הדפס עמוד זה
שישי, 03 ינואר 2014 05:34

גיא רולניק (עורך דה מרקר) מייצג את ציבור החפצים בשינוי בישראל

גיא רולניק תורם לעיצוב השקפתם של מובילי דעה וגם מבטא את ההשקפה הרווחת של רבים בישראל, אלה שקצו בעיוותים הקיימים, אלה גם בחרו ביאיר לפיד. כוונתם טובה, אבל דרכם, למרבה הצער, תבטיח את המשך הדשדוש.

גיא רולניק הולם בעקביות בעיוותים במשק ובחברה הישראלית ובזעם אותנטי. נראה, כי הוא מבטא את התחושות של אותו חלק בציבור הישראלי האינטליגנטי ששואף לשינוי המצב הקיים. הפובליציסט המוכשר נמנה בהחלט עם "הטובים".
 


1433יחד עם זאת, כתבותיו מבטאות לצערנו את הדרך השגויה לפיתרון – קו מחשבה לו שותפים כמעט כל הישראלים חפצי השינוי. הם מחפשים את מה שאין – את המנהיג המוכשר שימנה מלאכים טובים לתפקידי שרים, ואלה ימנו מנכ"לים מוכשרים וללא רבב למנגנון המדינה, כל זאת במקביל לרגולטורים חכמים – וכולם יחד יחוקקו חוקים חכמים לתכנון, ניהול ופיקוח של הכלכלה והחברה. כך יושג צדק אמיתי, יחוסל אי-השוויון, העוני ימוגר, הצרכן יהיה מוגן והתחרות במשק תפרח.
 
המשטר הכלכלי במדינת ישראל אינו ''קפיטליסטי'' כפי שמאשימים תדיר אנשי השמאל. חזירי אולי כן. במשטר הקיים פוליטיקאים ומקורביהם מחליטים במקרים רבים במקום השוק מי ירוויח, ובעיקר – איך יתחלקו ההפסדים – זה בהחלט אינו קפיטליזם ולא שוק חופשי, אלא "קפיטליזם של מקורבים" כהגדרת גיא רולניק. ככל שהעסק גדול וככל שמערכת הקשרים ''הנכונים'' של הבעלים מסתעפת – מצטמצמת השפעת כוחות השוק על העסק.
 
''שוק חופשי'' קיים בישראל בעיקר בעסקים קטנים: אם חנות נעליים או מסעדה מפסידים – הבעלים בצרות. "שוק חופשי" בעסקים גדולים קיים בינתיים גם בחלק מהעסקים הישראלים הגדולים – שהם לרוב בינלאומיים, ובעיקר בענף ההיי-טק.
 
זכות הקיום של עסק בכלכלה חופשית, נקבעת על ידי יכולתו למכור לציבור את מוצריו באיכות ובמחיר טובים ממתחריו. שום עסק אינו זוכה להגנה, להעדפה או לתמיכת השלטון. כדי להרוויח צריך להשביע את רצונם של המוני הלקוחות. ב''דמוקרטיה של מקורבים'' לעומת זאת, קובעים כוח הזרוע וקשריך הפוליטיים: הכוח לחסימת הנמל, הקשרים לקבלת זיכיון, והלובי להגבלת מתחרים.
 
מכיוון שהשלטון הוא שמחלק את הרישיונות וההטבות צריך להפעיל לחץ על פוליטיקאים. לעסקים גדולים נדרש "כוח פוליטי" כדי להתקיים ולהרוויח. "קשרים" הם כוח פוליטי ולכן חשוב, לדוגמה, שיהיה בדירקטוריון רמטכ"ל לשעבר או בכיר לשעבר מהסקטור הציבורי. אלה תמיד יכולים להתקשר לחבר'ה שממלאים תפקידים בכירים במשרדי ממשלה לאחר פרישתם מ"השרות הצבאי המפואר", או מ"קריירה מוצלחת במשרד אוצר". כך נקבע בדמוקרטיה של מקורבים מי יזכה בזיכיון, ברווחים, או איך יתחלקו הפסדים בין ה"קפיטליסט" לבין ציבור האזרחים. כך מצליחים להתמודד מול שלל המכשולים הרגולטורים, או מול סתם ביורוקרטיה מטומטמת.
 
גיא רולניק מוקיע בעקביות את הפרות האמון, השחיתות והיעדר טוהר מידות; את שוד משלמי המסים, הצרכנים והפנסיונרים. את החבירה המושלמת בין פוליטיקאים, עיתונאים בכירים, בעלי עיתונים וטייקונים. את האימפוטנטיות של בית המשפט והפרקליטות שנכשלים בענישה ובמניעה של שחיתות ציבורית ברמת ראשי ממשלות, שרים, ושפע הפרשיות הפליליות בשלטון המקומי, במונופולים ממשלתיים ובגופים ציבוריים.
 
קשה להתחרות בשפה הקולחת והמדויקת של גיא רולניק בתיאור העיוותים במציאות הישראלית: "הכסף [לרפורמות חברתיות] נמצא בכל החלקים הלא תחרותיים והמאובנים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי בישראל: במקומות שבהם הגנה מתחרות, קרטלים, פוליטיקה, נפוטיזם, סידורי עבודה, חמולות של מקורבים וניפוח תקציבי של שנים יצרו את המחוברים – קאסטה נפרדת של עובדים ומנהלים המנותקים מהמציאות שאליה מתעוררות מאות אלפי משפחות ישראליות." ובמקום אחר: "... יותר מדי אנשים מחוברים לעטין הזה – אלה השכנים וקרובי המשפחה שלך. בכל בית שלישי או רביעי בישראל יש מישהו שחבר באחת מקבוצות האינטרס האלה." אכן מילים כדרבנות.


נותן חלב ובועט בדלי
 
כתבה שתוקפת את העדר הרפורמות, ואת "...התחרות הנמוכה, חסמי הכניסה הגבוהים וההגנות הממשלתיות והרגולטוריות הסמויות מונעות אפשרויות בחירה אמיתיות לצרכנים". מסתיימת במסקנה אופיינית שהבעיה נובעת מ" פוליטיקאים אדישים, רגולטורים חלשים וכלי תקשורת צייתנים".

באותה כתבה נכתב על "...שרשות המסים לא יודעת אפילו לתת אומדן מבוסס לגבי פוטנציאל הגבייה ברווחים האלה [רווחים כלואים]: לא נעשה... מעקב אחר הכספים... –  מה הוצא שלא כדין... ומה באמת הסכום הכלוא בחברה". כלומר, הבעיה אינה בעצם קיומה של מערכת חלוקת הטבות, אלא בעיקר פישול פקידותי של "העדר מעקב"...

והנה אבחנה נכונה בהחלט: "...רוב הפוליטיקאים הישראלים כורתים בריתות סמויות או גלויות עם קבוצות האינטרס החזקות במשק...".  הוא מצר על העדרו של "...פוליטיקאי שינהל מאבק רציני מתמשך ומבוסס ידע נגד המערכת הפיננסית הריכוזית הישראלית...". משתמע דבריו שצריך פוליטיקאים "בעלי ידע" שטובים מהקיימים. צריך משרד מסחר ותעשייה – אבל אחר, כזה שימלא "נכון" את תפקידו. ההסתדרות חיונית, אבל צריך לשכנע אותה לשנות את התנהלותה.

רולניק מבקר בחריפות את העדרה של הגנה מספקת על הצרכן הישראלי, אך בטוח שהתרופה מצויה בשרות נוסף של המדינה: הקמת "רשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן" – רשות ממשלתית כמובן, כי "אין לנו עדיין שום רשות ממלכתית מתפקדת שאחראית להגן על הצרכנים".
 
ולמה צריך רשות ממשלתית? "מכיוון שיש כמה גופים ממשלתיים המטפלים בפניות הציבור בענייני צרכנות, הוא [הציבור] אינו מודע לתחומי העיסוק של כל אחד מהגופים השונים, ולפיכך אינו יודע לאן להפנות את תלונתו...".שוב חוזר הרעיון הישראלי המקובל – עשייה ממשלתית זה טוב, רק צריך שיהיו מנהלים טובים ועובדים טובים, רק צריך להדביר את השחיתות, למגר את העצלות, לעקור את הפוליטיקה (מהמנגנון הממשלתי...) ולייעל את השרות: "לרוץ קדימה ולטפל ביד קשה, מהירה ונחושה"  – חוץ מזה הכול בסדר...

רולניק שותף לדעותיו של פרופ' לואיג׳י זינגלס – פרופסור איטלקי לכלכלה, שמלמד באוניברסיטת שיקגו. זינגלס כתב ספר שגם נתניהו קרא – "קפיטליזם לטובת העם" (Capitalism For The People). "זינגלס מסביר שבמדינות רבות בעלות רקע סוציאליסטי נאלצו חסידי שוק חופשי לחבור לעתים קרובות לעסקים הגדולים ולקונגלומרטים כדי לקדם את המגזר העסקי ואת רעיונות היוזמה הפרטית והשוק החופשי. ואז הגיע השלב שבו העסקים הגדולים נהפכים לגדולים מדי, מחוברים מדי זה לזה, מתואמים מדי וחזקים מדי פוליטית, ונהפכים לחסם הגדול ביותר בפני תחרות ובפני שוק חופשי. בעשור האחרון עונה ישראל בדיוק על התיאור הזה". רולניק מצדד בזינגלס. שניהם משוכנעים שהפיתרון טמון בהגבלים עסקיים טובים יותר – ברגולציה ובמעורבות ממשלתית להגבלת מונופולים וקרטלים. זה מה שחסר.

הבעיטה
 
בשלב הפיתרון, רולניק ממש בועט בדלי החלב. פתרונותיו נועדו לעשות סדר בסימפטומים של המחלה באמצעות חוקים נוספים כדוגמת "חוק הריכוזיות" וניהול טוב יותר של מנהלים בסקטור הפרטי והציבורי. הממשלה יכולה להמשיך בתכנון וניהול הכלכלה – אבל היא רק צריכה לעשות את זה טוב יותר.
 
צריך להמשיך לחלק הטבות לתעשיות מובילות כמו טבע ואינטל, אבל בשכל ובמינון מדויק כי "הממשלה כשלה כשנתנה לה [לטבע] לפני עשור הטבות מעל ומעבר למה שהיה נדרש כדי להשאיר את פעילותה בישראל". שוב, הבעיה לדעת רולניק לא נובעת מעצם מעורבותה של הממשלה בכלכלה, אלא מניהול שגוי של המעורבות – הממשלה טועה בהיקף ההטבות "הנדרש", עד היום עדיין לא מצאו את הגאון שיודע "כמה נדרש"? המו"מ לחלוקת הטבות לא צריך להיות "מנוהל על ידי מאכערים שגוזרים קופונים ועוברים מהמגזר הציבורי לפרטי", אלא כמובן – על ידי נציגי מדינה מוכשרים נקיים מכל רבב. רגולציה ממשלתית הכרחית אבל צריך "...להכניס איזון לתוך עולם הפוליטיקה והרגולציה, שבעתות רגילות נשלט על ידי קבוצות האינטרס".
 
גולת הכותרת של רולניק בשנים האחרונות היא "המלחמה בריכוזיות". אבל תוך התעלמות מהתהליך שיצר מציאות זו – הריכוזיות והמונופולים נולדו, גדלו והתפתחו בגלל המעורבות הממשלתית בכלכלה. במקום לחסל את הסיבה לריכוזיות מטיף רולניק לחקיקה ולביורוקרטיה ממשלתית נוספת – ומעכשיו, במסגרת "המלחמה בריכוזיות".
 
נכון, קבוצות האינטרס בישראל הן רעה חולה. אבל מדוע הן נוצרו? קבוצות אינטרס תמיד ייווצרו כאשר לפוליטיקאים יש כוח לחלק הטבות לעם – הקבוצות מתגודדות סביב לברזים מהן זורמות ההטבות ונלחמות ביניהן על הקרבה לברז, כאשר רוב הציבור בכלל לא מסוגל להתקרב לברז. רולניק שונא את קבוצות האינטרס, אבל מצדיק את קיומו של הברז. לדעתו צריך שעל ה"שיבר" ישב פוליטיקאי חכם יותר, ישר ונטול אינטרסים שידע לאן לכוון את הברז באופן צודק.
 
"סוציאליזם טוב" הוא אוטופיה
 
הניסיון לייצר "סוציאליזם טוב" נדון מראש לכישלון. הרעיון להרכיב ממשלת מלאכים מוכשרת שתנהל נכון את המדינה ותיישם מערכת רגולציה גאונית לכוונון עדין של הכלכלה והחברה הוא רעיון אוטופי לחלוטין. אין בני אדם אחרים – זה מה שיש. אין דרך לחלק "נכון" הטבות ממשלתיות – עצם קיומן יוצר את התופעות שרולניק מוקיע. מונופולים וקרטלים רעים לא שורדים ללא הגנה ממשלתית – לכן לא צריך חוק נגדם – צריך רק לבטל את החוקים הקיימים שמאפשרים את היווצרם. עסק זקוק להשפעה פוליטית כדי לקבל הטבות מהשלטון. אם השלטון לא יתערב בכלכלה, לא יהיו "הטבות" ויתבטל מאליו הצורך להשקיע ב"עוצמה פוליטית וקשרים".
 
ייתכן שרולניק וזינגלס הם חסידי ה"ריאל פוליטיק", אולי הם מכירים בבעיה היסודית אבל להערכתם – לא מעשי לשנות דברים מהיסוד (כפי שאנחנו מנסים לשכנע כאן) ולכן צריך לעשות את "האפשר", את "המעשי" – ובעזרת תוספת חוקים. אבל מה שלכאורה "אפשר לעשות" – אוטופי לחלוטין במבחן התוצאה.
 
לאחרונה זכה גיא רולניק בפרס סוקולוב לשנת 2013 "על הפיכת העיתונות הכלכלית לגורם משמעותי בשיח הכלכלי חברתי". הפרס מחולק ל"עיתונאים מצטיינים". גיא רולניק תורם לעיצוב השקפתם של מובילי דעה וגם מבטא את ההשקפה הרווחת בקרב רבים בישראל, אלה שקצו בעיוותים הקיימים, אלה גם בחרו ביאיר לפיד. כוונתם טובה, אבל דרכם, למרבה הצער, תבטיח את המשך הדשדוש - במקרה הטוב.
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב רביעי, 27 אפריל 2016 17:57

פריטים קשורים