הפיתרון

העידן החדש בתעשיה ומסחר

נזכיר את תמונת הסביבה בישראל בעידן החדש: מסחר חופשי בקרקעות – כמעט כל הקרקעות בבעלות פרטית, לאחר סגירת מנהל מקרקעי ישראל. כבישי אורך ורוחב מהירים מרשתים את הארץ, במקביל למערכת רכבות פרטית. נמלי הים והאוויר בבעלות פרטית או בתפעול של קבלני-נמל. מדינת ישראל כולה אזור סחר חופשי ממכס. מערכת מיסוי פשוטה, אחידה, מס אחד בלבד ושיעורו נמוך. שיעור ההשתתפות בעבודה מהגבוהים בעולם – אין תמיכה ממשלתית בבטלה. אין מס הכנסה. מעורבות הממשלה בכלכלה אפסית וכמעט ואין צורך במגע כלשהו עם הממסד כדי להקים עסק או מפעל. ישראל נהנית מהכלכלה החופשית בעולם. בתנאים אלה הופך משרד המסחר והתעשייה למיותר. 

סגירת משרד המסחר והתעשייה

תעשייה מקימים יזמים. ממשלות מקימות ישראבלוף. יזם שירצה להקים מפעל בעידן החדש יקים אותו כפי שמקימים כל עסק אחר – בזהירות, לאחר בדיקת השוק והכנת תכנית עסקית, תוך שכנוע משקיעים פרטיים ובנקים מסחריים בהצלחת התכנית. יזמים יוכלו לרכוש קרקע היכן שירצו, או לשכור אותה מבעליה הפרטיים (מנהל מקרקעי ישראל נסגר...). יהיו יזמים שיראו יתרון בהקמת מפעל באזור מרוחק בגלל עלות קרקע נמוכה. יזם לא יצטרך להיפגש עם פקיד ממשלתי כלשהו – טעה היזם בשיקוליו העסקיים – יפסידו המשקיעים ולא הקופה הציבורית. 

סגירת משרד המסחר והתעשייה תחסוך למשק כ- 4.7 מיליארד ₪ בשנה והוצאות ביורוקרטיות אחרות הנובעות מהצורך של התעשיינים להתמודד עם הביורוקרטיה הממשלתית. כ- 1,300 מעובדי המשרד המוכשרים יוכלו למצוא מקומות עבודה אמיתיים בתעשייה שתזכה לתנופה. 

בהצעת תקציב משרד המסחר והתעשייה לשנת 2003 מוגדרים שישה תפקידי המשרד: 

1.  "סיוע בפיתוח וביסוסה של תעשיה יעילה ורווחית, בעלת כושר תחרות"– 
הגולשים מוזמנים לחזור אחורה מספר עמודים כדי להפנים את הגיחוך שבמשפט. "יעילות" ו"רווחיות" הן צמד מילים שאינן משתלבות עם המונח "משרד ממשלתי"; ועל "עידוד כושר התחרות" יכולים לספר תושבי דימונה וירוחם הותיקים שחזו בעשרות מפעלים שזכו "לעידוד כושר התחרות" ונסגרו...

2.  "קידום מו"פ ותעשיה עתירת ידע" – 
קידום מו"פ אכן חיוני אך קרנות הון סיכון פרטיות יעילות יותר, זהירות שבעתיים, אינן מושפעות מלחצים פוליטיים ואם הקרן טעתה בשיקולי ההשקעה – ההפסד מתחלק בין משקיעי הקרן שמודעים לסיכון. לעומת זאת, הפסדי המדען הראשי הם על חשבון גב' כהן מרמת גן. 

3.  "פיתוח פעילות כלכלית בינלאומית של ישראל, קשרי סחר וטיפוח קשרים עם משקיעים זרים" – 
פיתוח פעילות כלכלית בינלאומית מתבצע ע"י אלפי יזמים, תעשיינים, יצואנים, יבואנים ואנשי היי-טק. זירת פעילותם היא הכלכלה הגלובלית. פקידי ממשלה עוסקים בפעילות "כלכלית" למען חשבון הבנק שלהם: "הנספחים המסחריים" השוהים שנים עם משפחותיהם בקונסוליות הרבות של ישראל בחו"ל (כ-35 נספחויות), מסעות הבכירים לקונגרסים בחו"ל, סיורים "לימודיים" של משלחות "רשמיות" ועוד. משקיעים זרים מגיעים ויגיעו לישראל בהמוניהם בעידן החדש בזכות הכדאיות, קלות ההשקעה בישראל, והעדר ביורוקרטיה. לפקידי ממשלה ניסיון רב בהבאת משקיעים שעולים ביוקר למשלם המסים.

כל הנספחויות המסחריות בחו"ל ייסגרו. השליחים המסורים ישובו הביתה עם משפחותיהם וימצאו עבודה מועילה

4.  "יצירת מקורות תעסוקה שיענו על צרכים כלכליים ארוכי טווח, תוך מתן עדיפות לאזורי הפריפריה" 

גיבוב מילים חסר משמעות לנוכח מציאות של חמישים שנות ניסיון. ירוחם.

5.  "יצירת סביבה כלכלית תומכת וליווי תעשיות ינוקא כדי לגרום לצמיחת יזמות חדשה והגברת התעסוקה באמצעות עסקים חדשים". 

ייתכן שבשלב זה נגמרו הרעיונות למחבר המסמך "תפקיד משרד במסחר והתעשייה" – הוא חוזר על עצמו. עסקים מקימים יזמים ולא פקידים. המשרד אכן יוצר "סביבה כלכלית תומכת" אבל בעיקר לאלו שהשלטון חפץ ביקרם. "סביבה תומכת" ניתן ליצור רק עם ביטולו של משרד המסחר והתעשייה וביטול יתר החסמים שיצרו הפוליטיקאים. 

6.  "עידוד מודעות צרכנות ושמירה על כללי מסחר הוגנים שיבטיחו את רווחת הפרט" - 

תכנית כדוגמת כלבוטק או כל עיתון יומי תורמים "למודעות הצרכנית". פי כמה ממאות עובדי משרד המסחר והתעשייה. ואילו "כללי מסחר הוגן" הם עניין למערכת המשפט ולמערכות הגנה שהשוק יוצר. 

ביטול החוק לעידוד השקעות הון

החוק, שנדון כבר בהרחבה, היה למעשה ל"חוק למניעת השקעות הון". בתנאים שישררו בישראל בעידן החדש החוק מיותר שבעתיים. גם כיום רב נזקו מתועלתו. אי אפשר לסמוך על פקיד ממשלתי – חכם ככל שיהיה, מוכשר ואפילו נקי מכל רבב – שיצליח להחליט איזה מפעל ראוי לתמיכה ועל חשבון מי תינתן אותה תמיכה. כל שקל שהממשלה מוציאה מונע מהסקטור הפרטי להשקיע את אותו שקל במיזם שראוי לדעת המשקיעים. כל מקום עבודה שנוצר בפרויקט ממשלתי מסובסד (אם הוא בכלל נוצר)גורע עובדים ומייקר את עלות הנותרים בסקטור הפרטי. כל תפוקה במפעל מסובסד גורעת תפוקה גבוהה יותר ממפעל פרטי – כך נפגעת הצמיחה כתוצאה מהסטת השקעות מלאכותית לפרויקטים כושלים או נחותים. על הממשלה לאפשר לשוק להחליט איזה פרויקט ראוי "לעידוד" ולחדול מלשבש את יכולת הסינון המופלאה של השוק. 

ביטול מוסד המדען הראשי וחוק המו"פ

משרד המדען הראשי ייסגר. מחקר ופיתוח ימומנו כאמור ע"י משקיעים פרטיים וקרנות הון סיכון פרטיות. כך יחסך מידי שנה סכום של כ- 1.5 מיליארד ₪ בשנה (נכלל בתקציב משרד התעשיה). מיליונים נוספים יחסכו למשק על ידי ביטול תעסוקת סרק של יועצים, מאכערים ועיוות שוק משאבי האנוש בתחום ההיי-טק הנגרם ע"י פרוייקטים מיותרים הגורעים אנשי מקצוע יקרים לטובת אותם פרוייקטים, תורמים לסחרור המשכורות בענף ומייקרים את המו"פ. 

להלן עיקרי מסקנות מחקר שפורסם ע"י המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים (סבסוד המו"פ בחברות היי-טק בישראל, אדם רסקין, 8/1999): "...ענף הון הסיכון בישראל הוא ענף בשל, המסוגל בהחלט לממן חברות סטארט-אפ מבטיחות. כן מתברר כי חלק לא מבוטל מתקציבה של לשכת המדען הראשי אינו מופנה כלל לחברות סטארט-אפ, אלא לחברות מבוססות... רמת הסבסוד של המו"פ העסקי בישראל גבוהה עד פי 15 מזו הנהוגה במדינות מערביות אחרות, מתקדמות ומתועשות. לבסוף... לשכת המדען הראשי מחלקת את כספי משלם המיסים שהופקדו בידה בנדיבות רבה, בלי סינון ומיון ראויים של החברות המבקשות את המענקים. 

כוחות השוק מסוגלים בהחלט לעצב את פני המשק הישראלי. חברה ישראלית שאינה יכולה להתחרות במדינות אחרות, כמקום שבו ניתן לייצר מוצרי היי-טק המושתתים על טכנולוגיה שפותחה בישראל, חייבת לצמצם את מבנה העלויות שלה, להיות חדשנית יותר, או להסגר... 

בניגוד לחשיבה המקובלת על חסידי היי-טק וחברות סטארט-אפ, לא כל רעיון ראוי למימון. למעשה, מימון רעיונות בינוניים או גרועים כרוך באובדן הזדמנויות חלופיות (opportunity costs) רווחיות, מפני שהוא מקטין את כמות המשאבים שיעמדו לרשות רעיונות טובים. המגזר העסקי, לעומת זאת, יכול לסנן ולמיין רעיונות בקפדנות, ולממן היטב את הטובים שביניהם. יזמים שאפתנים שרעיונותיהם לא התקבלו יאלצו לעבוד כשכירים עבור מישהו אחר, ולנסות לשפר את הרעיונות העסקיים שלהם... לסיכום, לממשלת ישראל אין מה לחפש בתחום הסבסוד של מו"פ בחברות היי-טק ישראליות, בין אם מדובר בחברות גדולות או קטנות. נתמזל מזלה של המדינה, והמגזר הפרטי שלה יכול לספק את המימון הזה. אפשר לסגור את לשכת המדען הראשי, ואת כל התמלוגים המיועדים לו, צריך להעביר ישירות חזרה למשרד האוצר. בכספים שייחסכו אפשר יהיה להשתמש להקטנת נטל המיסוי בישראל. זוהי הדרך הבטוחה ביותר להבטיח צמיחה בת-קיימא בכלכלת ישראל, ובמגזר הטכנולוגיה המתקדמת במיוחד." 

הפרטת החממות ליזמות טכנולוגית

ה"חממה" מיועדת לתמוך בבעלי רעיונות טכנולוגים, לממן את פיתוח הרעיון ואת שיווקו בשלביו הראשונים. קיימות כ- 24 חממות. את החממות יש להפריט. אם לפרוייקט יש ערך כלכלי – יימצאו משקיעים פרטיים לחממות. אין דרך להעריך את שוויין ונחיצותן, אלא אם יוצאו למכירה. קשה למכור "סיפורים" לקרן השקעות פרטית. קל יותר למכור "סיפור טכנולוגי" למינהלת חממה שניזונה מכספי משלם המיסים. בשנים האחרונות החלה הפרטת חממות. 

עידוד יצוא – הפרטת השירותים

החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ– מפעל או יזם שרוצים לבטח סיכוני סחר חוץ יפנו לחברת ביטוח פרטית וישלמו פרמיה בהתאם. אין סיבה להטיל את עלות הביטוח של הסיכון העסקי על משלמי המיסים. ברווחים הם לא מתחלקים אתנו... 

מכון היצוא, קרנות שיווק, שירותים ליצואנים– אם יצואנים אכן זקוקים לשירותים כגון אלה – שישלמו עבורם ואז ניתן יהיה להפריט מוסדות אלה. אם ליצואן "לא שווה" לשלם עבור השרות – יש לבטל את המוסדות לאלתר. 

סגירת רשויות מיותרות: כגון הרשות לעסקים קטנים, מרכז לטיפוח יזמות ועוד

המרכז לטיפוח יזמות הוא גוף שתפקידו המוצהר הוא הכשרת אנשים להפעלת עסקים קטנים ובינוניים. עמותה המתוקצבת ע"י הרשות לעסקים קטנים, הרשות המקומית, משרד הקליטה, הסוכנות וגם תרומות. קיימים בארץ כ- 30 מטי"ם. ספק אם מישהו בדק עלות מול תועלת. כמה ממקבלי הסיוע וההדרכה אכן הקימו עסק קטן. כמה מבין אלו שבאמת הקימו עסק שרדו לאחר 5 שנים… בעידן החדש יהיה קל לאין-שיעור להקים עסק בזכות העדר ביורוקרטיה, מימון זמין, רגולציה אפסית ומיסוי נמוך. ממשלה לא צריכה לעסוק ב"יוזמות עסקיות" או ב"סיוע ליוזמות עסקיות". 

הרשות לעסקים קטנים ממונה גם היא לכאורה על טיפוח יזמים, סיוע לעסקים קטנים, הכשרת מובטלים להקמת עסקים קטנים. פקידי ממשלה אמורים להכשיר וללמד יזמים כיצד לעשות עסקים... לאחר חמישים שנה של כישלונות סדרתיים של הממסד הפוליטי-פקידותי הם לוקחים על עצמם להדריך אחרים... עוד גוף שמפרנס בעיקר את מקבלי המשכורות בו. לרשות מוסד זה עומדת גם "קרן להון חוזר" המאפשרת העמדת הלוואות להון חוזר לעסקים קטנים באמצעות הבנקים. ראוי ומעניין לבדוק מי המאושרים הזוכים להלוואות, פוליטיזציה היא בלתי נמנעת. 

לא נתפלא אם נגלה שמתוך התקציב לעידוד עסקים קטנים (2002) בסך: 67 מיליון ₪, חלק ניכר מיועד למשכורות והוצאות נלוות. אם נמשיך וננכה מהנותר הוצאות תפעול משרדיות, כנסים, נסיעות לחו"ל וכדומה, ואם נצליח לבודד גם סיוע לגופים ועסקים שונים שהגישו בקשות מאוד "יצירתיות", ואם נצליח לבודד את העסק הקטן שבאמת "מגיע" לו משהו – לא נופתע, אם שוב נגלה, שתרומת המוסד יחסית לעלויות – אפסית. 

הסיוע הממשלתי היעיל ביותר לעסקים ויזמים הוא באי-התערבות ממשלתית – ביסוס תנאים כלכליים ללא ביורוקרטיה ממשלתית, ללא צורך בהגשת טפסים, ללא רשיונות וללא אישורים. מיסוי נמוך, תשתיות פרטיות, והעדר חסמים ממשלתיים. 

"המוסדות המסייעים" בולעים מיליוני שקלים שנגבים באמצעות מיסוי כבד החונק את העסקים והיזמים. מוסדות אלה מהווים חממה לטיפוח מקורביםומינוי "אנשי שלומנו" לתפקידי סרק. 

מנגנון התחרות של השוק החופשי מעניש עסקים לא מוצלחים. החלטות שגויות, מוצרים לא מוצלחים, שרות לקוחות גרוע, שיווק שלומיאלי וניהול כושל – אלה גוררים עונש חמור עד כדי פשיטת רגל. המתחרים לומדים את הלקח ומתקנים שגיאות. הצרכן מרוויח. בשלב הסינון הקריטי וההכרחי הזה מופיעה רשות ממשלתית והופכת את היוצרות – "מעודדת" את העסק הכושל שהצרכן החליט להעניש. המעורבות הממשלתית מענישה את הצרכן פעמיים – גובה ממנו מיסים ומעבירה אותם לעסק הכושל. רק חלק מהמיסים – חלק אחר נבלע על ידי המנגנון עצמו. במסגרת העונש השני, מאלצים את הצרכן להמשיך ולקנות מוצרים נחותים או שירות כושל שאין להם זכות קיום. 

סגירת הרשות להגבלים עסקיים

הרשות להגבלים עסקיים מיותרת. תפקידה המוצהר של הרשות הוא להלחם בהתקשרויות עסקיות העלולות לפגוע בתחרות במשק – הכרזה על מונופולים, מניעת תאומי מחירים בין עסקים, מניעת מיזוגי חברות העלולים ליצור מונופולים וכדומה. 

הסוקר את רשימת המונופולים בישראל ייווכח שכמעט כולם מוגנים למעשה ע"י מגבלות יבוא, חוקים ותקנות ממשלתיות. הסרת מגבלות היבוא תחסל את המונופולים. ידה הימנית של הממשלה יוצרת מונופולים, תומכת בהם ומגנה עליהם. ובמקביל – יד שמאל של אותה ממשלה "נלחמת" לכאורה במונופולים... לא במונופולים האמיתיים אלא בסקטור הפרטי בלבד. 

המונופולים והקרטלים הדורסניים ביותר בישראל הם אלה שנוצרו על ידי הממסד הפוליטי. החל מאספקת חשמל ומים וכלה בדלק, מלט, קמח, וחלב. חוקי המדינה אוסרים על התחרות בהם, או קובעים את מחיר המוצר או השירות – והאזרח הוא זה שמפסיד חלק ניכר מהכנסתו לטובת הדינוזאורים הכלכליים בעלי זכויות היתר. הרשות להגבלים עסקיים לא מתערבת בשוד החוקי...

רק למדינה יש כוח פיזי לאסור על תחרות ברשות הדואר להעברת מכתבים או לאסור על הקמת מחסנים לתובלה אווירית המתחרים בממ"ן. רק לפוליטיקאים יש כוח להוציא תחרות אל מחוץ לחוק... ליצור מונופולים... ובמקביל להלחם בהם...

שום עסק בעידן החדש לא יהיה מוגן מתחרות. כל החוקים מגבילי התחרות יבוטלו. יזם לא יזדקק לרשיון להקמת תחנת כוח לייצור חשמל או התפלת מים ויהיה חופשי לחייב את לקוחותיו בכל מחיר (שהם יסכימו לשלם...), יזם אחר יוכל לייבא דלק או גז ולמכור לכל מי שיסכים לקנות ללא כפיה וללא "הגנה". בתנאים אלה "תאום מחירים" בין עסקים הופך לבלתי אפשרי ובמקרה הגרוע לזמני – תמיד יהיו תחליפים הן מייצור והן מייבוא. 

קשה למצוא בהיסטוריה הכלכלית בעולם, מונופול או קרטל שהצליחו לאורך זמן כאשר התאפשר סחר חופשי. כל המונופולים והקרטלים ש"הצליחו" נתמכו על ידי ממשלות. 

זכותו המוסרית של כל אדם למכור את קניינו ופרי עמלו בכל מחיר שיחפוץ. אך לכל עסקת מכירה צריך גם קונה – ומרצון. במקביל – אין לאיש "זכות לקנות" – צריך מישהו שיסכים למכור מרצון. 

בעלי סופרמרקט רשאים לא לשווק מוצרים מסוימים, להעדיף אחרים או לדחוק מוצר למדף צדדי בחנות. הבעלים רשאים לגבות מחירים כרצונם או להעניק הנחות לנשים בלונדיניות בלבד... החנות ומוצריה היא קניינם. הכל כמובן בתנאי שאינם מטעים, מרמים או מאחזים עיניים. אם בעל עסק טעה בתמהיל המוצרים, בסידור החנות, או בתמחור המוצרים – ישלם על כך ביוקר ומכיסו. השוק יעניש אותו ולקוחותיו יעברו לעסק מתחרה שהיטיב להבין את הצרכן. מעורבות הממשלה בחיי המסחר מזיקה, מיותרת ועולה ביוקר למשלם המיסים. 

מונופול אינו בהכרח רע ו"דורסני". תלוי כיצד נוצר. אם עסק מגיע לעמדה דומיננטית בפלח שוק מסוים, תוך תחרות עם עסקים אחרים, בזכות יעילותו, מחיריו הנמוכים וכשרון שיווקי והצרכנים רוכשים מרצון את מוצריו, אזי שליטתו בשוק היא אות הצטיינות ותמורה להצלחתו. לעומת זאת – אם מונופול נוצר ע"י הממשלה, או ה"מאפיה", באמצעות הפעלת כוח (כוח חוקי ע"י הממשלה, או כוח לא-חוקי ע"י גנגסטרים) על הצרכן והמתחרים – זהו מונופול שלילי. כיום משתמשות לא מעט חברות, במוסד הרשות להגבלים, כדי למנוע תחרות מצד עסקים אחרים. 

במשק חופשי ופתוח יש דרך אחת לחברה עסקית להגדיל את רווחיה ואת נתח השוק שלה – הורדת מחירים והעלאת איכות. אם בזכות כשרון ניהולי ועובדים מסורים מצליח העסק להפיק מוצרים איכותיים וזולים אזי העסק הרוויח ביושר את פלח השוק בו הוא שולט, גדול ככל שיהיה. 

לעסק מסחרי, בשוק פתוח לעולם, אין כוח דורסני כמו לפוליטיקאים. "הכוח" שעסק יכול להפעיל נגד מתחריו טמון במוצרים איכותיים יותר ובמחיר זול ממתחריו. "מונופול רע" הוא מונופול שנוצר ע"י החוק. "מונופול טוב" נוצר ע"י השוק, וגם – לעיתים נדירות. 

ניתן לסקור מקרים בהם התערבה הרשות להגבלים עסקיים, כדי לעודד לכאורה תחרות. התערבות שהיתה מיותרת אילו המשק היה פתוח לתחרות וחופשי מהחוקים המגבילים סחר. לדוגמה:

חברת כרמית השיקה במהלך 2003 שוקולד חדש (קדבורי)בישראל אך החנויות המשווקות נתקלו ב"איומים" מצד עלית וחדלו לשווק את השוקולד החדש. הרשות להגבלים פשטה על משרדי עלית ועצרה מנהלים לחקירה. כיום קשה לייבא שוקולד לישראל בגלל היטלי מכס ועלויות רישוי גבוהות. בעידן החדש לא תהיינה מגבלות ייבוא ולעלית יהיו מתחרים רבים. לעלית תהיה זכות מלאה להפסיק שיווק מוצריה לחנות או סופרמרקט ללא צורך בהתנצלות. מוצריה הם קניינה. מנגד, לסופרמרקט לא תהיה כל בעיה למצוא תחליפים למוצרי עלית. בתנאים אלה, במו"מ חופשי ביניהם, אין ספק שיגיעו להסדר. 

במהלך 2003 נחשפו הסדרים בין רשתות שיווק גדולות– לבין יצרני מזון גדולים. לפי הממצאים ה"מרעישים" הסתבר שהסופרמרקטים מקבלים תשלומים מספקים תמורת הגדלת שטח המדף שלהם והסכמת הסופרמרקט לשמירת רמת מחירים גבוהה לאותם יצרנים. הרשות להגבלים עסקיים התערבה להבטחת "תחרות הוגנת ליצרנים קטנים". אחד מנימוקי הרשות היה ש"יש לאפשר למתחרים אחרים לשרוד". לא מתפקידה של ממשלה לאפשר לעסקים לשרוד. זה תפקיד ששמור למיליוני הצרכנים. בעידן החדש תהיה לעסק רק דרך אחת לשרוד – למכור מוצר איכותי וזול ממתחריו. ואם לא יעמוד בכך – הצרכן יחליט אם יש לו זכות לשרוד ולא פקיד ממשלתי. לשום עסק אין "זכות לשרוד". רשת שיווק או סופרמרקט הם לקוחות וצרכנים של יצרני המזון בדיוק כפי שאנחנו צרכנים של הסופרמרקט. הרשת רשאית לקנות ממי שתחפוץ ולהגיע להסדרי מחירים כפי שתחפוץ. יצרן ש"משלם" לרשת מעניק לה למעשה הנחה על מוצריו. במדינה חופשית עומדת הרשת בתחרות מול רשתות אחרות. היצרנים עומדים בתחרות מול יבואנים ויצרנים אחרים. יצרן רשאי למכור מוצריו לסופרמרקט בכל מחיר שיסכים לרדת אליו. לסופרמרקט יש זכות למכור לצרכן בכל מחיר שהצרכן יסכים לקנות. 

איש העסקים אליעזר פישמן, מבעלי גלובס, הגדיל עד שנת 1999 את אחזקותיו בעיתון ידיעות אחרונות ל- 38%. בשל כך נאלץ מר פישמן, לאחר 3 שנים ועשרות דיונים משפטיים יקרים, לוותר על חלק מאחזקותיו בידיעות אחרונות. בעידן החדש לא תחול מגבלה על מיזוג חברות ורכישת חברות. אליעזר פישמן, אם ירצה, יוכל לקנות את כל העיתונים גם יחד. בעידן של תחרות מלאה, עם מגוון אמצעי תקשורת לא יגרם נזק לאף אחד. אליעזר פישמן יצטרך להמשיך לדאוג לאיכות עיתוניו ולמחיריהם הזולים, אחרת הצרכן יפנה לו עורף ועסקיו יהיו בסכנה. התערבות הרשות להגבלים לא הגנה על צרכן העיתונים, אלא על מתחריו של פישמן. 

טחנת הקמח ביפו– בסוף 2004 נשקלה אפשרות להכריז על תחנת הקמח ביפו כמונופול ליצור קמח למצות לפסח... ולפקח על מחירי הקמח למצות – טחנת יחידה בארץ. ומה האסון אם הממשלה לא תתעסק בקמח? הטחנה ביפו מייצרת קמח במחיר די נמוך כך שלא כדאי ליזמים אחרים להיכנס לעסקי הקמח לפסח. אם ביפו יגזימו בהעלאת מחיר הקמח יקום יצרן נוסף. אם לא יהיו מגבלות על יבוא קמח – יקומו יזמים זריזים שיביאו קמח כשר לפסח מחו"ל ואולי גם מצות מחו"ל אם המאפיות כאן ישתוללו במחיר.

פיקוח על מחירים – מועיל בעיקר לתעשיינים

בניגוד לעבר הלא-רחוק, רק חלק קטן מהמוצרים בשוק, נמצא כיום תחת "פיקוח". מידי פעם נשמעות קריאות מצד פוליטיקאים להחזיר או להטיל פיקוח על מוצר או שרות. מחירו של מוצר שנמצא בפיקוח נקבע על ידי הפוליטיקאים. כיצד הם קובעים את המחיר? – הגולש רשאי לתת דרור לדמיונו הפרוע... 

מטרתו המוצהרת של מנגנון הפיקוח על מחירי מוצרים הוא למנוע מיצרנים ומשווקים להעלות מחירי מוצרים ושירותים באופן "פראי" ו"לא אחראי" וכך לפגוע בציבור הצרכנים. לכן, קובעים הפוליטיקאים מחירי מקסימום לחלק מהמוצרים והשירותים (חלב ומוצריו, תחבורה ציבורית, לחם אחיד, מים, חשמל ועוד). רובם הגדול של המוצרים במשק אינו נכלל במסגרת מנגנון הפיקוח ומחירם נקבע ע"י השוק. 

כיצד קובע השוק מחיר למוצר ומיהו "השוק"? המחיר של מוצר חופשי מפיקוח נקבע ע"י מיליוני צרכנים. כל אחד מהם עושה את חשבונו בהתאם לסדרי העדיפות שלו, הכנסותיו וטעמו. כאשר מחיר מוצר מסוים עולה יותר מידי – יורדת הצריכה שלו, ולהפך – כאשר המוצר מוזל – עולה הצריכה. לקביעת המחיר שותפים היצרנים והמשווקים – אם הביקוש גובר יעלו את המחיר, ואם הביקוש יורד – יוזילו את המחיר כדי לשכנע לקוחות רבים יותר לרכוש את המוצר. בנקודת המפגש בה "כדאי לכולם" נקבע מחיר השוק. מחיר השוק נקבע, אם כך, ע"י "מפגש הרצונות" של מיליוני אנשים משני צדי המתרס: הקונים והמוכרים. 

ממשלה, חכמה ככל שתהיה, לא מסוגלת לקבוע את מחיר השוק וגם לא לחשב אותו בעזרת "מומחים". לכן, כאשר פוליטיקאים ו"מומחיהם" מחליטים "להחליף" את השוק בקביעת מחיר למוצר ולהטיל "פיקוח" על המחיר הם חייבים לטעות – המחיר תמיד יהיה גבוה, או נמוך, מהמחיר שהשוק היה קובע למוצר אלמלא התערבותם. 

אם המחיר שהפוליטיקאים קבעו, גבוה מהמחיר שהשוק היה קובע – משלם הציבור קנס כבד שהיצרן משלשל לכיסו. כך עלול לקרות כאשר, בתוקף חוק, יש מונופול על אספקת המוצר (תחבורה ציבורית ע"י אגד ודן, מחיר החלב הנרכש מהמחלבות ע"י תנובה, או מחיר החשמל). 

אם המחיר שהפקידות הממשלתית קבעה, נמוך ממחיר שהשוק היה קובע בהעדר פיקוח, לא יסכימו היצרנים להפסיד כסף. הם ידרשו סובסידיה מהממשלה, או שחלקם יפסיק לייצר וייווצר מחסור שיסופק ע"י "שוק שחור". ב"שוק השחור" יימכרו המוצרים במחיר השוק האמיתי בתוספת פרמיה עבור הסיכון שלוקחים המוכרים בפעילותם המחתרתית. המחיר הסופי לצרכן, גם במקרה זה, יהיה גבוה מהמחיר שהיה נקבע ע"י השוק אלמלא התערבות ממשלתית. 

ניתן לראות זאת גם מזווית אחרת: 

כפי שכבר נטען, לא סביר שוועדה ממשלתית תקלע "בול" למחיר השוק, בהחלטתה על מחיר הראוי למוצר שבפיקוח (ואם במקרה היא מצליחה בכך – הרי שהוועדה מיותרת – הרי זה מחיר השוק...). נניח שמטילים פיקוח על מחיר הביצים (ואכן יש פיקוח כזה...). אם המחיר שייקבע יהיה מעל למחיר שהשוק היה קובע בתנאי חופש, הרי שאף משווק ביצים לא צריך להתלונן... (בכלכלה בה מחירים נקבעים על ידי פקידים, קרוב לוודאי שהיצרן תמיד יתלונן שהמחיר נמוך מידי וידרוש יותר – במסגרת ההצגה הרגילה מול גופי הפיקוח). אם המחיר שייקבע יהיה נמוך מידי, כלומר המשווק יפסיד ממכירת הביצים, אזי הוא מיד יעצור את האספקה וקול זעקה יעלה מהציבור. 

כאשר יש "פיקוח" המשווק מגיש לממשלה "תחשיבי עלות" ומוכיח באותות ובמופתים שעלויותיו גבוהות... קל מאוד "לעבוד" על ועדה ציבורית שלא יכולה לעמוד בלחץ האמהות; והמחיר יקבע בהתאם ל"תחשיב". מכאן, סביר להניח שברוב הזמן, מחיר "בפיקוח" גבוה מהמחיר שהשוק היה קובע אלמלא הפיקוח. 

ובכלל... אם פיקוח על מחירים "טוב ליהודים", אז מדוע לא להכניס תחת כנפיו את כל המוצרים והשירותים... יוצאי ברית-המועצות לשעבר יודעים את התשובה... 

העידן החדש: מסלול ירוק בלבד – מדינה חופשית ממכס

בעידן החדש תהיה ישראל לאזור סחר חופשי ממכס. למנגנון המכס שתי מטרות מעשיות: האחת – מס שמהווה מקור הכנסה נוסף למדינה. השניה – כלי ל"הגנה" על תוצרת הארץ. כלומר, כלי להעברת כסף מכיסי כל האזרחים אל כיסיהם של מבחר מצומצם יחסית של בעלי מפעלים בארץ. 

על המכס כמקור הכנסה ניתן יהיה לוותר בקלות בעידן החדש (ראה פרק מיסוי). ההכנסות ממיסים על יבוא (כולל מס קניה) הניבו בשנת 2003 כ- 10 מיליארד ₪, מעט יותר מ- 2 מיליארד דולר. מסגירת משרד המסחר והתעשייה נחסוך כמחצית מההכנסות שהמכס מניב! ביטול אלפי המשרות המלאכותיות הנוצרות בעקבות עצם קיומו של המכס – החל מעמילי מכס, גובי מכס, ופקידי המנגנון, קיצור הליכי היבוא וביטול הררי הביורוקרטיה הנובעים מקיומו יניבו תועלת כלכלית רבה מאשר שארית ההכנסה הכספית שהמכס מניב. 

הליכי הפטור ממכס לאוכלוסיות מועדפותיבוטלו. לא יהיה צורך במנגנון החזרי המכס ודחיית מכס לתעשייה העוסקת ביצוא. מיליוני שעות עבודה של אזרחים, תעשיינים, מומחים למכס, שוטרים, בתי משפט, עורכי דין ואחרים יחסכו ויופנו לעיסוקים יצרניים. עבריינים גדולים רבים המתמחים בהברחות יישארו מחוסרי פרנסה... ומיליוני "עבריינים" קטנים החוזרים מטורקיה עם חפיסת סיגריות נוספת מעל למותר יוכלו לנשום לרווחה. סוף למסלול האדום – הכל ירוק. חנויות הדיוטי-פרי בנתב"ג תאלצנה להסגר בהעדר "דיוטי" (מכס)... או לחפש איזשהו יתרון אחר שיצדיק את קיומן. רוב המוצרים בחנויות בתל אביב יהיו זולים מאשר בחו"ל. 

ישראל כאזור חופשי ממכס, בצרוף אוכלוסייה משכילה ויזמים מוכשרים, תהיה מקור משיכה למשקיעים מכל העולם. המהפכה המסחררת שעברו הונג קונג וסינגפור בעשורים שחלפו, מדינות שהיו מקום מקלט לפליטים עניים, תתגמד לעומת השגשוג הצפוי לישראל. 

המכס הוא מהכלים העיקריים בהם משתמש הממסד הפוליטי ליצירת מונופולים והגנה עליהם מיבוא מתחרה. הטלת מכס על מלט מאפשרת ליצרן הישראלי לגבות מחיר גבוה מצרכני המלט. אין להם ברירה. כך הופך המכס לאמצעי להעברת כסף מכיסי האזרח אל כיסו העמוק של התעשיין המועדף שחפצים ביקרו. הנימוקים הרשמיים שונים כמובן: לפעמים הם מכונים "הגנה מיבוא בתנאי היצף", לעיתים "הגנה על תעשיות צעירות" או שלל נימוקים "ציוניים" אחרים. את מחיר ה"הגנה" משלם תמיד האזרח. 

מטרת היצוא – לאפשר יבוא

"יבוא" הפך בישראל, עם השנים, למילת גנאי. לעומת זאת – "היצוא" היה לערך עליון. "יבואנים" הם כמעט פושעים, גוזלי מקומות עבודה. ל"יצואנים" – שירי הלל ושבח. יש לתמוך בהם כספית ולעודדם. 

לא נרד לעומק הסיבות שגררו לשטיפת מוח זו (שהייתה נפוצה בכל העולם!), אך אין ספק שמקור התעמולה הוא הממסד הפוליטי שבחר לטפח את מקורביו בתעשייה המקומית באמצעות חסימת יבוא מתחרה. הממסד הפוליטי נתמך אידיאולוגית על ידי האקדמיה הכלכלית (וגם כי "כך נהוג בכל העולם"). אם יש צורך "לחסום" יבוא, ל"הגנה" מיבוא – סימן שייבוא הוא רע... והיבואן – נציג השטן... 

ייבוא הוא עסק בדיוק כמו יצוא – אין רעים, אין טובים. בדיוק כפי שהרפתן מוכר חלב ובכסף שהרוויח קונה לחם מהאופה. החלב לא "רע" והלחם לא "טוב". הייצוא נועד לאפשר ייבוא – הכנסות מטבע החוץ שמניב היצוא נועדו לממן את הייבוא. בחיינו הפרטיים, במסגרת הבית, אנחנו נמנעים מלעשות דברים בעצמנו אם משתלם יותר לקנות אותם מחוץ לבית. אנחנו לא מעבירים מכתב לדודה במו ידנו אל תיבת הדואר שלה בגבעתיים, למרות שאנחנו יכולים לעשות זאת, אלא קונים את שירותי הדואר לשם כך. אפילו מיץ תפוזים, רובנו מעדיף לקנות ולא לסחוט תפוזים בעצמנו... משתלם לנו לעבוד בתחום התמחותנו ובמשכורת לקנות מיץ תפוזים. אפשר ללמד מהנדס מחשבים לתפור חולצות לעצמו, אך אז יהיה לו פחות זמן לפתח תוכנות מחשב. יהיו לו יותר חולצות שתפר בעצמו, אך הוא יהיה עני יותר. ממסד שמגן על תעשייה מקומית כושלת מפני יבוא הופך אותנו לעניים יותר. 

אם מפעל סיני יכול לספק לנו חולצות זולות מאשר מתפרה בירוחם – עלינו לקנות מהם את החולצות. בדיוק מהסיבה שמהנדס המחשבים אינו תופר לעצמו וכמעט כל אזרחי ישראל לא מגדלים חיטה בעצמם, לא טוחנים קמח ולא אופים בעצמם לחם. אין הבדל בין מסחר בתוך גבולות ישראל לבין מסחר עם חו"ל. 

אנחנו לא יכולים להשתמש בכל המוצרים שאנחנו מייצרים. אין לנו צורך בכל כך הרבה טפטפות להשקיה שקיבוץ חצרים מייצר, או תרופות שחברת טבע מייצרת – עודף המוצרים האיכותיים נמכר לצרכנים בארצות הברית ובכסף שמתקבל אנחנו רוכשים חיטה אמריקאית. הרווח מהיצוא הוא היבוא. 

אם נהנה ממחירי יבוא זולים, נקנה את החולצות הזולות בסין – בכסף שנחסוך על חולצות נוכל לקנות מוצרים ושירותים נוספים מחברות ישראליות, או להגדיל את חסכונותינו. החסכונות הם המקור להשקעה במשק. השקעה יוצרת עושר. היבוא הזול יאלץ מפעלים ישראלים להתחרות במחיר. ייתכן שאפילו מפעל החולצות בירוחם ישרוד בזכות גיוס השקעות באוטומציה והתמחות בנישה ייחודית. פריון העבודה יעלה ותתכן תחרות בסינים ללא "טובות" מהממסד. 

הממסד הישראלי אינו מגן על הצרכנים במסגרת המכס, אלא מעדיף חלק מהיצרנים על פני חלק אחר. זהו המשחק האמיתי. הסוגיה פשוטה: האם מדינת ישראל כאזור סחר חופשי בעידן החדש טובה לצרכן הישראלי? – סחר חופשי ממכס יאפשר לצרכן הישראלי ליהנות ממבחר אינסופי של מוצרי איכות ממדינות אחרות, במחיר נמוך. סחר חופשי טוב לצרכן ומועיל לכלכלת המדינה. גופים אינטרסנטים, המצדדים בחומות מכס ובהגנה מיבוא, פועלים למניעת יתרונות הסחר החופשי מהצרכן. הם מזיקים לצרכן כדי לעזור לקבוצות לחץ שונות. אמת, חלק מהתעשיינים המקומיים לא יעמדו בתחרות ויסגרו את שערי מפעליהם, אבל שבעה מיליון צרכנים – ייהנו. 

"הגנה על תוצרת הארץ" אינה מטיבה עם כלכלת ישראל. המדיניות היחידה שעשויה להיטיב ולהעלות את רמת החיים היא זו המכוונת ליצירת תנאים שיגדילו את ההשקעות. העידן החדש והגידול בהשקעות ייצרו מקומות עבודה חדשים, יעלו את פריון העבודה ואת כוח הקניה של השכר. 

במילים אחרות, כדי להעניק ליצרני המקררים בישראל (יש כאלה?) רווח צנוע, מטילים מכס גבוה על יבוא מקררים וכך מחייבים את כל המשפחות בישראל להנמיך את רמת חייהם ואת איכותם. 

אם הגנת מכס ומגבלות יבוא אכן תורמים לתעסוקה ולכלכלה, מדוע שלא ניישם את הפטנט לדוגמה, על פיתוח דרום הארץ – נניח, מקרית גת דרומה. הרי אזור זה סובל מאבטלת יתר, ריבוי עיירות פיתוח והכנסה נמוכה יחסית. הבה נחייב את תושבי הדרום לקנות מתוצרת הדרום. נטיל מכס על מוצרים מהצפון הנמכרים בדרום. כך יאלצו תושבי הדרום לרכוש לרוב רק תוצרת "כחול-דרום". לדוגמה: בדרום תינתן עדיפות לקניית מוצרי החלב של יוטבתה. על פני מוצרי תנובה ושטראוס – עליהם יוטל מכס ("היטל הגנת הדרום"). כך תזכה תוצרת יוטבתה להגנה מתוצרת צפונית מתחרה וישמרו מקומות העבודה ביוטבתה. תושבי הדרום יהיו "מוגנים" אך עניים יותר: מחלבת יוטבתה תעלה את מחיר השוקו, כמעט עד למחירו הגבוה של "שוקו תנובה" (הכולל את היטל המכס). תושבי הנגב ישלמו מחיר גבוה עבור השוקו, הכנסתם הפנויה תקטן. יקשה עליהם להשקיע בחינוך ילדיהם או לנסוע לנופש בכינרת. 

יבוא בתנאי היצף – אגדה

יבוא "בתנאי היצף" מתייחס לייבוא במחיר זול מאשר המחיר בו נמכר המוצר בארץ הייצור. לעיתים ההגדרה קשוחה יותר והיצף מוגדר כייבוא במחיר זול מעלויות הייצור בארץ המקור. 

הנחה רווחת היא, שכאשר קיים יבוא בתנאי היצף, נאלץ היצרן המקומי להתמודד עם "מחירים לא הוגנים" ועל כן נדרשת הממשלה להטיל מכס על המוצר המיובא כדי שמחירו לצרכן יעלה ויהיה "הוגן". הטוענים נגד "יבוא בהיצף" דורשים מהפוליטיקאים לשפוט ולהכריע בסוגייה סבוכה – קביעת עלויות הייצור של המוצר בסין או בטורקיה. ומי יספק את התחשיבים לפקידי הממשלה? כמובן, המפעל הישראלי המתלונן... האם יש פקיד ממשלתי שמסוגל להתמודד עם תחשיבי עלות הייצור והעבודה בשנחאי?... מכאן שההחלטה על הכרזת ייבוא מסוים כ"ייבוא בתנאי היצף" תתקבל ברוב המקרים על בסיס לחצים, קשרים ופוליטיקה. 

מדוע לא נאסור על קבלן הבניין לוי ובניו מלהכריז על מבצע מכירת דירות במחיר נמוך ללא תקדים. הרי המחיר הנמוך של לוי ובניו עלול לפגוע אנושות בקבלנים אחרים? מדוע לא לאסור על חברת עוף ההר למכור 3 מרקים במחיר אחד – הרי זו תחרות לא הוגנת באוסם ותלמה העלולות להיפגע?... 

כיצד היינו מגיבים אם נדבן יהודי אמריקאי היה תורם מאות אלפי ילקוטים לתלמידי הכתות הנמוכות בישראל? קרוב לוודאי שהיינו מברכים על כך. מפעלי הילקוטים בארץ היו מצמצמים את הייצור ומפטרים חלק מהעובדים עד שהשוק יתאושש. חלקם היה אולי מקבל סיוע מהבנק לתקופת הביניים. אם הנדבן האמריקאי היה מרחיב את התרומה גם לתלמידי התיכון ומכריז שישלח לישראל "ילקוט לכל תלמיד" במשך עשר השנים הבאות – במקרה זה כל מפעלי הילקוטים בישראל היו נסגרים או עוברים הסבה למוצרים אחרים. עכשיו נניח שאין נדבן יהודי מאמריקה, אלא סתם מפעל ילקוטים בטורקיה שמייצא לישראל במחיר נמוך; מדוע צריך להטיל מכס על הילקוטים הזולים ולפגוע במאות אלפי הילדים? 

מלחמות מכס והיפוכן – הסכמים הדדיים בין מדינות להורדת מכסים

נניח, לדוגמה, שקוריאה תטיל מכס על מוצרי תוכנה ישראלים. האם כתגובה צריכה ישראל להטיל מכס גבוה על מוצרים שמיובאים מקוריאה? תגובה חסרת הגיון. הצעד הקוריאני אמנם מקשה על מוצרי תוכנה ישראלים להימכר בקוריאה, אך התגובה הישראלית (הטלת מכס על מוצרים קוריאנים) מענישה פעם נוספת את הצרכן הישראלי – עכשיו בנוסף לקשיי היצוא, עליו לשלם גם מחיר יקר עבור היבוא. הישראלי נדפק פעמיים – פעם ע"י ממשלת קוריאה ופעם שניה ע"י ממשלת ישראל... 

טעות דומה מונחת ברעיון של מו"מ הדדי בין ישראל לקוריאה (לדוגמה) על הורדת מכסים הדדית. כלומר, שתי המדינות יסירו הדדית את חומות המכס על המסחר ביניהן. אם השיחות יכשלו – יישארו חומות המכס. איוולת. אין קשר בין המכס המוטל בקוריאה על מוצרים ישראלים לבין המכס שאנחנו מטילים כ"עונש" על יבוא מקוריאה. שתי הפעולות מזיקות לנו. לא די שהקוריאנים מקשים על היצוא שלנו לשם – אנחנו חוזרים ומענישים את עצמנו בהטילנו מכס על מוצרים קוריאנים... מדיניות זו דומה למעשיה של אישה שחותכת לעצמה את האף כדי להעניש את בעלה... את חומות המכס יש לבטל חד-צדדית ללא קשר למדיניות של מדינות אחרות. התועלת היחידה שמניבות השיחות הבינלאומיות להסרה הדדית של חומות מכס הוא הצ'ופר לחברי הוועדה שנוסעים במשלחת לסיאול לדיוני הוועדה... 

תגובת השרשרת של הטלת מכסים

מכס על יבוא ברזל מייקר את הברזל לבניין, מחירי הדירות עולים. מחיר דירה גבוה מגדיל את תשלומי הביטוח עבור הדירה וכמובן את גובה החזר המשכנתא החודשי. ההכנסה הפנויה של המשפחה קטנה וזה בערך הסכום שחסר לממן חוג מחשבים לילד... הכל בגלל מסמר ברזל קטן... (הקטע נועד רק להמחיש את ההשפעה הדדית). 

הסיסמא - "קנה כחול לבן" - סיבה טובה להעדפת תוצרת חוץ

אחת למספר שנים עולה במוחו של שר במשרד המסחר והתעשייה "לעודד רכישת תוצרת ישראל". סיסמה עם צליל פטריוטי שמעניקה לשר חשיפה תקשורתית בנאומים חוצבי להבות, המעידים לכאורה על תנופת עשייה. מוקם "מטה כחול לבן" ובכירי המשרד והמפלגה מטיילים במפעלים בארץ בליווי מצלמות הטלוויזיה. ברוב המקרים מסתכמת ה"עשייה" בתשלום של עשרות מליוני ₪ למשרד פרסום מאושר (שבבעלות קרוב משפחה...) שמבזבז את כספי משלם המיסים על תשדירי שירות בטלוויזיה, ברדיו ומודעות בעיתון. כולם מרוצים מלבד הצרכן שגבו ממנו בעורמה קצת יותר מיסים למימון הקמפיין "קנה כחול לבן". התקציב נגמר. מטה "כחול לבן" נסגר – עד לקדנציה של השר הבא שרוצה גם הוא קצת חשיפה לתקשורת... 

מסע פרסום מסחרי למוצר מסוים מצביע בדרך כלל על איכויות המוצר, מחירו יחסית למתחרים ומדגיש את התועלת שתצמח לצרכן מהעדפת המוצר על פני מתחריו. "קנה כחול לבן" לא מצביע על שום יתרון לצרכן מהקניה, אלא מנסה בעקיפין לטעת באזרח רגשי אשמה: "בוגד! – קנה כחול לבן". 

הסיסמא היא מסוג הסיסמאות שהיו מקובלות בגוש הקומוניסטי, טרם קריסתו, ועדיין מקובלות בקובה וצפון קוריאה. תושבי מזרח אירופה וברית המועצות למדו לקרוא בין השורות ולהסיק מסקנות על כוונות מחברי הסיסמאות... הסיסמא "קנה כחול לבן" מעידה שהציבור הישראלי חכם לא פחות מהאזרח הרוסי – הוא יודע מתי להעדיף תוצרת חוץ (אחרת לא היה צורך במסע שטיפת המוח). הצרכן הנבון מתרגם נכון את הסיסמא שלמעשה טוענת – "קנה כחול לבן גם אם, במקרה, המוצר דפוק ומחירו גבוה...". מליוני צרכנים לא טועים. 

הצרכן הישראלי יודע בעצמו מתי לקנות מתוצרת מקומית ומתי להעדיף מוצר מיבוא. הוא אינו מזיק למדינה אם הוא מעדיף לפעמים תוצרת חוץ. הנזק למדינה נגרם על ידי משרד המסחר והתעשייה שמבזבז את כספי האזרח. הסיסמה "קנה כחול לבן" נהגתה על ידי אידיוט (או תמים) שבטוח שהציבור עוד יותר טיפש וקל להשפיע עליו בסיסמאות רגשניות לקנות מוצר נחות! 

סחר חופשי ממכס וממגבלות – הדרך לפיתוח התעשייה המקומית

תוצרת הארץ צריכה להרוויח לחמה ביושר, ללא כיפוף ידי הצרכן ואילוצו בכוח לרכוש "כחול לבן". כיום עדיין מופעל על הצרכן כוח – כפייה באמצעות מגבלות יבוא והטלת מכסים. "הגאוניות" שבשיטה היא שהצרכן אינו ער ל"דמי החסות" הנגבים ממנו. המינוח באנגלית להגנה מיבוא מתחרה ול"דמי חסות" זהה – "פרוטקשן"... 

אם הגנה על מקומות עבודה במפעלים כגון מלט נשר, מפעלי שמן, או מפעל מקררי אמקור מועילה לכלכלת המדינה ולרווחת תושביה – מדוע שלא נחסום את היבוא כולו – שייהנו גם מפעלים אחרים... לכולם תהיה עבודה והמדינה תשגשג?... מדוע שהממשלה לא "תעודד" הקמת מפעל מחשבים ישראלי ותטיל מכס של % 200 על יבוא מחשבים? 

בהעדר תחרות, יעלו מחירי המוצרים בישראל ואיכותם תרד. העלאות המחירים יגררו לחץ על הפוליטיקאים ל"פיקוח על המחירים המשתוללים". פיקוח "יעיל מידי" על מחירים גורם להעלמות מהמדפים של מוצרים שלא כדאי לייצר במחיר ה"מפוקח". מחסור במוצרים איכותיים יוצר שוק שחור והברחות. הצעד הבא, כדי בכל זאת לספק מוצרים לשווקים, הוא כמובן קיצוב והטלת מכסות ייצור. כוח הקניה של הצרכן יורד (כי המוצרים יקרים) וחלק ניכר מזמנו מוקדש לרמאות ו"תחמון" – צריך בכל זאת להסתדר... כל אחד הופך לעבריין! הכלכלה מתמוטטת. מי שלא מאמין שישאל את שכנו העולה החדש מרוסיה... או ייזכר "בשנים הטובות" שחלפו – שנות ה- 50 וה- 60. 

החלופה – סחר חופשי, ללא מגבלות יבוא ומכס, נוחה פחות לפוליטיקאים. בטווח הקצר הם מסתכסכים עם קבוצות לחץ חזקות מקרב התעשיינים (בעיקר אלה הפחות מוצלחים – שקשה להם להתחרות ביבוא), איגודי עובדים, וארגונים "חברתיים". בטווח הארוך הפוליטיקאים מאבדים כלי נוח שמאפשר הענקת הטבות לתעשיינים שחפצים ביקרם – הטבה שאינה נחשבת לעבירה – הגנה מיבוא מתחרה. 

בישראל, תחת משטר של סחר חופשי ממכס, יגדל כוח הקניה של הצרכן. חלק קטן מהמפעלים ייסגר; הרוב יצליחו להתייעל ולהתחרות בתוצרת חוץ. רמת החיים תעלה כי כל שקל שווה יותר. ישראל תהיה גן עדן למשקיעים. ייווצרו מקומות עבודה חדשים רבים במפעלים חדשים שיקומו תחת אלה שייסגרו. 

תעשיינים רבים מתקשים להתחרות ביבוא שלא באשמתם. המערכת הכלכלית הקיימת מקשה על היזם בכל השלבים: ביורוקרטיה מסובכת, מיסוי גבוה, תמריצי בטלה המקשים על גיוס עובדים ועלויות "ישראליות" אחרות. 

ראוי לציין שכלכלת ישראל הולכת בדרך פתיחת השוק המקומי לתחרות והנמכת חומות המכס מאז שנות השמונים. תעשיות שלמות שלא עמדו בתחרות מול היבוא קרסו ונעלמו. מותגים מוגנים וידועים התנדפו – מפעלי הרכב שיצרו את מכוניות הפאר הישראליות "כרמל" ו"סוסיתא", מפעלי שטיחים, תנורי שביט למטבח וחולצות של "אתא" הם מקצת מהדוגמאות. אחרים שורדים. לא מעט משגשגים. תהליך זה תרם את חלקו להעלאת רמת החיים בישראל מתוצר לנפש של כ- 5,000 $ בשנה לרמתו הנוכחית כ- 20,000 $ לשנה. צריך להשלים את התהליך לקראת מדינה חופשית ממכס וממגבלות יבוא. 

ביטול "עידוד"

הממשלה לא "תעודד" יצוא, וגם לא תעשייה בעיירות פיתוח, לא תעשייה "מסורתית", לא משקיעי חוץ, ולא "ענפים מועדפים". 

מערכת התמריצים שהשוק ייצור בעידן החדש תבסס אקלים כלכליבישראל "שיעודד" את כולם להשקיע. המגזר הפרטי מוכשר מהפקידים באיתור השקעות מתאימות, גיוס השקעות, התמודדות עם סיכונים והקמת פרויקטים. שיקולי הרווח והפחד מהפסד – הם מסננת יעילה מהחלטות פקיד ממשלתי שמשכורתו מובטחת. 

כל "עידוד" של מפעל הוא אפליה נגד מפעלים אחרים, כל וועדה שדנה ב"הטבות" מפלה כבר מראש לטובת חברות גדולות שמעסיקות מערכת ביורוקראטית שמקדמת את ענייניהן במסדרונות השלטון. 

מדיניות של סעד ורווחה למפעלים "מסכנים", ולמפעלים "ראויים" מעניקה כוח לפוליטיקאים לסייע למי שהם חפצים ביקרם. מדיניות זו קוברת משאבים במפעלים לא יעילים, מפסידים, על חשבון אלה היצרניים שיכלו להתרחב ולשגשג. 

הפרטת מכון התקנים וביטול החיוב ב"תו תקן ישראלי" 

מכון התקנים, גוף ממשלתי שעולה לנו כ- 200 מיליון ₪ בשנה. רוב תקציבו ממומן על ידי יצרנים ויבואנים שמחויבים בתו תקן ישראלי כדי לשווק את המוצר בישראל. היבואן מכניס לנו את עלות קבלת "התקן הישראלי" במחיר המוצר. 

מכון ממשלתי פועל כמו כל גוף ממשלתי אחר. אי אפשר לצפות ממנו ליותר... כל אחד מאתנו מכיר תופעה מוכרת בבית: שקעים ותקעים חשמליים שנשרפים לעיתים תכופות, בתי מנורות ונורות שבקושי רב נכנסים האחד בשני. לכולם תו תקן ישראלי... קיימות עדויות רבות על בדיקות חפיפות, תשלומי שוחד לעובדי המכוןוהזמנתם למסיבות שעורכים יבואנים... 

ייתכן שיש צורך ב"מכון תקנים". הצורך האובייקטיבי הוא שיווקי: משווק שמוכר מוצר תחרותי יכול ליצור לעצמו יתרון אם יציין בפרסום שלמוצר יש תו-תקן. תו התקן לא חייב להיות ישראלי. די שיציין שלמוצר יש תו תקן אמריקאי, גרמני, שוויצרי או יפני כדי שהצרכן יהיה רגוע לפחות כמו תחת "תקן ממשלתי ישראלי"... אין כל סיבה להניח שבדיקות המעבדה בשווייץ זקוקות לאישור חוזר של הטכנאי בתל אביב... 

קיים גם אינטרס של חברות הביטוח שמבטחות יבואנים ויצרנים להתנות את הפוליסות בתו תקן תקף. 

מכון התקנים יופרט ויספק שירותים למי שמעוניין בשירותיו. השירותים יהיו יעילים וברמה גבוהה מאשר במכון ממשלתי בו לעיתים רחוקות ניתן לפטר עובד שפישל ובו התקציב והפנסיה מובטחים. ייתכן שיקומו מספר מכוני תקנים שיספקו שירותים מתחריםאו יתמחו בענפים ייחודיים. עיקר הכוח של מכון תקנים פרטי הוא באמינותו. מכון שיפסיד נכס זה ימצב את עצמו בדרגת האמינות של מכון התקנים של בוליביה או הרשות הפלסטינית. אישורו לא יעניק כל יתרון למשווק. 

"מונופולים טבעיים" – מונופול תעשיית החשמל

שד ה"מונופול הטבעי" 

על פי התיאוריה הכלכלית (שאנחנו משתדלים שלא לצטט כדי לא להכביד על הגולשים...) – מונופול טבעי נוצר כאשר חברה אחת מסוגלת לספק, בלעדית, מוצר לכל השוק במחיר נמוך מאשר שתי חברות מתחרות (או יותר). יתרון טבעי זה נוצר כאשר עלויות אספקת המוצר של החברה קְטֵנות ככל שהחברה גדולה יותר – יתרון לגודל. חברה חדשה לא תצליח למכור את המוצר כי עלויותיה יהיו גבוהות מאשר אלה של המונופול הקיים. "מונופול טבעי" צפוי לכאורה להתפתח בתחום שחולש על תשתית ייחודית יקרה או כזו שקשה לשכפלה, לדוגמה: הקושי בפריסת רשת קווי חשמל חלופית נוספת. 

החשש הוא שמונופול "דורסני" יכתיב מחירים גבוהים לצרכן שבהעדר תחליפים ותחרות נאלץ לרכוש רק מהמונופול. נשמע מפחיד (לא ברור מדוע זה מפחיד שהרי מחיר המוצר בו שולט המונופול חייב להיות די זול כדי להרחיק מתחרים פוטנציאלים). לכן, הממשלה צריכה להטיל פיקוח על המחיר המרבי שהמונופול רשאי לגבות. 

כפי שהוסבר כבר, תחת משטר של חופש כלכלי, העדר מכס וחסמי יבוא אין חשש ממיזוגים של חברות, תיאומי מחירים, "השתלטות" על השוק וכדומה. כל ניסיון, להעלאת מחירים לא מוצדקת, יזמין מתחרים להיכנס לענף ולאזן מחדש את המחיר. "בעיית המונופול הטבעי" מתמקדת במספר מצומצם של תחומים: אספקת מים, אספקת חשמל, ואולי נמל תעופה. בעבר הלא-רחוק נחשב גם תחום הטלפון "למונופול טבעי" אך חידושים טכנולוגים (כגון טלפונים סלולאריים) פתרו את הבעיה. בנושא המים הרחבנו בפרק המים והראינו כיצד שינוי מבני יאפשר למערכת אספקת המים לתפקד עם מעורבות ממשלתית מינימאלית. 

חברת החשמל כ"מונופול טבעי

"אֵם הבעיות" הוא משק החשמל, ובמיוחד במדינת ישראל שאינה מחוברת לרשת החשמל של שכנותיה. תחנות הכוח, שמפיקות את החשמל – כולן בבעלות חברת החשמל. קווי ההולכה הארציים, עמודי החשמל העירוניים ונקודות החיבור המרכזיות בכל בניין – גם הם בבעלות אותה חברה. החוק מגן על חברת החשמל מפני תחרות: אסור להקים בישראל תחנת כוח פרטית ללא אישור הממשלה. אך גם אם חוק זה היה מבוטל – כיצד יזרים יצרן החשמל הפרטי את הזרם אל הבתים? ספק אם בניית רשת כבלי חשמל נוספת כדאית. 

חברת החשמל היא חברת-ענק בבעלות ממשלתית (כ- 13,000 עובדים). את תעריפי החשמל קובעת הממשלה (באמצעות "ועדה ציבורית") על פי תחשיבים שמוגשים על ידי חברת החשמל מעת לעת. מחיר החשמל לצרכן צריך לכסות את העלויות השוטפות של החברה, כולל החזרי קרן וריבית על הלוואות שהחברה נוטלת לצורך פיתוח התשתית – בניית תחנות כוח ורשת הולכה. חלק משמעותי של עלויות תשתית – בעיקר שימוש בקרקעות, חופי ים וכדומה מתאפשר לחברת החשמל כמעט חינם וללא חיוב וכלל לא נלקח בחשבון. בתנאים אלה, כאשר העלויות תמיד מכוסות בסופו של דבר, אין תמריץ להתייעלות, אימוץ טכנולוגיות חדשות, חיסכון בכוח אדם או בהוצאות אחרות. 

צרוף גורמים אלה, וגורמים אחרים כגון חוקי עבודה וקדושת השביתה (היד על השאלטר של המדינה) – הפכו את חברת החשמל כחברה בע"מ, באופן בלתי נמנע, למבנה פורמאלי חסר משמעות. בעלי המניות הם לכאורה כל תושבי ישראל. אז מה? בעלי הבית האמיתיים של החברה הם אלפי העובדים (או מדויק יותר: עסקן אחד או שניים שמכהנים כיו"ר ועד העובדים). כל עוד החשמל זורם לבתים באופן תקין – ההחלטות מתקבלות בסופו של דבר על ידי העובדים במישרין, אך בדרך כלל בעקיפין – הממשלה וההנהלה יודעות מראש איזה החלטות לא יתקבלו על דעת העובדים... 

העסק פועל לא רע... הפסקות חשמל נדירות, למחיר החשמל התרגלנו, העובדים זוכים למשכורות בשמים ועוד כמה תנאים מפליגים... משתדלים להכניס כמה שיותר בני משפחה לעסק, לממסד הפוליטי חשובים רק המינויים בצמרת החברה והבלוק המאורגן של עובדי החברה במרכז המפלגה, החובות מגיעים לכ- 43 מיליארד ₪... הבנקים מקבלים את הריבית... וכולם מרוצים. בינתיים. גם בהשוואה לרוב מדינות העולם המצב לא נורא – לרוב, המבנה והבעיות זהות גם שם... 

הכנסות חברת החשמל עומדות על כ- 18 מיליארד ₪ לשנה (2005). כל 1 אגורה שתיחסך מחשבון החשמל שלנו משמעותה חיסכון של כ- 360 מיליון ₪ לשנה! מאגורה אחת בלבד. 

העובדים

הזעם הציבורי מופנה בדרך כלל אל עובדי חברת החשמל. הזעם נובע בדרך כלל מקנאה פשוטה בשכרם הגבוה ובחשמל חינם. עובדי חברת החשמל אינם שונים בהתנהגותם מעובדי עיריית תל אביב, עובדי הנמל, המרצים באוניברסיטאות, רופאי בתי החולים ורשימה ארוכה של סקטורים ציבוריים שאינם חשופים לתחרות או סקטורים אחרים שזוכים לכסף ציבורי שלא תמורת עבודה. אלה כללי המשחק במדינת רווחה, או במדינות שאופיין "סוציאל-דמוקרטי" (כל מדינות המערב). זו השיטה. לעובדי חברת חשמל יש כוח רב יותר ולכן הם מגיעים "להישגים" טובים יותר באמצעותו. אתר זה מפנה את החיצים כלפי השיטה ולא אל עובדי חברת החשמל... 

כך נולדה אגדת "המונופול הטבעי" בחשמל

חברת החשמל מתאימה לכאורה לתיאור של "מונופול טבעי" קלאסי. כדי להבין מדוע מקובל להתייחס כך לחברות החשמל בכל העולם – כדאי להרחיק לארצות הברית. ארה"ב היא מולדתן של תחנות הכוח לייצור החשמל (תומס אדיסון הקים את תחנת הכוח הראשונה בעולם בניו יורק בשנת 1882). ארצות הברית היא גם מולדת האידיאולוגיה של הצורך להלאים או לפקח על חברות החשמל בגלל היותן "מונופול טבעי". בניסיון לנתח את הגורמים שהפכו את חברות החשמל (כולן היו בבעלות פרטית) למונופולים מאיימים צריך לקרוא את ההיסטוריה הכלכלית הטריה של הענף בראשית המאה העשרים בארצות הברית. כאן ההפתעה: לפני כמאה שנים, קשה היה למצוא עיר בארה"ב, אותה לא שרתו מספר תחנות כוח מתחרות. כבר בשנת 1887 היו בניו יורק 6 חברות חשמל ובשיקגו – 5. אפילו בערים קטנות כמו דולוט (Duluth) שבמדינת מינסוטה היו 5 חברות חשמל בשנת 1905. התחרות החופשית המלאה נמשכה משנת 1882 ועד 1905. המחירים צנחו וכושר הייצור עלה חדות. מסתבר שקשה להצביע אפילו על עיר אחת בה נוצר "מונופול טבעי". גם ההנחה המקובלת שלחברה מתחרה לא כדאי להשקיע ברשת הולכה עצמאית נשארת ללא סימוכין היסטוריים. חברות רבות בנו רשת שנייה ושלישית באותו אזור. 

לחברות החשמל הותיקות והמבוססות היה קשה להתחרות בחברות חדשות שקמו – אלו היו זריזות באימוץ טכנולוגיות חדשות ובתחרות אגרסיבית. בניסיון נואש להגן על פלח השוק שלהן מתחרות וכרסום, פנו החברות הגדולות (בהנהגת סמואל אינסול שעמד בראש חברת אדיסון להפקת חשמל בשיקגו) אל השיטה הבדוקה – ארגון שדולה פוליטית במקום להילחם בשוק תחרותי. ההצדקה האידיאולוגית הייתה: "מניעת היווצרות של מונופול טבעי..." כך קמו גופים רגולאטורים (PUC – Public Regulatory Commissions) אשר כצעד ראשון בהשלטת סדר... חילקו את הערים לאזורי שרות בלעדיים. לחברות החשמל הותיקות הובטחה בלעדיות אזורית, מחירים ומתח רווחים נדיב. מסתבר שה"מונופול הטבעי" כלל לא היה טבעי... אלא פוליטי. הצעדים נומקו כרגיל ברצון להגן על הצרכנים... אך התוצאות הגנו על יצרני החשמל... קשה לאתר אפילו מקרה בודד אחד בו נוצר מאליו "מונופול טבעי" שסחט במחיריו את הצרכנים שזעקו לעזרה ודרס מתחרים כפי שהתיאורטיקנים גרסו. מעולם לא הייתה מציאות כזו. להיפך – בשנים הראשונות להקמת מועצות הפיקוח הציבוריות היו מחירי החשמל באזורים הבלתי מפוקחים נמוכים ב- 46% מאשר באזורים בהם הייתה רגולציה. ומתח הרווחים של חברות החשמל באזורים הפתוחים לתחרות היה נמוך ב- 38%. 

הרקע האידיאולוגי והציבורי התאים להנהגת "רגולציה"

הרקע האידיאולוגי-חברתי באותה תקופה היה בשל להטלת פיקוח על התעשייה החדשה: התנועה הסוציאליסטית העולמית הייתה IN, סמל הקידמה. האווירה הציבורית שנתמכה על ידי האקדמיה החברתית הייתה נגד "הברונים השודדים". חברות החשמל הגדולות שעמדו בראש המערכה הציבורית למען החקיקה החדשה לא היו מתאבדים שיעים וגם לא פעילים חברתיים, הם ידעו מה שיודעת חברת החשמל בישראל – מועצות הפיקוח הציבוריות יהיו תלויות במידע שיספקו חברות החשמל. מפקח ציבורי לא יבין דבר וחצי דבר בפעילות היום-יומית של עסקים טכנולוגיים. את המפקחים אפשר לתמרן, פוליטיקאים אפשר "לשכנע" – עם הרגולציה אפשר להתמודד ביתר קלות מאשר נגד מתחרים, אנשי עסקים מקצועיים. חברות החשמל הפרטיות הגדולות ידעו כבר לפני מאה שנים כי למועצות הפיקוח, שהמינוי שלהן פוליטי, יהיה אינטרס מובהק בשמירת איתנות ויציבות החברות המפוקחות. כך גם קרה – התרגיל הצליח והתחרות שותקה. 

עם התרחבות תעשיית החשמל לארצות אחרות הפך המודל האמריקאי, בהדרגה, למודל לאימוץ – התיאוריה הכלכלית באקדמיה תמכה "מדעית" במודל. 

אין חדש תחת השמש, בינתיים

תעשיית החשמל השתנתה, בבסיסה, מעט מאד במאה השנים האחרונות. הרכיבים הבודדים בשרשרת התייעלו כמובן, מחשבים, חומרים השתפרו, ניצולת עלתה וכו'. אך הבסיס לא השתנה: תחנות כוח – טורבינות קיטור או גז– כבלי מתח גבוה – שנאים – כבלי מתח נמוך – צרכנים. לא ארעה מהפיכה טכנולוגית כמו בענף התקשורת לדוגמה. עדיין אי אפשר לאגור חשמל בכמויות גדולות, אי אפשר לקנות סוללת חשמל ביתית שתספיק לצריכה של חודש שלם, אין בנמצא גנראטור ביתי אמין, יעיל וזול (שקט ונעדר זיהום) לאספקת חשמל לכל דירה. כך שאפילו אם בשוק יתחרו מספר חברות חשמל – עדיין נהיה תלויים בחברת חשמל אחת בלעדית ברמת העיר, הרובע, או הבניין בו אנו גרים. פיתרון טכנולוגי מהפכני עדיין אינו נראה באופק. 

איך בכל זאת מפריטים את משק החשמל

שוב נזכיר: אגורה אחת של חיסכון בחשבון החשמל מניבה חיסכון שנתי של כ- 360 מיליון ₪. כאן המקום לציין שמבחינה תיאורטית, של יעילות למשק, "מונופול טבעי" אינו מזיק – הוא מתבסס בזכות המחיר הנמוך של מוצריו – מתחרים פוטנציאלים לא יכולים לספק את השירות במחיר זול יותר. קיימים מספר מודלים להפרטת ענף החשמל, כאשר בכל שיטה נדרשת מעורבות ממשלתית מינימאלית כלשהי. גם בישראל יש כוונה מוצהרת לאמץ את אחד המודלים. לדעתנו יש לאמץ את מודל ההפרטה הבא:

  1. ביטול מיידי של כל איסור וצורך ברישוי להקמת תחנות כוח חדשות – כל מי שחפץ להשקיע בטורבינה להפקת חשמל או בתחנת כוח – שישקיע. עליו לעמוד בתקני בטיחות, זיהום, רעש וכדומה. אף אחד לא יבטיח ליזם מחיר מינימום, רכישת עודפי חשמל או הצלחה עסקית. כל הסיכון על היזם. מי שיזהה נישה עסקית מתאימה שישקיע וירוויח. קרוב לוודאי שההשקעות ההתחלתיות תהיינה באזורים הצורכים הרבה חשמל – מפעלים גדולים, בתי חולים, אזורי תעשייה צפופים וכדומה. ייתכן לדוגמה שתקום תחנת כוח מופעלת בגז ליד בית החולים תל השומר שבהדרגה תמכור חשמל גם לשכונת רמת אפעל. ואם אף יזם לא יקים תחנת כוח פרטית – סימן שחברת החשמל המונופוליסטית הגדולה די יעילה וזולה. 
  2. לאחר תקופת מעבר, כאשר יהיה מספר רב של יצרנים פרטיים, אפשר לנקוט בשתי דרכים שונות. האחת: לאמץ "אמנת חשמל" כהסכם קיבוצי אחיד בין חברת החשמל הקיימת לבין כל צרכניה (כן, מעורבות ממשלתית מינימאלית). המטרה העיקרית היא שהצרכן יוכל לתבוע את חברת החשמל על נזקים כתוצאה מאספקה לקויה של חשמל. ההסכם גם יסדיר את נוהל ההתנתקות מחברת החשמל ומעבר למתחרים וכן יקבע שהחוטים עד לעמוד החשמל הקרוב ברחוב הם בבעלות הצרכן והוא רשאי לנתקם ולהתחבר לספק אחר. 
  3. לאחר מכן יש לבטל את כל גופי הפיקוח הקיימים על משק החשמל, כולל הפיקוח על מחירי החשמל. המחיר ייקבע על ידי השוק. ייתכן שמחיר יהיה שונה בכל אזור, ישתנה לפי שעות העומס וכדומה. מניות חברת החשמל יימכרו לציבור באמצעות הבורסה. החברה תופרט והממשלה תצא מעסקי החשמל לחלוטין. כאן תעמוד למבחן תיאוריית "המונופול הטבעי". צפוי שהמחיר המכסימלי לחשמל יתייצב בנקודה שמעליה, כל העלאה נוספת במחיר, תקטין את הביקוש ואת הרווח הכולל של חברת החשמל בגלל שהציבור יתחיל לצמצם את הצריכה ולמתחרים יהיה כדאי לנגוס בחברה. במודל זה נשארת החברה במבנה הנוכחי, כאשר בבעלותה גם קווי ההולכה הנוכחיים, כוח האדם המיותר, כולל החשמל חינם. ייתכן שבהתחלה מחיר החשמל יועלה בהדרגה על ידי החברה כדי לאתר את המחיר המכסימום שהצרכנים מוכנים לשלם. העלאת המחיר תעודד מייד כניסת מתחרים. 
  4. האפשרות השנייה היא לפרק את חברת החשמל לחברות נפרדות. כל תחנת כוח תהיה חברה נפרדת. הבעלות על קווי המתח הגבוה תהיה בבעלות חברת הולכה ארצית ושל קווי המתח הנמוך, בתוך הערים בידי חברות אחרות. בשלב הבא אפשר להפריט את כולן. לבטל את הפיקוח על המחירים ולא להעניק בלעדיות אזורית כלשהי. לזרוק את כולם למים ולצפות שיגיעו להסכמים הדדיים. קיימת אפשרות להכתיב הסכמים התחלתיים לתקופה מוגדרת מראש שרק אחריה יקפצו למים, כלומר: לאחריה הכול פתוח למו"מ עסקי. לחילופין, ניתן להשאיר את הבעלות על רשתות הכבלים לבתים בבעלות חברה ממשלתית שתתחזק אותם באמצעות קבלנים פרטיים, ותאפשר שימוש בתשתית וגישה פתוחה לצרכנים לכל יצרן וספק. 
  5. תבוטל כל חקיקה קיימת שתומכת או מסבסדת שימוש באנרגיה חלופית. לדוגמה: חובת התקנת מערכות דודי שמש בכל בניין חדש. השוק יקבע מה כדאי לצרכן.

רישיונות עיסוק – רגולציה של שוק העבודה

סיפור לגמרי לא-דמיוני: 3 שרברבים, לא עסוקים במיוחד, נפגשו וחשבו כיצד להגדיל את רווחיהם מאינסטלציה אבל ללא עבודה נוספת. הפתרון הועתק מתחומים אחרים – לגייס את הפוליטיקאים לעזרתם. 

הצעד הראשון שיזמו היה מכתב אחיד ל- 120 חברי כנסת – מתוך תקווה שלפחות אחד יירתם ליוזמתם. בינגו: 2 ח"כים אפורים, שחיפשו איך להתברג לתקשורת ולזכות בחשיפה חיובית – נרתמו. כך נולד הלובי להסדרת ענף השרברבות. הרעיון הגאוני מדבר לליבו של כל ישראלי: לא ייתכן שכל אחד יהיה אינסטלאטור. שרברב לא מקצועי עלול לגרום נזק לציבור שרובו לא מבין בצנרת. אלפי אינסטלאטורים "חאפרים" ללא הכשרה מקצועית מנצלים את מצוקתם של קשישים, אלמנות ויתומים שנמצאים במצוקה עקב צינור שהתפוצץ ופושטים את עורם. צריך סדר בענף הפרוץ. ההצעה: רק "שרברב מורשה" יוכל לעסוק באינסטלציה. כדי לזכות בתעודה יידרשו 10 שנות לימוד, שליטה בעברית, הצלחה במבחן מטעם לשכת השרברבים והוכחה של 5 שנות ניסיון בעבודה אצל שרברב מורשה. בפרויקטים של בנייה חדשה יורשו לעסוק רק שרברבים בעלי היתר מיוחד המאוגדים בחברה שמעסיקה לפחות 5 שרברבים מורשים. כל יתר "המורשים" יורשו לעסוק רק בעבודות תיקונים ותחזוקה. במשרד המשפטים ימונה פקיד בכיר שתוארו "רשם השרברבים" שיעניק תעודה רשמית (עם תמונה). שרברב ישלם אגרה שנתית ללשכה המקצועית ולרשם במשרד המשפטים. כל שנה תונפק תעודה חדשה. הלשכה תפעיל גם בית דין פנימי ותפרסם מחירון מנחה (באישור הרשות להגבלים עסקיים...). כבוד המקצוע יעלה, הציבור יהיה מוגן משרלטנים. יו"ר לשכת השרברבים ושני סגניו הם כמובן שלושת האינסטלאטורים היוזמים – מינוי לכל החיים למעשה. כל השרברבים עובדים קשה מבוקר עד ערב ולא יהיה להם זמן וכוח להתחרות בהם... שני חברי הכנסת זכו ששמם יוזכר סוף סוף בתקשורת. 

לאחר מספר שנים מסתבר שהחוק החדש גרם לעלייה חדה במחירי התיקונים. אינסטלאטורים מעמיסים את האגרה השנתית על הלקוחות, מנפנפים במחירון המומלץ שגבוה בהרבה מהמחירים שהיו מקובלים בעבר... התחרות הצטמצמה במקצת כי קיימים מחסומי כניסה חדשים למקצוע. המרוויחים העיקריים הם השרברבים הותיקים – עומד לרשותם כוח אדם זול של צעירים שרוצים להיכנס למקצוע אך מחויבים לעבוד אצלם. הותיקים לא נדרשים למבחני כניסה. נוצרה שכבה חדשה של אלפי אינסטלאטורים "חאפרים", ללא רישיון, שעובדים בזול. כולם הפכו לעבריינים והפסיקו לתת ללקוחות אפילו את מעט החשבוניות שנהגו לרשום בעבר – בגלל הפחד ש"יעלו עליהם"... הכול שחור. עוד אוכלי חינם התווספו למשק הישראלי. ביורוקרטיה נוספת, תעשיית הלשנות, אלפי עבריינים חדשים, תעשייה חדשה של "השכרת רישיונות" – בחור צעיר מגייס כסף ושוכר רישיון מאינסטלאטור שפרש לגמלאות – הוא "כאילו" עובד אצלו. תעסוקת סרק נוספת לבתי המשפט ולמשטרה. החוק גם הוסיף את תרומתו הצנועה לגידול באבטלה כי האטרקטיביות של המקצוע לכניסת צעירים פגה – חסמי הכניסה גדלו. לאחר שנים, כאשר "המורשים" יזדקנו ותיווצר "מצוקה בענף" יחזרו הח"כים הוותיקים לכותרות כאשר ידרשו להכריז על מקצוע השרברבות כ"מקצוע מועדף" לצעירים יוצאי צבא שיזכו לסבסוד המדינה אם יעבדו כאינסטלאטורים (לפחות שנתיים)... 

הסיפור הדמיוני יהפוך למציאות ברבות הימים. בשנת 2005 הגיע לשיאו המאבק (המוצלח) למיסוד ענף קבלני השיפוצים. בין יתר הדרישות: 10 שנות לימוד, בחינה במתמטיקה (כדי להקשות על הכניסה לענף), בחינה בעברית (כדי למנוע תחרות מעובדים זרים, ערבים ועולים חדשים), 5 שנות ניסיון (כדי לספק כוח אדם זול לקבלנים המורשים). תעודת שיפוצניק מורשה. 

בכל מדינות המערב יש מגבלות על עיסוק במקצועות רבים. בדיקה היסטורית קצרה תגלה שדרישות לרישוי, אפילו במקצועות שנראה לכאורה שרישיון ממשלתי חיוני בהם כגון רפואה ועריכת דין – מקורם ההיסטורי אינו ב"דאגה כנה" לטובת הציבור, אלא מתוך אינטרסים כלכליים צריםשל העוסקים הותיקים במקצוע – אלה רתמו פוליטיקאים לצידם. יש מדינות באירופה שאפילו ספר, מספרה וסנדלרים זקוקים לרישיון. רשימת רישיונות העיסוק בישראל ארוכה: רופאים, עורכי דין, חשמלאים, שמאי מקרקעין, מוניות, מורים, קבלנים, יועצי השקעות, רואי חשבון, מוסכים ועוד. ענפים אחרים "מתארגנים" כדי להיכנס לרשימת העיסוקים המוגבלים (2007): שיפוצניקים, ענף הדוגמנות, סוכנויות טאלנטים (שחקנים ובדרנים) – הצלחתם תלויה בכישרונם לארגן לובי של פוליטיקאים. ענפים אחרים בדרך. 

מה החלופה? 

יש להניח שקיימת בציבור דרישה למידע מיהם בעלי המקצוע שעברו הכשרה פורמאלית מינימאלית בתחום התמחותם. במקביל קיימת גם דרישה מצד בעלי המקצוע שהשקיעו כסף וזמן ברכישת השכלה והתמקצעות למנגנון כלשהו שיאפשר להם לפרסם את יתרונותיהם באופן אמין. לצורך הדוגמה ניקח דווקא את הענף הרגיש ביותר – רפואה. 

השוק יכול לתת מענה לדרישה זו באופן יעיל יותר מאשר הממשלה, ללא מעורבותה וללא תוספת חקיקה. ההסתדרות הרפואית תהפוך לגוף וולונטארי שמייצג רופאים. גוף זה רשאי לעגן בתקנון, למי הזכות להתקבל אליו. לדוגמה: כל רופא שסיים לימודיו בהצלחה בישראל, באיטליה ובגרמניה. כל רופא שיוכיח שהוא שייך לקטגוריה זו וישלם את האגרה השנתית – יהיה זכאי לשאת בתואר שתעניק ההסתדרות הרפואית – ר.מ.י. – רופא מורשה ישראלי. סמל ולוגו רשומים ומוגנים כסימן מסחרי. ההסתדרות הרפואית רשאית גם להחליט ממי יישלל התואר: רופא שעבר עבירה של אתיקה, רופא שהורשע בפלילים, או רופא שהורשע ברשלנות חוזרת – כך יגדל המוניטין של התואר. ייתכן שתקום הסתדרות רפואית מתחרה שתעניק תארים משלה אך ורק לרופאים מומחים שצברו ניסיון מוכח של עשרים שנות עבודה בבית חולים ידוע. סביר שקופות חולים ובתי חולים יעסיקו רק רופאים שאושרו על ידי ההסתדרות הרפואית הישראלית (אין מניעה שיקומו מספר אגודות מתחרות – שיימצאו דרך להתחרות ביניהן: אחת מהן גם תפרסם מדד מדרג של מוניטין רופאים...). 

ייתכן שיעלו לארץ רופאים שלמדו את מקצוע הרפואה בבית ספר נידח במונגוליה עילית, בקורס מזורז, ויפרסמו על דלת הקליניקה שהם דוקטורים. בתי החולים בארץ יסרבו להעסיקם כי אינם חברים בהסתדרות הרפואית. אך ייתכן שהם יתמחו בטיפול ייחודי במחלה מסוימת בלבד. טיפול מוצלח שמקובל במונגוליה. הציבור יחליט ולא הממשלה. כפי שהיום פורחת תעשיית רפואה אלטרנטיבית, הוליסטית, מגנטית או תעשיית "רפואת אמונה" המבוססת על לחשים, קמעות ומים קדושים. למוניטין שעובר מפה לאוזן יש משקל. 

מהנדס מכונות, מהנדס תוכנה ושורה ארוכה של מקצועות ייעוץ אינם זקוקים לרישיון עבודה ממשלתי גם אם רכשו את התואר במונגוליה עילית או אפילו לא למדו פורמאלית אלא רכשו ניסיון מעשי. הם מתקבלים לעבודה. אם יוכיחו יכולת וכישורים יוכלו להתמיד. 

אין צורך במגבלות עיסוק ממשלתיים שפוגעים בתחרות, יוצרים מצג שווא של עליונות מקצועית, מעודדים ביורוקרטיה ממשלתית, יוצרים חסמי כניסה ומייקרים את השירות.