הדפס עמוד זה
שבת, 26 נובמבר 2016 21:40

מועסקים על ידי המדינה

זינוק מדהים וקבוע של מספר עובדי המדינה לעומת ירידה קבועה במספר עובדי התעשייה בארה"ב. 

מספר המועסקים על ידי ממשלת ארה"ב  (עובדי מדינה) היה, באוקטובר 2016, 22 מיליון וקצת. לעומת זאת – מספר המועסקים בתעשייה היה רק 12 מיליון וקצת. בשנה האחרונה (אוק' 2015 – אוק' 2016) ירד מספר המועסקים בתעשייה ב- 53 אלף עובדים, בעוד מספר המועסקים על ידי המדינה עלה ב- 208 אלף עובדים.

בכל העולם מבחינים במגמה מאד ברורה של קיטון המועסקים בענפים יצרניים (חקלאות ותעשייה), וגידול המועסקים בשירותים – פיננסים, חינוך בריאות, תרבות, תיירות,  וכד'.  חלק מהמעבר נובע מהתיעוש והאוטומציה שמאפשרים ליצור כמות גדולה של מוצרים באמצעות כוח עבודה מצומצם יחסית. חלק אחר מוסבר ב"ייצוא" המפעלים יצרניים מארה"ב לארצות אחרות (סין, מקסיקו) וייבוא של מוצרי צריכה מוגמרים.

ברור שחברה לא יכולה להיות מושתת כולה על עובדי מדינה, צריך מישהו שייצר מזון, ביגוד ושאר מוצרי צריכה. עובדי המדינה אינם מייצרים את מוצרי הצריכה שאנו צריכים וצורכים. עובדי המדינה אמורים לספק שירותים מסוימים שאנו רוצים וצריכים (צבא, משטרה, משפט, ואפילו עזרה סוציאלית), ומספר כלשהו של עובדי מדינה נחוץ לתפקוד טוב של החברה. יחד עם זאת, עובדי המדינה הם טפילים על מערכת הייצור הכלכלי, ומתקיימים ממסים ותרומות של אלה העובדים במגזר היצרני. לכן, המגזר של עובדי המדינה אינו יכול לגדול בלי סוף על חשבון המגזר היצרני. בגרף הבא רואים את הגידול המתמיד בעובדי מדינה, בארה"ב, לעומת הקיטון הברור של עובדי התעשייה – מאז 1939.

 

1677

 

הבעיה עם עובדי המדינה היא שקשה לדעת כמה מהם מספקים שירותים נחוצים (משטרה, צבא ומשפט), וכמה מהם גורמים רק לנזק נטו – כלומר, מועסקים כדי לכפות ולנהל רגולציה ענפה, מדכאת ומיותרת. נראה שגופים ממשלתיים רבים נוצרו רק כדי ליצור תעסוקה נוחה לעובדי המדינה (משכורות גבוהות ופנסיות), על חשבון שאר העובדים במשק.

הנה סטטיסטיקה מעניינת שקשורה לתופעה הנ"ל, ולקוחה מתעשיית האלומיניום:

בשנת 1980 היו בארה"ב 32 מפעלים לייצור אלומיניום, והייצור הכולל היה 4.6 מיליון טונות. השנה קיימים רק 5 מפעלים, והייצור הכולל עומד על 700 אלף טון (פי 6.5 פחות מאשר ב- 1980). צריכת האלומיניום בארה"ב דווקא גדלה בתקופה זו, והיא עומדת כיום על  כ- 7 מיליון טון. חלק מהאלומיניום שארה"ב משתמשת מיוצר בארצות המזרח התיכון – ערב הסעודית ומדינות המפרץ. הסיבה היא פשוטה: עלות ייצור האלומיניום במזרח התיכון היא כ- 1200 דולר לטון, בעוד שבארה"ב העלות היא 1670 דולר לטון. חלק מהפרשי העלות נובעים כנראה מהפרשים במחיר האנרגיה (ייצור אלומיניום דורש הרבה אנרגיה). אבל חלק אחר נובע מהפרש ברמות השכר בין המדינות ובמשטר הרגולציה. הרגולציה המקיפה בארה"ב מגדילה את עלויות הייצור.

הגיוני שארה"ב תעדיף שמפעלים גדולים ומזהמים יהיו במקומות אחרים. שיסבלו הערבים מזיהום האוויר שנובע מייצור אלומיניום עבור האמריקאים. בינתיים, האמריקאים יעבדו במשרות נוחות ובלתי מזהמות כעובדי מדינה. למה לא? אכן הגיון ברזל.

אלא שיש גבול לכל תעלול. המצב שהאמריקאים כולם עובדי מדינה, וכל העולם מייצר עבורם את מוצרי הצריכה – הוא מצב אידיאלי (מבחינת האמריקאים), אבל כנראה לא אפשרי לאורך זמן. ההיגיון הפשוט מנצח לבסוף.

 

יעקב

פריטים קשורים