שלישי, 11 אוקטובר 2016 15:16

למה צעירה תל אביבית יושבת על הכביש בלילה (ולא ביום כיפור)?

צילמתי את הנערה בליל יום חמישי ברחוב  גורדון, בצפון הישן של תל אביב. הנערה אינה מודעת שזמנה המבוזבז על כיסא, בלילה ברחוב, מסמל עוד ניצחון קטן של עריצות השלטון על חופש הפרט.

 

1665 1

                                                                                       צילום: מוטי

צילמתי את הנערה בליל יום חמישי ברחוב  גורדון, בצפון הישן של תל אביב. כבר ניחשתם: הצעירה "שומרת" על מקום חניה נדיר. הכיסא מעיד שמדובר בישיבה ממושכת. חדי עין יבחינו שמדובר בכיסא משרדי כבד למדי, לא שרפרף עץ מתקפל קל. ייתכן שזו אינה הפעם הראשונה ומושב-החניה מאוחסן קרוב, בחצר, לשליפה מהירה לייעודו התל אביבי לפני שנהג זריז יתפוס את החניה... 

תל אביב – עיר חדשה יחסית, מהערים המתוכננות בעולם

למרות הכיעור המתפורר של האזור הוותיק של תל אביב (ויתר ערי ישראל), מדובר בעיר חדשה וצעירה יחסית. העיר נוסדה במאה ה-20 והתפתחה בתקופה בה במדינות אחרות מכוניות פרטיות כבר הפכו למוצר נפוץ. אימוץ הגישה הביורוקרטית-ריכוזית בתכנון עיר קיבע טעויות שנעשו כבר אז (לדוגמה: כבישים צרים ואיסור להסב מגרש ממגורים לחניון). תכניות בניין עיר קשיחות בלמו את הגמישות לתיקון. 

מבנה העיר תוכנן באופן מפורט על ידי פקידי העירייה בסיוע של אדריכלים מהארץ ומחו"ל. תכנון מרכזי קפדני, חסר גמישות, הכתיב כל פרט בתשתיות הציבוריות וגם בבניה על מגרשים פרטיים. מאז, חוק התכנון והבניה מסתבך והולך, נאמן לתוכניות שנֶהֱגו לפני כ-100 שנים שכבר אז סבלו מקוצר ראייה. כל ניסיון לשינוי כרוך בפלונטר ביורוקרטי ומשפטי שנמשך אפילו עשרות שנים. 

אימוץ הגישה הריכוזית-בירוקרטית בתכנון עיר אינו מאפשר שינויים בהתאם להעדפות התושבים והצרכים המשתנים. כל יוזמה, גם אם אינה שינוי מהותי, נטחנת לאורך שנים בוועדות השונות. כאשר חקיקה ותקנות חדשות מאושרות, מדובר בתהליכים סזיפיים ומתמשכים ולאחר צליחת נתיב הייסורים – הן רלבנטיות לדור הקודם בו יזמו את השינוי. 

ריכוזיות תכנונית הופכת למורשת של דיקטטורה חברתית

בתחום הבנייה והתשתיות הציבוריות בעיר אומצה מיומה הראשון גישה של ביורוקרטיה אליטיסטית: בעירייה יושבים אנשים חכמים יודעי-כל ומומחים בלעדיים. עליונותם האינטלקטואלית גוברת בכל מקרה על רצון התושבים והעדפותיהם. ולכן צריך ורצוי למען "טובת הכלל" (כפי שהם מפרשים אותה) להכתיב לעם הנבער והאנוכי כיצד ואיך לבנות; שהרי התושב אינו יודע מה טוב עבורו. אסור להתיר לו לבנות על חלקה שבבעלותו כראות עיניו, גם אם אינו יוצר מפגע אקטיבי שפוגע בשכניו (כגון רעש או עשן). צריך להכתיב לו את אורחות חייו בקפדנות. וכאן אנו מגיעים אל סוגיית החניה.

"אין חניה" אינה גזרת טבע אלא תוצאה של אידיאולוגיה שלטת

חלק גדול מהציבור רוצה להחזיק מכונית פרטית. למה? פשוט מאד – זה נוח. המכונית הפרטית משפרת לנו את איכות החיים. שום אמצעי תחבורה ציבורי אינו מתחרה בנוחיות של מכונית פרטית – לא רכבת ולא אוטובוס, למרות שבמסלולים מסוימים ובחלק מהזמן יעיל לעיתים להשתמש בתחבורה ציבורית, וכך נוהגים רובנו. אין סתירה בין השניים.

במדינה חופשית שעיקרון הבסיס שלה הוא הגנה על חופש הפרט – אין לרשויות זכות לאסור על אזרח לבנות חניות לרכב על רכושו הפרטי. אסור למנוע מיזם לבנות חניון פרטי ולמכור את השרות לבעלי רכב. אסור להכתיב לתושב כמה חניות מותר להצמיד לכל דירה. אסור להגביל קבלן במספר החניות בבניין. 

ואיך יודעים מה הציבור מעדיף ורוצה? 

במדינה חופשית מתבצע משאל עם רצוף יום יום ושעה שעה. האזרח מצביע באמצעות השקל שבארנקו על העדפותיו. אנשים קונים ומשקיעים לפי העדפותיהם – השקל הוא פתק ההצבעה בחברה חופשית. היזם מיטיב לזהות את הביקוש למקומות חניה מאשר פקידי וועדת בניין העיר. קביעת "תקן חניה" היא התערבות מיותרת בחיי התושב, כפייה גסה ופגיעה בחופש הפרט באמצעות איסור שרירותי לבנות מקומות חניה. הצרכן מצביע במשאל העם, אבל העירייה מונעת מיזמים לספק את הביקוש. 

אנחנו לא מצפים שהעירייה תספק מקומות חניה לתושבים, משימה זו לא צריכה להיות בסמכות עירייה. חניה אינה "מוצר ציבורי" ולהשקפתנו, המדינה והרשות המקומית לא צריכות לספק חניה לכל דורש על חשבון משלם המיסים. אך העירייה צריכה לאפשר ליזמים (תמורת תשלום) לבנות מקומות חניה גם מתחת לרכוש ציבורי (כגון כבישים, כיכרות, גינות ומבני ציבור), וכמובן שלא למנוע הכשרת מקומות חניה על רכוש פרטי.

"מחסור בחניה" ומחסור בנייר טואלט 

"מצוקת חניה" אינה שונה מ"מצוקת נייר הטואלט" בוונצואלה בימים אלה. שניהם נובעים מבסיס אידיאולוגי זהה: התערבות המדינה בשווקים כלכליים וניסיון ממשלתי ריכוזי לנהל ייצור ואספקה של מוצרים ושירותים. פקידי מדינה מיישמים את המדיניות: הם שמתכננים ומכתיבים, הם מייצרים וגם מפקחים. התוצאה הבלתי נמנעת מתבטאת לרוב במחסור. מחסור בנייר טואלט בקראקס, מחסור במקומות חניה בתל אביב. המחסור בשני המקרים אינו נובע מכוח עליון, אלא ממעשה ידי פקידי מדינה.

הרשויות המקומיות פועלות במסגרת החוק הבולשביקי ביותר בספר החוקים בישראל – חוק התכנון והבנייה. אבל, עיריית תל אביב העלתה בקודש ואימצה כאידיאולוגיה תקן נטורי קרתא מחמיר לחניה. 

במרכז העיר יש שפע של מגרשים ציבוריים, תחתם ניתן היה לבנות חניונים רחבי ידיים: מתחת לכיכרות, מגרשי בתי ספר, גינות ציבוריות, שדרות ועוד. אפשר למכור את הזכויות ליזמים שהיו שמחים לבנות חניונים ציבוריים על חשבונם. כך נעשה רק בשלושה מקרים יוצאי דופן בתל אביב שאינם מעידים על הכלל: החניון שמתחת לרחוב בזל, החניון שמתחת למגרש הספורט של בית ספר תל נורדאו ברחוב פרישמן, חניון על שפת הים מתחת לגינת לונדון. ישנם עשרות מקומות פוטנציאלים דומים במרכז העיר, והנרחב שבהם – כיכר רבין בלב אזור מצוקת החניה, כ-100 מטרים מהנערה על הכיסא שבתמונה...

בכל פרויקט בנייה חדש בתל אביב העיריה ממש נלחמת על קיצוץ מקומות החניה. כל יזם מגורים מנסה לקבל אישור לבניית חניות כדי לספק את הביקוש. יזמי מגדלים מבקשים לבנות מאות חניות ציבוריות על חשבונם, אבל כולם נתקלים בקיר אטום. נהפוך הוא, העירייה משתדלת ליישם תקן חניה מחמיר

בפרויקטים חדשים של בנייה ציבורית העירייה משתדלת שלא לאפשר אפילו מקום חניה אחד. אשכולות חדשים של גני ילדים הוקמו במרכז העיר על מגרשים גדולים ברחוב ארלוזורוב וברחוב דיזנגוף, אבל מקומות חניה – אין, אסור! בבוקר ובצהרים הרחוב נחסם בחניות כפולות של הורים. פרויקטים חדשים של בינוי בבתי ספר (ביה"ס גרץ), או במרכז ספורט חדש (רמז-ארלוזורוב), ממש בלב "מצוקת החניה", תחתם ניתן היה להכשיר מאות חניות – זוכים לאפס מקומות חניה.

בנייני מגורים חדשים מוגבלים ל- 1.3 מקומות חניה בממוצע לדירה ונתקלים בהצהרה של העירייה שהתקן יוחמר בעתיד. בבנייני משרדים חדשים קוצץ תקן החניה. אפילו מרכזי עסקים חדשים, כמו אזור תעשיות ההיי-טק ברמת החייל סובלים קשות ממצוקת חניה. בית חולים חדש הוקם שם על שטח גדול (אסותא), אבל חניות – אין. כלומר, יש חניות אבל הדיקטטור החליט כמה חניות "מגיע".

על העבר הרחוק אפשר לטעון שמנהיגי העיר לא חזו את הביקוש העתידי למכוניות פרטיות, אבל איך אפשר להסביר את האטימות של מנהיגי העיר בדורות האחרונים? "האטימות" נובעת ברובה מהאזיקים האידיאולוגים של חוק התכנון והבנייה. האידיאולוגיה אוסרת הקלה על האזרח ורוב השינויים הם בכיוון של החמרה וצמצום החופש.  

 

1567 4

1567 1

 

התנגדות אידיאולוגית לחניה

הבעיה נובעת מכך שלעירייה יש בכלל זכות להתערב בשיקולי היזם כמה חניות לבנות; להתערב במספר החניות שבעלי הדירות בבניין ישן רשאים לחפור מתחת לביתם, על קרקע שבבעלותם, ולקבוע לבית חולים אסותא כמה חניות "מגיע לו". 

מקובל לחשוב שהעירייה מייצגת את כלל התושבים. טעות, היזמים שבונים מזהים את צרכי התושבים טוב מאשר פקידי עירייה שמייצגים לרוב את האידיאולוגיה של עצמם. כאשר יש מחסור בחניות, אנשים מוכנים לשלם עבור חניה ויזמים ממהרים לספק את הביקוש משיקולים אנוכיים לגמרי. יזם יודע שקל יותר למכור דירה עם שלוש חניות מאשר דירה ללא חניה – הוא עונה לצורך וקשוב להעדפות הצרכן. הרווח שלו תלוי בצרכן ובסיפוק העדפותיו. המשכורת של פקידי עירייה כלל לא תלויה בשביעות רצון הציבור – החופשה, ההטבות והפנסיה מובטחים. תמריצים הפוכים.

זו תמציתו של משטר עם מאפיינים בולשביקים (כינוי למשטר הקומוניסטי ברוסיה). כאשר מאמצים אידיאולוגיה זו, נוצר דמיון מפתיע גם בנימוקים להצדקתה, בצורת החשיבה של המנהיגים שמאחוריו, גם במינוח השגור בפי המנהיגות וכמובן – בתוצאות.

מאפיינים בולשביקים

ראשי עירייה ומדינה רוצים "לחנך את הציבור" שלא להשתמש ברכב פרטי ולהעדיף תחבורה ציבורית. כל משטר טוטליטרי מצהיר שצריך "לחנך את הציבור". השליטים הנאורים רוצים "לחנך" את המוני העם הנבערים. הם תמיד יודעים מה טוב ל"עם".

אדריכל בעיריית תל אביב הסביר לי את ה"הגיון" שבהגבלת מספר החניות שמותר ליזם לבנות לכל דירה חדשה: "אם לא נגביל את מספר מקומות חניה בבניין דירות חדש, בעלי הדירות יתחילו לסחור ולהשכיר חניות". זה ההיגיון הבולשביקי: רווח הוא חטא, המסחר טמא. רק המשכורת והפנסיה שלו זכים כשלג. נימוק נוסף שהועלה: "אם יהיו חניות – יותר מכוניות ייכנסו לעיר". ייתכן, אבל גם פחות מכוניות ייסעו בעיר בסיבובים אינסופיים בחיפוש חניה. כמקובל במשטר בולשביקי – האדריכל העירוני אתו שוחחתי גר באחד הפרברים ומגיע לעבודה, כמובן, ברכבו הפרטי (יש לו חניה). האידיאולוגיה ו"החינוך" מיועדים ל"עם" לא לפקידי השלטון.

האם ראש עיריית תל אביב, מהנדס העיר ויתר הבכירים מוכנים להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית? האם הם מוכנים לוותר על החניה הצמודה לביתם? לדירת מגוריו של רון חולדאי ראש עיריית ת"א צמודים כמובן שלושה מקומות חניה... האם עובדי מס הכנסה וביטוח לאומי במגדל משרדי הממשלה, מול קניון עזריאלי בתל אביב, מוכנים לוותר על 350 מקומות החניה היחידים ש"תפסו" בבניין? (הבניין נבנה לפי תקן חניה מחמיר ומקוצץ בגלל קרבתו ל"תחנת הסעת המונים"). הם דורשים שאנחנו נוותר על החניה. יש לשער שגם לבכירי המשטר בוונצואלה לא חסר נייר טואלט. את הבכירים אין צורך "לחנך" – רק אותנו. מדובר במאפיין בולשביקי בולט: "גזרות" נועדו לעם ולא לשכבת המנהיגות.  

כאן לא נגמר הדמיון הבולשביקי. המחסור במוצרים ובשירותים יוצר את התור. כך התורים בוונצואלה וברוסיה הקומוניסטית בפתח החנות והסופרמרקט. הציבור במשטר בולשביקי מקצה את זמנו באופן שונה מאשר תחת כלכלה חופשית. צריך לבזבז חלק ניכר מהיממה בתחבולות ובעמידה בתור. זה מה שעושה הנערה שבתמונה – הבולשביזם התל אביבי מאלץ אותה לשבת על הכביש, לתפוס מקום.

והיכן המחאה של ארגוני הסביבה? העדר חניה מחייב את הנהג להסתובב במעגלים של קילומטרים במרכז העיר בחיפוש חניה, להוסיף רעש וזיהום אוויר.

צריך לשחרר את החניה מלפיתת החנק של הממסד ולאפשר למעוניינים להשקיע בבניית חניונים – הממסד לא צריך להתערב. הנערה אינה מודעת שזמנה המבוזבז על כיסא, ברחוב גורדון, מסמל עוד ניצחון קטן של עריצות השלטון על חופש הפרט, ניצחון הבולשביזם המקומי בתל אביב. 

מוטי היינריך 

 

מומלץ לקרוא כתבה מוקדמת בנושא:

המשך המלחמה ברכב הפרטי: הקרב על החניה

 

עודכן לאחרונה ב רביעי, 12 אוקטובר 2016 18:20
אדריכל בתל אביב
המציאות קודרת מהכתבה
במגרשים מסחריים בשטח עד 2000 מ"ר מותר היה בעבר לבנות חניה אחת בערך לכל 30 מ"ר. היום - מכסימום חניה אחת לכל 50 מ"ר.בבנייני משרדים אפשר היה לקבל חניה אחת לכל 40 מ"ר. עכשיו מאשרים רק חניה אחת לכל 240 מ"ר. שישית ממספר החניות. במרכז עזריאלי הוותיק יש בערך 3,600 מקומות חניה לרכב. אילו היו בונים את הקניון היום, היה צריך להסתפק בערך ב- 580 חניות. מטורף.קיצוץ החניות חל גם על בנייני מגורים, אבל נוסחת התקן קצת יותר מורכבת.גם אני מוכן להגיע למשרד בתחבורה ציבורית בתנאי שתהיה לי תחנה ליד הבית ותחנה ממש ליד המשרד ושהאוטובוס לא יעצור ב-20 תחנות בדרך (כלומר, שבדרך לא יעצור לכם) ושתמיד יהיה לי מקום ישיבה לא צפוף.
0
מגיע לכם
ת"א ממילא סדום ועמורה רבתי
הפתרון הוא _לא_ לגור ו_לא_ לבקר בת"א.
0
יהושע לוינברג
חוזר: למה צעירה תל אביבית יושבת על הכביש בלילה (ולא ביום כיפור)?
יש נקודה נוספת שהכותב לא נדרש לה. לו היתה בת״א תחבורה ציבורית אשר היתה מתקרבת באיכות השירות לערים כגון ברצלונה, היה אולי ניתן להבין ( אם כי עדין לא להסכים ) למדיניות שתוארה. אולם התחבורה הציבורית בת״א כמעט זהה לזו שהיתה לפני כ 30 שנה בעוד הצרכים הוכפלו ושולשו.
0
אדי
אני לא אפרט על כמות הפעמים שויתרתי על כניסה לעיר המזוהמת הזאת בגלל שידעתי שלא אמצא חניה
המון עסקים מפסידים מכך שלקוחות כמוני מעדיפים פשוט לא להכנס בכלל לעיר בגלל אותה מצוקת חניה.עכשיו תגידו לי סע בתחבורה ציבורית... תחבורה ציבורית??? כל עוד אין מערכת הסעה המונית בנויה היטב אז תדאגו לחניה בינתיים.זאת ממש לא בעיה לבנות בניין חניות או חניות תת קרקעיות או שלל פתרונות שנתנו בבלוג, הכל עניין של רצון ושירות אינטרסים.
0
יאיר בן משה
"התור" אויב האנושות
מה שעושה הנערה על הכסא, הוא בעצם "עמידה בתור". היא משתתפת בעל כורחה בתהליך הסוציאליסטי הוותיק והמקובל בעולמנו של "רכישת זכויות וויסות ביקוש באמצעות בזבוז זמן". זאת לעומת השיטה הקפיטליסטית "התאמת ביקוש להיצע באמצעות תשלום" שיטה המושמצת ע"י תקשורת השמאל.הרקע למאבק הרשויות בת"א להקטנת שטחי חניה נובע מהמאמץ (המתקיים גם בערים ראשיות רבות בעולם), להקטין את מספר כלי הרכב הנמצאים בעיר. כי אחרת התנועה כולה תעצר באופן מוחלט והפקקים יהיו בלתי סבירים ואיש לא יגיע לשום מקום.כמו במקרה הקלאסי של הכפר בו מתקיימת "רעיית ייתר" כאשר כל אכר שולח את כבשיו כרצונו לשטח המרעה המוגבל - עד שכולן גוועות ברעב. גם כאן נדרשת התערבות של ראש הכפר - {ראש העיר למעשה) כדי למנוע מצב בו כולנו נגווע בפקקים.במספר ערים באירופה הפתרון הוא יצירת "איזורים ללא רכב" , בטוקיו ביפן השיטה היא "מס שימוש בכביש" גבוה (יותר מעלות הרכב עצמו), יש מקומות בהם מחיר החניה הגבוה הוא המרתיע ומקטין את הביקושים, בישראל הסוציאליסטית השיטה היא "התשה" - "תור".עד שיפחת השימוש ברכב עם בוא התחבורה הציבורית הרצויה, עם אימוץ נושא נתיבי הנסיעה הנפרדים והרחבת השימוש באופנים חשמליים ודומיהם, עד שנשכיל לאמץ שיטות שיתופיות ברכב כמו ה"אובר", ובעיקר עד שהציבור ישכיל להשאר לעבוד וללמוד ולבצע "סידורים וקניות" ללא צורך לצאת מהבית. אנו צפויים להמשך ביקוש גואה לרכב פרטי. כאשר אין במקביל אפשרות להגדלת שטחי הכביש בערים הבנויות. לכן אין ברירה אלא לפעול כדי להפחית את הלחץ בצורה מלאכותית. או בשיטה הנלוזה הנוכחית - הקטנת שטחי החניה = נערה על כסא ואיש אינו נהנה. או בשיטת הקפיטליסטית הטובה באמצעות העלאת תעריפי החניה בערים, וקופת העיר תתמלא. כך או כך המטרה היא שכמו שכתב המגיב מעלי, "מעדיף לא להכנס לעיר עם רכבו". ובא לציון גואל.
0
@ לוי.
מפגעי רעש ועשן
כותב מוטי: 'ולכן צריך ורצוי למען "טובת הכלל" ... שהרי התושב אינו יודע מה טוב עבורו. אסור להתיר לו לבנות על חלקה שבבעלותו כראות עיניו, גם אם אינו יוצר מפגע אקטיבי שפוגע בשכניו (כגון רעש או עשן).'אם זכות החרות והקניין מקודשות, מדוע אסור לאדם לייצר רעש או עשן בביתו-קניינו ? האין זו פגיעה בזכויותיו ?לא ! הבעיה היא שגלי הקול, וסרחון העשן, פולשים לדירה-קניין של הזולת. כלומר, לא זכויות החרות והקניין שלו הן הנפגעות, אלא הוא הוא הפוגע - באמצעות גלי הקול והעשן שייצר - בזכות הקניין של זולתו.איסור המפגעים איננו הגנה על "טובת הכלל" אלא על זכויות הפרט, של שכניו.אדם המייצר רעש בביתו, והתקין שם קירות אקוסטיים המונעים את יציאת גלי הקול החוצה - אינו מייצר "מפגע רעש". כנ"ל מי שיתקין מנטרל עשן - לכן לא צריך לחול עליו כל איסור.
0
ישראל ש
תמונה רחבה
העיריה מנסה ליצר מציאות בה נפח התנועה בעיר יקטן. אבל העיריה אינה שולטת בכל הפרמטרים שמשפיעים על נפח התנועה היא יכולה "לדאוג" שלכלי הרכב שנכנסים לעיר לא תהיה חנייה ואז- אולי לא יבואו. אין לעיריה שליטה על הביקושים של רכב פרטי לכניסה לעיר, אין לה השפעה מלאה על חלופות תחבורה ( חניונים מחוץ לעיר + שאטלים, תחבורה ציבורית, שיתוף נסיעות...). המצב הנוכחי מבחינת צפיפות כלי הרכב גרוע ורק ילך ויחמיר. מה שיכול היה להועיל זו ראיה כוללת שתטפל בחלופות יעילות של העברת אנשים אל תוך העיר וניודם ממקום למקום בתוך העיר. מטבעם פיתרונות כוללים אורכים זמן ואינם נמצאים במתאם זמן עם הבעייה עכשיו. מכל זה אפשר לומר שהעיריה לחוצה למתן פתרון לטווח הקצר ויתכן שבכך מייצרת בעיות שצריך יהיה לפתור הטווח הארוך.
0

3000 תוים נשארו