ראשון, 19 ינואר 2014 05:49

"אמרנו לכם": אין מחסור במים במדינת ישראל

"ירדן מבקשת מישראל לרכוש את עודפי המים". "עודפי מים" בישראל? הרי רק לפני כשנתיים השקיעה הממשלה מכספינו בקמפיינים של "חיסכון במים" עם דוגמנית צמרת שמתייבשת על המסך.

בסמוך לעליית אתר "קו ישר" לאוויר, בשנת 2007, התקשר אלי ידיד "בכיר" והציע לשנות את הכותרת של פרק המים באתר. לדבריו, "כותרת כה הזויה" מציגה את כל האתר באור "לא רציני". שם הפרק על המים הוא "אין מחסור במים במדינת ישראל".
 
העדפנו להישאר "לא רציניים" ואפילו הגדלנו את "אי הרצינות": כתבנו שבתנאי מסחר חופשי במים ותחת משטר של חקלאות חופשית, כדאי יהיה כנראה לייצא מים לירדן ולעזה ואילו ירקות ופירות לייבא מחו"ל יחד עם המים שכבר כלולים בהם...
 
מאז זרמו מים רבים בירדן ובקו ירקון-נגב של מוביל המים הארצי, ולפני מספר ימים הופיעה כותרת בעיתון כלכלי רציני, "דה מרקר": "ירדן מבקשת מישראל לרכוש את עודפי המים"...
 

1438

אילו משק המים היה מופרט באמת ולא באמצעות 4 זכיינים להתפלת מי ים, הכותרת "ירדן מבקשת מישראל" הייתה מצטיירת כמוזרה. (הזכיינים כיום הם קבלני ביצוע ממשלתיים עם "רשת ביטחון" שמאפשרת להם רק להרוויח – הפסדים אם יהיו, יזקפו לחובת הציבור כמובן).
 
מה פתאום "ירדן מבקשת מישראל"? ירדן רוצה לרכוש מים? שתיצור קשר עם יצרני המים הפרטיים בישראל ושתקנה מהם, לא צריך את ממשלת ישראל כגורם בעסקה. אם הממשלה באמצע, אז העניין הופך ל"מדיני" ולא לעסקי – ואז "ישראל" עלולה להרוויח על המים את מה שחברת החשמל מרוויחה ממכירת חשמל לפלשתינים – חוב כמעט אבוד של 1.1 מיליארד שקל...
 
ממשלת ישראל הלאימה את משק המים כבר בשנות החמישים. הממשלה קובעת את מחיר המים לסקטורים השונים ואוסרת הפקת מים פרטית שלא במסגרת ה"זכויות" שהיא מחלקת. כך נוצר "מחסור" שהפך את המים למוצר פוליטי כך נוצר שוק שחור ב"זכויות מים". משק המים מנוהל לפי מיטב המסורת הקומוניסטית באופן ריכוזי ביותר בניצוחו של המונופול הממשלתי – חברת "מקורות" והסובייט העליון של "נציבות המים". מיותר לציין ששכר "עובדי המים" מוזכר בנשימה אחת עם השכר בחברת החשמל – אלה יושבים על ה"שאלטר" ואלה על "השיבר" של המדינה.
 
מים כמוצר
 
מים הם מוצר כמו כל מוצר אחר, אפשר להפיק אותו כמוצר מוגמר ממי תהום, נחלים ואגמים, אפשר לייצר מי שתייה ממי ים בכמות בלתי מוגבלת, ואפשר לייבא אותם בתוך פירות וירקות, או כמים מינרלים בבקבוקים מאיטליה.
 
אילו מים היו נסחרים באופן חופשי לא יכול היה להיווצר "מחסור במים". כפי שאין מחסור בעגבניות. עלייה בביקוש הייתה גורמת לעלייה במחיר המים. עליית המחיר הייתה מייעלת את השימוש במים ואף מסלקת מהשוק ביקושים לשימוש בזבזני שכדאי רק כאשר המים זולים. הביקוש וההיצע היו מתאזנים בעזרת מחיר השוק של המים.
 
בהעדרו של מנגנון מחירים "טבעי" קשה לדעת מה "צריך" להיות מחיר המים וההחלטה אם להשקיע וכמה להשקיע במפעלי התפלה נסמך על ניחוש ו"הערכות" בלבד.
  
כאשר למוצר אין מחיר שוק, מחיר שנקבע מרצון חופשי של קונים ומוכרים, אז יצרנים (בחקלאות, בתעשייה או בענפי שירותים) שזקוקים למים כמרכיב בתהליך הייצור, מבססים את שיקוליהם העסקיים על נתון שגוי. כך נוצרים עיוותים שהאזרח משלם את מחירם.
 
עיוות, בהקשר זה, משמעותו הקצאה של משאבים כלכליים (קרקע, כוח אדם והון) לטובת ענף כלכלי שאינו כדאי, אך הופך למשתלם בזכות מחיר מלאכותי נמוך שנכפה על ידי המדינה. משאבים כלכליים אלה מבוזבזים כי יכלו לתרום לשגשוגו של ענף אחר שיכול היה להשתמש בהם, אלמלא הוסטו מלאכותית לענף עתיר מים. לציבור נגרם כפל-הפסד: פעם הוא משלם על סבסוד המים דרך המיסים, ופעם מצטמצמת רווחתו כתוצאה מצמיחה נמוכה יותר של הכלכלה כתוצאה מבזבוז המשאבים.
 
מחיר נמוך מידי גם גורם לצריכת-יתר, נוצר "מחסור" במוצר, לכן הממשלה משקיעה מכספינו בקמפיינים של "חיסכון במים" עם דוגמניות צמרת שמתייבשות על המסך. ה"מחסור" גורר השקעות בהתפלת מים (3 מיליארד שקל) – השקעה מבורכת בתנאי שוק חופשי במים, אך בהעדר מחירי שוק – לאף אחד אין מושג כמה מפעלים כאלה "צריך". מסתבר שהמפעלים עולים לנו כסף כבד (כ-160 מיליון שקל השנה) כפיצוי על השבתה חלקית, כי יש "עודף". עיוות כלכלי גם יכול להיווצר אם הממשלה קובעת מחיר גבוה למוצר ואוסרת (או מגבילה) יבוא – גם במקרה זה רווחת האזרח יורדת.
 
הממשלה צריכה להפסיק להתערב (כמעט לגמרי) בענף המים, לאפשר תחרות בהפקת מים, בייצור מים ובהובלת מים.
 
המצב הקיים מורכב ואין פיתרון קסם מהיר לשוק מים חופשי. האפשרות לשאוב מי תהום ללא הגבלה מבארות פרטיות (או מהכינרת) תגרום נזק למאגרים שאינו שונה מהנזק שהפוליטיקה של המים גרמה למאגרים אלה. לכן, מעורבות ממשלתית מצומצמת עדיין הכרחית.
 
שוק מים חופשי
 
כל יזם יוכל לקדוח באר, להתפיל מים, או לשאוב מהכינרת, גם מוביל המים הארצי מהכינרת לדרום – יופרט. אם השקעתם בקידוח באר מים בכפר סבא – עדיין לא תוכלו לשאוב אותם. תצטרכו לקנות בשוק הפתוח "זכויות שאיבה" במחיר השוק. כך גם אם קיבוץ עין גב יבנה מתקן שאיבה מהכינרת. מחיר השוק של "זכויות שאיבה" ישתנה בהתאם לביקוש ולהיצע המים באותו אזור. היצע המים יקטן  בשנות בצורת כי ניתן יהיה לשאוב כמות מופחתת של מים. המחיר שיעלה יקטין את הצריכה.
 
מספר "זכויות שאיבה" ייקבע באופן חד-פעמי על ידי הממשלה. אלה יוקצו לפי אזורים ויימכרו לכל המרבה במחיר. "זכויות המים" הקיימות יישארו בידי בעליהם ההיסטוריים. ב"זכויות השאיבה" ניתן יהיה לסחור – לקנות ולמכור. בשנים הראשונות לשחרור שוק המים נחזה, כפי הנראה, ב"נדידת המים הגדולה" – היקפי מסחר גדולים ב"זכויות שאיבה" יעברו מיד ליד – מהמחזיקים היסטוריים שלא מנצלים את הזכויות אל המשתמשים שיודעים לנצל מים ביעילות ולכן כדאי להם לשלם קצת (או הרבה) יותר.    
 
המחזיקים ב"זכויות שאיבה" יוכלו לשאוב מידי תקופה כמות שתיקבע לכל אזור (על ידי הממשלה) בהתאם לכמות המשקעים באותו אזור. כמויות "זכויות השאיבה" מהכינרת יכולות להיקבע בהתאם למפלס הכינרת – ככל שמתקרבים למפלס התחתון תקטן כמות המים שניתן לשאוב מהכינרת כנגד כל "זכות שאיבה". ייתכן שבשנת בצורת לא ניתן יהיה כלל לשאוב מהכינרת למרות שלקיבוץ עין גב יש "זכויות שאיבה".
 
חקלאי או תעשיין שירצו להבטיח לעצמו מחיר קבוע למים לעונת גידול מסוימת, או לאורך זמן – יוכל לבצע קניה עתידית, או לרכוש אופציות-מים בבורסת המים (שתנהל את רישום הבעלויות על "זכויות שאיבה") – כפי שחברת קוקה-קולה מבטיחה לעצמה את מחיר הסוכר העתידי.
 
לא יהיה מחיר מים אחיד בכל המדינה. סביר שהמים בדרום הארץ יהיו יקרים יותר בגלל עלויות דחיפת המים בצנרת לדרום. לתאגידי המים העירוניים לא יהיה מונופול מקומי מובטח כמו היום. עיקר התחרות תהיה באספקת מים לצרכנים גדולים כגון יישובים כפריים, מפעלי תעשייה, בתי חולים, בתי מלון וכדומה – ייתכן שישתלם ליזם להניח צנרת ייעודית אליהם. התחרות על כיס הצרכן העירוני הבודד בעייתית יותר. תאגידי המים יוכלו לבחור מאיזה מפיק מים פרטי לקנות ובאיזה מחיר. התאגידים צריכים להיות בבעלות הרשות המקומית הנבחרת שתוכל לקבוע מחיר למים כרצונה ולקנות מים מספקים לפי החלטת העירייה. הבחירות לראשות העיר הם המנגנון להבטחת מחיר מים סביר לצרכן. לא צריך שהממשלה תקבע את המחיר, ובוודאי שלא מחיר אחיד.
 
מכירה פתוחה ופומבית של מים גורמת לזיהוי המשתמשים שיכולים להפיק מהמים את הערך הכלכלי הגבוה ביותר. חקלאים (או משתמשים אחרים) יעילים אלה מסוגלים להציע את המחיר הגבוה ביותר עבור המים. זאת בניגוד לשיטה הנוכחית, בה זוכים ב"זכויות מים" חקלאים מקריים (על פי מפתח היסטורי שנקבע בעבר הרחוק), או בעלי הקשרים הפוליטיים הטובים ביותר.
 
מוטי היינריך

עודכן לאחרונה ב שלישי, 12 אפריל 2016 03:34
אליהו, חיפה 19/1/14
אכן תחזית מדוייקת וניתוח מעולה.
בוודאי שבהיבט שפע ומחסור במשאב זמין כמו מים.מחסור מים הוא הגיוני כמו מחסור באויר או בעפר.תוצאה של מדיניות מים אחת הייתה מחיר מים נמוך ו"מחסור" כרוני בגורמי ייצור למים.ותוצאה של מדיניות מים שניה היא היום מחיר מים גבוה ו"עודף" זמני בגורמי ייצור למים.שתי האפשרויות גרועות ופוגעות בצרכן, כל אחת בדרכה שלו.לחלק מעודפי המים מצאו שימוש בזבזני במיוחד - הזרמת מי שתיה "חינמיים" מהכינרת לים המלח בזמן שמתפילים מי ים ביוקר. חלמאות של בירוקרטים.אכן - עכשיו כשיש גיוון ועודף, גם במקורות המים וגם בדרכי הפקתם,הדבר הטוב ביותר - הוא להפוך את "שוק המים" לשוק משוכלל, לצרכנים סיטונאים: ערים וצרכניות מים גדולות.היום אנחנו מגלים גם שיש מספר "מוצרי מים" שלכל אחד ביקוש שונה ואמור להיות מחיר שונה:- מי תהום זולים - אך בכמות מוגבלת כל שנה, רגישות גבוהה לשאיבות יתר וזיהומים, וזמני שיקום גבוהים (ולכן אכן סביר להשאיר את הטיפול וקביעת המחיר בידי הגורם שאחראי על איכות המים).- מי כינרת זולים, אך יש להובילם למרחק בעלות מסויימת.- מים מותפלים טעימים פחות ממי תהום, וצריך להוסיף להם חומרים בדרכים יקרות. אך טובים לתעשיה כפי שהם.- מים ממוחזרים הם מעולים לחקלאות, ויש גם מי תהום מותפלים.אנחנו גם רואים שהניהול הריכוזי חייב לכפות עליהם מחיר ועיבוד אחיד, הפוגע בצרכן הסיטונאי בכל כיוון.
0
אבי 19/1/14
בשוק חופשי אין בצורת
מאמר מצוין.הייתי מוסיף שככל שמתפילים יותר מים, מקבלים יותר מי תהום ויותר משקעים. כך שהבצורת קטנה.לדוגמא, בנגב במערבי לפני המוביל הארצי היו 200מ"מ גשם בשנה. בשנום השמונים, לאחר שני עשורים של יבוא מים מהכינרת, עלתה כמות המשקעים הממוצעת ל-600מ"מ.
0
יעקב 19/1/14
ל 2 "עלתה כמות המשקעים" ??
אתה יכול בבקשה להביא סימוכין לטענה זו? מאיפה לקחת את זה ?
0
יעקב 19/1/14
המים - מונופול ממשלתי חדש
לממשלה היה תמיד מונופול על המים - מי בארות ונחלים, זה מונופול טבעי, ומוטי כתב נכון שהממשלה חייבת לקבוע מהן "זכויות המים" (מכסות המים) וכמה מותר לכול אחד לשאוב מבארות ונחלים.אבל, בשנים האחרונות נוצר מונופול חדש - המונופול על ההתפלה. מפעלי ההתפלה הם בעצם קבלנים של הממשלה, הם מוכרים את המים (כול המים) לממשלה ורק לממשלה, במחיר מובטח, קבוע מראש ל X שנים. (אחרי X שנים, נדמה לי 25, עובר מפעל ההתפלה לבעלות מלאה של הממשלה).הממשלה שינתה כיוון. בעבר היא מכרה את המים הטבעיים (החינמיים) במחיר נמוך מדי, היום היא עברה לקיצוניות שנייה, ומוכרת את כול המים (טבעיים ומותפלים) במחיר גבוה מדי, בטענה שהמים המותפלים עולים ביוקר. המים הפכו פרה חולבת שמכניסה כסף לממשלה, ול"תאגידים" שהם כמובן גופים ממשלתיים בהם מוצאים תעסוקה למקורבים פוליטיים, במשכורות יפות.מונופול המים אינו שונה ממונופול הכבלים, הסלולר, כרטיסי האשראי או הבנקים. מספר קטן של ספקים בחסות "זכיונות" מהממשלה, מחיר גבוה, כשהממשלה נהנית מנתח ממנו, והטייקונים המקושרים מנתח נוסף. (במים - הממשלה קובעת ישירות את כול התעריפים, ללא שום שוק או תחרות, גם לא לכאורה).שרידים רבים בכלכלתנו מקורם בשנות ה 50 - בהם הממשלה הייתה בולשביקית מוצהרת (אבות המשינה האמינו בשיטה הקומוניסטית), אבל -אז היה מהפך, ואנו קיבלנו ממשלה אחרת, ימנית רחמנא ליצלן, שמצהירה שהיא בעד שוק חופשי, אבל בפועל ממשיכה במדיניות הבולשביקים שהיא עצמה טוענת שהיא פסולה.
0
יואב נצר 19/1/14
ומה לגבי האקויפרים שמתייבשים?
גם אם לא יסבסדו את המים,עדיין חיה ישראל ממזון מיובא.הבעיה הכי גדולה היא שלירדן ולרש"פ אין בכלל רנטביליות כלכלית,כמו לכל חברה ערבית נטולת נפט.
0
ערן יהודאי 19/1/14
הובלה לעומת ייצור
המאמר אכן מצויין. הערה אחת בקשר לפסקה הלפני-אחרונה לגבי תאגידי מים עירוניים. רשת אספקת המים העירונית אכן חייבת, מסיבות לוגיסטיות, להיות בבעלות אחת ולכן להיות תחת שליטה פוליטית (ברמה העירונית). צרכני מים פרטיים יצטרכו לרכוש את שירותי הובלת המים לביתם מהרשות העירונית (או אולי שכונתית, בערים גדולות). אבל את המים עצמם, כל צרכן עירוני יוכל לרכוש מספק שונה, בדיוק באופן שבו עובד שוק החשמל או הטלפון במקומות שונים בעולם.
0
יעקב 19/1/14
בולשביזם נוסח פוטין
מדינת ישראל עברה מבולשביזם נוסח לנין-סטאלין, ששימש השראה לבן גוריון ודור מהנהיגים של אז, לבולשביזם נוסח פוטין - שמשמש כהשראה לבן-אליעזר וליברמן (שהיו שרי תשתית בעת הקמת המתקנים הממשלתיים להתפלה). וגם לשישינסקי-יובל שטייניץ, שהיו מעדיפים לנהל את הגז שלנו באמצעות חברה כמו גזפרום - החברה הממשלתית הרוסית.
0
יעקב 19/1/14
מפעלי ההתפלה אינם פרטיים ומתחרים
מפעלי ההתפלה הם המפעלים ממשלתיים לכול דבר, שהוקמו על ידי קבלנים פרטיים, בחוזה, עבור הממשלה. לא ניתן למכור את המים המותפלים בשוק החופשי, לפי מחיר שוק. המים שייכים לממשלה, היא משלמת עבורם מחיר שנקבע מראש בחוזה, וכעת הממשלה מחלקת או מוכרת אותם כראות עיניה.הסיפור ש"כול צרכן יוכל לרכוש מים אצל איזה ספק שירצה" הוא רעיון יפה, אבל, בישראל, מדע בדיוני. אין דבר כזה. אתה יכול לרכוש את המים מאיזה ספק שאתה רוצה בתנאי שזו הממשלה, ובאיזה מחיר שאתה רוצה בתנאי שאתה משלם את התעריף הממשלתי.
0
אליהו, חיפה 19/1/14
למה שהאקוויפרים יתייבשו?
בארץ האקוויפרים לא מתייבשים - אלא מומלחים.לכן כשיש שאיבת יתר - האקוויפר מומלח ואז מפסיקים לשאוב עד שהגשמים מדללים אותו שוב.מצד שני - מקורות זיהום שונים גם מונעים שימוש במיםאז כל מה שצריך - הוא לשאוב כל שנה קצת פחות מכמות שידוע שניתן לשאוב ללא הדרדרות במצב המים - ואיכות המים תעלה.הבעיה הייתה - שעקב המנעות מפיתוח מקורות מים - כל מקורות המים נוצלו ניצול יתר בשנות הבצורת: גם הכינרת וגם האקוויפרים.אגב,אזרחים לא יוכלו לרכוש מים ישירות.לכל בית מגיע רק צינור מים אחד,אבל כל "יצרן מים" מייצר מוצר אחר.חלקם מייצרים מי תהום טעימים,חלקם מייצרים מי כינרת עשירים בכלור,חלקם מייצרים מים מותפלים שצריכתם הבלעדית מסוכנת, והוספת מומסים היא יקרה.וחלקם הם בכלל מי ביוב ממוחזרים - שיצלחו רק לשימוש תעשייתי או חקלאי.ויש לך בבית רק צינור אחד - אז כל בית יקבל רק מוצר אחד (או שהרשות תשדרג בהון רב את התשתיות).אז מפיצת המים העירונית (או צרכן סיטונאי אחרי - ישוב חקלאי או מפעל גדול או אזור תעשייה) צריכה לקנות את "מוצרי המים" השונים - ולייצר מהם תמהיל שהיא מעוניינת בה.התחרות יכולה להיות רק בשולי האזור - מקומות שיכולים להחליף ספק בזול.
0
אשר 19/1/14
זכויות שאיבה ??
לא הבנתי את העיקרון. אם יש קרקע בבעלותי, מדוע לפי משנתו הקפיטליסטית של מוטי אני לא יכול לשאוב כמה שאני רוצה מהקרקע שלי ? לא על עיקרון זה מושתת כל האתר קו ישר?
0
יעקב 19/1/14
אשר, אתה מפספס את המצב
המים שמתחת לאדמה הפרטית שלך אינם רק שלך. הם חלק ממאגר תת קרעי גדול, שמעליו יש הרבה חלקות פרטיות. דרושה רגולציה בין כולם כדי להתחלק בצורה צודקת במשאב המשותף לכולם.כנ"ל לשאיבה מנהרות - לאורך הנהרות יש הרבה נחלאות, וכול מי ששואב חייב להשאיר מספיק מים גם לנחלאות אחרות, שבמורד הנהר. יש כאן בהחלט בעיה של רגולציה של רכוש משותף.
0
אליהו, חיפה 19/1/14
מדובר במכלול מעט גדול יותר
מזכויות השאיבה.זה מתחיל בזיהומים:אם הקרקע מזדהמת אז מי התהום חסרי שימוש.לכן - מי שמוכר את מי התהום צריך לקבל גם אחריות למנוע את זיהום מי התהום.רק הוא יכול להחליט האם הוא מעדיף לאפשר לזהם את מי התהום (כי באזור זה יקר מדי "להפיק" מים בדרך זו של הפחתת זיהום), ובמקום זאת לבצע שאיבה פחותה קצת גבוה יותר. או למנוע זיהום (ולמכור יותר מים).זה ממשיך בזרימת המים:אם אני מפעל ויש לי שכן ואני אבצע שאיבת יתר (כי מים טיפה מלוחים לא מפריעים לי) - לשכן שלי יהיו תמיד מים מלוחים בלתי ניתנים לשימוש מבחינתו.ואם אני מפעל שישפוך ביוב לנחל - כל החקלאים בתחתית הנחל יסבלו.אם יש לך שתי ערים זו ממזרח לזו.שאיבת יתר של המזרחית - תוכל להמליח את בארות המערבית.לכן - השאיבה ומניעת הזיהום צריכים להיות אזוריים - ולפי משטר זרימת מי התהום.למשל - לפי אגני ניקוז של נחלים.קו ישר מבוסס על רעיון של ניהול ביזורי - במקום ניהול מרכזי.לא הממשלה המרכזית תחליט לכולם שאסור לזהם, כמה לשאוב, מה תהיה איכות המים, ומה יהיה מחירם.אלא זה יוחלט מקומית, לפי מאפייני האזור האובייקטיבים.ואם זה אומר שהמים יהיו יקרים באילת - אז המים יהיו יקרים באילת.בכל מקרה - גם הלקוח וגם המוכר הם לא אנשים פרטיים, אלא קבוצות והתארגנויות.למי תהיה שליטה, ואיך יתבצעו החלטות - זאת שאלה אחרת.
0
יוסף מאור
ומה בנוגע למחיר המים?
הוא יורד כלפי מעלה :)
0
גרי 20/01/2014
באמת, מה עם המחיר
האם כ-10 ש"ח לקוב שאנו משלמים זה מחיר סביר או יקר? מישהו יודע מה המחיר הריאלי של המים?
0
יעקב 20/01/2014
מחיר המים כ 2.5 - 3 ש"ח
זה מה שהממשלה משלמת בשער מפעל ההתפלה.השאר זה מחיר ההולכה והתחזוקה של רשת צינורות המים, הגבייה והפחת (חלק מהמים דולפים בדרך).המים מהבארות עולים כמעט כלום - רק מחיר השאיבה.המים מהכנרת כבר עולים יותר - מחיר השאיבה לגובה + טיהור + מוביל ארצי...הצרה היא שהחקלאים (רובם) שעדיין צורכים לפחות 1/3 מהמים השפירים, משלמים רק כ 1.3 ש"ח, ולתעשייה כנראה גם יש תעריף מוזל (אינני יודע כמה).כול זה מהזכרון, לא בדקתי את הנתונים לאחרונה - ייתכן ויש אי דיוקים, אבל זה בערך.
0
אליהו, חיפה 20/1/14
יש פירוט באתר רשות המים
http://www.water.gov.il/hebrew/rates/pages/rates.aspxהמחיר ירד ב37 עד 60 אגורות למ"ק מהשיאובנוסף יש סבסודים שעולים 43 אגורות לכל מ"ק. במחיר מסתתר מס בדמות רכיבי ועלויות הון (תשלום מפולפל לעיריות ולמוסדות מדינה על מסירת התשתיות הקיימות לידי מוסדות מדינה אחרים) וכמובן מע"מ. חישוב מהיר מראה שמסים אלו מהווים מעט מעל שליש ממחיר המים.פעם עלות משניות לא נכללו בחשבון המים: טיפול בביוב, החלפת צנרת רקובה (חלקה מאסבסט או מתכות רעילות) בצנרת חדשה, תיקון נזילות, עלויות גבייה,תשלום לעובדים בתחום המים וניטור איכות זכו לתקציבים מגורמים שונים ולכן זכו לרוב להתעלמות או טיפול גרוע בהתאם לאינטרסים של הגורם האחראי.התוצאה הייתה מים באיכות נמוכה, ביוב שזרם למי התהום, חוסר יכולת לשפר את כמות ואיכות המים הזמינים וכו'.עברו ממחיר שלא משקף כלום - למחיר שמשקף הערכה ממשלתית של העלות.מדובר על שיפור - אבל בזבוז של המומנטום.וכמובן - עוד מס על הגב.
0

3000 תוים נשארו