הדפס עמוד זה
שלישי, 03 ינואר 2017 04:29

העיתון "גלובס" למכירה – למי מותר לקנות עיתון?

אנשי אקדמיה ועיתונאים טוענים שאסור לעיתון לפעול למען האינטרסים של בעלי העיתון. אסור למכור את גלובס לבעלים שעלולים "להשפיע" באמצעות העיתון.

העיתון "גלובס" עומד למכירה. גלובס הוא אחד הנכסים של פושט הרגל הגדול אליעזר פישמן. פרשנים אמרו שאליעזר פישמן הצליח ל"משוך" עוד 10 שנים אחרי שכשל בעסקיו, והצליח בתקופה זו להוציא כסף גדול מהבנקים (שהגדיל את הפסדיהם) – בזכות בעלותו על "גלובס". לפי פרשנות זו, מנהלי הבנקים ונושים אחרים פחדו "להתעסק" עם פישמן (לתבוע ממנו את חובותיו) כי פחדו שהוא ישחיר את פניהם מעל דפי גלובס.

 2348

דעה נפוצה אומרת שעיתון חייב להיות "אובייקטיבי" (מה זה?). הדעה אומרת שהניסיון של עיתון לפעול למען האינטרסים החומריים או האידאולוגיים של בעליו הוא פסול. בשם "חופש העיתונות" (אומרת דעה זו) אסור לבעלי עיתון להתערב בענייני תוכן, והתוכן של העיתון צריך להיקבע על ידי "עיתונאים מקצועיים" ולא על ידי הבעלים. ברוח זו מביע כעת העיתונאי נתי טוקר, ב"דה מרקר" (המתחרה של גלובס) את החשש שהמועמדים לרכישת גלובס, אלי עזור וה"אוליגרך" דויד דווידוביץ', רוצים לרכוש את העיתון "כדי להשפיע" – וזה פסול –  לדעת טוקר, ועל פי הדעה הרווחת.

גלובס הוא עיתון שמעריכים שהוא מפסיד כ 10 מיליון ש"ח לשנה, ודי ברור שמי שרוצה לקנות אותו לא מחפש שם רווחים אלא משהו אחר – דהיינו השפעה על הציבור. אלי עזור הוא הבעלים של מעריב, ג'רוזלם פוסט וחברת "צ'רלטון" בעלת ערוצי הספורט 1 ו-2. דויד דווידוביץ' הוא מקורב של רומן אברמוביץ', שהוא מקורב של פוטין (טוען טוקר). טוקר לא אומר, אבל רומז שיש משהו פסול באנשים אלה (עזור ודווידוביץ'), וכן אומר שיש פסול בכך שהם "מנסים להשפיע".

אנשי אקדמיה ועיתונאים מפיצים את הרעיון שרק "עיתונאים מקצועיים" מסוגלים לפרסם ידיעות ודעות אובייקטיביות ובלתי אינטרסנטיות, ולכן – לבעלים של עיתונים אסור להתערב בתוכן העיתון, וצריך להפריד בין בעלות לתוכן, ולהפקיד ענייני תוכן באופן בלעדי בידי "עיתונאים מקצועיים". הבעלות של אנשי עסקים פרטיים על עיתון היא בעייתית, לדעתם, ולכן צריך שהבעלים לא יהיו מעורבים בתוכן.

כל זה כמובן לחלוטין לא נכון, ומראה על חוסר הבנה מוחלט של עיקרון חופש הביטוי. העיתונאים המקצועיים הם בני אדם, כמו כולם, והם מוטים באותה מידה על ידי אינטרסים כלכליים ואידאולוגיים כמו כל אדם אחר, כולל בעלי העיתונים. אסור לתת לעיתונאים מונופול על האפשרות להשפיע על הציבור באמצעות הכתוב בעיתון. אין העיתונאים מורמים מעם, ואסור שיהיו להם זכויות יתר. הדעות והמאמרים שהם כותבים בעיתון הן לא פחות מוטים ומגמתיים ולא יותר אובייקטיביים מכל פרסום אחר. היה נחמד לו היה קיים גזע של עיתונאים "אובייקטיביים" – אבל אין דבר כזה ולא יכול להיות (כמו שלא יכול להיות שופט אובייקטיבי). לטעון, למשל, ש"הארץ" או "ידיעות" הם עיתונות תקינה מפני שהם אובייקטיביים זה שיא האבסורד והגיחוך. ב"ידיעות", למשל, אני מעריך שכ- 80% מהכתבות, נועדו לקדם את האינטרסים הכלכליים של בעלי העיתון, 20% הנוספים מבטאים את האידאולוגיה של בעלי העיתון ואלה שהבעלים מאפשרים להם לכתוב בו. כנ"ל "הארץ" – אפילו חסידי "העיתונות התקינה" יודו ש"הארץ" מקדם אידאולוגיה מסוימת, אבל הם חושבים שזו האידאולוגיה היחידה הנכונה, ולכן זה תקין. עקרון חופש הביטוי אומר שאין כזה דבר "השפעה פסולה" – כל אחד יכול לפרסם הכול, ולנסות להשפיע.

במדינות הקומוניסטיות, הדוקטרינה אומרת שאסור לתת לגורמים פרטיים (בורגניים כביכול) ל"זהם" את מוחות ההמון על ידי הפצת דעות "לא נכונות" בעיתונות, ולכן רק המדינה יכולה להיות הממונה על האמת, ורק היא יכולה להוציא לאור עיתון (כמו העיתון "פרבדה" – "אמת" ברוסית), ורק היא יכולה להשפיע על ההמון, ולחנך אותו כי רק המדינה יודעת מהו "הכיוון הנכון" (ויש רק כיוון אחד שהוא ה"הכיוון הנכון").

במדינה חופשית, כל אחד יכול לפרסם כל דבר. כל אחד יכול להיות בעל עיתון. כל אחד יכול לפרסם בעיתון כל דבר שיחפוץ (כולל קידום עניינים אידאולוגיים או כלכליים, כמו שעושים "הארץ" ו"ידיעות"). אין פסול שפישמן, או עזור או דווידוביץ' או שלדון אדלסון (או פוטין, או מוטי היינריך) יהיו בעלי עיתון בישראל. 

אין פסול שיפרסמו בעיתון שלהם כל שיחפצו. זה פירושו של עיקרון חופש הביטוי. כל אחד יכול לפרסם הכול, כולל דברים שטוקר, או אחרים, לא אוהבים. 

במדינה חופשית אין שום גורם שקובע מה אובייקטיבי ומה לא, מה אמת ומה לא, מה מותר לפרסם ומה לא, ומי יכול להיות בעלים של עיתון ומי לא. הקביעה כאילו לבעל עיתון אסור להתערב בתכנים היא לא רק בלתי מעשית –  היא פסולה – כי מנסים להגביל את חופש הדיבור (ואת  זכויות הקניין) של בעל העיתון. בעל העיתון אינו אדם נחות או מצורע או בעל זכויות מוגבלות (בהשוואה ל"עיתונאים מקצועיים"). העיתונאים מנסים ליחס לעצמם תכונות אלוהיות – כאילו רק הם אובייקטיביים, בלתי משוחדים, בלתי אינטרסנטים, שומרי האמת. ולכן, רק להם מותר להחליט על תכנים בתקשורת, ללא התערבות הבעלים. שטויות.

יעקב

עודכן לאחרונה ב שלישי, 03 ינואר 2017 04:44

פריטים קשורים