מהבדלי תרבות, מסורת, מנהגים והיסטוריה. אם כללי המשחק הכלכלי, לדוגמה, מעוותים לאורך שנים רבות – התנהגות הפרט, התואמת לכללי משחק אלה, הופכת למנהג מסורתי... 

העם בישראל מרמה את מס הכנסה ויוצר הון שחור לא בגלל שאנחנו עם מושחת. מחקרים בעולם מראים כי שיעור העלמות המס גדל ככל שמעורבות הממשלה במשק עמוקה יותר והיקף האיסורים נרחב יותר. אנשי מכירות בסופרמרקט, בברית המועצות לשעבר, היו מושחתים – הסיבה אינה אופיו של העם הרוסי, אלא הבעלות הממשלתית על חנויות המזון והשיטה הכלכלית הריכוזית שם. שיעור העלמות המס בגרמניה נחשב לגבוה באירופה – גביית מיסי עתק למימון מדינת הרווחה הגרמנית, הופכת את הגרמנים למושחתים.

ה"מודל השבדי" מוכיח שלבני אנוש התנהגות דומה ותגובות זהות בכל מקום בעולם בו כללי המשחק דומים. השבדי אינו שונה בהתנהגותו מהישראלי או מההודי אם מערכת התמריצים והחוקים סביבם דומָה. שבדיה רחוקה מלהיות "עם קטן מוקף אויבים", דל באוצרות טבע ו"קולט עליה". שבדיה מיסדה את תרבות ה"מגיע לי" שלא תמורת עבודה לדרגה עליונה. שדולות הלובי החברתי וארגוני העובדים מקשים על ביצוע רפורמות במערכת הרווחה. מאבק הכוחות על חלוקת העוגה הלאומית, אינו שונה מאשר בישראל. כל סקטור מושך את השמיכה הקצרה לכיוון שלו על חשבון קבוצות אחרות. מאבק איתנים למרות שאין להם חרדים, הסדר חובות הקיבוצים ונטל בטחוני. כאשר מערכת חוקתית מאפשרת להחרים מפרי עמלו של אזרח עובד ולהעביר לאזרח בטל, הפוליטיקה מגיעה לבסוף לפתרון זהה של המשוואה – התוצאות דומות: הרס מוסר העבודה, ירידה ברמת החיים, מיסוי רצחני, בריחת הון, ירידה לחו"ל של אנשי מקצוע מוכשרים ושל יזמים, שחיתות אישית וציבורית. כן, התיאור מתאים גם לשבדיה (של 2005)!

לפוליטיקאים התנהגות דומה בכל מקום בעולם. כאשר החוקה מאפשרת להם להחרים כסף מאזרחים ולהעבירו לקבוצות לחץ התומכות בהם – התנהגותם דומה. הם משתמשים באותם נימוקי "צדק חברתי" ו"שוויון" להבטחת הקדנציה הבאה. 

שבדים רבים מתרפקים על העבר הרחוק של חברה עם אזרחים ישרים, אשר השתנתה תוך מספר עשורים "לעם של רמאים" (כדברי גונר מיירדל, כלכלן שבדי ממניחי היסוד למדינת הרווחה, חתן פרס נובל וחבר בפרלמנט השבדי).

הפוליטיקאים בישראל לא שונים מעמיתיהם בעולם. מידת שחיתותם נגזרת מהיקף מעורבות הממשלה במשק ובחברה וממידת ריכוזיות השלטון. כל עוד לא ישתנו כללי המשחק ושיטת המשטר, השחיתות תחגוג. השינוי בכללי המשחק בעידן החדש ימגר את רוב רובה של השחיתות הממסדית. 

יש פן נוסף למושג "שחיתות" – מעבר להעלמות מס וקבלות פיקטיביות – שחיתות של ממש – תשלום שוחד לפקידי ממשל: החל מהפקיד, דרך השוטר ועד לראש הממשלה עצמו. הפוטנציאל לשחיתות ושוחד (הידוע בשמו הטורקי – בקשיש) ניזון מהצורך ברישיונות, אישורים, היתרים והמבוכים הנוצרים עם הרגולציה המתרחבת. כל חוזה כלכלי עם גוף שלטוני אוצר בחובו פוטנציאל לשחיתות. שחיתות זו מקובלת ונפוצה ברוב מדינות העולם, בהן קשה לבצע פעולה ללא בקשיש. שחיתות מסוג זה פחות נפוצה בישראל או בארצות אנגלו-סקסיות.

התנהלות הפוליטיקאים נראית "חסרת היגיון"

הגולש באתר, אם הצליח לקרוא כבר מספר פרקים, ודאי משתומם כיצד קורה שהסקטור הפוליטי ומנגנון הפקידות הממשלתית פועלים בחוסר תבונה כה קיצוני, "חסר היגיון".

לא כך. הסקטור הפוליטי על מרכיביו פועל בהיגיון רב בהתאם למערכת האילוצים והחוקים שמכתיבים את כללי המשחק. כך בכל העולם. ברוב המקרים הם מקבלים את ההחלטות שמניבות את התועלת המירבית לשרידותם הפוליטית. הגיון רב מנקודת ראותם הצרה. כך למעשה נוהג כל אחד מאתנו בחיי היום יום בעולמו המצומצם, אך בניגוד לפוליטיקאים – לכל אחד מאתנו יש השפעה אפסית.

הבעייה מתעצמת כאשר צורת המשטר במדינה מעניקה כוח רב (כלכלית וחברתית) לממסד הפוליטי. במקרה זה השלטון מזיק למדינה עד כדי פשיטת רגל ועוני המוני. כך קורה במדינות מושחתות באפריקה, כך קרה ברוסיה הקומוניסטית.

 

עוד על "הפוליטיקה הישראלית המושחתת":

100 שנים לפני שמרכז הליכוד והוועדה המסדרת במפלגת העבודה נולדו, תיאר הסופר וההוגה אחד-העם, אבי "הציונות הרוחנית" את העתיד להתרחש בפוליטיקה הישראלית. הוא כמובן לא היה נביא, אלא ידע והכיר את הדינאמיקה של השיטה הדמוקרטית המקובלת, שגרסה מעוותת שלה אומצה במדינה היהודית.

להלן קטעים מהמאמר "יחיד ורבים" שפורסם לפני למעלה ממאה שנים:

"על הרוב, הם [נבחרי העם] אינם עולים לא בשכלם ולא במידותיהם על אנשים בינוניים מן השוק. וזה לפי שהבחירות תלויות בהרבה דברים חיצוניים, וביניהם גם שוחד ממון ושוחד דברים. ונמצא גורל העם וארצו נתון בידי אנשים שאינם מוכשרים לכך...

בהתאסף הרבה אנשים לשם מטרה אחת כולם יורדים למדרגת הטופס האנושי הבינוני, ותכונותיו הפרטיות של כל אחד  בטלות הן לפי שעה. אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו; אם רחמן הוא, רחמיו נכבשים...

הנבחרים אינם בני חורין לשפוט כל עניין לפי הכרתם הפנימית, כי בדאגם תמיד לגורלם בעתיד, בבוא העת לעמוד שנית על הבחירה, הרי הם נושאים עיניהם בכל שנות עבודתם אל הגדולים והעשירים שבמקום בחירתם...

בהיות הממשלה יכולה להתקיים רק כל זמן שיש לה רוב בבית הנבחרים, משתמשים בני הרוב בכוחם זה להנאתם הפרטית. כל אחד מהם משתדל להשיג מאת הממשלה פקודות ופרנסות בשביל מכריו ואנשי בריתו, אף אם אינם מוכשרים לדבר. והמיניסטרים מוכרחים לקבל בסבר פנים יפות כל הבקשות האלו ולהבטיח לכל אחד מה שליבו חפץ...

אין שום תחבולה להרים בית ועד גדול, אפילו של חכמים, למעלה ממדרגתה של אסיפת המוניים, וכל ההחלטות היוצאות מתוך רוב דעות של איזו אסיפה הן בהכרח פחותות בערכן מאלו שיוצאות מתוך מוחו וליבו של איש מצוין אחד...

בהתמעט מספר הנבחרים יהיו גם הבוחרים זהירים יותר בבחירתם וישתדלו לשלוח לבית הפרלמנט רק אנשים מהוגנים בראויים לאותה איצטלא".

 

הממשלה ושריה מייצגים את העם ואת האינטרס הלאומי

ל"עם" אין נציגים. מטיב להגדיר זאת ערן בר-טל (מקור ראשון, 9.1.04):

"...השיטה השלטונית בישראל הופכת את השרים לנציגי סקטורים ולא לנציגי העם. אם שר החקלאות הוא נציגו של האינטרס החקלאי ושר החינוך הוא נציג האינטרס של ארגוני המורים ושר הביטחון הוא נציג האינטרס של משרתי הקבע, הרי שאין מי שייצג את האינטרס הלאומי..."

 

הכנסת חייבת לייצג את העם על כל חלקיו

במשטר פוליטי בו המדינה ידה בכול – בוחשת עמוקות בכלכלה ובחברה – פועל השלטון לפי לחצים. "העוגה" מחולקת לפי לחצים של שדולות, סקטורים, אנשי עסקים וכוהני דת. מטרת חלק ניכר של החקיקה היא הסדרת ההטבות והזכאויות. במשטר כזה יש חשיבות למספר הנשים בכנסת, מספר החרדים או הערבים, ייצוג לאשכנזים ולמזרחיים, חברת חשמל ותעשייה אווירית, תימנים ומרוקאים, חברתיים ואנשי הון. צריך "ייצוג" של כולם אחרת קיים חשש שחס וחלילה מישהו יקופח במאבק המתמיד על חלוקת ה"עוגה".

בעידן החדש לא תהיה "עוגה לחלוקה". האזרח יחיה מפרי עמלו. הסקטור הציבורי יהיה מצומצם והמיסוי נמוך. תחת כללי המשחק החדשים לא תהיה חשיבות "לייצוג" כל חלקי העם בכנסת. כוחם של הפוליטיקאים לנצל את השררה להזרמת כסף לתומכיהם יתבטל.

בתנאים אלה תכיל הכנסת את הטובים והמוצלחים. יהיו בה ח"כים שיצליחו לשכנע את המצביעים בכישרונם, בעומק הגותם, בשיקול דעתם וביושרם. זאת החלופה לעסקנים האפורים שכמעט ולא עשו דבר ראוי לציון בחייהם פרט לעסקנות ולחקיקת חוקים שתכליתם פיזור כסף ציבורי במסווה של "ייצוג חלקי העם".  

תגובת גולש (י. רסלר): "בתנאים אלה תכיל הכנסת את הטובים והמוצלחים"... לא צריך להיסחף! בכל מקרה הפוליטיקאים יהיו פוליטיקאים – אנשים שכוחם בדברנות וביחסי ציבור, ולא בכושרם האינטלקטואלי... "עומק הגותם"... הצחקת אותי שוב! בכל מקרה הם ייבחרו בזכות כישרונם להפיץ דמגוגיה זולה למכנה המשותף הנמוך ביותר! הפוליטיקאים יהיו תמיד אותו חרא, אבל רצוי להפקיד בידיהם פחות סמכויות וכסף. זה לא יעשה אותם לטובים יותר, אלא לקצת פחות מזיקים...

 

"צריך להקים מועצה לאומית למלחמה בשחיתות"

זו הצעתה של העמותה לאיכות השלטון (מאי 2005). ולמי הופנתה ההצעה? אל ראש הממשלה אריאל שרון. על פניה זו הגיב מתי גולן (גלובס): "דומה הדבר אילו פנו לאל-קפונה, בשיקגו, להקמת יחידה למלחמה בפשע המאורגן..."

היה ותוקם המועצה הלאומית למלחמה בשחיתות, יהיה לה בוודאי וועד מנהל... ומי ימונה לדירקטוריון? ...פוליטיקאים ו"אישי ציבור" מטעמם... מנכ"ל המועצה יהיה חבר מרכז הליכוד, הסגן מש"ס ושבעת היועצים ממפלגת העבודה... חברי הדירקטוריון יטוסו מידי פעם לסיור לימודי בסיציליה על חשבון משלם המיסים...

הדרך היחידה למלחמה בשחיתות ממסדית היא שינוי שיטת המשטר ולא "החלפת התחתונים של מחלקה א' בתחתונים של מחלקה ב' "

מספרים על רס"ר שעמד לפני פלוגת טירונים בתרגיל ממושך בשדה. שבוע שרבי באוהלים וללא מקלחת. בעיצומו של מסדר הבוקר שאג הרס"ר: "חיילים, היום יש בשורה טובה – מותר להחליף תחתונים. לאחר דקת שמחה אצל החיילים המיוזעים, הוסיף: "מחלקה א'  מחליפה תחתונים עם אלה של מחלקה ב' ..."

 

השלטון משקף את העם - אם אלו פני המשטר - מגיע לנו...

בעידן החדש יהיו עיסוקי הממשלה רק שבריר מהיקפם הנוכחי. פשוט, לא יהיו ג'ובים לחלוקה. שר החקלאות (ישראל כץ 2003) לא יוכל לבצע מינויים פוליטיים במועצה לענף הלול כי פשוט לא תהיה מועצה כזאת וגם משרד החקלאות לא יהיה קיים... משפחת שרון לא תוכל למנות "ידיד" ליו"ר מועצת המנהלים של מפעל הפיס כי הממשלה לא תעסוק בהימורים... עומרי שרון לא יוכל לאייש את המועצות הדתיות ברחבי הארץ בתומכיו כי לא יהיו מועצות דתיות... ומנכ"ל רשות השידור הממשלתית לא יוכל  למנות את מומלצי השר לתפקידים בכירים כי לא תהיה רשות שידור ממשלתית ולא משרד תקשורת ... ואפילו לא משרד לאיכות סביבה לצורך מינוייו של השר לשעבר צחי הנגבי...

משטר דמוקרטי נשיאותי, בו הנשיא ממנה את חמשת שריו לכהונה ארוכה בת 6 שנים, יתרום גם הוא להפחתת השחיתות בזכות ניתוק התלות במרכזי המפלגות.

 

דרוש חוק שימנע מינויים פוליטיים

חלוקת ג'ובים וצ'ופרים על ידי הפוליטיקאים למעגלי התמיכה הפוליטית הם תוצר בלתי נמנע של שיטת הדמוקרטיה הסוציאליסטית. זו לרוב הסיבה והתכלית האמיתית למעורבותה של הממשלה במשק ובחברה. האידיאולוגיה הסוציאליסטית היא רק הכיסוי הרשמי לכך. לעומת זאת, מרבית הציבור משוכנע שהמדינה אכן צריכה להעניק, לעזור, להגן, לפקח וכו'. קל להוגי דיעות ולפוליטיקאים לשכנע את הציבור שזו הדרך.

חקיקת-מניעה בלתי אפשרית ודומה לניסיון לדרוש מראש המאפיה לאמץ חוק נגד הפשע המאורגן...

רק שינוי שיטת המשטר יכול לשים קץ לחגיגת המינויים. פשוט לא יהיה היצע של ג'ובים – הממשלה כמעט ולא תהיה מעורבת בכלכלה ובחברה. בנוסף,  נשיא חזק שמכהן תקופה ארוכה לא יעסוק במלחמת הישרדות רצופה ושריו לא יהיו כפופים לעסקני מרכז המפלגה.

"... הפוליטיקאי... וגם לא חשוב מאיזו מפלגה הוא מגיע, לא יפסיק למנות, גם אם יישפט ויורשע. הוא לא יכרות את הענף שעליו הוא יושב. הוא יעקוף ויתחמן את המערכת ודו"ח מבקר המדינה עלה על כמה טריקים..." (שלום ירושלמי, מעריב 13.5.05).

 

הכנסת מקבלת החלטות לאחר דיון ובהצבעה דמוקרטית

אין בהכרח קשר בין הדיון הפומבי בכנסת לבין ההחלטה הסופית שמתקבלת בהצבעה. הרוב בהצבעה נקבע, במקרים רבים, לפי המחיר ששולם לחברי הכנסת מאחורי הקלעים. לאחר שהכנסת אישרה את הסכם אוסלו ב', בשנת 1995, על חודו של קול, בעקבות לחץ ופיתוי שהופעלו על ח"כ אלכס גולדפרב, אמר על כך עזר וייצמן: "... אם ח"כ אחד לא היה מקבל מיצובישי – ההסכם לא היה עובר..."

 

אין לסמוך על משאלי-עם – מה העם מבין בנושאים כבדי משקל?

על כך ניתן להשיב בשאלה: מה חברי הכנסת מבינים? ואם הם כבר מבינים, אז מה הקשר בין ההבנה לבין אופן ההצבעה?...

מנגנון הבחירה של מועמדי המפלגה לכנסת אינו מבוסס על מידת ה"הבנה" של המועמד בפריימריס, אלא על כושרו להשתלב ב"דילים". 

משאל-עם מאלץ לערוך דיון פומבי בסוגיה. השוללים והמחייבים מגייסים עדויות, מחקרים, מומחים ועיתונאים להגנה על עמדתם. אזרחים שאדישים לנושא, לרוב לא ישתתפו במשאל. הנושא הופך לשיחת היום במקומות העבודה, במסיבות ובארוחות ליל שישי. וחשוב מכול – קשה לשחד מיליוני אזרחים או לקשור דילים... מנהיגים יאלצו להתאמץ, להסביר, ולשכנע בעמדותיהם. שלא כבהצבעות בכנסת, העם אינו חשוף ומחויב לקבוצות לחץ, עסקנים ולוביסטים.

 

המפלגות מייצגות זרמים אידאולוגים בציבור

יש מאפיינים אידאולוגים משותפים לאזרחים המצביעים עבור מפלגה מסוימת. אולם, נציגי המפלגה לכנסת ומיקומם ברשימה נקבעים בדרך כלל על ידי מנגנון העסקנים של המפלגה ומשקפים את האינטרסים שלהם, את שלל ההטבות והג'ובים המחולקים או המובטחים. אם קיים חשש למיקומו של מועמד "חשוב" - הוא יזכה לשיריון מקומו ברשימה. רק חלק קטן מנציגי המפלגה נבחר בזכות הקו האידיאולוגי שלהם או בזכות פופולאריות בעיסוקם הקודם.

בישראל מקובלת "דמוקרטיה הפוכה" – חברי הכנסת ממנים את אנשיהם למרכז המפלגה בשיטות שונות ואלה חוזרים ומצביעים עבור חברי הכנסת שגייסו אותם... "דיל", "תרגיל" ו"קומבינה" הן מילות המפתח.

סקר שנעשה על ידי מרכז המחקר של הכנסת הראה – מעל ל- 50 אחוזים מהעם מתביישים בכנסת; 86 אחוזים מהאזרחים חסרי אמון בכנסת; 91 אחוז מביעים חוסר אמון במפלגות.

 

השלטון משקף את העם - אם אלו פני המשטר - מגיע לנו...

לא תמיד יש בכוחו של עם לשנות את המשטר. כוחו הפיזי (עריצות המשטרה ומנגנוני החושך) של המשטר הקומוניסטי ברוסיה מנע שינוי במשך 70 שנה. במדינות דמוקרטיות יש לעיתים לשלטון אמצעים לשכנע את האזרחים ש"אין ברירה" וזו הדרך הנכונה. הציבור מאמין לרוב למנהיגות כריזמטית.

רוב הציבור בישראל האמין, שנים לאחר קום המדינה, שעריצות שלטון מפא"י היא הדרך הנכונה להקמת המדינה הצעירה. הציבור קיבל בהבנה מצב בו אי אפשר היה לנסוע לחו"ל בגלל איסור אחזקת מטבע חוץ; עסקים התרגלו לכך שבנק אינו מלווה כסף אלא באישור הממשלה; חנויות ידעו שייבוא חופשי של מוצרים אסור; הציבור האמין שרק לטובתו קיים ערוץ רדיו אחד וחל איסור על שידורי טלוויזיה; ולקבלת קו טלפון צריך להמתין בתור שלוש שנים... אפילו אמירתו של נשיא המדינה אפרים קציר לאחר מלחמת יום הכיפורים – "כולנו אשמים" – נקלטה על קרקע חרושה.

גם ציבור רוטן ומקטר מתקשה לשנות את אופי המשטר, למרות שהוא מחליף, מידי פעם, את המפלגה השלטת בבחירות. הסיבה נעוצה בכוחו של המגזר הפוליטי על עסקניו והנהנים מהטבותיו לשמר את השיטה. "הבאג הדמוקרטי" ובייחוד בדמוקרטיות הסוציאליסטיות הנוכחיות אין כוח השפעה שווה לכל אזרח, כפי שמלמדים בספרי האזרחות בבית הספר – יש עדיפות לקבוצות לחץ מאורגנות.

 

העיקר, שתהיה כבר חוקה לישראל

"חוקה" כלל אינה חשובה ואפילו עלולה להרוס מדינה.

לברית המועצות הייתה חוקה. גם בסוריה ובמצרים יש חוקה. אז מה? – חשוב מה כתוב בחוקה וחשוב מנגנון יישום החוקה בפועל.

דוד בן גוריון התנגד לניסוח חוקה לישראל. בן גוריון ידע שאימוץ חוקה מהדגם המקובל במדינות המערב ישמוט את הבסיס הבולשביקי-טוטליטארי של שלטון מפא"י (מפלגת העבודה של אז) במדינת ישראל. חוקה מערבית לא הייתה מאפשרת את ריכוז המשאבים הכלכליים של המדינה הצעירה בידי המפלגה השלטת וההסתדרות; חוקה מערבית לא הייתה מאפשרת שליטה כמעט מוחלטת של המדינה בתקשורת, איסור שידורי טלוויזיה, שליטה בחקלאים, בתעשיינים, בקרקעות ובחיי היום יום.

מאידך גיסא, בן גוריון לא יכול היה לאמץ חוקה קומוניסטית-סוציאליסטית שהתאימה מאד לחזונו. ידו הייתה מושטת לנדבות אל יהדות העולם הקפיטליסטית העשירה ומשיקולים פרקטיים-מעשיים השתייכנו לגוש מדינות המערב. לעומת זאת, יש הגורסים שבן גוריון לא לקח את "חזונו" יותר מידי ברצינות. בהיותו איש מעשה ולא טיפוס רוחני-תיאורטי... הוא היה עסוק מידי בבעיות מעשיות של "המחר בבוקר" – ניסוח חוקה היה מטלה מייגעת ושוחקת... חשוב, אבל אפשר לדחות.

קל יחסית להסכים על חוקה תוך כדי הקמת מדינה חדשה, או בעיצומו של משבר קיצוני. אבל, בחלוף עשרות שנים, תוך כדי שגרת החיים, עשרות שנים לאחר הקמת המדינה – נדרשת הסכמה רחבה בציבור לגבי סעיפיה. אם לא קיימת הסכמה – אין חוקה – וזה המצב בישראל ובארצות רבות אחרות כמו אנגליה. כך או כך, אין חוקה בישראל, ועדיף כך מאשר חוקה ברוח מפא"י ההיסטורית...

 

חוקת המדינה צריכה לכלול את ה"זכויות החברתיות" 

חוקה מוסרית (בהתאם לעמדתנו) נועדה להגן על זכויות הפרט מפני החלטה של "רוב דמוקרטי" והחלטות שרירותיות של השלטון. אפשר לדוגמה, להשיג רוב רגיל להחרמת מחצית מרכושם של שני העשירונים העליונים במדינה ולחלק את השלל לכל יתר העשירונים הנמוכים. מי לא יסכים לקבל מענק חד-פעמי גדול על חשבון "העשירים"? – יש להם מספיק כסף... אולם, לאחר מכן ימלטו מהארץ האנשים שיודעים לייצר עושר, יישארו העניים והשיוויוניים...

אחת מזכויות האדם הטבעיות היא זכות הקניין – הזכות לבעלות על רכוש שצברת בזכות כישרונך, עבודתך, או מתנה שקיבלת. רכוש שהיה לקניינך ומקורו אינו בהפעלת כוח יזום על זולתך. לשודד אין זכות קניין על הגזל. הכוח להפרת זכות הקניין ניתן בלעדית למדינה ומוצא לפועל בעיקר באמצעות הטלת מיסים. 

מיסוי מורכב משני חלקים: האחד – גביית תשלום עבור שירותים שהאזרח מקבל מהמדינה. שירותים שהם "מוצרים ציבוריים". החלק השני – הוא בעצם החרמה של רכוש פרטי והעברתו לאזרח אחר. כיום המדינה גוזלת את פרי עמלו של האזרח באמצעות מיסוי-יתר. מדינה המחרימה חלק מרכושו של הפרט ומעבירה אותו לאזרח אחר, גורמת למעשה לאזרח המקבל לפגוע בזכות הקניין של הקורבן באמצעות המדינה. לכן, מיסוי לצורך העברת כספים בין אזרחים אינו מוסרי.

מיסוי לצורך מימון אספקת "מוצר ציבורי" על ידי המדינה הוא מוסרי. אספקת "מוצרים ציבוריים" היא תכלית קיומם של מוסדות המדינה. המוצר הציבורי המובהק ביותר הוא ביטחון – הצבא אינו יכול טכנית להגן רק על אזרחים שישלמו מרצון עבור מימון תקציב הביטחון ולשלול הגנה מסרבני התשלום. אפשר למנוע כניסה לקולנוע מאזרח שמסרב לקנות כרטיס. בלתי אפשרי להורות לחיל האוויר שלא להגן על השמיים שמעל הבית ברחוב דרור 46 בכפר-סבא כי יושביו חייבים כסף למס הכנסה.

"זכויות חברתיות" כגון הזכות לחינוך חינם, בריאות חינם, זכות לדירה או לקצבה כלשהי אינן זכויות טבעיות. מימושן של "זכויות חברתיות" מצריך הפעלת כוח יזום על חלק מהאוכלוסייה, החרמת רכושם והעברתו לבעלי הזכויות. "זכות" שמימושה כרוך בהפרת זכות יסוד טבעית של אדם אחר אינה זכות אלא גזל.

"זכויות חברתיות", בניגוד ל"זכויות טבעיות", הן תביעות כספיות של קבוצה מסוימת כלפי הממשלה. "הזכות לחינוך" טוענת שעל הממשלה לגבות מיסים מכל האזרחים ולהעביר את הכסף אל משפחות עם ילדים. "הזכות לדיור" טוענת שצריך לגבות מיסים מכל האזרחים ולהעביר את הכסף לקבוצה שמתקשה להשיג דיור. 

חינוך ובריאות אכן חשובים וראוי ששירותים אלה יהיו בהישג יד של כל אזרח, אך הם לא זכויות יסוד טבעיות. ההחלטה כמה להעניק, למי ועל חשבון מי – היא החלטה פוליטית משתנה. מוצרים אלה אינם "מוצרים ציבוריים" כי אפשר לחייב את הצרכן בתשלום מדויק עבור השירות ולמנוע את אספקתו לסרבן תשלום. רק הגנה קפדנית על זכות הקניין תיצור מדינה משגשגת שלאזרחיה לא תהיה בעיה לממן חינוך ובריאות בעצמם – וברמה גבוהה. ראה פרק החינוך ופרק הבריאות ).

 

משטר נשיאותי עלול להפוך לדיקטטורה

כל משטר דמוקרטי עלול להפוך לדיקטטורה בנסיבות קיצוניות ונדירות אם כוחו של הנשיא אינו מוגבל באמצעות החוקה והעם. בדמוקרטיה של העידן החדש יוכל משאל-עם לפטר נשיא. החוקה תמנע החלטות חד-צדדיות קיצוניות של הרשות המבצעת.

קל יחסית לתמרן בקומבינות חברי כנסת, קשה לעשות זאת עם 8 מיליון אזרחים. הסיכון ל"דיקטטורה" גדול יותר במערכת הפוליטית הקיימת בה יכול ראש ממשלה בקלות יחסית להתעלם מרצון העם ומהחוקה שאיננה.

ריבוי המפלגות היא בעיית הדמוקרטיה הישראלית

ריבוי מפלגות יוצר בעיה רק בשיטה הפוליטית הקיימת, בה המפלגה היא כלי להעברת כספי ציבור אל מעגלי התמיכה של המפלגה. בעידן החדש, בו הממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה, בחברה ובדת לא יהווה ריבוי המפלגות בעיה.  

מפלגה לא תוכל להיות "לשון מאזניים" במינוי נשיא. הנשיא ייבחר בבחירות ישירות לתקופה ארוכה – תלותו בכנסת ובמפלגותיה תהיה מינימלית.

 

אסור לפגוע בסמכותה הבלעדית של הכנסת, כרשות מחוקקת, לחוקק חוקים או לבטלם

בעידן החדש לכנסת תהיה תחרות – משאל-עם יוכל לאשר חוק וגם לבטל חוק. סמכות שהיא כיום בלעדית לכנסת. כוח החקיקה של חברי הכנסת יוגבל על ידי החוקה וגם על ידי האיום של קיום משאל-עם.

תכופות משתמשים במונח השגור "המחוקק קבע", "כוונת המחוקק" או "המחוקק החליט"... ה"מחוקקים" הם חברי כנסת שאיש מהם לא נבחר על סמך כישוריו כמחוקק. כאשר מרכז המפלגה, או חבורת עסקנים, מרכיבים רשימת מועמדים לכנסת הם לא בוחנים את כשרות המועמדים לכהן כמחוקקים... עניין זה גם אינו עולה  כנושא במערכת הבחירות. שום מפלגה לא הקדישה תשדיר תעמולת בחירות לכישורי החקיקה של מועמדיה... זה גם לא מעניין אף אחד... 

מפתיע! הרי זה תפקידו העיקרי של חבר כנסת במסגרת המשחק הדמוקרטי – חבר הרשות המחוקקת. גם מתהליך הכנת חוקים הם משתדלים להימנע... ישיבות ועדות הכנסת להכנת הצעות חוק ריקות בדרך כלל... את העבודה עושים משפטנים. 

ההצבעה לאישור החוק מתבצעת לבסוף על סמך המשמעת המפלגתית, ובמקרים רבים הח"כים בקושי יודעים מה בדיוק נאמר בחוק.  יש להניח שחבר הכנסת, יוזם החוק, יודע בדיוק את משמעות החוק ודקויות ניסוחיו ובייחוד את השפעתו הברוכה של החוק על המגזר "שלו".

 

כיצד יתכן שקבוצת לחץ, קטנה יחסית, מצליחה לגבור על ציבור רחב של צרכנים ומשיגה חקיקה לטובתה על חשבון הציבור?

יצרן מלט מצליח, לדוגמה, להעביר חוק שמגביל את יבוא המלט. כך מתייקר מחיר המלט לצרכן הישראלי. עלויות הבנייה לכל הציבור מתייקרות. מגדלי הפירות והירקות משיגים חוק המטיל מכס גבוה על פירות מיובאים – כך נמנע יבוא מתחרה ומיליוני משפחות משלמות מחיר יקר בסופרמרקט. יועצי ההשקעות יפעילו לחץ על הממשלה להקשות על כניסת מתחרים לענף באמצעות חובת רישוי לכל יועץ. לשכת עורכי הדין תנסה לצמצם את התחרות בענף באמצעות חקיקה מתאימה שמעניקה כוח לנציגיהם (לשכת עורכי הדין) לקבוע תעריפי מינימום, ניסיון להארכת תקופת ההתמחות, ומתן סמכות ללשכת עורכי הדין להסמיך עורכי דין חדשים. השיפוצניקים מבקשים מעמד דומה כדי לצמצם את התחרות בענף... תעודת "שיפוצניק מורשה". 

קיימות דוגמאות רבות כיצד קבוצות עוסקים מתאגדות כדי להגביל תחרות בענף, בניסיון להכתיב מחיר גבוה יותר לצרכן. מטרת ההתאגדויות המקצועיות היא להשיג חקיקה שתיצור מצב בו הצרכן ישלם עבור המוצר או השירות מחיר גבוה מהמחיר שהשוק היה קובע בתנאי תחרות חופשית. הממשלה והעוסקים תמיד יתַרצו זאת ברצונם העז "להגן על הציבור", "להגן על כבוד המקצוע", "הסדרת הענף הפרוץ לכל אחד"... כולם שוחרי טובת האזרח... נשמות טובות.

בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה נדרש רישיון ממשלתי כדי לעסוק בשרברבות או כדי להיות סַפַּר. "ספר מורשה". נראה לכאורה תמוה כיצד מיעוט של סַפַּרים או תעשיינים מצליח להשיג חקיקה שמזיקה למספר גדול פי כמה וכמה של צרכנים. מאות מצביעים מול מיליוני מצביעים. מדוע כוחם הפוליטי של מיליוני המצביעים אינו בא לידי ביטוי? כיצד מיעוט גובר על הרוב הדמוקרטי? לא סתם "גובר", אלא גורם לו נזק ממשי!

הכלכלן אדם סמית גילה כבר לפני למעלה מ-200 שנים שמגבלות ורגולציה ממשלתית של השווקים מטיבים, באופן בלתי ניתן למניעה, עם קבוצות לחץ של יצרנים על חשבון הצרכנים. מחקרים רבים של רגולציה בענפים שונים, שנערכו בארצות הברית, מוכיחים ומגיעים למסקנה זהה: הרגולציה והפיקוח הממשלתיים, גם אם התירוץ לחקיקתם הוא טובת הציבור, מעדיפים בסופה של תוצאה את רווחת היצרן על פני הצרכן. 

התופעה נראית במבט ראשון כ"פרדוקס דמוקרטי". הרי הצרכנים, שהם הרוב המכריע, צריכים היו לנצח. אילו הייתה נערכת הצבעה ישירה, על ידי העם על כל נושא, במשאל עם – יתכן שכך היה המצב. אך המבנה הדמוקרטי הנוכחי משלב בתמונה שני גורמים, בהם הציבור הרחב בעמדה נחותה: עלות רכישת המידע ועלות ההתארגנות הפוליטית. יש הגיון ב"בורות" הציבור בתחומים כה רבים ונרחבים.  

לאזרח הסביר יש תמריץ להרחיב ידע על נושא כלשהו רק עד לנקודה שעלותו של שבב מידע נוסף משתווה לתועלת שניתן לצפות מתוספת המידע. זהו ההסבר הכלכלי לכך שהאדם הממוצע אינו יכול להפוך למומחה בתחלואי מערכת הבריאות, מערכת החקלאות או מערכת הקרקעות והבנייה. לכן, אין תמריץ כלכלי לאזרח הבודד, שאינו גוף מסחרי, "לדחוף" מידע ליתר הציבור. כדי שציבור יפעל צריך שיתארגן. לפחות לרמת הארגון הנדרשת כדי ליצור תקשורת עם הפוליטיקאים בשפתם – לחץ. ארגון קואליציה ציבורית היא משימה יקרה לצרכן הבודד וגם לכך אין לו תמריץ. 

יצרנים, לעומת זאת, נהנים מעדיפות ברורה. הם פועלים בסביבה בה הם מתמחים ומבינים – הם אינם צריכים "ללמוד את הנושא". קל להם יותר להציג את המדיניות המטיבה איתם. עלויות ההתארגנות שלהם נמוכות יותר, הם מעטים ולפעמים אפילו מדובר ביצרן (או יבואן) יחיד. הרווח הכלכלי, שצפוי להם מהשקעה בשתדלנות לחקיקה המטיבה עמם, גבוה לאין שיעור מהנזק שצפוי לצרכן בודד. הפוליטיקאי, קודם כל מאוים או נהנה מהלוביסטים ושולחיהם; הוא בונה על כך שעם הציבור הרחב "הוא כבר יסתדר" – הציבור שאינו בנוי להתעמק או להתעמת בנושא...

פרופ' מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה, הרחיב על כך בספרו קפיטליזם וחופש (1962):

"כל אחד מאתנו הוא בעת ובעונה אחת צרכן וגם יצרן. אולם, אנחנו מומחים ומתמצאים יותר בפן היצרני שלנו. אנחנו מקדישים תשומת לב רבה יותר לפעילות כיצרנים מאשר בתפקידנו כצרכנים. אנחנו צורכים אלפי פריטים שנסחרים בשוק. עמיתים לאותו ענף מסחרי, כדוגמת סַפַּרים או רופאים,  מוכנים להשקיע זמן ואנרגיה יקרים כדי לפעול לטובת האינטרסים שלהם. רובנו, שלעיתים רחוקות יחסית נזקקים לשירותי הספר או הרופא, משקיעים בהם חלק קטן יחסית מהכנסתנו. האינטרס שלנו הוא מקרי ואקראי. קשה לצפות ממישהו מאתנו שיקדיש זמן רב כדי להעיד לפני וועדה ציבורית כדי למנוע הטלת מגבלות עיסוק על מקצוע הסַפַּרות, או מכסי מגן על יבוא מסוים. קבוצות הלחץ לעומת זאת מתארגנות סביב נושא שחשיבותו הכלכלית להם רבה. האינטרס של ציבור הצרכנים מתפזר ומתחלק על פני אנשים רבים. בהעדר מנגנון חוקתי שיקזז את השפעתם החזקה של היצרנים על הליכי החקיקה, בלתי נמנע שכוחם והשפעתם יגברו על אלה של הצרכנים."  

  

צריך לשים קץ לתופעת הלוביסטים בכנסת

לוביסטים הם שתדלנים מקצועיים שמארגנים שדולה לטובת עניין מוגדר. לוביסט פועל מול הפוליטיקאי בשיטת המקל והגזר. הוא מסביר לו את הטובה שתצמח לו מתמיכה בהצבעה, ובמקביל  לוחש לאוזנו על הנזק האישי לו ייחשף הפוליטיקאי אם יסרב. ברוב המקרים צריכים לקשט את השתדלנות בנימוקים של "טובת הציבור".

כאשר השלטון מעניק הטבה ליחיד או לקבוצה מסוימת יהיה זה תמיד על חשבון קבוצה אחרת. אם מפעל מסוים זוכה למענק הקמה של מאות מיליוני דולרים – מישהו אחר צריך לשלם. ומאחורי הקלעים פועלים לוביסטים במרץ כדי לשכנע פוליטיקאים להרים יד. 

הבעיה בדמוקרטיה אינה הלוביסטים, אלא כוחו של השלטון לחלק הטבות ולהטיל מגבלות שרירותיות על פעילותו של השוק (רגולציה). לוביסטים קיימים אך ורק בגלל כוחה של המדינה לחלק הטבות. כל עוד כוח זה קיים – יהיו לוביסטים. ככל שהמדינה תהיה מעורבת פחות בכלכלה וככל שהרגולציה תצטמצם – כן ימעטו הלוביסטים.

הפעלת כוח ע"י המדינה היא ראויה וחוקית אם היא מכוונת להטיב עם רוב העם

זהו למעשה העיקרון הדמוקרטי. הרוב בעם, באמצעות נציגיו בכנסת, מאשר חוקים. נניח לצורך העניין מצב אידיאלי בו הכנסת משוכללת ביותר ומייצגת בדיוק את דעת הבוחר בכל החלטה. במצב זה, אישור חוק בכנסת אמור תיאורטית להיטיב עם רוב העם – קשה להניח שהרוב היה מאשר, במודע, חוק שפוגע בו עצמו. 

המנגנון הדמוקרטי המקובל מאפשר מצב בו הרוב יקבל החלטה דמוקרטית להגבלת החופש של מיעוט מסוים, או החרמת חלק מרכושו של מיעוט אחר כדי לחלק אותו בין חברי ה"רוב". אפשרות זו מבטלת את תוקף זכויות היסוד הטבעיות של האזרח. הזכות לחופש ולקניין מופרת. יישומן של הזכויות הטבעיות נעשה תלוי בהחלטות משתנות של ה"רוב". זהו למעשה המצב בכל הדמוקרטיות. הרוב יכול לדוגמה לאשר חוק שפוגע בזכות הקניין של מיעוט על ידי חוק שמאפשר לממשלה להחרים את רכושו של אדם לאחר מותו – מס ירושה. הכסף עובר לכיסי ה"רוב". 

במציאות הדמוקרטית המצב גרוע יותר הואיל והחלטות הפוליטיקאים אינן משקפות, במקרים רבים, רוב בעם בנושא שעל הפרק, אלא החלטה שמושפעת מלחצים של קבוצות מאורגנות, לוביסטים ומסחר קואליציוני. עריצות "רוב העם" היא למעשה עריצות של "רוב הפוליטיקאים". גם אלה וגם אלה מאפשרים את הפרת זכויות היסוד של המיעוט לטובת צרכים של מישהו אחר. 

אם מקבלים את הנחת קיומן של "זכויות טבעיות" שאינן ניתנות לערעור –  הזכות לחיים, לרכוש ולחופש –  הרי שנדרש מנגנון שיבטיח את שמירת הזכויות הטבעיות מעריצות הרוב. מנגנון זה הוא החוקה שבה מעוגנות זכויות היסוד.

 

חייבים לעקור את השחיתות מהפוליטיקה

השחיתות אינה סוג של חיידק שתוקף מערכת פוליטית-ציבורית שניתן להשמידו בסיקול ממוקד. אין בנמצא חיסון נגד מחלת השחיתות בפוליטיקה. זו אינה תופעה חיצונית שמאפשרת, בשיטה כלשהי, לבודד את השחיתות מהמערכת הפוליטית.

השחיתות היא חלק בלתי נפרד של כל מערכת פוליטית-ציבורית בארץ ובעולם. הדרך היחידה לצמצמה היא הקטנת תחומי הפעילות הנתונים בידי הפוליטיקאים. אם הקרקעות לא יהיו בבעלות המדינה – הפוליטיקאים לא יוכלו "לחלק" אותן. אם המדינה לא תעסוק בהימורים (פיס ולוטו) לא יהיו ג'ובים לחלוקה בדירקטוריון מפעל הפיס. ואם כל ענף התקשורת יופרט – לא תהיה מליאת רשות השידור – לא יהיו בה "מינויים ציבוריים" ומכרזים שאפשר לתחמן.

 

יש פוליטיקאים אידיאולוגים

פוליטיקאים מאמצים בדרך כלל אידיאולוגיה קליטה, שקל לציבור רחב להידלק עליה, בעיקר דרך חושים ותחושות. אי אפשר לצפות מציבור רחב שיתעמק וילמד את האידיאולוגיה על השלכותיה. קל מאד לדוגמה, לשווק אידיאולוגיה סוציאליסטית. מי יתנגד לחקיקה שתבטיח חינוך חינם, דיור מינימאלי חינם וארוחות חינם. נשמע חיובי וקסום. עכשיו, לך תסביר שאין "חינם", מדוע "חינם" יקר ומדוע "החינם" אפילו לא מוסרי. ספק אם אפילו אתר אינטרנט כגון קו-ישר יכול להרים את נטל המשימה...

פוליטיקאים מאמצים אידיאולוגיה בדרך כלל עד לנקודה שבה החלטה אידיאולוגית עלולה לסכן את המשך הקריירה הפוליטית. מהר מאד הם מגיעים לצומת דרכים בה נדרש להחליט על פשרה אידיאולוגית כדי לשמור על האינטרס האישי – להישאר בתפקיד. הפוליטיקאי-האידיאולוג (יש גם כאלה...) מאמין שהפשרה נחוצה כדי שיישאר בתפקידו, ומייד לאחר שיתבסס ויצבור די-כוח, הוא יוכל להירתם ליישום האידיאולוגיה...

גם הקומוניסטים האמינו שמייד לאחר שיסיימו את "עולם ישן נחריבה" (כדברי המנון האינטרנציונל) ויגמרו לחסל את כל מתנגדיהם – הם יתפנו ליישום גן העדן הסוציאליסטי. לוח הזמנים השתבש... מלאכת החורבן וההרג נמשכה שבעים שנה עד לנפילת הקומוניזם לא מזמן.

ריבוי המפלגות היא בעיית הדמוקרטיה הישראלית

ריבוי מפלגות יוצר בעיה רק בשיטה הפוליטית הקיימת, בה המפלגה היא כלי להעברת כספי ציבור אל מעגלי התמיכה של המפלגהבעידן החדשבו הממשלה לא תהיה מעורבת בכלכלה, בחברה ובדת לא יהווה ריבוי המפלגות בעיה. 

מפלגה לא תוכל להיות "לשון מאזניים" במינוי נשיא. הנשיא ייבחר בבחירות ישירות לתקופה ארוכה – תלותו בכנסת ובמפלגותיה תהיה מינימלית.