הדפס עמוד זה
שלישי, 23 ינואר 2018 07:03

ערעור על עצם נחיצותו של המוסד הכלכלי המקודש בישראל

רשות ההגבלים העסקיים נחשבת לליבת ההסכמה הכלכלית הלאומית – אף אחד לא מערער על נחיצותה. רשות ממשלתית אימתנית ורבת עוצמה המהלכת אימים על המגזר העסקי – פוגעת בחופש הפרט ובזכויות הקניין.

רשות ההגבלים העסקיים נחשבת ל"קודש הקודשים" הכלכלי בישראל, ליבת ההסכמה הכלכלית הלאומית, אף אחד לא מערער על נחיצותה.

מעשה בשני חברים שעבדו יחד מספר שנים באותה חברה בתפקידי שיווק. לימים עבר אחד מהם לעבוד בחברה מתחרה. השניים נפגשו באירוע של חגיגת בר מצווה וישבו האחד ליד השני. במהלך השיחה והיין דיברו ביניהם בתום לב על התחום שהוא מרכז חייהם בעבודה, על אסטרטגיה, לקוחות ומחירים. הממונה על ההגבלים העסקיים רשאי לפרש את שיחתם כ"פגיעה בתחרות" ולהטיל על כל אחד מהם קנס של מיליון שקל – ללא משפט, ללא יכולת להתגונן. הקנס אישי ואסור לחברה בה הם עובדים לממן את הקנס!2431 1

מדובר ברשות ממשלתית אימתנית ורבת עוצמה המהלכת אימים על המגזר העסקי. החלטות עסקיות רבות הקשורות לשיווק, פרסום, תמחור מוצרים ושירותים, התקשרות עסקית בין חברות, ואפילו בניית סניף נוסף של סופרמרקט או רשת אחרת – כל אלה עלולים להגיע אל שולחן הניתוחים של רגולטור העל – הממונה על ההגבלים העסקיים ושם ייחתך גורלו. עורכי דין ויועצים כלכליים רבים מתפרנסים מייעוץ לעסקים כיצד להימנע מלהגיע אל שולחן הניתוחים של רשות ההגבלים בירושלים. עסק שנלכד והועלה אל אותו מוקד – נכנס למעשה להליך משפטי יקר ביותר.

רשמית, הממונה על ההגבלים העסקיים פועל אך ורק "לטובת הציבור" – כפי שמתיימרים כל שפע הרגולטורים האחרים. רשות ההגבלים מונעת מאנשי עסקים תאבי ממון ליצור קרטלים באמצעות תאום מחירים, חלוקת אזורי שיווק, תאום איכות מוצרים וכל פעולה מוסכמת העלולה לפגוע בתחרות. הרשות מפקחת על חברות שמחזיקות בנתח שוק מונופוליסטי (מעל 50% באותו תחום) שלא ינצלו את השליטה בשוק כדי לפגוע בצרכן. אם שתי חברות רוצות להתמזג לחברה אחת – הרשות יכולה להתנגד לעסקה. לרשות ההגבלים יש גם סמכות להטיל קנסות כבדים כענישה על פעילות עסקית האסורה לדעתה. למעשה, כל צעד או פעילות עסקית משמעותית בישראל נבחנים מול השאלה "מה יגיד על כך הממונה על ההגבלים"!

עסקים וחברות בסקטור הפרטי משקיעים כסף כבד ומעכבים החלטות עסקיות עד לקבלת חוות דעת משפטיות לפני כל מהלך עסקי משמעותי. כולם מנסים להעריך מראש את עמדת הממונה על ההגבלים על המהלך המתוכנן. יש ועסקים מוותרים מראש על אסטרטגיה עסקית רווחית, או צעד אחר, מחשש שיאלצו לחשוף סודות מסחריים במהלך ההתגוננות מול הרגולטור, במהלך הניסיון לקבלת אישור מראש. לא רק חברות פרטיות מאוימות – חוק הריכוזיות מחייב גם משרדי ממשלה להתייעץ עם הממונה על ההגבלים לפני כל חתימה על הסכם, רישיון או זיכיון שעלולים "להשפיע על התחרות", כלומר – כמעט בכל החלטה. תמיד אפשר יהיה לטעון שלא הייתה "התייעצות מעמיקה".

קראו את ההקדמה של עו"ד מיכל הלפרין, הממונה על ההגבלים, בהקדמה לדו"ח 2016. עבורנו די בברכת הסיום בה היא מודה "...לעובדי הרשות אשר עושים לילות כימים על מנת לקדם את כל הנושאים...". ובכן, אין עובד ציבור שעושה "לילות כימים" למען הציבור... ואם יש, ראוי לחשוד מה הוא באמת עושה שם...

קיימת הסכמה כמעט מלאה בתקשורת, בפוליטיקה ובציבור שקיומה ופעילותה של רשות ההגבלים העסקיים חשובה ומועילה לאזרח. אף אחד לא מערער. קודש הקודשים. רשות ההגבלים נתפשת כמחסום האחרון בפני השטיקים של "הקפיטליזם החזירי".

רשות ההגבלים נגד זכויות הפרט

במדינת חופש אין מניעה ששני אנשים, או עסקים, יגיעו להסכמה ביניהם כל עוד אינם משתמשים בכוח – האחד כדי לכפות את רצונו על השני. לעסק מותר "לפגוע" בציבור (להעלות מחירים) או להטיב עם הציבור (להוריד מחירים). בעלי עסק בדרך כלל מתחרים בעסקים אחרים כדי למקסם את רווחיהם. אבל אם שיתוף פעולה ביניהם, או מיזוג שני עסקים לעסק אחד, מטיב אתם – אין בכך עבירה מוסרית, אבל כיום זו לרוב עברה כלכלית חמורה.

במדינה בה זכויות הפרט וחופש הפרט הם ערכים בסיסיים, הזכות לקניין פרטי היא בלתי מעורערת – מה ששייך לך שייך רק לך. זכותכם למכור את קניינכם לאחרים במחיר שיוסכם ביניכם. אתם לא רשאים לכפות בכוח על הזולת לקנות מכם, ואף אחד אינו רשאי לכפות עליכם בכוח למכור את ששייך לכם במחיר שאינכם מסכימים לו. במדינת חופש בעל עסק רשאי למכור את מוצריו בכל מחיר אפשרי, לתאם את מחיריו עם מי שיחפוץ, לסרב למכור, להתנות מכירה למפיץ במחיר מוסכם לצרכן, ולבסוף – למכור את כל העסק למי שיחפוץ, לאזרח ישראלי אחר או לחברה זרה.

נשמע פשוט והגיוני במישור שבין אדם לאדם – כאשר אתם מחליטים, לדוגמה, למכור את המכונית הישנה שלכם. אבל כאשר מדובר בחברות עסקיות – רבים מאתנו זונחים את עקרונות מוסר החופש. רבים מאמינים ש"הצדק" מחייב לכפות על חברה עסקית מערכת מוסר שונה: מותר לכפות מחירים בכוח, מותר להכתיב לחברה עסקית עם מי מותר או אסור לשתף פעולה. לביצוע העוול אנחנו מגייסים את הפוליטיקאים – הם כבר יודעים להפוך זכות בסיסית לעברה באמצעות חקיקה.

חברה עסקית היא ישות שהוקמה על ידי אנשים להגשמת רעיון וכישרון כדי להטיב עם עצמם. בחברה העסקית מוטמעות זכויות הפרט והקניין של בעליה. ולכן פגיעה כוחנית של המדינה בחברה עסקית היא תמיד פגיעה בזכויות האדם של קבוצת אנשים. אין לפגוע בזכויות הקניין של חברה עסקית בין אם נתח השוק שלה הוא 5% ובין אם נתח השוק שלה 80% והיא מכונה "מונופול".

תפקיד המדינה צריך להצטמצם להגנה על זכויות הפרט. הגנה מתוקפנות וכפייה בכוח, הגנה על זכות הקניין. זכויות יסוד אלה צריכות להיות מעל ל"דמוקרטיה", לשום רוב מקרי בכנסת אין זכות מוסרית לגזול את זכות הקניין של מיעוט, גם אם הרוב מפגין ברחובות למען "צדק חברתי".

מי שמקבל עקרון בסיסי זה בוודאי שלא יסכים שהמדינה תכתיב לו למי למכור את המכונית המשומשת שלו ובאיזה מחיר. לא מתפקידה של מדינה לקבוע מחירי מוצרים בשוק – מחירים הם עניין להסכמה בין מוכר לקונה – לא מתאים לכם? אל תקנו. לא מתפקידה "להגן" על האזרח ממחיר מופרז "גבוה מידי", או מחיר "טורפני" נמוך מידי. "התערבות המדינה" הוא צמד מילים יפות שמסתירות עוול: כפיה בכוח שמושפעת מלחצים פוליטיים.

2431 2 

אכן צריך "מישהו" שייפקח על חברות מסחריות קטנות וגדולות.

ה"מישהו" הזה בשום אופן לא צריך להיות פקיד ממשלתי, רגולטור. לא צריך את מכון התקנים הממשלתי, לא את המפקח על הבנקים ולא את רשות ההגבלים. מכוני תקנים פרטיים ומוניטין עסקי עדיפים על פקידים מושחתים עם קביעות בעבודה במכון תקנים ממשלתי. המפקח על הבנקים הוא מחסום להקמת בנקים חדשים שיתחרו בוותיקים. דאגתו העיקרית היא "יציבות הבנקים" ומכאן דאגתו לרווחיותם ולחסימת תחרות בהם.

נניח שצריך "מישהו" שייפקח. כדי "לפקח" באמת וביעילות על חברה עסקית נדרשת בקיאות עמוקה במוצר או בשרות שהעסק מעניק. נדרש ידע עמוק בתהליכי הייצור, בקרת איכות, השיווק והתמחור של קו המוצרים. צריך לחיות את היום יום של הענף על מתחריו בארץ ובעולם. בקיצור, "המפקח" צריך להיות אישיות ברמה של מנכ"ל עסקי לפחות, ומעורב בעסק המפוקח לפחות באותו עומק כמו מנכ"ל החברה המפוקחת – וגם אז הוא אינו חסין טעויות.

בעלי עסק ומנהלים הם בדרך כלל מומחים בתחומם, הם מכירים את השוק והמוצר לפני ולפנים – הם "חיים ונושמים" את העסק. האינטרס העליון שלהם היא שורת הרווח. החשש העמוק שלהם היא שורת הפסד אדומה; ולכן הם עושים לילות כימים כדי לתמרן בהצלחה בין שתי השורות.

אין שום פקיד ממשלתי שמסוגל להיכנס לנעליים של "מפקח". אילו היה כזה – הוא היה מהר מאד מוצא את מקומו המכובד באחת החברות במשק. הביטוי "עושים לילות כימים" לא מתאים לעובדי ציבור, אפילו אם הם מוכשרים ומסורים כמו עובדי רשות ההגבלים – הם לא חוששים מהפסד, והם אינם נהנים מרווח – המשכורת, הפנסיה, והכנס (המקצועי) באילת – מובטחים.

רשות ההגבלים היא זרוע של המדינה שמתפקידה להבטיח "תחרות חופשית" באמצעות צמצום החופש, הגבלת זכויות הפרט והקניין. קראו לדוגמה את גילוי דעת 1/17 של רשות ההגבלים שעניינו מהו מחיר "בלתי הוגן גבוה" (מכאן ברור שיש לדעתם גם "מחיר בלתי הוגן נמוך"). כותבי גילוי הדעת מציינים שלרשות הוגשו "מגוון דעות ועמדות שונות", הם מציינים שאפילו לבתי המשפט אין מושג איך לקבוע "מחיר בלתי הוגן". המסמך שלכאורה אמור לנסח את ההנחיות לקבלת החלטות מהו מחיר "בלתי הוגן גבוה", עמוס בעשרות משפטים סתומים כמו "אכיפה תתבצע רק במקרים המתאימים", "הרשות תיטה להתערב כאשר המרווח מעל העלויות [הייצור] גבוה במיוחד", "כאשר קיימים פערי כוחות ניכרים בין בעל המונופולין לצרכני השירות או המוצר". כמה זה "גבוה במיוחד"? איך מודדים "פערי כוחות ניכרים"? בקיצור, המשימה שהוטלה על רשות ההגבלים בלתי ניתנת לביצוע על ידי בני אנוש ובטח שלא על ידי פקידי מדינה.

אבל, יש כבר מפקח מעולה!

מוסד הפיקוח היחיד האפשרי הוא העסק המתחרה. המתחרים הם היחידים על המגרש שמסוגלים להציע לצרכן חלופה טובה יותר. למתחרים יש את הבקיאות בענף ואת כל התכונות הנדרשות לתפקיד "מפקח". קשה מאד לשחד אותם – הם לא פקידי מדינה, הם ממוקדי רווח ו"אכזריים" – מצידם, שהעסק המתחרה יקרוס מחר בבוקר. הם היחידים שמבינים ומסוגלים להצביע על כשלים אצל המתחרה ו"לחסל" אותו בלי בג"ץ ובלי "בצלם"... העסק המתחרה "מחסל" את העסק הכושל בענף ללא צורך בהתערבות פקידי ממשלה – הוא נעזר אך ורק במיליוני הצרכנים. המתחרה מציע לנו מוצר או שירות עדיפים, משכנע אותנו כצרכנים "להחליף צד". אנחנו משנים את הרגלי הצריכה שלנו והעסק הכושל מחוסל.

קאר שולץ מנכ"ל חברת "טבע" לא גרם לפיטורי אלפי עובדים. הגורם הראשוני לפיטורים הם מיליארד צרכני התרופות בעולם – הם מעדיפים משום מה לקנות תרופות אצל המתחרים. ראש הממשלה בנימין נתניהו ומזכיר ההסתדרות אבי ניסקורן אפילו לא ניסו לשכנע את הצרכנים לחזור ולקנות את הגלולות של טבע, להעדיף אותן על פני התרופות שמייצרים המתחרים של טבע. שולץ פועל מטעם מיליארד לקוחות פוטנציאלים בעולם בניסיון למצוא את הדרך כיצד להחזיר אותם לקנות את המוצרים של טבע.

הרגולטורים מטעם המדינה מציגים עצמם כנושאי דגל ה"תחרות". התחרות (כפי שהם מבינים אותה) היא הערך העליון. ולמען אידיאל ה"תחרות", כפי שהם מפרשים אותה – מותר לפגוע בזכות הקניין. לדעתם, מותר לפגוע בזכויות הפרט למען "מטרה ראויה". הממונה על ההגבלים ובתי המשפט הם שמחליטים מהי "מטרה ראויה" – החלטה אידיאולוגית או רגשית שאינה משפטית.

טעות. זכויות הפרט והקניין הם שצריכים להיות הערך העליון ולא "תחרות". אם יובטח החופש – תהיה גם תחרות ברוב המקרים ולא להיפך. אם יינתן חופש לייבא מוצרי חקלאות מחו"ל – התחרות תגרום לירידה חדה במחירי המזון בישראל. חקלאים ישראלים ועובדיהם (התאילנדים...) ימצאו נישות ייחודיות לתחרות בייבוא הזול.

הנה רעיון לעבודת מחקר אקדמית: הערכת הנזק הכלכלי לאזרחי ישראל שגורמת הרשות להגבלים עסקיים.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

עודכן לאחרונה ב חמישי, 01 פברואר 2018 05:33

פריטים קשורים