הדפס עמוד זה
שישי, 04 אוגוסט 2017 20:24

"זכות השביתה" – פרה קדושה שצריך להבין את שורשיה ולחסלה

"זכות" השביתה אינה זכות בסיסית, אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה ונזקיה מוכחים שוב ושוב.

2398

קדושת "זכות השביתה"

האידיאולוגיה השלטת מייחסת קדושה מיוחדת ל"זכות השביתה", כזכות בסיסית של האדם (העובד). טעות חמורה. "זכות" השביתה אינה זכות בסיסית, אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה ונזקיה מוכחים שוב ושוב.

"זכות" השביתה מבוססת על תיאוריית ערך העבודה, תיאוריה שהוצעה על ידי אדם סמית' במאה ה- 18, פותחה על ידי דיוויד ריקארדו במאה ה- 19 ואומצה כחלק יסודי של התיאוריות של קארל מרקס. תיאוריה זו טוענת שערכו של חפץ או מוצר נובע מכמות העבודה שהושקעה בייצורו. לא אכנס לדיון מעמיק על חולשות תיאוריית הערך, אבל היום כולם מסכימים שהיא שגויה לחלוטין. במחשבה קלה אפשר לראות עד כמה התיאוריה לחלוטין לא נכונה. הנה שתי דוגמאות פשוטות: שמלה אופנתית מסוימת נמכרת, נגיד, ב- 500 ש"ח בתחילת העונה, אבל בסוף העונה מוכרים את אותה שמלה בהנחה של 50%, כלומר ב- 250 ש"ח. כמות העבודה שהושקעה בייצור השמלה (אותה שמלה!) בוודאי לא פחתה בזמן הזה – למרות זאת, ערכה נחתך לחצי. או שני סופרים הכותבים כל אחד ספר בגודל זהה. הספר הראשון מעניין ומוצלח ונמכר במיליון עותקים ומכניס לסופר מיליונים, השני נמכר בקושי במאות עותקים ומכניס לסופר אגורות – ערכם של הספרים שונה לגמרי למרות שכמות העבודה שהושקעה בהם זהה. אין שום קשר בין ערך של מוצר לכמות העבודה שהושקעה בייצורו – או, לפחות, הקשר קלוש.

קארל מרקס טען שערכו של כל מוצר נובע רק מהעבודה שהושקעה בייצורו (תיאוריית ערך העבודה); ולכן, ערכם של מוצרי תעשייה (לדוגמה) נובע מערך חומרי הגלם (העבודה שהושקעה בחומרי הגלם) בתוספת ערך העבודה של עובדי מפעל הייצור. אבל, בעל המפעל, הקפיטליסט (בעל ההון) לא משלם לעובדיו שכר שמשקף את מלוא ערך המוצר שעבודתם יוצרת אלא הרבה פחות. ההפרש בין ערך העבודה וגובה השכר הוא הערך העודף – ממנו מרוויח ומתעשר בעל המפעל (הקפיטליסט).

לפיכך (לפי התיאוריה של מרקס) בעל המפעל (הקפיטליסט) הוא, לפי הגדרה, נצלן, רמאי ופושע, כי הוא שודד מעובדיו את שמגיע להם, ומתעשר על גבם. העובד השכיר הוא, לפי הגדרה, מנוצל, דפוק וקרבן רמאות, כי אין משלמים לו את מלוא ערך עבודתו. זהו המקור התיאורטי של חוקי העבודה.

העובד השכיר הוא בהכרח (לפי התיאוריה המרקסיסטית) מקופח, הוא מסכים לעבוד בתנאי ניצול ועושק כי הוא רעב ללחם ואין לו ברירה; הוא חלש ומסכן והמדינה חייבת להירתם ולעזור לו על חשבון הקפיטליסט ה"חזירי" והרשע. זו הסיבה שהקיבוצים סירבו בעבר הרחוק להעסיק עובדים שכירים במפעליהם – הם לא רצו להיות "מנצלים" (לפי התאוריה המרקסיסטית שהייתה התנ"ך שלהם). זו הסיבה שרבים דוגלים ב"קואופרטיבים" – סוג של מפעל שבו העובדים הם גם בעליו.

"חוקי העבודה"

ברוח המרקסיסטית נחקקו חוקי שביתה וקראו להם, לפי שיטת התעמולה המרקסיסטית השקרית ההיפך מטבעם האמיתי: "חוקי עבודה". בפועל, הם חוקי אי-העבודה. חוקי השביתה קובעים ש"פועלים" – כלומר השכירים במפעל, יכולים להתארגן ולהפסיק לעבוד (להפסיק לייצר) – כאמצעי לחץ על בעל המפעל, כדי לגרום לו הפסדים וכך ללחוץ עליו לשלם להם שכר גבוה יותר שמגיע להם.

נזכור, לפי האידאולוגיה המרקסיסטית, הפועל הוא תמיד דפוק, ותמיד מגיע לו יותר – לא חשוב כמה הוא מקבל. בעל המפעל, לעומת זאת (לפי חוקים אלה) אינו רשאי להמשיך ולהפעיל את המפעל על ידי העסקת עובדים אחרים שמוכנים לעבוד. חוקי השביתה מאפשרים למעשה, את הפקעת המפעל מידי בעליו, ומסירתו לידי העובדים (לפחות זמנית). העובדים משתלטים על המפעל בכוח, והמדינה אינה מגינה על זכות הקניין של הבעלים.

חוקי השביתה מקדשים את הפקעת זכות הקניין, הם מהווים החרמת רכוש (החרמת המפעל), הם מעודדים השתלטות אלימה של הפועלים על המפעל. בנוסף לאלימות נגד "הקפיטליסט הרשע", יש בשביתה אלימות נוספת: אלימות הוועדים, פועלים (חלקם) נגד שאר הפועלים, אם חלקם ירצו להמשיך לעבוד ולהתפרנס. בעבר מנעו פועלים שובתים, בכוח, (pickets) מפועלים אחרים לעבוד, והיכו או רצחו את אלה שרצו לעבוד ("מפירי שביתה") ובכך גם פגעו חמורות בגופם וזכויותיהם של העובדים האלה (בנוסף לפגיעה בזכות הקניין של בעלי המפעל).

כיבוד זכויות האדם במקום "זכות השביתה"

שיהיה ברור: פועלים אינם עבדים, ואיש לא יכול ולא רוצה להכריח אותם לעבוד בניגוד לרצונם. כיבוד זכויות האדם (שהוא העיקרון העליון במשנתנו) מחייב כיבוד הזכות לחופש, שכולל גם הזכות לא לעבוד בניגוד לרצונך. עובדים, ופועלים, רשאים כמובן, כמו כל אדם, להתארגן בארגונים וולונטריים (למשל איגוד מקצועי או ארגון עובדים). הם רשאים להעלות דרישות שכר בפני המעבידים, ורשאים גם לפרוש מהעבודה אם דרישותיהם לא יתמלאו (להכריז שביתה). הם רשאים "לשבות" באופן פרטי ואינדיבידואלי וגם באופן מאורגן (על ידי איגוד מקצועי). כל זה תקין במסגרת זכויות האדם.

מעסיק עלול, כמובן, להינזק מפרישה המונית של עובדיו. איתור והכשרה של עובדים חליפיים כרוכים בעלויות גבוהות. עליו לקחת זאת בחשבון במו"מ השכר עם עובדיו. אלה דברים מובנים מאליהם, מעוגנים בחוקי המדינה ואינם זקוקים לתחיקה מיוחדת (תחיקת העבודה או השביתה). איני מציע לשלוח שובתים לכלא חלילה, אבל צריך לכבד גם את זכות המעסיק לראות בשביתה עילה לפיטורין. דין שביתה כדין כל סירוב אחר של עובד להישמע להוראות המעסיק בענייני עבודה – עילה אפשרית לפיטורין.

חוקי השביתה ייחודיים, הם מהווים "הגנת יתר" וחריגה מעבר לחוקים הרגילים להגנת זכויות האדם – הם סותרים את זכויות האדם. חוקי השביתה מעניקים ל"עובדים" זכויות יתר שסותרות את זכויות האדם: הזכות להשתלט על מפעל, וכך לפגוע בזכות הקניין של בעלי המפעל. הזכות לפגוע בזכויות האדם של עובדים אחרים (אלה שמסרבים לשבות). כך למשל השתלטו (בחסות חוקי השביתה) עובדי חברת החשמל על נכסי חברת החשמל, השייכים למדינה (לכל האזרחים). העובדים מנצלים את שליטתם בשאלטר כדי לסחוט ללא הרף את שאר האזרחים (שאינם "קפיטליסטים רשעים", אלא אזרחים משלמי חשבון חשמל).

צריך לומר את האמת: מדובר בעובדים הכי כוחניים וחזיריים במשק. עובדים שמרוויחים לפחות פי 2 עד פי 4 מעובדים אחרים בתפקידים דומים במגזר הפרטי. הסחיטה מצליחה בגלל מחדלי המדינה שמעניקה להם יותר מדי כוח בחסות חוקים רעים. חוקים שנקראים "חקיקת עבודה" צריכים להיקרא בשמם הנכון: "החוקים לשוד הציבור".

חוקי השביתה שוללים את זכות הקניין – חוקים מרקסיסטים

התיאוריה המרקסיסטית שוללת מכול וכל את זכות הקניין. זכות זו אינה קיימת אצל חסידי מארקס. כל הרכוש (שקוראים לו "אמצעי הייצור"), לפי מרקס, צריך להיות שייך ל"כולם". לכן, חוקי השביתה הם חוקים מרקסיסטיים, המבטאים את שלילת זכות הקניין ברוח תורת מארקס.

החברה בישראל מכירה ומגינה על זכות הקניין המעוגנת גם בחוקי היסוד בישראל ולכן אנו דוחים את עקרונות המרקסיזם. למרות זאת – אימצנו את חוקי השביתות המבוססים על מארקס ושלילת זכות הקניין. אנו חיים תחת מערכת חוקים שיש בה סתירות פנימיות.

ליתר דיוק: "זכות השביתה" נחוצה, ומשמשת את העובדים המסכנים (לפי מארקס) רק בחברה קפיטליסטית, בה אמצעי הייצור בבעלות פרטית, והקפיטליסט הרשע מנצל את העובדים. זכות השביתה לא נחוצה ולא קיימת (לפי מארקס) בחברה קומוניסטית, בה אמצעי הייצור הם בבעלות ציבורית (בעלות המדינה). המדינה (הקומוניסטית) בעלת טוב לב וחוכמה עילאיים, אינה מנצלת את העובדים אלא מעניקה להם את המלוא השכר המגיע להם. אכן, במדינות הקומוניסטיות לא קיימת זכות שביתה, ומי שהעז אפילו לחשוב על שביתה נחשב לאויב העם ומצא עצמו בסיביר (במקרה הטוב) או 6 אמות באדמה, במקרה השכיח יותר. לא היו שביתות בגוש הקומוניסטי ולא "זכויות" שביתה.

לבטל מיד את "זכות השביתה" בסקטור הציבורי

וראו את האבסורד: אצלנו יש שביתות רבות, אבל רובן ככולן במגזר הציבורי. בחברת החשמל, רשות הנמלים, בתי חולים ובתי ספר – גופים המנוהלים על ידי המדינה. אצלנו – העובדים הנועזים וה"מיואשים" נלחמים בחירוף נפש – לא נגד הקפיטליסט האכזר והרשע, אלא נגד המדינה, כלומר נגד "כולנו" – הם נלחמים כדי להתעשר בצורה מוגזמת ומלוכלכת, על חשבון שאר הציבור. השובתים (למשל בחברת החשמל) משתלטים לא על בית חרושת פרטי של קפיטליסט פרטי, אלא על נכסי המדינה, נכסי כולנו. והנפגע מהשביתה איננו הקפיטליסט (שזקוק ל"תמריץ" כדי לשלם שכר הוגן) אלא הציבור – שאין בידו להשפיע כהו זה על השכר. הפקידים שמנהלים מו"מ על שכר לא משלמים תוספות שכר מכיסם (כמו הקפיטליסט). לכן – שביתה במגזר הציבורי נוגדת לחלוטין את ההיגיון ואת התיאוריה המרקסיסטית שהמציאה את "זכות השביתה". המדינה נותנת כוח בידי העובדים (בחוק) – בעיקר נגד עצמה ונגד שאר הציבור. ראינו את זה היטב כאשר המדינה המסכנה פנתה לבג"ץ כדי למנוע שביתה בחברת החשמל.

לכן – כצעד ראשון, חייבים לבטל את האבסורד הזה הנקרא "זכות השביתה" במגזר הציבורי. הדבר מתחייב מכל האידאולוגיות האפשריות – גם מהאידאולוגיה המרקסיסטית וגם מהקפיטליסטית. הבסיס האינטלקטואלי והרעיוני היחידי ל"זכות השביתה" במגזר הציבורי הוא טעות וטיפשות. חייבים למצוא מנגנון לקביעת שכר הוגן במגזר הציבורי ללא שביתות ואלימות (בוררות חובה, בתי משפט או הליכה לרב). אין לסבול מאבק אלים (שביתות) של קבוצות "עובדים" נגד המדינה והציבור. צריך לשים קץ למצב שהציבור סובל לעיתים קרובות משביתות ללא צורך, וממצב שקבוצות חזקות של עובדים (חברת החשמל) לוקחים לעצמם כמה שבא להם על חשבון כלל הציבור. מי שירצה לעבוד במגזר הציבורי וליהנות מקביעות (בטחון בעבודה), שכר נאה, פנסיה והטבות, יתחייב בחוזה העבודה שלא לשבות. כל שביתה תיחשב להפרת חוזה ולהתפטרות (שהיא מותרת בהחלט).

צריך, אם כן, לשנות באופן דחוף את החקיקה הקיימת, ולאסור שביתות במגזר הציבורי (במגזר הפרטי ממילא השביתות מועטות). איסור כזה קיים (למשל) בארה"ב – בה אסור לעובדי הממשלה הפדראלית לשבות (שביתות קיימות בארה"ב במגזרים אחרים). איסור כזה קיים בישראל בצבא ובמשטרה. צריך להבין את הבסיס הרעיוני של חוקי השביתה (או את העדר הבסיס) ולבטל אותם. "זכות השביתה" (שפירושו ה"זכות" להשתלט על נכסי המעביד) הוא מונח שקרי ומלאכותי – לא קיימת זכות כזו.

יעקב

עודכן לאחרונה ב שישי, 04 אוגוסט 2017 20:43

פריטים קשורים