הדפס עמוד זה
שני, 19 ינואר 2015 05:06

רחוב אבן גבירול בתל אביב מייצג אידיאולוגיה

הרחוב הוא סמל מובהק לתכנון עירוני מרכזי ונחשב בצדק בעיני רבים כאחד מהרחובות המכוערים של העיר. האדריכלים קיבלו הוראה מהסובייט העליון: לא ליצירתיות, לא ליוזמה, לא לתחרות. אל תחשבו. הבולשביזם בתכנון עיר.

תוואי הרחוב היה בעבר הלא רחוק דרך עפר שהובילה מיפו אל הכפר הערבי הקטן סומייל ששרידי בתיו ממוקמים כיום בערך במרכזו. הרחוב הארוך והרחב (כ-3 קילומטר) נבנה בשנות החמישים וחוצה כיום את תל אביב. רח' ארלוזרוב היה הגבול הצפוני של תל אביב בסוף שנות השלושים ו"דרך סומייל" (רחוב אבן גבירול כיום), עדיין לא נכללה בגבולות העיר תל אביב. את אבן גבירול סללו ובנו רק לאחר מלחמת העצמאות, כי הכפר הערבי לא אפשר התפתחות בכיוון זה.

הרחוב יכול להיחשב כסמל מובהק של התכנון העירוני המרכזי ונחשב בצדק בעיני רבים כאחד מהרחובות המכוערים של העיר (ויש רבים מידי כאלה). הרחוב מייצג אידיאולוגיה בולשביקית-פשיסטית* לפיה השלטון המרכזי מטיב לדעת מהאזרח מה טוב עבורו, איך תיראה סביבתו, כיצד והיכן יגור. האידיאולוגיה הבולשביקית מכתיבה שליטה, תכנון ופיקוח מרכזיים על כל אורחות החיים – תכנון עיר הוא רק חלק קטן מפנטזיית התכנון המרכזי. האדריכלים קיבלו הוראה מהסובייט העליון: אל תגלו יצירתיות, אל תחשבו, לא ליוזמה, לא לשאיפה האישית ולא למצוינות – לא לתחרות. חוכמת התכנון האורבאני היא תכונה בלעדית של האדריכל העליון – הוא כבר יחשוב עבורכם.
 

1520

רחוב אבן גבירול בתל אביב, לאחר השיפוץ בשנים האחרונות. כיעור מקובע.                    מקור: גוגל
 

הבולשביזם בתכנון עירוני היה דומיננטי מאד בשנות החמישים והשישים. מתכנני העיר, שהיו אנשי מקצוע – מהנדסים ואדריכלים "ידעו" איך צריך להיראות רחוב של עיר. אישית, קרוב לוודאי, שהם היו "אנשים טובים וחכמים", אבל הם הכפיפו את הידע הטכני שלהם לאידיאולוגיה מטעם, לקונצנזוס שהיה מקובל. התואר המקצועי "אדריכל" אינו מעיד שנושאו מצויד באמת אובייקטיבית (למעט בנושאים הנדסיים), בייחוד אם האדריכל מונחה על ידי אידיאולוגיית-על קולקטיביסטית;

יש הגיון שתוואי הדרכים הציבוריות ומתקני תשתית יתוכננו על ידי הרשות המרכזית (העירייה), אבל מיותר לחלוטין שהעירייה תכפה על בעלי הקרקעות משני צידי הדרך סגנון בנייה אחיד, או זהה – כמו ברחוב המודרני – אבן גבירול. תכנון ריכוזי בידי חכמי-על ממשלתיים מניב בדרך כלל תוצאה גרועה. לא תמיד, אבל ברוב המקרים.

מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס שהכין תכנית אב כוללת לתל אביב, הגיש אותה ב-1925 כולל החלק הלא בנוי של העיר עד נחל הירקון. בתכנית הוא התווה את אבן גבירול עם הרחובות המקבילים לים על ציר צפון-דרום (כמו הרחובות בן יהודה ודיזנגוף). כבר אז הוא קבע חזית מסחרית לרחוב שעתיד להיקרא אבן גבירול.

תל אביב היא אחת הערים המתוכננות ביותר בעולם. עיר צעירה מאד (מאז שאפשר לכנותה כ"עיר" חלפו בקושי 80 שנים). לפחות 93% מתושבי העיר מתגוררים באזורים ובבניינים שתוכננו לפרטי פרטים, רגולציה עד לפרט הקטן ביותר (רוחב כבישים ומדרכות, גינון, גודל מגרשים, גובה בנייה, חלוקה לאזורי מגורים-מסחר-תעשייה, תוואי תשתית) – והתוצאה נראית לעין – גיבוב של כיעור מאובן שקצב ההתחדשות בו מפגר הרבה אחרי קצב ההתיישנות. גם היקף האוכלוסייה כמעט ולא השתנה מאז אמצע שנות החמישים! (בשנת 1955 מנתה העיר 354,000 יהודים, ובשנת 2010 כ-358,000 יהודים).

כחלק מאותו תכנון אורבאני ריכוזי, רשאי רחוב אבן גבירול "להתהדר" כאחד מהרחובות המתוכננים ביותר: הבניינים אחידים בגובה (שלוש קומות מגורים מעל לקומת חנויות), חזית אחידה, מרפסות אחידות, גגות שטוחים בקו אחיד, מדרכה מקורה אחידה שנתמכת בעמודים זהים ("קולונדות"), מראה של סלאמס אפור, קודר ואחיד.  

בימים אלה פרסמה העירייה "מסמך מדיניות חדש" לרחוב אבן גבירול, לפיו תותר בנייה של 7 עד 9 קומות במסגרת תוכניות תמ"א 38 (חיזוק מבנים לרעידות אדמה). שוב חוזר הדפוס הבולשביקי השרירותי: יש גאון מרכזי אחד "שיודע" מה צריכות להיות העדפות התושבים, מה זה "יפה" ואיך צריך להיראות רחוב. אם הגאון בעירייה טעה בהחלטתו השרירותית – דעותיו ייכפו על התושבים לדורי דורות. שוב אנחנו נופלים למלכודת התכנון המרכזי האחיד שלאחריו ייווצר קיפאון בחזות הרחוב למאה השנים הבאות. הרג היצירתיות האנושית ושיתוק היכולת להתחדשות מתמשכת.

מסמך "המדיניות העירונית החדשה" יהפוך לתכנית מאושרת בעוד שנים רבות, כי זה קצב קבלת ההחלטות בסקטור הציבורי (ייתכן שיחלפו אפילו עשרים שנה עד שהתכנית תאושר...), מחלה ידועה של תכנון מרכזי. התכנית העירונית "החדשה" גם אינה מעשית – היא מתיימרת להביא ל"התחדשות הרחוב". כדי שיהיה כדאי להרוס ולבנות מחדש בניין ברחוב אבן גבירול, צריך לאפשר בנייה לגובה רב בהרבה מהמתוכנן, רק כך היזם יוכל לפצות את בעלי החנויות על אובדן הכנסה בתקופת הבנייה. צריך "זכויות בנייה" גדולות יותר, עוד מושג טוטליטארי – השלטון הוא זה שמעניק לבעל הקרקע את "הזכויות" ברכושו, בקניינו.   

צמיחה טבעית של עיר במקום הנחתות בולשביקיות

עיר צריכה לצמוח באופן טבעי ולהתאים עצמה לדרישות המשתנות של צרכני הדיור, הפנאי והמסחר. לא קיים פקיד, עירוני או ממשלתי, שמסוגל לשקלל ולחשב את צרכי התושבים בהווה, ובוודאי שלא את צרכיהם והעדפותיהם בעוד עשרות שנים.

אין שיטה מושלמת שיכולה ליצור "עיר אופטימאלית". בכל נקודת זמן, בכל תכנית ובכל שיטה יהיו "כתמים שחורים" – בניין מכוער, מבנה שאינו נוח פונקציונאלית, טעויות תכנון. החיסרון בתכנון המרכזי הבולשביקי הוא במימדי "הטעות": אם הפקיד המרכזי בפוליט-ביורו העירוני טעה פעם אחת – אז כל הרחוב נדפק לדורי דורות. החיסרון הנוסף, והבסיסי, הוא העוול המוסרי: פגיעה בזכות הפרט לפעול ברכושו ובקניינו על פי מיטב הבנתו והעדפותיו – ובדרך כלל למיצוי התועלת הכלכלית.

קיים רק גורם אחד שמסוגל לשקלל את רצונות והעדפות התושבים – ניסוי וטעייה של כוחות השוק ללא כפייה מגבוה. לא מושלם, אבל הטוב והמוסרי ביותר. די לנו אם העירייה תתכנן את הכבישים והתשתיות הציבוריות ותשאיר לבעלי הקרקעות וליזמים לתכנן את הבניינים עצמם – חזותם, תוכנם וגובהם. אם יזם טעה והבניין לא עונה לדרישות הקונים ("השוק") – מחירי הדירות בו יתדרדרו כי הוא יתקשה במכירה (ובהשכרה). הבניינים האחרים עדיפים בעיני הקונים. כאן נכנס לפעולה מנגנון הענישה של השוק: הכנסותיו של היזם יקטנו מכפי שציפה, הוא יתאמץ בעתיד להשתפר, בפרויקט הבא. התדרדרות הבניין עם הזמן, תהפוך אותו ליעד לפינוי-בינוי על ידי יזם אחר בעתיד, הרבה לפני בניינים אחרים, מוצלחים יותר.

התפתחות טבעית מחדשת רחוב ללא הרף, בניינים ישנים שכדאי להרוס – יימצא היזם שיקים חדש במקומם. בניין כאן ובניין שם – בהדרגה. תלות ריכוזית בפקידי העירייה מחייבת "תכנית כוללת" חדשה לכל הרחוב – סחבת מובטחת לדור שלם, ואישור על סמך נתונים ומציאות שהיו רלוונטיים לפני עשרים שנים. "תכנון עירוני כולל" מסתיר בחובו סיכון גדול ל"שגיאה כוללת".

התכנית הראויה לרחוב אבן גבירול (ולכל מרכזי הערים בישראל) היא ביטול התכניות הקיימות. הסרה של מגבלות הבנייה לגובה – כל יזם, או קבוצת תושבים, יוכלו לבנות לכל גובה שירצו בהתאם למימון שעומד לרשותם ובהתאם להערכותיהם לסיכויי מכירת הדירות. העירייה לא תתערב בגודל הדירות, במספר החנויות, בעיצוב הבניינים, בתמהיל בין משרדים לביו דירות וחנויות. אם יזם סבור שקיים ביקוש לחנויות ענקיות על פני שלוש הקומות הראשונות – שייבנה, הסיכון שלו. אם הוא סבור שיצליח למכור דירה קטנה ללא חניה במרכז תל אביב – שיבנה. ולהיפך, אם לדעתו הביקוש  לדירה יעלה אם יוצמדו לה שלוש חניות רכב – שיבנה. שיבנה בניין עם או בלי מרפסות – אם זו העדפת הקונים.

היזם אינו "אויב הציבור" כפי שהוא מוצג כיום. היזם קשוב לצרכים ולהעדפות הצרכנים הרבה יותר מכל אדריכל עובד עירייה עם משכורת ופנסיה מובטחים. יזם עלול להפסיד אם יטעה ולהרוויח אך ורק אם יספק את העדפות הציבור. האדריכל בעירייה לא מסכן דבר וגם אינו מתוגמל על כישרון ומאמץ – מערכת התמריצים לה הוא כפוף מאלצת אותו להפסיק לחשוב בשעה ארבע אחר הצהריים.   

האידיאולוגיה שרחוב אבן גבירול מייצג היא שאחראית לכיעור, להתפוררות העיר, לבלימת ההתחדשות ולקיפאון בצמיחת האוכלוסייה למרות הביקוש הגדול. התוצאה הכלכלית של האידיאולוגיה השלטת היא התייקרות המגורים.

בתנאים של חופש כלכלי ותחרות תכנונית מתמשכת בין יזמים ואדריכלים, לא יכולה להיווצר תופעת רחוב אבן גבירול – אזור של "פיגוע כיעור המוני".

מוטי היינריך 

לקריאה נוספת:

המחסור בדירות: פיצויים חונקי קידמה ופיתוח


למה הדירות כל כך יקרות?
  -- לינק בטור הקישורים הימני בעמוד זה.
                   
* בולשביזם הוא שם נרדף לאידיאולוגיה הקומוניסטית הרוסית שיוצגה על ידי לנין, סטאלין ויורשיהם. על פי אידיאולוגיה זו חופש הפרט, הרכוש, אמצעי הייצור וכל הכלכלה כפופים לקולקטיב של "העם", של "מעמד הפועלים" – הפרט כפוף "לטובת הכלל" וזו מיוצגת כמובן על ידי בחירי העם והמפלגה – החכמים, הנבונים ויודעי הכול. פשיזם זו כמעט אותה גברת בשינוי קל של האדרת. גם כאן חופש הפרט כפוף "לרצונותיו" של קולקטיב ערטילאי אחר – לא "הפרולטריון" (מעמד הפועלים), אלא "המדינה" או "האומה". גופים אלה כמובן מיוצגים על ידי השליטים הנאורים שעל פיהם יישק דבר – הם למעשה "האומה".

עודכן לאחרונה ב שבת, 28 מאי 2016 07:04

פריטים קשורים