חקלאות – יותר פקידים מחקלאים

חשיבותה של החקלאות לכלכלת ישראל הולכת וקטנה עד כדי הפיכתה לגורם זניח. בעשור הראשון של שנות ה- 2000 היא מהווה פחות מאחוז וחצי מהתוצר של מדינת ישראל ופחות משלושה אחוזים מהיקף היצוא וממספר המועסקים בישראל. ראוי להקדיש פרק לחקלאות בגלל ההשפעה המזיקה של הפוליטיקה החקלאית על ההיסטוריה הכלכלית שלנו. החקלאות היא, כפי הנראה, אחד מהכישלונות הכלכליים היקרים בתולדות מדינת ישראל מבחינת היקף ההשקעות הממשלתיות בענף. חלקה של החקלאות בתוצר הלך והצטמצם עם השנים, אך הנזק הכלכלי ממשיך להצטבר. העיוותים המלווים את הענף מתנקזים אל מנגנון מחיר מוצרי המזון ותורמים את חלקם ליוקר החיים בישראל. 

החקלאות בישראל נבנתה על פי הדגם הקומוניסטי – הלאמה מלאה של אמצעי הייצור, במסגרת תכנון וניהול מרכזיים על ידי הממשלה. אמצעי הייצור העיקריים – קרקע ומים נשמרו בידי הממסד הפוליטי ("המדינה") – הם חולקו למתיישבים בחינם, בצורה של נחלאות ומכסות מים, אבל מבלי לתת לחקלאים זכות קניין עליהם ולכן הם אינם סחירים. 

התכנון המרכזי הקפדני, החל מקבלת אשראי דרך רכישת תשומות (דשנים, לולים, חממות וכו'), הרשאות לגידול (מכסות ייצור) ועד לשיווק המרכזי (כגון אגרסקו, תנובה ועוד) התחיל להתפורר כבר באמצע שנות ה- 80. 

החקלאות הקומוניסטית הישראלית לבשה צביון ייחודי שהשם המתאים לה הוא "בולשביזם גליצאי" – דהיינו, קומוניזם עם אלמנט של התחכמות, רמאות והסוואה בנוסח המיוחס ליהודי גליציה שבפולין: העסק לא נוהל ישירות על ידי הממשלה כמו בברית המועצות, אלא על ידי "החקלאים" עצמם, למעשה – ארגוני החקלאים – ארגוני קניות, שיווק, ייצור. ארגונים שהיו למעשה זרועו הארוכה של הממסד הפוליטי והמפלגה אך תחת שמות הסוואה... 

אחרי כמאה שנות חקלאות ציונית, מהן עשרות שנות חקלאות ישראלית, החקלאות עדיין "מונשמת" מלאכותית ע"י משלם המיסים (בין היתר באמצעות חומות מכס גבוהות), מתקשה להתחרות במוצרי חקלאות שמעבר לים וגם לא באלה המיוצרים ע"י החקלאות הערבית-פלשתינית. זאת, למרות שהסקטור החקלאי זכה להעדפה בולטת על פני סקטורים אחרים, משך עשרות שנים, וכמעט שלא נחסך ממנו דבר. 

חקלאים איכותיים

כל משקיע הון סיכון, יודע שהגורם החשוב בעסק, הוא איכותם האישית של היזמים. ובכן, החקלאות בארץ, בניגוד לארצות רבות בעולם, התברכה מיומה הראשון, בחקלאים בעלי איכויות אישיות גבוהות ביותר. לא "איכרים נבערים מדעת" כמו בכפרי אירופה, לא פלאחים ערבים, יחפנים חסרי השכלה. החקלאי היהודי בארץ ישראל ניחן באינטליגנציה גבוהה, השכלה נרחבת, ואולי החשוב מכל – רמת מוטיבציה גבוהה ואמונה שלמה ב"אידיאולוגיה החקלאית" – ספק אם היה שני לו בארץ אחרת כלשהי. 

איכותו האישית והמקצועית של החקלאי טופחה באמצעות בתי-ספר חקלאים רבים (בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל נוסד עוד טרם החלה ההתיישבות היהודית החדשה). כבר לפני מאה שנים, נשלחו אגרונומים לארץ ע"י הברון רוטשילד כדי לסייע לחקלאים הראשונים, ואיכרי המושבות גם שלחו את בניהם ללמוד אגרונומיה במיטב האוניברסיטאות באירופה. עם הקמת המדינה הפכה החקלאות למקצוע אקדמי ואלפי סטודנטים סיימו לימודיהם בפקולטה לחקלאות. הוקמו מכוני מחקר חקלאיים שהעסיקו מאות חוקרים. מומחי חקלאות ישראלים נשלחו לייעץ ברחבי העולם ובהצלחה. חידושים ישראלים היו לשם דבר בעולם החקלאי – החל משיטות השקיה וכלה בפיתוח זנים מיוחדים של פירות, ירקות, צמחים וזרעים. 

הגורם האנושי, אם כך, היה הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת. 

גם "הגורם האנושי" שובש בזכות המעורבות הממשלתית בחקלאות: בשנות החמישים החליטה הממשלה שקבוצות עולים מסוימות יהיו חקלאים. הממשלה החליטה גם היכן יוקמו היישובים "החקלאיים" ובאיזה ענפים הם יעסקו. כך נזרקו אל החקלאות, בעל-כורחם, עולים חדשים במסגרת "מושבי עולים" – שלא היה להם מושג קלוש בחקלאות... המושבים נזקקו ל"הנשמה מלאכותית" במשך עשרות שנים מכספי משלם המיסים. 

מוטיבציה יוצאת דופן

משך עשרות רבות של שנים הייתה החקלאות מילה נרדפת להגשמת הציונות – יהודים שבים לארץ אבותיהם לעבד את האדמה. לא היו חילוקי דעות אידיאולוגים – איכרי המושבות ראו בחקלאות הגשמה עצמית ותנועות השמאל ראו את ההתיישבות החקלאית השיתופית כהגשמת הסוציאליזם. תנועות הנוער ותנועות העלייה, בתי הספר, המורים, המחנכים והתקשורת – כולם הטיפו ל"הגשמה" – התיישבות חקלאית. וכדברי השיר הנפוץ אז:

"שורו הביטו וראו 

מה גדול היום הזה, היום הזה 

אש יוקדת בחזה 

והמחרשה – 

שוב פולחת בשדה"

גורם המוטיבציה והאמונה, אם כך, היה מהמעלה הראשונה.

הישגים מקצועיים

חקלאים ישראלים זכו להכרה בינלאומית ללא עוררין בענפים שונים. ידע חקלאי ישראלי הופץ ונקלט בהצלחה ברחבי תבל. מומחי חקלאות ישראלים היו לשם-דבר בתחומים רבים. 

בסיס החקלאות

קרקע ומים הם גורמי הייצור הראשיים של תעשיית החקלאות. המגזר החקלאי, רובו ככולו, קיבל את הקרקע בחינם! זול מזה לא יכול להיות... 

והמים... מאז קום המדינה... בחצי חינם. אבל גם את יתר גורמי הייצור קיבלו כמעט בחינם – החל מרפתות ולולי תרנגולות וכלה בחממות ובמערכות השקיה. 

רכישת גורמי ייצור, אם כך, לא הייתה הבעיה.

מימון החקלאות

המגזר החקלאי לא סבל ממחסור במשאבים כספיים. גם בתקופה שהבנקים בישראל בקושי הילוו כסף למיזמים, זכתה "ההתיישבות העובדת" להזרמת הון ממשלתית ("אשראי מכוון") נדיבה. במקביל, זכתה ההתיישבות לסיוע שווה-כסף רב בזכות תעריפי חשמל מועדפים, תשלומים מופחתים לשירותים שונים כגון שירותי בריאות וחינוך. מייזמים שונים הוקמו בהתיישבות השיתופית ע"י מוסדות מדינה, הסוכנות וההסתדרות כגון "בתי הבראה" אליהם נשלחו פועלים ועובדים מהעיר לחופשה שנתית. אולפנים לקליטת עליה שמומנו ע"י הסוכנות ומשרד הקליטה, מחנות עבודה של תנועות הנוער, יחידות צבא שעבדו בקיבוצים (נח"ל) ומתנדבים מחו"ל שהופנו לעבודה בקיבוצים. תשלומים לביטוח לאומי היו על פי תחשיב מיוחד ומס הכנסה כמעט ולא שולם. 

"הון חוזר", אם כך, היה בשפע. 

הגנה מתחרות

המגזר החקלאי חוסן ממתחרים! הממסד הפוליטי שחפץ היה בטובת החקלאים, אטם את מדינת ישראל מפני יבוא מתחרה של תוצרת חקלאית. כדי לקבל אישור לייבא מוצר חקלאי, צריך לעבור שבעה מדורי גיהינום וצריך שיווצר מצב הקרוב לקטסטרופה מבחינת זמינות הפרי או הירק המסוים בארץ. גם התחרות הפנימית נאסרה – החקלאי מוכר את תוצרתו למועצת הייצור ואינו מתחרה עם עמיתיו. החלב נמכר לתנובה (שהייתה בבעלות ארגוני החקלאים, הופרטה רק בשנת 2006 ונמכרה לענק מזון סיני בשנת 2015), התפוזים למועצה לשיווק פרי-הדר והביצים למועצת הלול. 

תחרות חיצונית "רצחנית" לא הייתה בתוקף חוק. הממסד קבע את המחירים. כך הייתה חקלאות הישראלית ל"עסק" נדיר שפועל בתנאים של ודאות רבה. 

תכנון מרכזי קפדני

אולי הכישלון הכלכלי נבע מחוסר "תכנון"? מהעדר "יד מכוונת"? ממיעוט "חקיקה וסדר"? 

לא!!! מאז הקמת המדינה, החקלאות היא מהמגזרים המתוכננים ומסודרים ביותר בישראל. הענף מתוכנן לפרטי פרטיו. החקלאי קיבל הוראות מה לגדל, כמה לגדל, מה העלויות, ואיזה מחיר יקבל עבור התוצרת. הממשלה קבעה היכן יקומו יישובים, מי רשאי להקים יישוב, קבעה את מחיר המים, והחליטה כיצד לחלק את מכסות המים. הממסד החקלאי תכנן "מכסות ייצור" (היקף הגידולים שהחקלאי רשאי לגדל) כמעט בכל תחום. הממסד קבע את המחיר שהחקלאי יקבל עבור תוצרתו, לאיזה סיטונאים ישווק בשוק המקומי ודרך מי ימכור את תוצרתו לייצוא. החוק, הסדר והתכנון המרכזי ירדו לפרטי פרטים עד כדי כך שחל איסור על פרדסן, להוביל ברכבו הפרטי יותר מ- 72 תפוזים (זו אינה בדיחה, זה חוק!) . 

פשיטת הרגל

עם קריסת הדגם של החקלאות המתוכננת והמנוהלת מלמעלה, התחיל בסוף שנות ה-80 מבצע הצלה וחילוץ נרחב של חקלאים וארגוניהם שנעשו חדלי פירעון (פשיטת הרגל נחשפה בציבור. לפני כן, היא הוסוותה באמצעות הזרמת "תקציבים"). המבצע טרם הסתיים ועלותו למשלם המסים כבדה: הממשלה כיסתה את מרבית החוב לבנקים, הבנקים מצידם מחקו חלק קטן מהחוב, והחקלאים התחייבו להחזיר ברבות הימים את השאר... החקלאות בישראל שהתבססה על המושבים והקיבוצים לא מצליחה להתקיים ללא הזרמה מתמדת של סכומי ענק (מיליארדי דולרים) מכספי משלם המיסים. 

כישלונה הכלכלי של החקלאות הישראלית נובע מהחלטת הפוליטיקאים ש"המדינה" צריכה לעסוק בחקלאות, שיש צורך בחקיקה "להסדרת החקלאות", ואין להניח לכוחות השוק, צרכנים וחקלאים לקבוע את מבנה הענף, הרכבו ודרך התנהלותו. השקפה זו הפכה ענף כלכלי רגיל לביצה פוליטית: השקעות עתק זרמו לפי החלטות פוליטיות, מוסדות מיותרים הוקמו, קבוצות לחץ פוליטיות התארגנו, ג'ובים חולקו ומקורבים התעשרו. 

גרוש הבנים

המושבים, שהתבססו על משק פרטי ושיווק משותף, נאלצו לגרש את בני משפחתם מהמושב כי החוק מאפשר רק ל"בן ממשיך" אחד להישאר. כך נמנע מבני המשפחה העיסוק בחקלאות ובמקביל שכרה המשפחה פועלים ערבים, ולאחר מכן תאילנדים... 

חקלאים במעמד אריסים

בחשכת ימי הביניים היו רוב האיכרים "אריסים". הם עיבדו את קרקעות בעל האחוזה, חיו כ"ברי-רשות" על האדמה ושילמו מס לאדון הקרקעות. קיומם הפיזי ועתידם הכלכלי – היו בידיו. 

חוקית, מעמד המושבניק הוא כמעמד אריס הגר על אדמה שאינה בבעלותו. הקרקע בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. בספר החוקים של מדינת ישראל הם מוגדרים כ"ברי-רשות"! 

בכל זאת יש הבדל: בעל הקרקעות בימי הביניים נהנה מחיי רווחה על חשבון האריסים המנוצלים. בעל האחוזה הישראלי – הממשלה – אינו חי על חשבון האריסים המנוצלים, אלא רק מזרים להם כספים בלי סוף על חשבון יתר האזרחים... 

התלות המשחיתה

משרד החקלאות, מתכנן כאמור את חיי נתיניו ומקצה מיכסות ייצור בענפים שונים: מיכסות גידול לתרנגולי הודו, מיכסות חלב וביצים, מכסות מים ולעיתים סובסידיות והטבות אחרות. המיכסות וההטבות מועברות לוועד המושב (האגודה) והוא שמחלק את המיכסות לחברי המושב. לוועד עוצמה רבה והשליטה בו לוותה תמיד במאבקים כוחניים ולפעמים אף אלימים. קניית התשומות מבוצעת דרך ארגוני קניות משותפים בשליטת הועד. הועד החליט למי להעניק הלוואה ובאיזה עסקים "משותפים" להשקיע בעוד שכל חברי המושב ערבו להלוואות ולהשקעה... 

גם מכירת משק של מושבניקים זקוקה לאישורו. הוועד גם מעסיק את עצמו במשרות "הכרחיות" – מזכיר, מזכירה, מנהל חשבונות, קניין ועוד – כולם על חשבון האריסים, חברי המושב. לא פלא איפה שהשחיתות הפכה לנחלת הכלל. כדי להתפרנס צריך למכור תוצרת בסתר ובמזומן, הלוואות לאגודה אין צורך להחזיר כי החוב של "כולם". במזומן ובהלוואות בנו את הוילה, אך האגודה והמושב פשטו רגל... 

הקיבוץ – דיכוי הפרט בחסות האידיאולוגיה

הקיבוץ, כיום נחלת ההיסטוריה, סבל מריכוזיות גבוהה מאשר המושב. התא המשפחתי לא היה קיים מבחינה כלכלית, כך שרמת השעבוד של הפרט בקיבוץ הייתה גבוהה יותר. 

הקיבוץ נבנה על עקרונות יסוד בלתי-מוסריים ולכן נכשל, כפי שנכשל הגוש הקומוניסטי. הפרט לא היה הערך העליון, אלא "הקבוצה", ועל הפרט להקריב ולשעבד עצמו למען "הקבוצה". זכויות היסוד לחירות, הזכות לרכוש והזכות לפעול למיצוי אושרו של הפרט נאסרו ודוכאו. אפילו היחסים בין ילדים להורים הוכתבו ע"י הקבוצה – הילדים נותקו מהמשפחה וגדלו בנפרד "בבתי ילדים". 

חלק ניכר מהקיבוצניקים חשו בסתירה שבין החינוך האידיאולוגי-סוציאליסטי שספגו מיום לידתם, לבין שאיפותיו הטבעיות של האדם, ופעלו מי בסתר ומי בגלוי נגד הזרם. המערכת כמובן נלחמה, וראתה בהם "חריגים". הם עצמם חשו רגשי אשמה ויסורי נפש קשים. 

הקיבוץ – אווירת השקר והכזב

הסתירה הפנימית ואווירת השקר ליוו את הקיבוצניק משחר נעוריו: כילד, שמע בלחש ובתריסים מוגפים שאסור לגלות לחברים שהמשפחה ירשה את דירת הסבתא בעיר. דירה שאמורה הייתה לעבור לבעלות הקיבוץ. הוא שמע שאבא של איציק קיבל את האוטו היחיד בקיבוץ כי הוא נוסע לישיבות המפלגה בעיר לעיתים תכופות... והוא ידע שמי שמקורב לרכז העבודה מקבל את "הג'ובים" הטובים. כאשר גדל, סרב לעבוד במשמרת שלישית במפעל כי הוא לא "פראייר" ומסיבה זו גם לא חזר מהפסקת צהריים... שיפטרו אותו... כך נאלץ הקיבוץ לחסל עוד אחד מעקרונותיו – "העבודה העצמית" ולהעסיק "מתנדבים", גרעיני נח"ל, שכירים ותאילנדים... "עבודה שכירה" אינה פשע בחברה נורמלית, אך היא נגדה את האידיאולוגיה הקומוניסטית של מייסדי הקיבוצים. 

המשבר הנפשי

המשבר החברתי-נפשי נתן אותותיו: תסביכים נפשיים על רקע פרידת ילדים מהתא המשפחתי, החיים עם השקר המתמיד ודיכוי הפרט, בנוסף לרמת החיים הנמוכה – גררו תנועת עזיבה המונית. סיכוייו של בן קיבוץ שהגיע לעיר, בחוסר כל, "להתייאש מהחיים" גבוהים. לכן, בני הקיבוצים הגיעו למקום ראשון בירידה מהארץ בשנות השישים והשבעים (עזרה זהר "סדום או חלם"). 

רוח ההתנדבות

לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים להקמתה, חונך הנוער בקיבוצים לתרום למולדת, להיות "פייטרים" ולעמוד בחוד החנית של הציונות הלוחמת. זו הסיבה העיקרית לאחוז הגבוה של בני קיבוצים ביחידות מובחרות בצה"ל ובקורס טייס. גם הלחץ החברתי במסגרת הצפופה והלוחצת בקיבוץ תרמו לכך. 

למרות זאת קשה להתעלם ממוטיב תת-הכרתי שבהחלט תרם להצטרפות בני קיבוצים לצבא-קבע. באותה תקופה נחשבה עזיבת קיבוץ כמעט לעריקה, אם לא לבגידה. "עזיבה" לצבא-קבע אפשרה לקיבוצניק לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה ובמקרים רבים היה הצבא לשלב ביניים בהליך ההתנתקות מהקיבוץ. הצבא אפשר לצעיר להוכיח את עצמיותו באופן שקשה לממש ברפת של הקיבוץ – לזכות בהכרה, בעצמאות, בכבוד ובהילה חברתית. כל זאת, מבלי להיחשב כ"בוגד". 

הקיבוצניק לא "פראייר"

החקלאי במושב עבד 12 שעות ביום בחקלאות כי רוב הכסף נכנס לכיסו, לרוב במזומן... החקלאי הערבי עובד 16 שעות ביום כי הכל נכנס "שחור" לכיסו. הקיבוצניק, למרות שאינו עצלן מטבעו, לא היה מוכן להיות ה"פראייר" של החברים ציגלר וסוניה ו"לקרוע את התחת" עבורם – ולכן פשטה החקלאות בקיבוץ את הרגל למרות המשאבים האדירים שקיבלו כמתנה. במקביל לגסיסת החקלאות קיבלו הקיבוצניקים אשראי נדיב מכספי משלם המסים לבניית "תעשייה" – מוגנת מתחרות, ברוב המקרים. אותם התהליכים שגרמו לייבוש השדות ולקמילת החממות, הביאו גם את התעשייה הקיבוצית לפשיטת רגל – לא לפני שקיבלה סדרת הנשמות מלאכותיות מקופת הציבור המתדלדלת. אין ספק שהחקלאות במושבים ובכפרים הערבים הצליחה יותר מאשר בקיבוצים.

כך אי-אפשר לקיים חקלאות או תעשייה – "משבר הקיבוצים" צף עלה.

כל משפחה בקיבוץ חייבת לאזרחי מדינה כ- 130,000 $ (לפחות...) 

בסוף שנות השמונים נאמד החוב שצברו הקיבוצים ב- 4.5 מיליארד דולר. ואילו חובות המושבים התקרבו ל- 2 מיליארד דולר! סכום חובות החקלאים גבוה מתקציב הביטחון באותה תקופה ! 

אם נניח שיש כ- 35,000 משפחות בקיבוצים וכ- 30,000 משפחות במושבים, נקבל נתון מדהים – כל משפחה בקיבוץ חייבת לאזרחי המדינה כ- 130,000 $ (במחירי 1990). כל משפחה במושב חייבת לנו כ- 70,000 $. למרות כל "הסדרי החובות", את הכסף לא נראה לעולם... 

חובם האמיתי לציבור כפול ומשולש וקשה לחישוב; צריכים להיכלל בו כל יתר "המתנות" להם זכו במשך השנים: מענקים נדיבים לחקלאות ולתעשייה, מים וחשמל במחיר מסובסד, תחשיבים שונים למס-הכנסה ולביטוח לאומי והמחיר המוגזם אותו נאלץ הציבור לשלם בחנות ובשוק עבור תוצרתם המוגנת מתחרות. 

סוף עידן הקיבוץ ותחייתו

במהלך שנות התשעים החל הקיבוץ לשנות פניו. החברים החלו בהדרגה להשיל מעליהם את "הקיבוץ". רק השם נשאר. חדרי האוכל המשותפים נסגרו, משכורות לפי תפוקה, ניהול עסקי, מנהלים חיצוניים, רכוש פרטי, רישום נחלות בטאבו, הקמת שכונות מגורים למכירה לציבור הרחב, השכרת חנויות ענק, מרכזי קניות ועוד. במקביל לנטישת הסוציאליזם החלו לפרוח העסקים.

זרועות התמנון החקלאי

עיוות 

החקלאות היא אחד מהתחומים המעוותים וביורוקרטים ביותר בישראל ולכן נזקה המצטבר למשק כה רב. כמעט כל מגזרי החקלאות כפופים למערכות תכנון מרכזיות הנמצאות תחת פיקוח ריכוזי-ממשלתי המונע תחרות, יוצר ביורוקרטיה יקרה ומעיקה. המערכת המסובכת והיקרה דורשת סבסוד ממשלתי וגוררת מידי פעם "עודפי תוצרת" המושמדים (ביצים, עופות, חלב, ועוד ). מבנה כזה מזמין שחיתות, עבריינות, העדפה מפלגתית ופרוטקציה. את המחיר משלם ציבור הצרכנים בכיסוי חובות החקלאים, דרך הסבסוד המתמשך של החקלאות, ובשוק – עת נדרש לשלם מחיר גבוה לעגבנייה מאשר מחיר שהיה נקבע במערכת תחרותית. 

עסק מנותק מלקוחות ומספקים

החקלאי נותק מהצרכן – הוא לא מכר את תוצרתו "לקליינטים". אך בכך לא די, הוא גם נותק מהספקים שלו – הוא לא קנה ישירות מהספקים. גם חופש ההחלטה מה לגדל וכמה לגדל נלקחו ממנו (מכסות ייצור ומכסות המים). כל כלכלן, או יועץ עסקי מתחיל, הבוחנים תכנית עסקית המוגבלת באיסורים אלה יגיע מייד למסקנה – אין סיכוי ! 

איך זה בכל זאת מחזיק מעמד ?

כיצד, למרות הכל, מצליחה מערכת מעוותת זו להתקיים עשרות שנים? 

המושבניק עצמו מתפרנס לא רע, אך במחיר הפרת חוק קבועה (חוק מיותר כמובן). שרשרת של עבירות מהנץ החמה ועד לשקיעה... עבירות על חוקי המס, עבירות על תקנות החקלאות השיתופית, עבירות בניה ושימוש חורג... המושבניק יודע שהוא עבריין. אך הוא אינו יודע שהוא עבריין על חוקים מיותרים. לחלקם יש ודאי רגשי אשמה נסתרים על היותם עבריינים... 

אם נוסיף לכך את הסובסידיות, ההגנה מתחרות ואת היצירתיות והחריצות הטבעיים של חקלאי העובד עבור משפחתו, נבין איך חלקם מצליח להתפרנס אפילו מחקלאות... בישראל. 

יותר פקידים מחקלאים

הממסד הקים, סביב החקלאי הבודד, עשרות מנגנונים מסובכים ויקרים המעסיקים אלפי פקידים ברמות שונות, להלן חלקם: ארגוני קניות לריכוז הרכש של החקלאים, אגודות חקלאיות מקומיות, תנועות התיישבות מפלגתיות אליהן מועברות מכסות הייצור הקובעות כמה מותר לכל ישוב לייצר באותו ענף, מועצות ייצור כגון המועצה לענף הלול או מועצת החלב – מונופולים שרק דרכם מותר לחקלאי לשווק את תוצרתו, ארגוני מגדלים – גופים ממונים מטעם תנועת ההתיישבות הקובעים את המחיר שיקבל החקלאי עבור תוצרתו. "תנובה" – לשווק בארץ, "אגרסקו" – לייצוא ומנגנונים רבים אחרים: המרכז החקלאי, "ניר" וברית פיקוח, רשם האגודות, "מקורות" עשרות מפעלים כושלים השייכים "לאגודות" ומעל כולם – משרד החקלאות.

חברת אגרסקו (בבעלות משותפת של הממשלה, תנובה וארגוני הקניות החקלאיים) שלטה על כמעט כל היצוא החקלאי. החברה התנהלה כמו כל עסק ללא "בעל בית" וצברה חובות של מאות מיליוני שקלים. בסוף 2011 נמכרה לאיש עסקים פרטי. 

לא פלא שהממסד החקלאי מעסיק כנראה יותר פקידים ממספרם של חקלאים היהודים (העובדים בפועל).

חסימת החקלאים

כמעט כל המנגנונים הנכפים על החקלאים פועלים כמונופולים בחסות החוק – מגבילים תחרות, מגבילים רכש חומרי הגלם, ואוסרים על שיווק חופשי. במגזרים רבים אסור לגדל או לייצר ללא רשיון. כדי להיות סיטונאי צריך רישיון ויש תחומים בהם קיים רק סיטונאי אחד... בנוסף, דרוש רישיון לעיבוד התוצרת, אחסון, הובלה, יבוא. 

מאחר ורשימת המגבלות והאיסורים ארוכה, נדרש גם מערך של פקחים מטעם משרד החקלאות כדי לאכוף את האיסורים. חקלאים שמנסים להתחמק מזרועות התמנון וליצור קשר עסקי ישיר עם הצרכן או החנות הופכים ל"עבריינים". 

פקחים ושוטרים רשאים להחרים את פרי עמלם ה"לא חוקי". מותר על פי החוק להחרים גם את הטנדר המוביל את הציוד החקלאי, להטיל קנסות ומאסר, לשלול זכויות למים, זכויות לזרעים ולרכישת ציוד. ראוי לשים לב למינוח – החקלאי לא יכול לקנות כאדם חופשי, בעל האחוזה מעניק לו "זכויות"! 

החקלאי חסום מכל הכיוונים ע"י הממסד החקלאי. קל להעניש אותו. אם הוא חפץ להתפרנס בכבוד ולהרחיב את עסקיו הוא חייב אחת מהשתיים – להיות מקורב לפקידי הממסד, או לגלות יוזמה ולחמוק מהם, מתוך תקווה שאם ייתפס יצליח איכשהו להסתדר... 

הובלת תוצרת חקלאית (אפילו כמות קטנה), ללא תעודת משלוח רשמית של הגוף האחראי לשיווק, עלולה לגרום להחרמתה באחד ממחסומי הביקורת של משטרת החקלאות. פקחי משרד החקלאות מצליחים להחרים מדי שנה אלפי טונות של פירות, ירקות ועופות. חקלאי שרוצה למכור עופות, ישירות, שלא דרך מנגנון הגזלנים, נאלץ לעקוף גם את אחד מהמנגנונים הממשלתיים ההכרחיים – הפיקוח הוטרינרי. בריאות הציבור עלולה להיפגע . 

פרנסה לאלפי פקידים וכוח לממסד הפוליטי

שלל ההגבלות והאיסורים, כפיית המחירים המלאכותיים והתכנון המרכזי השרירותי נועדו לקיים את תמנון הממסד החקלאי אלפי פקידיו מנהליו ובכיריו... תוך יצירת תלות מוחלטת של החקלאים. 

כך צוברים ראשיו גם עוצמה פוליטית המונעת שינוי. שחיתות, שוק שחור, "הברחות" ועבריינות הם חלק בלתי נפרד של השיטה. בסדרת תחקירים שפרסם ידיעות אחרונות ב- 1991 תוארו "הברחות" ורכישות היתרים לייצור ע"י קשרים פוליטיים... גם בקיבוצו של שר החקלאות לשעבר... 

תמנון רב-זרועות זה נהנה כמובן ממשכורות נאות, רכב צמוד, לשכות, ארוחות במסעדות, "כנסים מקצועיים" בבתי מלון, ו"שליחויות מקצועיות" לחו"ל. המרוויח העיקרי משיטה זו הוא כמובן הממסד הפוליטי. המערכת מאפשרת לפוליטיקאים לצבור כוח ע"י מאות מינויים, הבטחת משרות והזרמת תקציבים. התלות הדדית – החקלאים וגם הלובי החקלאי אוחזים את הפוליטיקאים בגרונם. הפוליטיקאים חוששים מה"לובי החקלאי", יציר כפיהם, שאינו מאפשר שינוי. 

המינוח "לובי חקלאי" מטעה. בדמיוננו מיד עולה ציבור חקלאים משופמים עם מעדר ביד האחת כשהשנייה אוחזת בהגה הטרקטור ...

הסבסוד הנסתר והבזבוז הגדול

עניבת החנק הביורוקרטית מפקחת גם על התשומות לחקלאות. החקלאי אינו חופשי לרכוש מכונות, ציוד חקלאי, מספוא, זרעים, או חומרי הדברה ישירות מהספק והיבואן. ברוב המקרים עליו להצטייד באישורים ורשיונות – ומשזכה בהן הוא זכאי במקרים רבים גם לסבסוד. מאז אמצע שנות ה-90 הוקל הרסן. 

הסבסוד הנסתר הגדול ביותר של החקלאות הוא באמצעות מחירי המים ועלות הקרקע החקלאית. סבסוד המים לחקלאות גרם לבזבוז, ניצול-יתר ולאסון אקולוגי של המלחת מי-תהום וייבוש המאגרים הטבעיים, תוך האשמה הצינית ומתמדת של הציבור העירוני בבזבוז מים... ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר... (ראה פרק המים). 

סבסוד המים בתוספת יתר ההחלטות השרירותיות גורר גידולים חקלאיים שייתכן שבתנאי שוק חופשי הרכבם היה שונה. לדוגמא – משך שנים גידלו כותנה הצורכת כמויות מים אדירות בנגב הצפוני. הגידול התאפשר רק בזכות מחיר המים הזול (כחמישית ממחיר המים בעיר)... חקלאים רבים שאינם מנצלים את המכסות שלהם (חלקם כבר מזמן אינו עוסק בחקלאות...) אינם יכולים חוקית למכור את המכסות או להשכירן למי שזקוק להן. אם הם לא ינצלו את המכסות קיים חשש רציני שמקורות תשלול אותן מהם. לכן הם צריכים לחפש דרכים להפטר מהמים, אחת הדרכים – למכור אותם בשוק המים השחור... ולהפוך לעבריינים. 

אלפי חקלאים אינם מעוניינים לעבד את הקרקע. חלקם פשוט גרים במושב בגלל איכות החיים. את הקרקע אסור למכור – היא אינה שלהם. אסור גם להשכיר אותה על פי חוק. אסור לבנות עליה כי היא "קרקע חקלאית". בקיצור... קרקע מבוזבזת שממתינה להשתלטות בכוח של עבריינים או ערבים. 

מי מרוויח כלכלית מהשיטה

גם חלק מהחקלאים. אמנם, הם נאלצים לקבל את תכתיבי המחירים של מועצות הייצור והשיווק, את מגבלות הייצור הכפויות וגם לקיים את הביורוקרטיה באמצעות היטלי חובה. חלקם נאלצים להיות עבריינים. אך אלה "המקורבים לצלחת" – זוכים. מועצות הייצור ומשרד החקלאות מחלקים את מכסות הייצור והשיווק לפי "קריטריונים", אך קשה להבין מדוע קיבוץ שער העוף קיבל מכסת ביצים גבוהה ואילו מושב גבעת-ים קיבל רק ¼ מכסה. 

מרוויחים הסיטונאים המורשים ובראשם "תנובה" להם הוענקו רשיונות השיווק... תנובה הייתה שייכת לכאורה לחקלאים, אך מעשית היא בבעלות פקידיה ומנהליה... מכאן ועד שוחד, שחיתות, ואפליה הדרך קצרה. 

הצרכן, שכולם "דואגים לטובתו", סובל בגלל מחירים הגבוהים ממחירי שוק חופשי וכן ממחסור בסוגי פירות, בחלק מהשנה, כתוצאה מחסימת יבוא. 

הרווחים הנובעים מפער התיווך ומתקציב הממשלה מתחלקים, כרגיל, לרווח כלכלי ולרווח פוליטי. הרווח הכלכלי נופל בחלקן של מועצות הייצור והשיווק, ארגוני הקניות, ארגוני המגדלים ויתר הארגונים החקלאים ומבטיח את עצם קיומם ואת הג'ובים לעסקני החקלאות. 

היתרונות הפוליטיים צמחו מתוך הכוח שניתן בידי הפוליטיקאים להשפיע על חלוקת מכסות, סובסידיות, הרשאות להעלאת מחירים, הקלה בפירעון חובות, הלוואות זולות והטבות אחרות לחפצים ביקרם. מבחינה כלכלית שווה נטל העלות הנוספת למס המוטל על הצרכנים. תקבולי מס זה לא מגיעים למשרד האוצר, אלא מנותבים ישירות לממסד החקלאי ואל מיעוט מועדף של חקלאים. 

כך הצטבר כוח פוליטי רב-השפעה בידי ה"סקטור החקלאי" המורכב כנראה רובו מעסקנים ופוליטיקאים, ומיעוטו מחקלאים – ללא כל פרופורציה לחלקו באוכלוסיה או לחלקו בכלכלת המדינה. 

החקלאות הערבית – שגשוג ללא "טובות"

בניסויים רפואיים וחברתיים דואגים מתכנני הניסוי ל"קבוצת ביקורת" עליה לא מיושם הניסוי. קבוצת הביקורת פועלת במקביל למערכת בה נערך הניסוי וכך ניתן להסיק מסקנות השוואתיות. מול הניסוי הישראלי-יהודי של חקלאות, הפועלת תחת אידיאולוגיה סוציאליסטית של תכנון וניהול מרכזיים – ניצבת קבוצת ביקורת טבעית – הכפר הערבי. 

החקלאי הערבי לא קיבל סובסידיות או תמיכה ממשלתית. משרד החקלאות לא תכנן עבורו את הגידולים – אין מכסות ייצור. התוצרת משווקת ישירות לצרכנים ומחיריה נקבעים ע"י השוק ולא ע"י מועצות הייצור והשיווק היהודיות. כמעט כל המשפחה גרה בכפר על בניה ונכדיה, אין מגבלות של "בן ממשיך". בעונה הבוערת מתגייסים כולם לעזרה – גם הבן שלומד באוניברסיטה... הממסד החקלאי לא חונק את החקלאי הערבי. 

והתוצאה – שגשוג והתפתחות מסחררת בכפרים הערבים, בתים מדהימים נבנים והכפר מתפשט. חלק מהערבים שוכרים אף קרקעות מהמושבים היהודים... וכדברי מנהל אגף הירקות של "אגרסקו" (הארץ 10.12.86): 

"... קיימת סכנה להגמוניה של החקלאות היהודית בענף הירקות... החקלאים הערבים מקדימים את היהודים בפיתוח חממות חדישות... " 

חטא "התכנון המרכזי" 

בברית המועצות לשעבר וביתר ארצות מזרח אירופה נאסרה החקלאות הפרטית והוקמו "קולחוזים" – מעין קיבוצים לייצור ועיבוד חקלאי משותף. הקרקעות הולאמו וכך גם החקלאות והתעשייה. הפרט הוקרב למען "הכלל". הממשלה תכננה את החקלאות במסגרת תוכניות חומש, קבעה מכסות ייצור לכל גידול ונקבע מחיר ממשלתי לתוצרת. התוצאה – פשיטת רגל מוחלטת ותפוחי אדמה שנרקבו בשדות. הכישלון החוזר של תוכניות החומש תורץ לרוב ע"י מנהיגי המפלגה ב"פגיעת מזיקים" ו"פגעי מזג האוויר". הבדיחה הרוסית גרסה שמאז המהפכה הקומוניסטית מזג האוויר גרוע... 

הקולחוזים נכשלו כי האיכרים סירבו לעבוד בשביל אחרים ותחת פיקוחם של פקידי המפלגה שמונו לנהל את הקולחוזים. אדם מוכן לעבוד קשה רק אם הוא נהנה מפירות עבודתו. 

אדמות רוסיה ואוקראינה, רחבות הידיים ושופעות המים, כונו לפני עליית הקומוניסטים לשלטון כ"אסם התבואה של אירופה". החקלאות המרכזית המתוכננת, תחת השלטון הקומוניסטי, לא הצליחה להאכיל את העם הרוסי. השלטון הקומוניסטי הסיק מסקנות חלקיות ואפשר לחקלאים לעבד חלקות פרטיות זעירות ליד בתיהם וראה זה פלא: קרקעות פרטיות אלה, שהיוו פחות מ- 3% מהאדמות ברוסיה ,הניבו למעלה מ-50% מהתוצרת החקלאית שהגיעה לשווקים ונמכרה ישירות לצרכנים!! (יודעי דבר טוענים היום, כי חלק מתוצרת הקולחוזים פשוט נגנבה על ידי החקלאים שהצהירו כי גידלו אותה באופן פרטי...). 

חוקי החקלאות הישראלית לא אפשרו לתוצרת חקלאית לחמוק מהשיווק המאורגן... למזלנו יש "הברחות" ויש חקלאים ערבים... בפרוס שנות אלפיים הותרה הרצועה במקצת, ובחלק מהענפים הותרו יוזמות שיווק, יבוא ויצוא, אך גם זאת במסגרת "רישיונות". 

אין תחליף ליזם החופשי

פקידים אינם יכולים להחליף את מנגנון השוק בקביעת מחירים, בהקצאת משאבים, בתכנון מוצרים ובשיווקם – אלא לגרום לשיבושם של תהליכים אלה. מנגנון המחירים החופשי מסמן ליזם הבודד היכן להשקיע תוך שקלול זהיר של סיכונים מול תועלת. ה"יזם הבודד" הוא החקלאי, אך גם ספק הזרעים וגם חברת השיווק, ולבסוף – הירקן בחנות. תכנון ממשלתי מרכזי תמיד טועה, לא רק בגלל שהוא בלתי אפשרי, אלא גם בגלל הצורך לקיים מנגנון פרזיטי מיותר ויקר והשיקולים הפוליטים המושחתים המלווים אותו – חלוקה למקורבים לצלחת . 

תכנון מרכזי בלתי אפשרי הואיל והאדם אינו כל-יכול, אפילו לא ועדה או משרד ממשלתי. הידע האנושי, היכולת, הכישרונות והניסיון מבוזרים בין מיליוני אנשים. שיתוף פעולה מרצון ביניהם אפשרי רק במסגרת של שוק חופשי, כאשר כל פרט משתדל להפיק את מירב התועלת לעצמו. שיתוף פעולה זה הוא שיוצר את השילוב המנצח והיעיל לרווחת כולם. 

התכנון המרכזי – כישלונות סדרתיים... על קצה המזלג...

שרי החקלאות ויועציהם המומחים החליטו שצריך לגדל פרחים. כסף ציבורי חולק ביד נדיבה לחקלאים שחפצים ביקרם, מאות חממות הוקמו ללא בדיקה (כי הכסף – חינם), נוצרו עודפים, התמוטטות ופשיטת רגל... 

יש מכסות ייצור לביצים, אך כמובן שהחקלאים חורגים מהמכסות ומועצת הלול קולטת את העודפים. מידי מספר שנים מושמדות עשרות מיליוני ביצים, או מיוצאות במחירי הפסד. כך גם פטמי הודו... ענף ההודים זכה לסבסוד נרחב ורבים נכנסו לענף בזכות המענקים. עם קיצוץ הסובסידיות התמוטט הענף והחקלאים קיבלו פיצויים... 

ענף החלב נע גם הוא בין עודפים, כאשר יש סובסידיות, לבין שנים של מחסור שמחייב יבוא אבקת חלב מחו"ל... 

ענף פרי ההדר, שהיה סמל ישראלי מראשית המאה הקודמת, כמעט וחוסל. השלטון התורכי והבריטי לא קיימו מועצות ייצור ותכנון... הפרדסנים גידלו תפוזים, יצאו תפוזים לחו"ל והרוויחו. השלטון הישראלי המציא את חוק הפיקוח על פרי הדר, הקים את המועצה לשיווק פרי הדר והוקמו מנגנונים מנופחים. הפרדסן נותק מהשוק ונאסר עליו למכור תפוזים כרצונו. המחירים נקבעו שרירותית ע"י הפקידים, במקום ע"י המפגש עם הצרכנים. גם היצוא רוכז בידי הממסד. בפדיון מהיצוא שולמו קודם כל משכורות הפקידים במנגנוני הממסד... ובסוף נשאר גם משהו לפרדסן... התוצאה – הפרדסים נעקרו! 

ישראלים המבקרים בשווקים באירופה ובארצות הברית נדהמים למראה שפע הירקות והפירות, בכל עונות השנה (אבטיחים וענבים נמכרים שם גם בחורף), באיכות מדהימה ואפילו במחירים זולים מאשר בישראל. 

חקלאות חופשית אינה מבטיחה את החקלאים מטעויות, כישלונות, עודפים ולעיתים מחסור בתוצרת. חקלאות חופשית כן מבטיחה מינימום טעויות, את המחיר הזול האפשרי, עודפים או מחסור נדירים (ותיקונם של אלה על ידי מנגנון מחירים גמיש שמגיב לעודף תוצרת בירידת מחירים במקום בהשמדת תוצרת). וחשוב מכל – את מחיר הכישלון משלם החקלאי שטעה ולא ציבור משלמי המיסים. 

האם החקלאות בישראל כדאית?

התשובה הקצרה: אי אפשר לדעת. הכינוי הקולקטיבי "חקלאות" אינו מאפשר תשובה לשאלה. כ"עסק" ממשלתי החקלאות אינה כדאית. גם אי אפשר לשאול "האם ענף המתכת או הפלסטיק כדאיים בישראל?". כלכלה מודרנית תלויה פחות באוצרות טבע או במיקום המדינה. את "היתרון היחסי" יוצר היזם הבודד שהוגה רעיון, מתמחה, מייצר, אורז ומשווק. יש בישראל יצרני מוצרי פלסטיק כדוגמת "כתר פלסטיק" שהיו למותג בינלאומי, יש יצרנים בענף המתכת כדוגמת "ישקר" מנהריה שהתמחו במוצרי מתכת ייחודיים ואיכותיים. אחרים ניסו ונכשלו.

כאשר הענף כה מעוות קשה מאד למדוד הצלחה וכדאיות, יש להניח שאם המדינה תמשוך את ידה הבוחשת בחקלאות – נדע סוף סוף מי מצליח. יהיו רבים שיצליחו גם בשוק הבינלאומי בזכות פיתוחים חקלאיים ייחודיים. ייתכן שתתבסס חקלאות גידולי ירקות ופירות לאספקה לשוק המקומי שתצליח אפילו להתחרות ביבוא חופשי של ירקות ופירות בזכות הקרבה הגיאוגרפית לצרכנים.

למרות העיוותים הנובעים ממבנה הענף, החקלאות הישראלית מתייעלת בהתמדה ומתוחכמת מתמיד. חקלאות חופשית מכבלי הממסד כנראה שתשנה את אופי הגידולים והרכבם. ייתכן שענפים מסוימים יפרחו ואחרים יקמלו. ייתכן שכל הענף יתרחב ויצמח. ראו את התייעלות תפוקת גידולים נבחרים לאורך השנים. גם השימוש במים התייעל, ובייחוד הניצול החוזר של מי קולחין מטוהרים שמהווים כיום כ-40% מצריכת המים בחקלאות. 

לא קונספירציה שטנית

עיוותי החקלאות בישראל לא נוצרו על ידי כנופיה פוליטית, חורשת מזימות, שתכננה בסתר מבנה מעוות שייטיב איתה על חשבון הציבור. העיוות נוצר כתוצאה מאמונה באידיאולוגיה שגויה שאת תוצאותיה לא חזו מראש. מקימי המדינה בחרו לפתח חקלאות בדרך היחידה שהבינו: האידיאולוגיה הסוציאליסטית. הם האמינו שתכנון מרכזי על ידי הממשלה אפשרי, יעיל והכרחי. 

מרגע שהחקלאות "התגלגלה" לידי הפוליטיקאים, התפתחו העיוותים בכל שלב. בכל צומת החלטה, שקלו פקידים ועסקנים את ההחלטות בהתאם לאינטרסים האישיים והכיתתיים שלהם.