הדפס עמוד זה
שלישי, 03 פברואר 2015 05:30

השטן ממוסקבה - השלומיאלים והמושחתים מירושלים

רוב הציבור, בהנהגת התקשורת, מבקרים את "השחיתות" ומייחלים לממשלת מלאכים "אחרת". זו אוטופיה - מעולם לא הייתה ממשלה כזאת ולא תהיה. אם הממשלה והסקטור הציבורי יהיו קטנים אז גם השחיתות תהיה "קטנה".

השטן
 
תחת הכותרת "השטן ממוסקבה" (שם של ספר), כותב גיא רולניק (עורך דה-מרקר) כתבת קינה ותוכחה ארוכה על השחיתות והאטימות של "כל חלקי החברה הישראלית" כביכול, על הנורמות המקולקלות בישראל שהולידו מבול של חקירות והרשעות על מקרי שחיתות של נבחרי ציבור.
 
בקולמוס קליל ורהוט מגולל רולניק את הסיפורים על הגאידמקים (ארקדי גאידמק) אולמרטים, דנקנרים, טייקונים, אנשי המעטפות, גיבורי הנדל"ן, וכוכבי ההון-שלטון-עיתון". האנשים האלה (שחלקם צברים, לא כמו גאידמק "השתלטו על חברות, תרמו מאות מיליונים, קנו עיתונאים, התחברו לפוליטיקאים, וכמה מהם קינחו בפשיטת רגל רעשנית". ממשיך רולניק:
 
"וכן, מכיוון שהם היו משלנו, עם חיבורים עמוקים ונאמנויות ותיקות של עשרות שנים בתוך הממסד הישראלי – לפוליטיקה, לעיתונות ולאקדמיה – הם ידעו להשתמש בכסף ציבורי ובכספי פנסיות מקומיות, במונופולים לגיטימיים, בהטבות מהמדינה בהרבה יותר כישרון ואלגנטיות ממנו [מגידמאק]. ולראיה: בעוד שהוא יושב במוסקבה, מושפל ורחוק, הם עדיין מקבלים זמן מסך ואינצ׳ים בעיתונים של החברים הטובים שלהם מהימים העליזים.
 
השטן החדש הוא, (בנוסף לקודמים, לא במקומם) – אביגדור ליברמן הרוסי, וכל הנחקרים בשחיתות ממפלגתו. אומר רולניק:
 
כמו בסיפור גאידמק, כמו עם הדנקנרים, האולמרטים, ההירשזונים או אנשי פורום החווה של משפחת שרון, אלה אינן תופעות ייחודיות ואין להן שום קשר למפלגה מסוימת או למקורותיה: זאת רק המראה שבה נשקף כל אחד מאתנו מקטן ועד גדול, מהימין ועד השמאל...
"ישראל ביתנו, כמו גאידמק, כמו אותו אוליגרך, לא המציאה כלום ולא הביאה כלום. זאת אינה פרשת ישראל ביתנוזהו פרצופם של הפוליטיקה הישראלית ושל המגזר הציבורי הישראלי. מה שמפא״י עשתה במשך עשרות שנים, מה שהליכוד עשה בשנים שבהן היה בשלטון
הם עשו, לכאורה, בשנים האחרונות (הדגשה שלי) ממשיך רולניק:

ברוב חלקי המגזר הציבורי, המעסיק יותר ממיליון איש, טבועה עמוק תרבות מינויים וקידומי המקורבים. היא כל כך מושרשת עד שהיא נתפשת כמובנית מאליה. בחלק מהגופים, בעיקר בעיריות, במונופולים וברשויותגדולות, מקובל לחלוטין שיש חמולות משפחתיות או מקורבות למפלגה מסוימת, שמנהלות את הגיוסים והקידומים בארגון.

קידום או גיוס בני משפחה או סתם חברים וסידורי עבודה לקרובי משפחה של אנשים עשירים ומשפיעים לא דוקרים את העין כמו מעטפה או צ׳ק. הרבה יותר קשה לזהות אותם, אבל הם אינם שונים ערכית, אתית ומהותית: הפקיד מחליט לפי שיקול אישי ולא ענייני. טובת ההנאה בגיוס ובקידום של מקורבים יכולה לעלות למשלם המסים מיליונים רבים – לא פחות, לעתים הרבה יותר, מ״קיקבק״ שעובר למאכער שמארגן כספים לעמותה מקורבת.
רולניק מספר גם על בנימין בן אליעזר (יו"ר מפלגת העבודה, בעבר), שחוץ מהכספים שקיבל לכיסו שלא כדין לכאורה (יש המלצה להעמידו לדין), סידר ג'ובים בחברת החשמל למקורביו, שלא על פי "כישורים". 

רולניק:
"אין נושא גדול וחשוב יותר מאשר איכות הממשלה והמגזר הציבורי, יושרתם ומקצועיותם. אין מקצועיות בלי יושרה ואין יושרה בלי מקצועיות. המדד החשוב ביותר לאיכות הממשלה הוא הדרך שבה מתבצעים המינויים ומתקבלות ההחלטות: האם הם על בסיס ענייני, לגופו של נושא, על פי הכישרון – או שיש אינטרסים זרים המדריכים את הפוליטיקאי או משרת הציבור"?

ומה המסקנות של רולניק, מה הלקח וההמלצות לתיקון?
הנחת העבודה של הימין הכלכלי היא שמגזר ציבורי תמיד ישרת בעיקר את עצמו – את הפוליטיקאים והפקידים. [נכון מאד! אפילו רולניק קולט את זה]!

ממשיך רולניק: זאת הנחה שאי אפשר לקבל [כלומר – נמשיך להאמין באוטופיות, לא נסכים לראות את המציאות], משום שגם הכלכלנים הימניים ביותר מבינים שהמגזר הציבורי הוא היחיד שיכול לספק מוצרים ושירותים ציבוריים כמו צבא, משטרה וחינוך.
מה שייך "צבא משטרה וחינוך" לכאן? נכון – המדינה צריכה לתת בטחון והגנה לאדם (צבא, משטרה, חוקים ומערכת משפט) – את זה לא יכולים לארגן אחרת. על החינוך אפשר להתווכח. אבל אין זה אומר שהמדינה צריכה לעשות מיליון דברים נוספים שהיא עושה – נמלים, תחבורה, חשמל, מטוסים (התע"א) חברות ממשלתיות, בריאות, רגולציות בלי סוף של כל תחום פעולה בחברה, ועוד ועוד.

כולם מייחלים לממשלת מלאכים אידיאלית

כולם, כולל רולניק, רואים בדמיונם בממשלה (או במגזר הציבורי) משהו כמו אלוהים. לפי השקפתם הממשלה היא האבא הגדול שלנו, היא כל יכולה – (כל פגם היא תתקן, כל בעיה – תפתור) היא יודעת הכול והיא סופר חכמה, עושה הכול בחוכמה, ביושר, ובטוב לב, למען טובת כולם. זאת טעות. זאת אידיאליזציה, זאת אוטופיה. אין ממשלה כזו. הממשלה אינה האלוהים. הממשלה היא בסך הכול חבורה של פוליטיקאים שלומיאלים ומושחתים, שפועלים, קודם כל למען האינטרסים האישיים של עצמם. אין ממשלה אחרת, לא יכולה להיות ממשלה אחרת. הממשלה והמגזר הציבורי הם הגוף המושחת מהיסוד שהיטיב לתאר רולניק במאמרו. לא יכול להיות אחרת. זאת המציאות, להבדיל מפנטזיות ומאוויים. רולניק עצמו אומר זאת:

"לכן הגיע הזמן להבין שהפוליטיקאים, הישנים והחדשים, מהשמאל ומהימין, מהמרכז ומהשוליים הם האחרונים שיסמנו כיוון חדש..." נכון! אבל אין פוליטיקאים אחרים. לא יכולים להיות אחרים. זה מה יש.

ולבסוף – הוא פונה בתוכחה כללית, ומאשים "אותנו" – דהיינו את כולנו, את "החברה הישראלית". הסיפור הזה של  "כולנו אשמים" – זה מתכון בדוק להתחמק ממסקנות, מאחריות ומשינוי. הטפות מוסר מעורפלות וריקנית נוסח "תסתכלו במראה" לא מובילות לשום מקום.

 

1523

ממשלה, אחת מהן.                                                                                מקור: וויקיפדיה

הממשלה מורכבת, בהכרח, ממושחתים ושלומיאלים שרודפים אינטרסים אישיים. לא יכול להיות אחרת. המסקנה יכולה להיות רק אחת: הממשלה אינה מסוגלת לבצע את כל מה שאנו היינו רוצים שתעשה. עלינו להכיר במגבלות, לתת חופש מרבי לאנשים לפעול ללא תלות או סייגים מצד הממשלה. עלינו להגביל את תחומי הפעילות הממשלתית למינימום ההכרחי– ביטחון, משטרה, בתי משפט, חוקים.

הדבר לא מתיישב עם האידיאולוגיה של רולניק (ומרבית האנשים בישראל), והם ממשיכים לחלום על אוטופיה, על אבא טוב ומיטיב, למעלה, בממשלה, שייקח אותנו ביד, ויכוון את חיינו, יספק את צרכינו, ויפטור אותנו מאחריות, ממאמץ ומסכנות הקיום. הם ממשיכים לחיות בעולם של חלומות לא מציאותיים.

יעקב




עודכן לאחרונה ב רביעי, 18 מאי 2016 04:43

פריטים קשורים