הדפס עמוד זה
שלישי, 28 יולי 2015 05:36

אין חיה כזאת "מתווה גז נכון" - ה"אין מתווה" של קו ישר

המציאות מוכיחה שכמעט בכל מקרה בו ממשלות קבעו מה צריך להיות מחירו "הנכון" של מוצר, כמה לייצר או לייצא ואיזה רווח צריך להבטיח ליצרן או לקמעונאי – נגרמו נזק וסבל רב לאזרח מן השורה.

חיפוש בגוגל של צמד המילים "מחיר הגז" יוכיח לנו סופית כי כולם "יודעים" מה "צריך" להיות המחיר הראוי לגז הטבעי? אם נחפור בשפע הכתבות והציטוטים ניווכח שרבים וטובים איתנים בדעתם גם לגבי השאלות מה היקף הייצור האופטימאלי? כמה גז "צריך" לייצא? איזה רווח להבטיח ליצרן? ומה היקף המיסוי שיוטל על הגז? אנחנו לא טוענים ל"מומחיות" בגז, אך אין לנו ספק שהמענה לא צריך להינתן ידי פוליטיקאים, "מומחים", או "שימוע ציבורי". 
 
המציאות מוכיחה שכמעט בכל מקרה בו ממשלות נתנו מענה לשאלה מה צריך להיות מחירו "הנכון" של מוצר, כמה לייצר או לייצא ואיזה רווח צריך להבטיח ליצרן או לקמעונאי – נגרמים נזק וסבל רב לאזרח מן השורה. הניסיון הממשלתי "להסדיר" את ענף הגז הטבעי, בתמיכה גורפת של האקדמיה, הפוליטיקה והתקשורת – יסתיים גם הוא בנזק שייחשף רק בעתיד. את נזקי הדחייה באספקה והקיפאון בחיפושים חדשים ניתן לחשב כבר היום. האשמה תוטל בעתיד מן הסתם על "פגמים בניסוח מתווה הגז". אין חשש שמישהו יודה שאין חיה כזאת "מתווה גז נכון".
 
מיטב הכלכלנים והמהנדסים ברוסיה הקומוניסטית ניסו לקבוע ולתכנן לפרטי פרטים את כמויות הייצור והמחירים של המוצרים – משרוך נעל ועד לנפט. ה"מומחים" הסובייטים לא היו טיפשים, אבל התוצאה הייתה מדפים ריקים בחנויות, ולעיתים עודפים של מוצר בודד ובלתי נדרש.
 
בוונצואלה, בה הוגשם החלום החברתי של השמאל, נקבע מחיר ממשלתי לכל "מוצרי היסוד" (גם גז) כדי שיהיו נגישים ל"שכבות החלשות". התוצאה: מחסור בנייר טואלט ובמוצרים אחרים. ערב הסעודית מפיקה כ-9 מיליון חביות נפט ביום, אבל מעטים מודעים לכך שערב הסעודית צורכת כמעט שליש מכמות זאת – כ-3 מיליון חביות (מסובסדות) ליום! בערך כמו צריכת הנפט היומית של הודו. מחיר הנפט והגז "לעם הסעודי" נקבע לפי מידת החשש של המלך לאבד את ראשו. ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מגיעים לאותה תוצאה בגלל החשש לאבד את הכיסא. בקצב הזה לא רחוק היום בו תתחיל ערב הסעודית לייבא נפט... הזוי? ואילו האמירויות הערביות במפרץ הפרסי שהתברכו ברזרבות גז מהגדולות בעולם (מקום שביעי), הפכו כבר ב-2014 ליבואני גז נטו! אפילו כוויית כבר מייבאת גז נוזלי בחודשי הקיץ. מציאות הזויה זו היא תוצאה ישירה של מדיניות סבסוד אנרגיה "לעם" שהתחילה "בקטן" לפני שנים רבות. תוצאה ישירה של "מתווה הגז בכוויית".
 

1563 1מדף אופייני במרכול בקובה – תוצאה בלתי נמנעת של מחירים ממשלתיים          מקור: BBC
 

סבסוד גז מתחת למחיר השוק מעוות את הכלכלה. המחיר היחסי בין המוצרים משתנה מלאכותית ומסיט צרכנים ויצרנים אל שימושים בגז שאינם באמת כדאיים בראייה כוללת. הבעיה אינה רק צריכת-יתר בזבזנית. גז זול מלאכותית יסיט בהכרח את התעשייה לענפי ייצור עתירי אנרגיה שיקרסו עם אזילת הגז. יש לכך השלכות רבות גם על ההון האנושי וההון הפיננסי שיתמחו במקצועות ובהשקעות שמתאימים לתעשייה המלאכותית שתצמח על חשבון ענפים אחרים שכדאיותם היחסית תקטן והם ייזנחו. 
 
כך נבנתה באוסטרליה, כבר בשנות התשעים, תעשיית אלומיניום (זללנית אנרגיה) מהגדולות בעולם שהתבססה על גז מקומי זול מלאכותית. לאחר התדלדלות מקורות הגז – נאלצה הממשלה האוסטרלית (משיקולים פוליטיים) להמשיך ולסבסד, עד היום, את תעשיית האלומיניום על חשבון משלם המיסים. קשה פוליטית לסגת מעיוות פופוליסטי.
 
ממשלות לא מסוגלות לקבוע "מחיר נכון" לשום מוצר, גם אם יסתייעו ב"מומחה איטלקי". מחיר ממשלתי הוא לעולם תוצאה של לחצים פוליטיים מצד קואליציה ואופוזיציה, מצד יצרנים ויבואנים, עיתונות וארגונים פוליטיים ("חברתיים"). 
 
כל אלה טיעונים טכניים לעיוותים שנוצרים כאשר ממשלות מנסות "להנדס" ולתכנן את הכלכלה. קל לשכנע את המוני הבוחרים באמונה התמימה שהממשלה כל-יכולה, כל-יודעת ועליה רק להקשיב לעצות הנכונות ולחוקק את החוק המתאים.
 
כיבוד זכויות הפרט והקניין – גם של חברות הגז 
 
אנשים חופשיים קובעים את מחירם של מוצרים במשא ומתן יום-יומי. כאשר אנחנו שולפים ארנק אנחנו לוקחים חלק באותו מו"מ – העדפנו לקנות "כאן" ולא "שם". אין דרך אחרת לקביעת "מחיר שוק" למוצר. המחיר שנקבע הוא תמיד המחיר "הטוב ביותר" עבור שני הצדדים באותן נסיבות. אחרת, לפחות אחד מהצדדים היה מעדיף הצעה אחרת או חלופה למוצר.
 
בשוק פתוח וחופשי ממעורבות ממשלתית לא יכול להתפתח "מונופול דורסני". למונופול אין "כוח דורסני" – אין לו משטרה וצבא, רק מדינה יכולה להיות "דורסנית". תחת כלכלה חופשית כן יכול להתפתח "מונופול" ובדרך כלל לזמן מוגבל. 
 
למונופול בשוק חופשי מחסמים ממשלתיים יש תמיד מתחרים פוטנציאלים: יש בעלי מניות, הוצאות וחובות לבנקים – ולכן הוא מוכרח למכור את מוצריו למספר מרבי של צרכנים. הוא לא יכול למכור במחיר "גבוה מידי", כי אז מספר הצרכנים ירד. הצרכנים "יחסכו" והכנסותיו הכלליות יצטמצמו. למונופול יש תמיד איום מצד יצרנים חדשים שייכנסו לענף, אם מחיר מוצריו יהיה "גבוה מידי".
 
חברת מייקרוסופט היא מונופול של מערכות הפעלה למחשבים מזה עשרות שנים, אז מדוע מערכת ההפעלה ווינדוס ותוכנת אופיס לא נמכרים ב-10,000 שקל? התשובה פשוטה: במחיר כזה הכנסות החברה היו מצטמצמות והשוק היה מוצף בחלופות. אין רע במונופול שנוצר על ידי כוחות השוק. נזקה של התערבות ממשלתית, באמצעות הממונה על ההגבלים העסקיים שכופה ניהול ממשלתי-ריכוזי של המשק, גדול מ"נזקו" של מונופול פוטנציאלי כזה.
 
נזק גדול גורם רק מונופול ממשלתי כי הוא מוגן על ידי "כוחה הדורסני" של המדינה שמקבעת את השוד כחוקי. בישראל אנחנו מכירים את מונופול החשמל, המים, הנמלים, שדות התעופה, מערכת החינוך ומערכת הרפואה הציבורית.
 
נחמיה שטרסלר מתעד בספרו ("שלא יעבדו עליכם") פגישה עם מרק מושביץ, אז היו"ר והבעלים של חברת עלית. "איך הסתדרת בכל השנים שבהן עלית הייתה נתונה לפיקוח מחירים? שאלתי אותו. מושביץ הבליע חיוך וענה: דווקא תקופת הפיקוח (שנות ה- 80) הייתה התקופה הטובה ביותר לעלית. בסך הכול הייתי צריך לשכנע פקיד אחד במשרד התעשייה, וזה לא כל כך קשה. הרבה יותר קשה לשכנע את הצרכנים בשוק תחרותי".
 
יצרני הגז חייבים למכור הרבה מאד גז (ומהר) כדי לכסות את הוצאותיהם הכבדות וגם להרוויח. העתיד צופן אי-וודאות רבה. ייתכן שהעולם יוצף בגז, ייתכן שבערבות כפר סבא יתגלה גז זול יותר. שקל עכשיו הוא וודאי, שקל בעוד חמש שנים – פחות. המחיר המרבי של הגז לצרכן בישראל, בהנחה (הלא-וודאית) שיש רק יצרן גז בודד, יהיה נמוך בהרבה ממחיר האנרגיה כיום (בעיקר חשמל שמופק מפחם וסולר לתעשייה). למה "נמוך משמעותית"? כי אחרת אף צרכן פוטנציאלי לא ישקיע בהסבת המפעל לשימוש בגז. ואם יצרן הגז ירצה להבטיח לעצמו לקוח לתקופה ארוכה אז המחיר ירד עוד יותר. זו התחרות איתה מתמודד אפילו "מונופול".

1563 2
 
צריך להכיר בזכות הקניין של היזם על מוצר שהוא מייצר. גז עמוק באדמה הוא "אוצר טבע". גז בתוך צינור על החוף הוא כבר מוצר אחר למרות שתכונותיו הכימיות זהות. כדי לייצר מוצר סופי צריך השקעה של אנשים פרטיים וסיכון רב. גז אינו מוצר יוצא דופן.
 
ה"מתווה"
 
המקור של רוב המוצרים שסביבנו הוא הטבע. חקלאי שמגדל אבוקדו נהנה מאדמה ומי גשם. למרות זאת, האבוקדו הוא קניינו הבלעדי והוא רשאי למכור למי שירצה ובמחיר שירצה. על הרווחים הוא משלם מס כמו כל עסק אחר. הוא לא נדרש לשלם "תמלוגים" כי ניצל "גשם של העם" או מים מ"הכנרת של העם".
 
אם אזרח משקיע בחיפושי גז בקרקע פרטית שבחזקתו – התשלום היחיד שיחול עליו הוא מיסים כמוכל עסק אחר. בקרקעות (או בים) שבבעלות המדינה, יימכרו זיכיונות לחיפוש אוצרות טבע לכל המרבה במחיר. לא התחיל קידוח תוך זמן מוסכם – יתבטל הזיכיון ויועמד שוב למכירה.
 
הזיכיון לחיפוש אוצרות טבע יימכר במחיר הגבוה האפשרי. כל מתחרה מביא בחשבון את הסיכון והסיכוי ויודע להחליט על המחיר המרבי שכדאי לו לשלם לפי מידת הסיכון שהוא מוכן לקחת על עצמו. השוק יקבע את מחיר הזיכיון. אם כבר התגלה גז בסביבה הקרובה – סביר שמחיר הזיכיונות הבאים יעלה, כך גם מספר המתחרים ונכונותם לשלם.
 
אזורי חיפוש הגז יחולקו למשבצות חיפוש קטנות כמקובל בארצות הברית של כ-9 מייל מרובעים (קטנות משמעותית מהזיכיונות הנוכחיים: משבצת שאורך הצלע שלה כ-4.8 ק"מ) וזיכיונות יימכרו לכל המרבה במחיר בדרך של התמחרות פומבית בין חברות שעומדות בתנאי סף. שטחי הזיכיונות נקבעים ברוב המדינות כמשבצות שרירותיות ללא קשר למבנה הגיאולוגי של קרקעית הים. רק חלק קטן של הזיכיונות יעמוד למכירה כדי לאפשר לשוק לתמחר מחדש את מחיר הזיכיון בסביבה של תגלית מוצלחת.
 
חברה שגילתה גז (או נפט) בשטח הזיכיון שלה תזכה בעדיפות בהתמחרות על משבצות חיפוש סמוכות. לא יהיה פיקוח על מחיר הגז המופק ולכן התשלום מראש עבור הזיכיון יישקף את השווי המוערך הנוכחי של ההסתברות לגילוי גז. ככל שירבו קידוחים מוצלחים באזור מסוים – יעלה שווי הזיכיון. משקיעים יצטרכו להציע את המחיר הגבוה ביותר כדי לזכות בזיכיון חדש ויביאו בחשבון את כל הסיכונים והסיכויים. המדינה תרוויח פעמיים: תשלום מראש עבור מכירה של זיכיונות, ותשלומי מס הכנסה מתמשכים על פני שנים על רווחי חברות הגז. 
 
התגלה גז או מחצב אחר, יהיה הגז המופק לרכושו הבלעדי של המשקיע. מפיק הגז רשאי למכור את הגז למי שהוא רוצה, מתי שיחפוץ ובכל מחיר שהצדדים לעסקה יגיעו אליו. העסק ישלם מס כמו כל עסק אחר במדינת ישראל – לא יהיו מיסי יתר כמו "תמלוגים" או "שישינסקי". "מיסי יתר" כבר מגולמים במחיר הזיכיון הראשוני. ככל שהסיכוי למצוא נפט או גז יגדל –יתייקר המס המגולם כאשר יימכרו זיכיונות חדשים. מס שיתומחר על ידי השוק ולא על ידי פוליטיקאים.
 
ייתכן שחברה בעלת קידוח מוצלח תמכור את הזיכיון שלה לחברה אחרת המחיר השוק החדש ותממש רווח. גם כאן המדינה תרוויח מס רווחי הון, כמו בכל עסק אחר.
 
כל מפיק גז רשאי יהיה להטמין צנרת גז בכל שטח ציבורי פתוח (או בשטחים פרטיים בהסכמת בעלי הקרקע). סביר שצנרת הגז תמוקם ברוב המקרים במקביל לדרכים ראשיות (שם הקרקע ציבורית). ייתכן שבעתיד תועתק הצנרת לתוואי עוקף בהתאם לניצולו העתידי של השטח הציבורי באותו אזור. הצנרת תונח לפי כל התקנים המקובלים בעולם (אולי "תקן הולנדי". הולנד היא המדינה עם צנרת הגז הצפופה בעולם) –  לא צריך להמציא את הגלגל. לא תהיה מניעה למספר צינורות מקבילים של חברות מתחרות. לא תוענק "בלעדיות". יתכן שמפיקי גז שונים יגיעו להסכמה על שימוש בצנרת משותפת – המדינה לא צריכה להתערב ולקבוע כמה צינורות יהיו. ייתכן שיקומו חברות שיתמחו רק בבניית צנרת ואחזקתה ויגבו דמי שימוש מחברות הגז.
 
המדינה לא "תתכנן", לא "תעודד", לא "תעניק זיכיונות" לצנרת גז. תפקיד המדינה יהיה להקל על היזמים ולא למנוע הקמת רשת צינורות גז. תכניות מפורטות של יזם יפורסמו באינטרנט וכן התחייבותו לעמידה בתקן, וגם לשיפוי ופיצוי על נזקי סביבה. כל יזם יחויב בפוליסת ביטוח להבטחת תשלום במקרה של נזקים. פוליסת הביטוח, כמו יתר המסמכים, יפורסמו באתר הפרויקט באינטרנט.
 
המדינה או הציבור יוכלו להתנגד רק במקרה מובהק של הפרת התחייבות או תקן. לדוגמה: פוליסת ביטוח של חברת ביטוח בלתי ידועה או קטנה מידי. המדינה תוכל להעסיק חברות פיקוח פרטיות כדי לבחון את התוכניות המוצעות ומעקב אחרי ביצוען. מרגע פרסום מלא של התוכניות המפורטות יינתן פרק זמן סביר לבחינת התוכניות על ידי הציבור, התקשורת והממשלה. רישיון ייכנס לתוקף אוטומטית בחלוף פרק זמן זה. לא יידרש "רישיון" מראש, אך יזמים יזהרו שבעתיים כי לא יסתכנו בצו להפסקת העבודה בעיצומה.
 
הגשת "התנגדות" לתוכנית (גם על ידי המדינה) תחייב הפקדת סכום כסף משמעותי בבית משפט לפיצוי היזם במקרה של דחיית ההתנגדות. התנגדויות יוגשו למוסד בוררות שיוסכם עליו מראש, מעין חבר מושבעים בהרכב אישי ומקצועי מוסכם מראש. לא צריך להעסיק את מערכת המשפט לעניין זה.
 
בעלי צנרת הגז יוכלו לספק, או לחדול מלספק גז, בהתאם להתקשרות החוזית עם הצרכנים שלהם. המדינה לא תתערב, לא תחייב בעלי צנרת "להשכירה למתחרים", לא "תפקח" על מחיר הובלת הגז.
 
המדינה לא תפקח על מחיר הגז לצרכן והוא יהיה נתון למו"מ חופשי בין צרכנים, מובילים ויצרני הגז. המדינה גם לא תתערב באספקת גז לצרכנים במדינות שכנות. ההתקשרות תהיה ישירה בין צרכנים בירדן לבין חברות הגז ללא מעורבות המדינה. מעורבות המדינה באספקת גז למדינות ערביות ממש מסוכנת – היא תוסיף מימד פוליטי לעסק מסחרי טהור. אם צרכן מצרי או ירדני יחדלו מלשלם תמורת הגז, ינתק יצרן הגז את האספקה מהר מאד. אם המדינה תהיה מעורבת, יצטברו חובות של מיליארדים כמו חוב הרשות הפלסטינית לחברת החשמל הממשלתית הישראלית. בסופו של יום, אנחנו נשלם את מחיר הגז לירדנים כדי "לא לערער את כסאו של המלך".
 
יצרני הגז יוכלו להחליט באופן חופשי למי לייצא גז, מתי וכמה. אם ימצאו די לקוחות במחיר סביר במדינות שמעבר לים – יגדלו גם הכנסות המדינה ("העם") ממיסים.
 
הגז הוא קניינם הפרטי של היצרנים ואינו "גז של העם", כמו שהאבוקדו של החקלאי אינו "אבוקדו של העם", וכמו שאקזיט הייטק מוצלח אינו "אקזיט" של העם – למרות שבעליו הוא בוגר יחידת 8200 של "צבא העם" ובוגר מערכת החינוך המפוארת "של העם".
 
רק כיבוד זכויות הפרט וזכויות הקניין יכול להביא ל"מחיר נכון" של הגז ולרווח אמיתי לכלכלה ולאזרחי ישראל. הניסוי הבולשביקי שאנחנו כעת בעיצומו, יעוות, יזיק וידחה את הרווחה האפשרית מתגליות הגז.          
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שישי, 27 מאי 2016 16:38

פריטים קשורים