הדפס עמוד זה
שני, 24 אוגוסט 2015 16:15

משרד ממשלתי חדש: המשרד לשוויון חברתי בראשות השרה גילה גמליאל

אין דרך "להילחם בפערים" זולת משטר כפיה ופגיעה בחופש הפרט. משטר ממלאי טפסים לקצבאות ולהטבות. מי שמאמין בחופש הפרט ובזכותו ליהנות מפרי עמלו צריך לראות בפוליטיקאי שמכריז על "מלחמה בפערים" - סיכון אישי.

1568




"פער הכנסות בלתי נסבל בין עשירים לעניים"

קנאה היא תופעה אנושית מובנת. תחושה של אי שביעות רצון עצמית לנוכח מצבו המשופר של האחר. האחר יכולה להיות הילדה הכי יפה בכתה, הספורטאי המוכשר או איש העסקים המוצלח. לעיתים, הקנאה היא יסוד החלום להדביק את האחר. לעיתים, דחף לשיפור המצב בפועל. בעת החדשה הפכה הקנאה בעשירים לאידיאולוגיה. המקור הוא כפי הנראה הרעיון המרכסיסטי שהעשיר מגיע למעמדו על ידי ניצול עבודת כפיו של העני. הפועל יוצר את העושר. העשיר קוצר וצובר אותו. מתעשרים על ידי ניצול העניים.

את העשיר יש לחסל ואת עושרו צריך לחלק בין העניים. אבל ברגע שהעשיר נשלח לסיביר – נסגר גם מקום העבודה של העני. נוצר שוויון – קיבלנו שני עניים – שני מדוכאים. פקידי המדינה לא הצליחו, כמובן, לשחזר את מקום העבודה שנסגר.

אינטלקטואלים והוגי דעות אימצו את הרעיון עם תיקון קל: את העשיר לא צריך לחסל, אלא רק לחנוק ולאפשר לו לנשום מידי פעם (או לפחות לשאוף לכך...). פוליטיקאים תרגמו את האידיאולוגיה לכלי לגיטימי "לתיקון העוול" ולמדיניות מקובלת, בעיקר באמצעות מערכות מיסוי ורגולציה.

בתקופות קדומות היו שהתעשרו בזכות הקרבה למלך שחילק תארי אצולה וקרקעות שעברו לאחר מכן בירושה. אבל גם כיום, ב"מדינות המתוקנות" שופעות הרגולציה, יש יתרון בקרבה לממסד הפוליטי ובהשתייכות לקבוצת לחץ חזקה. כאז כן היום – יש עושר שמקורו בביזה ממוסדת.

אבל חיצי הביקורת "החברתית" והקריאה ל"סגירת פערים", לא מופנים בדרך כלל אל הביזה הממוסדת, אלא בעיקר אל השכבה שיוצרת עושר ומקומות עבודה מכוח כישרון: יצחק תשובה, משפחת עופר ואלפי "המיליונרים" בישראל שמקור עושרם ביוזמות כלכליות – הם על כוונת "צמצום הפערים". אותם צריך לכתוש במיסוי.                      

הכנסות המדינה ממיסים (אלה שאינן מושקעות בביטחון), מושקעות לכאורה על ידי פקידי ממשלה ב"תיקון העוול" שהשוק יוצר. בדרך, טובע חלק מהכסף במצולות הביורוקרטיה הממשלתית שצריך לפרנס גם אותה. היתרה "מושקעת" תמיד באופן פחות יעיל מאשר השקעה פרטית. כאשר ממשלה משקיעה אין "בעל-בית". כסף בידי פוליטיקאים "מושקע" לרוב לפי שיקולים פוליטיים ולא כלכליים. יוצא מכך שמעורבות הממשלה מקטינה את ההשקעות היעילות ומגבירה את השקעות הסרק. "עושר" לא יכול לצאת מזה. 

לקחת את הכסף מ"בעלי ההכנסות הגבוהות"

"פיתרון בית הספר" למלחמה בפערים הוא באמצעות החרמת חלק מרכושם של העשירים ומעמדות הביניים. התוצאה דומה: פגיעה במקומות העבודה שנוצרים בתחתית הפירמידה ובחלחול הרווחה אל השכבות הנמוכות. מי הם בעלי ה"הכנסות הגבוהות"? תלוי את מי שואלים. תשובתה של פועלת במתפרה בנצרת ודאי תהיה שבעל הכנסה גבוהה הוא השכן שמרוויח 8,000 ₪ בחודש. פקיד בנק ודאי יענה שבעלי ההכנסה הגבוהה הם עובדי חברת חשמל שמרוויחים 20,000 ₪ לחודש בממוצע. עובדי חברת חשמל בטוחים שהם לא "בעלי ההכנסות הגבוהות" אלא סקטור אחר. 

בניגוד לדעה המקובלת, מיסוי לצורך העברת כספים לאזרחים אחרים אינו מוסרי. זו הפקעה בוטה של זכות הקניין. החרמת פרי עמלו של העובד על ידי פוליטיקאים שמחליטים למי להעביר חלק מהכסף המוחרם (חלק נשאר אצלם...). המיסוי הוא העוול ולא יצירת העושר. לכן צריך לשאוף לעשייה ממשלתית מינימאלית שתקטין למינימום את היקף המס, את העוול.

מיסוי כבד אינו יוצר עושר, אלא מבריח עושר ומסיט כספים לצריכה שוטפת של שכבה שאינה מייצרת עושר (לא בהכרח עניים). כסף שמוחרם כמיסים נגרע מהשקעות יצרניות במשק. אנחנו לא רואים את מקומות העבודה שלא נוצרו. אנחנו לא רואים את העוגה הכלכלית שלא צמחה לטובת כולם. המיסים הכבדים נגבים על ידי השלטון שמחלק כראות עיניו את ההכנסה מהתפוקה המקומית, "חלוקה מחדש של העושר". וכתוצאה, הכנסתו של חלק גדול בציבור אינה נובעת מהתפוקה שלו, אלא מהחלטת השלטונות. 

קיום משק סוציאליסטי שמתמקד ב"חלוקה מחדש של ההכנסות" מחייב שליטה הולכת וגדלה של השלטונות על הנעשה במשק, לכך דרוש שלטון טוטליטארי, או לפחות משטר שדרגת הכפייה בו (כולל רגולציה) הולכת ומתהדקת. אחרת אי אפשר להכריח אנשים, לאורך זמן, לקבל הכנסה נמוכה מפוטנציאל ההשתכרות שלהם. צריך למנוע מהם להתחמק מהמערכת ובשלב מתקדם צריך גם למנוע מהם לברוח מהמדינה, או לפחות למנוע הברחת הונם מהמדינה. כך הופך מיסוי כבד את מרבית האזרחים, לא רק לעניים, אלא גם למדוכאים ולפרזיטים.

במשק סוציאליסטי הסקטור הציבורי גדול מאד, גם בעקבות ירידה בתמריץ לעבוד בעבודות יצרניות (איפה עוד יש "קביעות" בעבודה?). גם מימון סקטור ציבורי שהולך וגדל בעקביות – נעשה על ידי מיסוי תאגידים ועובדים רווחיים.

עם הזמן מתגבש הסקטור הציבורי הענק לקבוצת הלחץ הפוליטית הגדולה ביותר למען השיטה הקיימת. הוא מהווה את הבסיס הפוליטי לקיבוע שיטת המשטר (ללא קשר ל"ימין" או "שמאל"). ואכן, נראה שצמיחת הסקטור הציבורי בלתי ניתנת לבלימה: אם ב-1995 מנה הסקטור הציבורי כ- 567 אלף עובדים (ללא הצבא הסדיר), הרי שבשנת 2015 הגיע היקפו כבר ל- 1.178 מיליון עובדים (כולל צבא סדיר). כל שני עובדים במגזר הפרטי צריכים לפרנס עובד ציבור אחד.

עד מתי? עד ל"הגשמת הסוציאליזם", עד שמגיעים למצב של יוון או וונצואלה.   

אין דרך "להילחם באי השוויון" זולת משטר של כפיה ופגיעה בחופש הפרט. משטר של ממלאי טפסים לקבלת קצבאות, של שקר ושחיתות עממית. אזרח שמאמין בחופש הפרט ובזכותו ליהנות מפרי עמלו צריך לראות בכל פוליטיקאי שמכריז על "מלחמה בפערים" כאויב, כאיום פוטנציאלי על רווחתו. גם אם אינכם עשירים היום, אם אתם עובדים קשה וביושר – יש תקווה שתצליחו מחר.

לכן, עלינו לראות את השרה גילה גמליאל, לדוגמה, כאויבת העובד האמיתי. ואת גיבוב ההצהרות הנפוחות בטקס שינוי שם המשרד המיותר בראשו היא עומדת, כפגיעה אישית פוטנציאלית בכל ישראלי יצרני – המשרד לשוויון חברתי.

עזבו את "הפערים". חשובה רמת ההכנסה האבסולוטית של העניים. עדיף להיות עני בשוויץ מאשר עני בקובה. במשימה זו מצליח השוק טוב מאשר ממשלות.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שישי, 27 מאי 2016 17:26

פריטים קשורים