סוכנות איי פי מדווחת כי נייר הטואלט בוונצואלה אזל. "המצב חרא" – כותב אחד המגיבים... איך ייתכן שמדינה עם רזרבות הנפט המוכחות הגדולות בעולם (יותר מערב הסעודית) סובלת ממחסור כה חמור בנייר טואלט? מה הבעיה לייצר נייר טואלט במדינה כה עשירה באוצרות טבע? הרי מדובר במוצר פשוט ונעדר תחכום – אפילו לא צריך לכרות אותו ממעמקי האדמה?

ממשלת ונצואלה מאשימה את האופוזיציה שמחבלת במערכת הפצת המוצר, וגורמים ספקולנטים שאוגרים כמויות גדולות של נייר טואלט ומוכרים אותו ביוקר בשוק השחור, תוך גריפת רווח בלתי הוגן ובלתי חוקי – בעוד המוני העם משוועים לגליל החיוני.

הנשיא הוגו צ׳אבס שהלך לעולמו לפני מספר חודשים הנהיג בוונצואלה משטר סוציאליסטי. אחד מצעדיו הראשונים, שהתקבל בתשואות רמות, היה הכרזה על קבוצה של מוצרי צריכה כ״מוצרי יסוד חיוניים״. מוצרים אלה הוכנסו למשטר חמור של פיקוח מחירים. המחיר נקבע על ידי הממשלה שאסרה העלאות מחירים למרות שמחיר חומרי הגלם, כמו מרבית המחירים בוונצואלה, מתייקר באופן קבוע.

מה רע? מרגע ההכרזה, יכול היה כל פועל לרכוש מוצרי יסוד בזול, לשפר את רווחת משפחתו ולצמצם את הפער בינו לבין המשפחות העשירות. אז מה אם רווחי התאגידים והתעשיינים יתכווצו במקצת? למה שהממשלה לא תטפל במתח הרווחים החזירי של בעלי החנויות ורשתות השיווק? טיעונים מוכרים, כאלה ואחרים, עלו בתוכנית השבועית האישית שצ׳אבס הגיש מידי שבוע בטלוויזיה הממלכתית של וונצואלה. ההמונים הריעו - וצ׳אבס אמר ועשה.

צ׳אבס, למרות התיוג שלו כ״סוציאליסט קיצוני״, אינו שונה בתפיסת עולמו ממנהיגים אחרים בעולמנו ״הסוציאל דמוקראטי״. צ׳אבס עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות בתמיכת ההמונים והיה מחויב להבטחותיו לשיפור מהיר ברמת חייהם. הדרך המהירה להשגת תוצאות שמניבות שיפור מיידי, כזה שנראה לעין, היא ״להכות בעשירים״. נראה שהוא גם האמין אידיאולוגית שהמדינה צריכה ליישם בכוח מדיניות אקטיבית של ״צמצום פערים״ – סוציאליזם.


שליטים נוהגים להציג תמונה חלקית בלבד. זה קל, נוח וזוכה לתמיכה גורפת – נעניק ״זכויות״, והפעם – סל מוצרי יסוד שיהיה בהישג יד של ״כולם״. בחלק הנסתר של התמונה נמצא מחיר התערבות הממשלה בכלכלה וגם עלותה המוסרית של אותה התערבות.

אי אפשר ליישם סוציאליזם, אלא בכוח הזרוע (נכון יותר - לנסות ליישם). המדינה לה שמורה הזכות הבלעדית ליזום כוח וכפיה, נוטלת את זכויות הפרט של קבוצה קטנה בהיקפה של יצרנים ובעלי הון ואינה מאפשרת להם למכור את פרי מוחם, עמלם וכישרונם במחיר הוגן שמתקבל מקונה מרצון למוכר מרצון. זו פגיעה בזכות יסוד טבעית של אדם לקניינו. ערכו של הקניין הפרטי נקבע על ידי השוק, על ידי מנגנון המחירים של השוק. אם אין עסקאות של קניה ומכירה מרצון חופשי אז לא יכולים להתקיים מחירי שוק למוצרים. ואם אין מחירי שוק אז שווי הקניין הפרטי נפגע ונתון לגחמות השליטים.

כאשר ממשלה מחליטה לקבוע את מחיר נייר הטואלט היא פוגעת בזכות הקניין של יצרן הנייר. הממשלה יכולה להפקיע רכוש פרטי אבל היא אינה יכולה להכריח יצרן להפסיד לאורך זמן. בשלב מסוים הוא מפסיק לייצר נייר טואלט ומעדיף השקעות בתחומים בהם התשואה גבוהה יותר, ובמקרה הגרוע – לשמור על הונו בדרכים יצירתיות ולא להשקיע.

לממשלה רק נדמה שהיא שולטת במחירים, אבל אדון המחירים הוא השוק אפילו אם הממשלה מפרסמת "מחיר רשמי לנייר טואלט". אם "המחיר הרשמי" נמוך מידי – המוצר נעלם מהמדפים והמסחר בו עובר לשוק השחור. שם מתבצעות עסקאות מרצון חופשי בין קונה למוכר ובמחיר חדש – מחירו של השוק השחור. מחיר השוק השחור גבוה מהמחיר שנייר הטואלט היה עולה בתנאים של כלכלה חופשית ללא פיקוח ממשלתי על מחירים, כי השוק השחור אינו יעיל: הוא לא יכול לעשות שימוש במערכת שיווק יעילה של רשתות וחנויות, העסקאות מתבצעות במזומנים בלבד, יש הוצאות אבטחה של הסתרת הפעילות מעין השלטונות, המידע על המחירים אינו נחלת הכלל ולכן גם התחרות בתנאי שוק שחור – נפגעת.

ומה קרה לעניים של צ׳אבס? יש להם פחות נייר טואלט מאשר לפני כן. ואם בכל זאת ירצו לקנות, אז יצטרכו לשלם מחיר גבוה מאשר אי פעם.

אבל ההמונים לא יאשימו את הסוציאליזם של צ'אבס, לכל היותר יטענו שהוא לא ביצע את הסוציאליזם בדרך נכונה, הייתה "שגיאה בניהול ולא ברעיון", הם יטענו. ולכן, צריך מנהל טוב יותר שיידע איך ליישם סוציאליזם ב"דרך הנכונה". ההמונים יטענו שהבעיה הייתה בפוליטיקאים מושחתים. יש וצריך לחפש דמויות חדשות – "טהורות". אבל הרעיון הסוציאליסטי אינו מוסרי מיסודו, אינו ניתן ליישום וכל ניסיון ליישמו מחייב הפעלת כוח, משטרה חשאית ובתי כלא. מי הם "המנהלים החדשים" של העסקים שהולאמו? מהיכן צצו מנהלי החוות החקלאיות המולאמות? כולם מינויים פוליטיים – אנשי מפלגה כושלים. כי זה הנתיב היחיד לסוציאליזם – אין דרך אחרת.

ומה היה אופי המשטר לפני צ'אבס? אל תטעו – קפיטליזם לא היה שם. היה שם "סוציאליזם לעשירים" – השלטון חילק הטבות, זיכיונות, רישיונות והגנות לאנשי עסקים מקורבים ולסקטורים חזקים פוליטית (רובם לא נעלמו גם בתקופת צ'אבס) – מהסוג הידוע לנו בישראל. אבל לפחות היה שם נייר טואלט.

מוטי היינריך