הדפס עמוד זה
שלישי, 22 דצמבר 2015 18:13

חוק התוצאות הבלתי צפויות: חוק המיחזור פוגע בסביבה

טירוף המיחזור של ה"ירוקים" פוגע בסביבה הקרובה כאן ועכשיו, ליד הבית. אבל את מי זה מעניין? הרי חשוב "להציל" את כדור הארץ מהתחממות שתקרה אולי בעוד 200 שנה, אם בכלל יש לאדם שליטה בתופעה הטבעית.

מיחזור: לנו זה עולה יותר

איסוף אשפה, הוא שרות חיוני לאזרח. אנחנו מוכרחים לפָנות את הפסולת הביתית שלנו, אחרת נסבול וגם שכנים עלולים לתבוע אותנו על המטרד שאנחנו יוצרים.

במדינה חופשית (שבדמיוננו הפרוע), כאשר נוצר צורך – יימצאו היזמים שייענו לאתגר ויספקו את הצורך תמורת תשלום. במדינה חופשית היו קמות חברות מתחרות רבות לפינוי אשפה. התשלום מן הסתם היה מתבצע לפי הכמות הנאספת (מספר הפחים) ויש להניח שלחברות שונות היו פחי אשפה בצבעים שונים או בעיצובים שונים. במציאות המעוותת חופש הפרט מוגבל, אפילו בזבל. העירייה, וועדי העובדים, וההסתדרות, נהנים מכוח כפיה שהוענק להם על ידי חוקי עבודה "מתקדמים" שהעניקו מונופול לעירייה על האשפה שלנו.

ייתכן שלפסולת מסוימת יש ערך כלכלי אמיתי (פחיות אלומיניום, אולי בקבוקי פלסטיק) – כדאי למכור אותם למפעל שחוזר ומנצלם לייצור מוצר מועיל. איך יודעים אם לפסולת יש "ערך כלכלי אמיתי"? זה כבר פשוט: אם יש מישהו שמוכן מרצונו החופשי לשלם מחיר שמותיר רווח עבור אספקת הפסולת. רק במקרה כזה הופכת פסולת לחומר גלם לייצור מוצרים חדשים.  

במשטר של חופש וללא כפיה, נוצרת זהות אינטרסים בין כולם להפרדת פסולת: לאזרח כדאי להפריד את פחיות האלומיניום למיכל נפרד כי כך הוא מקטין את נפח האשפה ומוזיל את עלויות הפינוי; חברת איסוף האשפה מרוויחה ממכירת הפחיות למפעל האלומיניום.

אם לא כדאי למחזר, לדוגמה – פסולת בקבוקי פלסטיק – סימן שיעיל וזול יותר כלכלית לקבור את בקבוקי הפלסטיק באתרי אשפה. אילוץ של מיחזור פלסטיק במקרה כזה גורם ליותר נזק בהשקעה של אנרגיה ועבודה (וגם זיהום) – לכן "המיחזור" גם יקר מהטמנה באתר פסולת.

התמריצים הטבעיים בשוק הפסולת עוותו כבר מזמן: אסור לחברות פרטיות לפנות אשפה, לעירייה יש מונופול על הפינוי, אף אזרח לא משלם ישירות עבור פינוי אשפה – לכן אין לו אינטרס בהפרדת פסולת (הקטנת נפח האשפה). חברה ממשלתית ("תאגיד המיחזור") שעולה כסף למשלם המיסים ממחזרת פסולת ללא כל שיקול כלכלי.

"חוק הפיקדון" גרם להתייקרות מוצרי צריכה רבים בכ-30 אגורות – הצרכן משלם; הוצאות בתי עסק צמחו בגלל חובת ההתעסקות במיחזור, בפינוי ובהנהלת חשבונות. לא יכולות לקום חברות מתמחות ויעילות שיתעסקו רק באותו חלק של המיחזור שאולי כדאי כלכלית – הוצאות אלה מתגלגלות אל מחיר הקוטג'.

כל עיוות בשוק כלכלי מגדיל גם את סעיף ה"הוצאות המשפטיות". תביעה ייצוגית הוגשה לאחרונה נגד אתר המכירות של וואלה על אי פינוי "פסולת אלקטרונית" מביתו של לקוח שקנה מדפסת חדשה ודרש לפנות את הישנה... כך מחייב החוק המיותר. אכיפת חוק כפיית מחזור פוגעת בחופש הפרט של התאגיד ותייקר כמובן את מוצרי החשמל והאלקטרוניקה. מס נוסף לכל דבר. וכמו תמיד: מאות, או אלפי ג'ובים חדשים נוצרו במגזר הציבורי – ושוב האזרח משלם.

ההוצאה של משלם המיסים לא מסתיימת כאן. "האזרח מהרחוב" לא משוכנע שמיחזור תורם לו, או לפחות לא חש בכך – נוצר צורך שלטוני "לחנך את האזרח". צורך שמאפיין מדינות טוטליטריות. מיליוני שקלים מושקעים בתשדירי שירות (תשדירי תעמולה) ובקמפיינים להסברה.

תוצאה בלתי צפויה למעורבות המדינה בשווקי המיחזור

כתבנו בהרחבה על "חוק התוצאות הבלתי צפויות", אז הנה עוד אחת לרשימה. לתאגיד המיחזור הממשלתי יש אינטרס ברור למחזר כמה שפחות בקבוקים – עמידה ב"יעדי המיחזור" מגדילה את הוצאות התאגיד ואילו הרווח השולי על "תוספת המיחזור" קטן.

חוקי הכפייה יצרו ענף חדש לפשע המאורגן בישראל – "פרוטקשן להגנת הסביבה". ראו כאן וידיאו "משכנע". איסוף דמי הפיקדון הוביל לסכסוכים בין משפחות פשע, לאיומים על בעלי מסעדות ואף כצינור להלבנת כסף מעסקי פשע אחרים. חגיגה. שוב מוכח תפקידה המרכזי של המדינה בביסוסו של פשע מאורגן.

אני בוחן זמן רב את הסיבות ללכלוך ברחובות ערי ישראל (שיגעון "פרטי" לחלוטין). לעיתים רחוקות אנחנו נתקלים באנשים שמפזרים פסולת ברוע לב ברחוב. כמעט כולנו זורקים שקיות אשפה בפח שבחצר הבית, העיריות מספקות בדרך כלל די מיכלי פלסטיק ירוקים גדולים (בניגוד למיכלי הפח הקטנים של פעם). נדיר לראות כיום אנשים שמשליכים בקבוק שתייה ריק אל המדרכה, או עטיפה של חטיף. יש כמובן חריגים. אבל ה"חריגים" אינם הסבר מסַפֵק ללכלוך ברחובות הערים.

מסתבר באופן "בלתי צפוי" שחוקי המיחזור יצרו תמריץ לפיזור תוכנם של פחי אשפה עירוניים בחיפוש אחרי בקבוקים ופחיות. את יתר העבודה יוצרת הרוח שמפזרת את האשפה.

1593 1

בצילום: "אספן" בקבוקים שקרע בשיטתיות שקיות אשפה, לאחר ששלף אותן מהפחים.
 

תופעה נוספת שתרומתה ללכלוך אינה מבוטלת הם "מתקני המיחזור הוולונטריים שמוצבים ברחובות הערים לאיסוף בקבוקי פלסטיק גדולים. כלובים אלה הפכו לנקודות ריכוז לפסולת גלויה שמתפזרת ברוח.
 

1593 2
 


1593 3
1593 4

 
תשדירי התעמולה די מצליחים. הציבור מבין שמיחזור בכל מחיר הוא מעשה אזרחי טוב... אז כל מה שנראה לכאורה ראוי למחזור צריך לזרוק ליד הכלובים ו"שהמדינה כבר תאסוף את זה". אבל הציבור לא מבין ש"מדינה" מסוגלת לחוקק בלי סוף חוקים, אבל מתקשה לתפעל מערכות – בקושי איסוף אשפה (שלא לדבר על מערכת חינוך או בריאות...).

גם המיכלים הכחולים שנועדו לאיסוף נייר למיחזור כנראה גוררים להפסדים. "עם ישראל" רוצה להכריח את חברות הנייר למחזר יותר מאשר נייר, ודוחף באדיקות למיכלים הכחולים הרבה מעבר לניירות. על פניו, קשה להאמין שאפילו מיחזור נייר כדאי כלכלית. יש עלויות איסוף והובלה כבדות, קיימות הוצאות גבוהות להפרדת הנייר מיתר הזבל, ולבסוף מייצרים מוצרי נייר ממוחזר ונחות שמחירו נמוך מסוגי נייר אחרים.

טירוף המיחזור של ה"ירוקים" פוגע בסביבה הקרובה כאן ועכשיו, ליד הבית. אבל את מי זה מעניין? הרי חשוב "להציל" את כדור הארץ מהתחממות שתקרה אולי בעוד 200 שנה, אם בכלל יש לאדם שליטה בתופעה הטבעית.

מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שישי, 27 מאי 2016 16:47

פריטים קשורים