הנה דוגמה מארה"ב. פועל ניקיון בשם ליאנג ז'או ז'אנג, העובד ברכבת התחתית של סן פרנציסקו, הרוויח בשנה שעברה (2015), 162 אלף דולר (בערך 52 אלף שקל לחודש) רק עבור "שעות נוספות". כל זאת בתוספת המשכורת ה"רגילה" של 73 אלף דולר לשנה (כ- 23 אלף ש"ח לחודש). כלומר, הוא הרוויח כ- 235 אלף דולר בשנה שהם כ- 75 אלף שקל לחודש). הפועל המסכן קיבל גם "תנאים סוציאליים" כמו פנסיה וביטוח בריאות.
סך כל הכנסותיו בשנת 2015 הסתכם ב- 270 אלף דולר שהם כ- 87 אלף שקל לחודש. שנת 2015 לא הייתה יוצאת דופן עבור עובד חרוץ זה. בשלוש השנים האחרונות הוא הרוויח 682 אלף דולר (כולל תנאים סוציאליים), שהם שווים למשכורת ממוצעת של 227 אלף דולר לשנה (73 אלף שקל לחודש). לשם השוואה: משכורת ממוצעת במשק בארה"ב היא מתחת ל- 50 אלף דולר לשנה. הכתב בדק עובדים בעבודה דומה, גם במוסדות ציבור, שרתים בבתי ספר ציבוריים בקליפורניה, לדוגמה. הבדיקה העלתה שהם אכן מרוויחים כ- 50 אלף דולר בשנה (שהם כ- 16 אלף שקל לחודש). מר ליאנג הצליח להרוויח פי 4.5 או פי חמישה מעובד רגיל (לא מקופח) בעבודה דומה. אם עיתונאי אצלנו היה טורח לנבור בספרים (כפי שעשה העיתונאי בארה"ב) – הייתה נחשפת תופעה דומה בחברת החשמל, רשות הנמלים, העיריות והאוניברסיטאות.
כיצד השיג ליאנג הכנסה מופלאה זו? או – כמו ששאל אחד הנוסעים שהכתב ראיין – "איפה נרשמים כדי להתקבל לעבודה זו?" התשובה פשוטה וברורה לכל: הרכבת התחתית בסן פרנציסקו מנוהלת על ידי גוף ציבורי (חברה עירונית); העובדים מאוגדים ומיוצגים על ידי וועד עובדים. הם דורשים תוספות שכר, ואם לא נותנים להם הם משביתים את השירות. הציבור והעירייה לא יכולים להרשות לעצמם שביתה בשרות חיוני זה – לכן נותנים לעובדים כל מה שהם דורשים, בייחוד שזה לא כסף של פקיד העירייה, זה כסף של ציבור הנוסעים. קל לפקידי העירייה להיות נדיבים על חשבון הציבור. והתיאבון של העובדים המסכנים אינו יודע שובע, והכוח שלהם בלתי מוגבל.
חברה לא יכולה להתקיים אם צריך לשלם לכל עובד ניקיון 73 אלף ש"ח לחודש. כבר כתבנו על העיר דטרויט בארה"ב שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים. אצלנו יש, כמובן, בעיה דומה עם חברת החשמל, הנמלים, הרכבות, רשות שדות התעופה, העיריות ועוד. זה לא תקין ולא צודק שעובד בשירותים ציבוריים חיוניים ירוויח משכורת (והטבות) של, למשל, כ- 30-40 אלף שקל לחודש (בחברת החשמל) – על חשבון הציבור, וזאת מבלי לעבוד קשה במיוחד, כי ידוע שמצבת העובדים בחברות אלה מנופחת מעל ומעבר והעובדים לא ממש "הורגים" עצמם בעבודה קשה. לא בסדר ולגמרי לא צודק. ויש עשרות אלפים רבים של עובדים כאלה.
הטירוף נובע מאידאולוגיה סוציאליסטית מעוותת הנותנת כוח סחיטה בלתי הגיוני, בלתי מוצדק ובלתי מוגבל בידי הוועדים המושחתים – בדמות "זכות השביתה" הקדושה.
צריך להטיל איסור מוחלט על שביתות בשרות הציבורי. המשכורות בשירות הציבורי צריכות להיקבע על ידי וועדה ציבורית "אובייקטיבית ובלתי תלויה, בראשות האלוהים" או על ידי מוישה. לא חשוב על ידי מי – רק לא באמצעות שביתות. כך יוכלו עובדי החברות הציבוריות ליהנות ממשכורת הוגנת מבלי לחגוג בצורה מוגזמת וחזירית על חשבון שאר הציבור. אין סיבה ואין צדק שעובד חברת החשמל ירוויח פי שניים או פי שלושה מהשכר הממוצע במשק עבור עבודה ברמה מקצועית דומה.
שנית, דרוש חוק משכורת מקסימום, לכל עובדי הציבור. הציעו הגבלת משכורות המנהלים בחברות (ממשלתיות ועירוניות). כן – צריך חוק כזה. לא טוב ש"מנהלים" בחברות כאלה יקבלו משכורות מוגזמות ולא צודקות, על חשבון הקופה הציבורית. זה כולל את מנהלי הבנקים, שמתקיימים, ומנוהלים, על ידי בנק ישראל (הממשלה). זה כולל את בנק ישראל עצמו, שיאן שכר במשק הישראלי. זה כולל את האוניברסיטאות, בתי החולים, העיריות, והכול. אבל, המנהלים יחסית מעטים. מי ששורף כסף ציבורי גדול הם העובדים בגופים ציבוריים. כאלה יש מאות אלפים, ובעזרת הוועדים והשביתות – החגיגה גדולה וממושכת.
הנה רשימה (לשנת 2014) של כ-6,500 עובדי ציבור ששכרם ברוטו הוא בין 40,000 ל- 128,000 ₪ בחודש. השכר לא כולל את ההוצאות שהמעסיק (אנחנו) מפריש בנוסף לברוטו. ראו טבלה חלקית מאד, בהמשך, בתחתית כתבה זו.
סיכום הפתרונות: ביטול זכות השביתה בשירותים ציבוריים, קביעת משכורות מקסימום בשירותים אלה, והחשוב מכל: צמצום (ככול האפשר) של השירותים הניתנים על ידי גופים ציבוריים. פירושו – הפרטה של כל שרות שאפשר לספק באמצעות חברות פרטיות בשוק תחרותי (למשל הנמלים). אני לא רואה כיצד ניתן להפריט את הרכבת התחתית בסן פרנציסקו, או את רכבת ישראל. או את הרכבת התחתית הבאה עלינו לטובה בת"א. בחברות כאלה צריך להשליט סולמות שכר הגיוניים באמצעות החוק (הגבלת תקרת השכר), ולאסור כליל שביתות.
יעקב
שיאני השכר בהמוניהם
רשימת שיאני השכר שלמעלה מדברת על "מנהלים" ועל "בכירים".אני מדבר על אנשים רגילים, מהם יש לא 6500 אלא מאות אלפים.אני מדבר על פועלי נקיון, נהגים, טכנאים ומחסנאים שמרוויחים (בחברות ציבוריות) נניח 20-25 אלף שקל לחודש. זה לא נשמע מוגזם, אבל השכר הממוצע במשק הוא כ 9000 שקל. זאת אומרת שעובדים מקבילים בשוק הפרטי מרוויחים 5-7 אלף שקל לחודש. אותם עובדים, במשק הציבורי, מרוויחים פי שלוש, על חשבון הציבור, וזה לגמרה לא צודק.והכול בגלל "זכות השביתה", והעובדה שהם עם היד על השאלטר (יש בכוחם להשבית שרות חיוני ולגרום סבל לציבור).בסקטור הציבורי חוגגים
קראו על עובד מכון התקנים שקיבל שכר 4 שנים, ללא תפקיד וללא נוכחות במקום העבודה. http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001158413&fromsend2friend=1אבל הבעיה, כפי שיעקב כותב, אינה באלה שאינם מגיעים לעבודה, אלא דווקא במאות אלפי עובדי המגזר הציבורי שכן מגיעים למקום העבודה. חלקם הגדול עובד, אבל חלק ניכר של עבודתם מיותר במדינת חופש. מנגנונים שלמים מיותרים (כמו משרד התרבות, משרד החקלאות והשידור הציבורי), שירותים אחרים יכולים להינתן על ידי הסקטור הפרטי בעלות הרבה יותר נמוכה.השכר בסקטור הציבורי הוא בדרך כלל "דמי חסות", פרוטקשן חוקי. הסקטור הציבורי אומר לציבור: "אם לא תשלמו לנו – תחטפו". שחיתות חוקית.לא ולא !!!
חוק האוסר שביתה, וחוק המגביל את המשכורת הם חוקים בריוניים, המנוגדים לזכות החרות.חרות האדם מקנה לו זכות בלתי מעורערת לשבות, בין אם המעסיק פרטי, פסאודו (?) פרטי כבנקים, או שלטוני.משכורת צריכה להקבע אך ורק בין העובד והמעביד. השלטון רלבנטי למו"מ על השכר אך ורק במקום בו הוא המעביד. למשל בצבא הקבע. בעיית השכר הגבוה של החבר ליאנג ז'או ז'אנג, ושל עובדי חברת החשמל ודומיהם בישראל, נובעת מ"זכות השביתה", ששמה היותר מדוייק הוא איסור הפיטורין. "זכות השביתה" אוסרת על המעביד לפטר. מובן שזוהי הפרה קשה של החרות.הפתרון הנכון הוא זה: כשם שזכות החרות מקנה לעובד זכות לשבות, כך בדיוק עליה להקנות למעביד את הזכות לפטר.וכמובן, במדינת החופש הממשלה היא פיצפונת. גודל הסקטור הציבורי ומספר עובדי הציבור יהיה בהתאם, כך שההיקף המעשי של "הבעיה" יהיה קטנטן.פתרונות מהסוג המוצע במאמר מתאימים לקשת הפוליטית הקיימת. זו המצדדת באטטיזם, וכופרת בזכויות החרות והקניין. פתרונות כאלה, עד כמה שלפעמים הם קורצים, מהווים (כלשון הביטוי המודרני) "מדרון חלקלק" לכיוון הרחבה נוספת של כח השלטון. דומני שהמטרה של 'קו ישר' היא להציע את הפתרונות הנכונים למדינת החופש.לוי אתה מתפרץ לדלת פתוחה
כאשר אומרים "זכות השביתה" - מתכוונים לזכות שמוקנית במסגרת החוקים הקיימים המבטיחים לעובד שיוכל לשבות מבלי שהמעביד יוכל לפטר אותו. כול המשפט הארוך הזה גלום במושג "זכות השביתה".זה מובן מאליו שלכול עובד יש זכות לעבוד, או לא לעבוד, או להתפטר, וגם להתפטר במסגרת קיבוצית (כלומר התפטרות מאורגנת של כול העובדים). במסגרת חופשית כזו המושג "שביתה" לא קיים. המושג "שביתה" קיים רק במסגרת חוקי העבודה המגדירים את "זכות השביתה".ובמדינה חופשית למעביד זכות לפטר עובדים כראות עיניו, לפי צרכיו.אבל, במסגרת המדינה שלנו (וכול מדינות המערב), בה יש לעובדים (בייחוד במגזר הציבורי) קביעות - במסגרת הזאת יש לאסור שביתה. שביתה וקביעות לא הולכים יחד. מי שרוצה קביעות במגזר הציבורי (שזו לא זכות יסוד) יוותר נא על "זכות השביתה".ואתה נוטה לחיות בספירות עליונות דמיוניות. אולי בקרוב יבוא המשיח והמציאות תשתנה מקצה לקצה. אמן.בינתיים, יש מקום לתקן את המציאות כפי שקיימת בצעדים קטנים שאולי, אולי, יש להם אפשרות להתקבל. במסגרת זאת צריך להצביע על כך שזה לא צודק ואפילו חזירי שמחסנאי בחברת החשמל ירוויח 25 אלף שקל + הטבות על חשבון הציבור בעוד מחסנאי בחברה פרטית מרוויח רק כ 6-7 אלף שקל.מותר ותקין לקבוע תקרת שכר.
גובה השכר צריך להיקבע בין העובד והמעביד... חוץ מאשר אם המעביד הוא פקיד ממשלתי (כלומר העובד עובד במוסד ציבורי). הפקיד הזה אינו בעל הבית ואינו משלם לעובד מהכיס שלו. הפקיד משלם מהכיס שלנו, של הציבור. הוא לא יכול לשלם כמה שבא לו.לכן יכולה וצריכה הממשלה לקבוע תקרת שכר כדי למנוע השתוללות של פקידים שאינן נשלטים. הממשלה חייבת לקבוע תקרת שכר במוסדות ציבור כדי להגן על כספו של הציבור.ושוב אני מדגיש: לא רק תקרת שכר למנהלים או בכירים או שיאני שכר - תקרת שכר לכול העובדים, כול אחד לפי דרגתו.ואת תקרות השכר צריך לאכוף באמצעות בתי המשפט, כמו את שאר חוקי המדינה.