הדפס עמוד זה
רביעי, 01 פברואר 2017 04:55

מי גורם לפקקי התנועה ביציאות מתל אביב כבר בשעה 14:30 בצהריים?

בשנים האחרונות קל להבחין, כי כבר בשעה שתיים וחצי בצהריים מתחילים הפקקים ביציאות מתל אביב.  
מיהם אותם עשרות אלפי הישראלים שמסיימים את העבודה בערך בשתיים וחצי בצהריים ועושים דרכם הביתה? 

לפני שנים רבות ידעו נהגים בגוש דן כי בשעות הבוקר המוקדמות מתחילים פקקי תנועה בכניסות לתל אביב מכל הכיוונים. מי שניסה להגיע מרעננה נתקע בערך בצומת הכפר הירוק, מי שניסה להגיע מאשדוד וראשל"צ נתקע כבר בסביבות בית דגן וכן הלאה. אחר הצהריים משעה 4 בערך חזרו הפקקים בכיוון ההפוך – ביציאות מתל אביב ונמשכו אל שעות הערב המוקדמות.

בשנים האחרונות קל להבחין, כי כבר בשעה שתיים וחצי בצהריים מתחילים הפקקים ביציאות מתל אביב. כל נתיבי העיר, המובילים החוצה – פשוט סתומים מכלי רכב. שיירות מכוניות, פגוש אל פגוש, בורחות מהעיר. 

מאז ששמתי לב לתופעה מנקרת במוחי שאלה חסרת מענה: מיהם אותם עשרות אלפי הישראלים שמסיימים את העבודה בערך בשתיים וחצי בצהריים ועושים דרכם הביתה? 

לפעמים אני מדמיין מחסומים ביציאות מהעיר עם עשרות סטודנטים שעוצרים כל מכונית, ומבצעים סקר מהיר של שאלה אחת בלבד: איפה אדוני/גברתי אתם עובדים? כבר שנים שהשאלה המסקרנת מרחפת בחלל גוש דן: איפה הם עובדים? מה הם עושים בעבודה? כמה הם מרוויחים? מי משלם להם משכורת? מתי הם מתחילים לעבוד? איך מחזיקים רכב פרטי עם חצי יום עבודה (חמישה ימים בשבוע כי אין פקקים בימי שישי)?

כמעט בטוח שאין ביניהם צעירים בגילאי 25-35. לא ביצעתי סקר, אבל זו שכבת הגיל בישראל שהכי קורעת את ה_ _ ת (גם רבים אחרים עובדים קשה, אבל לא באותה אינטנסיביות ומוטיבציה). זה קורה בעיקר בדור האחרון. אני מכיר היטב שכבת גיל זו, לא רק בגלל ילדי וחבריהם. במסגרת עיסוקי אני נפגש עם מאות רבות של צעירים מידי שנה. קשה מאד לקבוע איתם פגישה אפילו מוקדם בבוקר; ובערב הם יכולים להתפנות בדרך כלל אחרי שמונה – הם עובדים. בדור האחרון חל כנראה מהפך דרמטי במוסר העבודה ובחריצות של הישראלי. המהפך מוזן מהדור הצעיר. 

אז מיהם אלה מהפקקים? בהיעדר מידע אמפירי אפשר רק לנחש. אולי אלה חלק מ- 164,000 עובדי הוראה במערכת החינוך הממשלתית שעובדים בממוצע פחות מ-6 שעות ביום (5 ימים בשבוע)? כן, ידוע שהם ממהרים להמשך העבודה מהבית, כמו שיו"ר הסתדרות המורים מספר לנו במהלך כל שביתה.

יש שפע מוסדות שרבים מאתנו לא מזדמנים לבקר בהם. לפני שנים נכנסתי לבניין ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, בניין ה"קרמלין" הידוע, ביום עבודה רגיל, בשעות עבודה סבירות. נדהמתי מהדממה במסדרונות הארוכים ומעשרות החדרים הריקים מאדם. התופעה נשנתה כאשר ביקרתי בבניין הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל אביב, בתחנה המטאורולוגית בבית דגן, או במכון לחקר ימים ואגמים בחיפה. לא יצא לי לבקר בהרבה "מוסדות", אבל  אולי עובדיהם נמנים עם בעלי הרכב שממהרים הביתה כבר בצהרי יום עבודה מפרך? 

קיים גם סוג "עובדים" אחר שהיקפו אינו ידוע, אלה שרק רשומים כעובדים – די להם להפגין נוכחות ברשימת מקבלי השכר. באמריקה קוראים לתופעה זו של ג'ובים ציבוריים   No-Show Jobsאו Ghost Employees. אז אולי די להם במחצית המשרה במקום עבודה אחר, אמיתי– ובצהריים, הם כבר נוהגים עייפים הביתה. סתם ספקולציות פראיות.

ואם כבר בספקולציות עסקינן, נסו בזמנכם הפנוי לבקר בשעה 3 אחר הצהריים במחלקות שונות בעירייה באזור מגוריכם, כנסו לביקור במשרדי "הוועד למען...", "הרשות הלאומית ל...", "המועצה הציבורית של..." התאחדות עולי בולגריה בישראל (או רומניה, אתיופיה וכו') – אלפי עמותות שמתוקצבות מסורתית מתקציב המדינה. חפשו את "העובדים". אולי הם תקועים בפקק המזדחל מתל אביב.

אולי הרחקנו לכת בהשערות הפרועות ובמדינת ישראל ישנם עובדים רבים בחצאי משרות אמיתיות? אבל, כנראה שקיים קשר בין פקקי הצהריים לבין נתונים מקרו-כלכליים אצלנו. 

בישראל מדווחות המון שעות "עבודה" עבורן מקבלים משכורת אבל מייצרים אוויר. הרבה יותר "שעות עבודה" מאשר במדינות אחרות. ראו בגרף הבא:

2356 1

 

ראו לדוגמה את הגרף למטה שמדרג מדינות לפי התוצר לשעת עבודה בדולרים. איך מפיקים את הנתון? מחלקים את התוצר השנתי של המשק בשעות העבודה המדווחות בשנה. אם מדווחות שעות עבודה רבות ללא תפוקה ממשית, אז התוצר לשעת עבודה נמוך.

 

2356 2

 

ולכן גם מרוויחים פחות:

 

2356 3

 

והנה הסיבות לפי "מומחי" התאחדות התעשיינים בישראל (מעניין לבקר במשרדי ההתאחדות בשעה 14:30 בצהריים...):

 

2356 4

 

רוב הגורמים שמופיעים ברשימה אינם הסיבה ל"פער הפריון", אלא תוצאה של אותו פער. הנחיתות בהשקעות, העברת פעילות לחו"ל וחוסר יעילות הם תוצאה של הפריון הנמוך. הפריון הנמוך נובע מנטל הרגולציה והביורוקרטיה, מחוקי עבודה שמטפחים בטלה ורמייה ומגינים עליהם. וממיסוי גבוה שנועד לממן את המשכורות לעובדים בפקק של הצהריים. אף מילה על "פרנסות האוויר" בישראל.

"המומחים" של ההתאחדות הכניסו, כנראה לבקשת "הבכירים" של ההתאחדות, גם את הסעיף האחרון: "מדיניות תעשייתית סדורה" – שם קוד להטלת מיסים נוספים על האזרח כדי לממן סובסידיות ומענקים לתעשיינים.

במילים אחרות, אילו נטל הרגולציה והביורוקרטיה היה מזערי, והמדינה הייתה חדלה ממעורבותה ההרסנית בכלכלה ובמימון והגנה על "אוכלי חינם" ו"חצי חינם" – אז היעילות הייתה גבוהה, השקעות היו מתרבות, ומערכת חינוך פרטית (לא מונופול חינוך ממשלתי) הייתה מכשירה יותר עובדים לפי דרישות המשק. בתנאים אלה מדינת ישראל הייתה מככבת בראש טבלת הפריון והשכר לעובד.

גם פקקי התנועה של הצהריים ביציאות מהעיר אולי היו מצטמצמים.

מוטי היינריך

 

עודכן לאחרונה ב רביעי, 01 פברואר 2017 05:23

פריטים קשורים