הדפס עמוד זה
רביעי, 14 מרס 2018 04:31

פה זה ארץ ישראל, יא סאלח – אפשר היה אחרת (חלק ב')

הסדרה הדוקומנטרית של ערוץ 13 מכה גלים – חשיפת אפליה וגזענות מכוונת, יחס קשה של פקידי מדינה וסוכנות אל עולי מרוקו. אף אחד לא יורד אל שורשי "הבעיה". הקמת מושבי עולים ועיירות פיתוח. כתבה שנייה.

בכתבה הקודמת תיארנו את העלייה ההמונית בשנים 1948-1952 רובם ככולם מאירופה ומארצות ערב הקרובות. העולים החדשים הועברו בעיקר למעברות, לבתים ערבים נטושים בערים ומאוחר יותר לשיכוני רכבת.

בשנים 1954-1952 הצטמצם מאד מספר העולים (פחות מ-20,000 בשנה). עליה מארצות ערב הסמוכות ומזרח אירופה הסתיימה. הוחלט להמשיך בהקמת מושבי עולים בעיקר באזורים לא-מיושבים לאורך גבולות המדינה וגם על חורבות כפרים ערבים שננטשו.

עם התגברות המהומות לעצמאות בצפון אפריקה נגד השלטון הצרפתי החלו גם התפרעויות נגד יהודים. בשנים 1954-1960 החל "טפטוף" של עולים ממרוקו שהלך והתגבר עם הכרזת עצמאות מרוקו (1956), בערך 6,000 עד 10,000 עולים לשנה.

הקמת מושבי עולים

המסלול של תושבי המעברות, מהעלייה ההמונית, היה בעיקר אל שיכונים שנבנו בערים ובמושבות. אי אפשר להוציא בכוח עולים שגרים במעברה כבר מספר שנים, ובדרך כלל גם עובדים בעיר או במושבה, ולהעבירם באישון לילה למושב חדש נידח – ללא קשר לארץ המוצא, בין אם הם ממרוקו, עיראק, תימן או רומניה. לכן, המועמדים העיקריים לאכלוס המושבים הם עולי מרוקו שנמצאים באותה תקופה בשלבים שונים של התארגנות לעלייה וחלקם על אניות בים. רק תחת הלם הנחיתה בנמל חיפה, אחרי ימים ארוכים בים התיכון, אפשר להעלות עולים ישר למשאיות ולהורידם בשום מקום. עלייתם המאוחרת של המרוקאים לישראל היא הסיבה העיקרית להפנייתם לעיירות הפיתוח, כמעט ולא היו עולים חדשים אחרים בסביבה.

זרם עולים חריג הגיע מפולין ב-1957 (כ-35,000 עולים במסגרת עליית "גומולקה") רוב "הפולנים" התפזרו בין קרובים ומכרים וותיקים, פוזרו בשיכונים ואף בבנייני רכבת שנבנו עבורם ברמת אביב. פקידי הסוכנות לא ראו אותם כ"מתאימים" למעבר אל עיירות הפיתוח הנבנות ולא אל המושבים שכבר מאוכלסים ב"מרוקאים". נראה כ"אפליה".

כאשר כופים על אנשים, העניינים מסתבכים ונדרשת לעיתים גם ברוטליות. הפקידים ואנשי הביצוע בשטח שיקרו לעולים, הבטיחו ושיחדו מובילי דעה "ותיקים". חלקם ודאי חש שהם גורמים עוול, אבל הם האמינו במטרה הגדולה – טובת המדינה – כולם האמינו, ברוח התקופה, שבירושלים יושבים חכמים שמבינים. בן גוריון נחשב למלך, הקולקטיב, הלאום, העם היהודי – כולם היו מעל לזכויות הפרט שרצונותיו לא נחשבו. למרות זאת התגבר קולם של אנשי השטח שביקרו את השיטה, למרות שלא העלו בדעתם דרך אחרת.

2438 1


העולים החדשים לא בחרו לגור במושב מרצונם החופשי, אלא הועברו אל המושבים החדשים לרוב בכפיה, בעודם תחת הלם המסע באנייה ותהליך בקו"ם (בסיס קליטה ומיון) מזורז. כל האמצעים היו כשרים בתהליך הפיתוי והשכנוע. כבר באנייה קבעו היכן כל אחד יגור. נעשו תכניות לפיזור אוכלוסין, לפי יעדים, לפי שנים – טבלאות ומספרים. ראו את דבריו של י. רבינר ראש אחד מהצוותים הקולטים: "היחס אליהם כאל אנשים שחורים ונחותי דרגה שאינם מבינים מאומה, חושבים אותם לאנשים ללא הכרה ומשום כך אפשר לעשות בהם ככל העולה על רוחנו".
2438 2

 

דו"ח נציג הסוכנות בצפון, קלמן לוין: "...היו מרכזי קליטה בצפון אפריקה, הצוותים על האנייה מודיעים למחלקת הקליטה עד 48 שעות לפני הגעת האנייה לנמל חיפה. מחולקים לקבוצות הורדה לכל קבוצה מספר שמציין גם את המטען של הקבוצה. כל קבוצה מקבלת משאית או אוטובוס עם מלווה שנוסע איתם עד לעיירה. בעיירה ממתין בא כוח מחלקת הקליטה עם הציוד, הכולל מיטות מזרונים ושמיכות."

אבל העולים המיואשים סרבו לעיתים לרדת מהמשאיות. לכפייה יש דינמיקה משלה ובייחוד כאשר הכופים בטוחים שהם מגשימים ציונות ואין דרך אחרת. מתאר לובה אליאב אחראי על ההתיישבות בחבל לכיש: "אנשים לא רצו לרדת מהמשאיות, נתתי הוראה לנהג ללחוץ על הכפתור... המשאית הייתה מתרוממת והאנשים (נשפכו) נשארו על האדמה...". ציונות סוציאליסטית במיטבה.

התמונה מסתבכת כאשר עולים החלו לנטוש מושבים בדרכם למרכז הארץ. חמתם של ראשי הסוכנות ומחלקת העלייה הממשלתית בערה – משבשים להם את "התכנית הגדולה". ארכיון הסוכנות מתעד פרוטוקולים בהם הוחלט על הקמת מחסומי משטרה בדרכים, עצירת העולים שהעזו לברוח מ"מסגרת ההתיישבות החדשה", "לנהגים לא יורשה להוביל אנשים עם חפצים יחדיו". "להחזיר אנשים למחנם ברגל".


2438 3

 

הגדיל לדרוש דר' רענן וייץ, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שדרש סנקציות חמורות נגד משפחות שעזבו מושבים ללא היתר: "...לשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו. הן למחלקת הקליטה – למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום והן לאגף השיכון של הממשלה למען הוצא אותם מתור השיכון".

2438 4

בהנהלת הסוכנות הוחלט, בין היתר, למנוע קבלת פנים של קרובים על הרציף בנמל חיפה, כדי שהקרובים שכבר כאן לא ינחו את העולים לסרב לעלות למשאיות.  

הבלגן גואה. אנשי השטח של מערך הקליטה, התנגדו לעיתים לצעדים הקיצוניים אותם הכתיבו פקידים בכירים בתל אביב. בלית ברירה הוחלט ליישם את "התכנית הגדולה" – הקמת עיירות פיתוח.

עיירות הפיתוח – כישלון בלתי נמנע של עשייה ממשלתית

השקפת העולם שהביאה לבניית עיירות הפיתוח שרירה ומקובלת גם היום. האידאולוגיה הנפוצה גורסת ש"המדינה" היא ייצור כל-יכול, מורכבת ממלאכים בכירים יודעי כל. המדינה צריכה ויודעת לפתור כל בעיה. כל הנדרש הוא אנשי תכנון חכמים (פקידי המדינה), אנשי מקצוע מעולים, אנשי ביצוע נמרצים, תכניות ויעדים ל"טווח רחוק". עכשיו צריך רק חקיקה מתאימה, רגולציה ותקציב.

ובכן, הממשלה גייסה את מיטב האדריכלים, מומחי ביטחון לקביעת מיקומים עדיפים, פרופסורים חכמים, מומחים לבניין ערים. ובלהט היצירה כולם האמינו שמדינה יכולה וצריכה להקים ערים חדשות... אנחנו יודעים לעשות את זה טוב יותר מפריס ולונדון – מסביר מישהו בראיון בסרט. מפיק הסדרה, דוד דרעי עונה: "ספר את זה לאימא שלי"... "ירוחם היא חלק מניסוי אדריכלי חדשני..." האיש עונה.

מה התפספס? עיקרון פשוט אחד נעלם מחסידי השלטון הריכוזי: ממשלות ופקידים לא יודעים להקים ערים (הם גם לא מסוגלים להפעיל מערכות גדולות אחרות כמו חינוך ובריאות, אבל זה סיפור אחר).

רק אנשים מקימים ערים, לא ממשלות. עיר צריכה לצמוח באופן טבעי ולהשתנות עם הזמן באופן טבעי לפי רצונם של מיליוני אנשים פרטיים על העדפותיהם. הסולטן הטורקי לא החליט להקים את תל אביב ולא את ראשון לציון. פריס, לונדון וניו יורק לא קמו במיקומם עקב החלטת מלך כלשהו. לעומתן, בירת ברזיל "החדשה" הוקמה על ידי הממשלה הברזילאית ובתכנון מיטב המוחות בעולם, ביניהם אדריכל הצמרת אוסקר נימאייר. העיר המתוכננת ביותר בעולם קמה בשנת 1956, במקביל להקמת עיירות הפיתוח בישראל... גם ברזילייה, למרות שגרים כיום כ-2.5 מיליון תושבים היא כישלון (קראו ב"הארץ" וגם ב"פייננשל טיימס"). כך גם ערי רפאים שמוקמות בסין, וגם ערים חדשות שסטאלין יזם ברוסיה.

26 עיירות חדשות הוקמו בתכנון קפדני. מדימונה וירוחם ועד למעלות, שלומי וקריית שמונה. תוך שנים ספורות מתברר גודל הכישלון – לסחורה אין ביקוש. שוב צריך להעביר אליהן עולים חדשים בכוח וברמייה. ומי העולים החדשים שנמצאים עכשיו על האניות בדרך לארץ ישראל? שוב סלאח... העלייה המתגברת ממרוקו היהודית המתרוקנת 1958–1964. מלך מרוקו מקבל 250 דולר עבור כל יהודי שהוא מסכים לשחרר... 200 אלף יהודים שווים 50 מיליון דולר של אז... כחצי מיליארד דולר של היום – הרבה כסף... בייחוד עבור מלך חדש.

2438 5


מיתוס "האבות המייסדים" נסדק

המסמכים שהסרט בערוץ 13 חושף מזעזעים בעריצותם. סיבה טובה להטלת חיסיון פוליטי על פרסומם עד כה. ידענו וכתבנו מאז ומתמיד כי עולים חדשים "נשלחו" לערי פיתוח ולמושבי עולים. אבל כאשר "הידע הכללי" מופיע כמסמכים ומדווח בפרוטוקולים, חלקם כעדות אישית ציורית מהשטח – רובנו המומים. לא הבנו עד כה מה זה "נשלחו".

אנחנו מתקשים לעכל את מעמד ניפוץ מיתוס "אבות ההתיישבות" של מדינת ישראל. על שמם נקראו רחובות, נבנו בתי חולים ונחנכו בתי ספר. הכוונה לדמויות כמו ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית גיורא יוספטל (כיהן גם כשר השיכון והעבודה בממשלות מפא"י), או ליובה אליאב שהקים את יישובי חבל לכיש ואת העיר ערד. סביבם עבדו עשרות "בכירים", אלפי פקידים ואנשי שטח.

ככל שדבריהם ומעשיהם נראים מקוממים בראיה לאחור – אותם אנשים, ואלפים אחרים בסוכנות היהודית ובממשלות מפא"י – היו בטוחים שהם עוסקים במלאכת קודש. הם האמינו שדרכם היא היחידה האפשרית לבניית המדינה הצעירה וליישובה. הם טעו אז וכל ממשלות ישראל ממשיכות טעות זו – אידאולוגיה זהה מנחה אותם גם כיום.

הבעיה אינה בפרוטוקולים בהם גיורא יוספטל אומר כי רוב העולים מארצות המזרח פרימיטיביים. ככל שאנחנו שופטים את התמונה מנקודת ראות של 2018 – דעותיו מקוממות. אבל זו ראייה מוטית שלנו ממרחק הזמן. "האדם הוא תבנית נוף הולדתו" כתב בצדק המשורר שאול טשרניחובסקי – לכן, קשה להכחיש ביושר גם היום שדמשק, מרקש, צנעה, או קהיר הן ערים עם אוכלוסייה "פרימיטיבית" ברובה גם היום – יחסית לברלין, פראג, בודפסט או וורשה. וביתר תוקף לפני 80 או 100 שנים. בלתי נמנע שכך היו גם רוב היהודים שהתגוררו בערים אלה כחלק בלתי נפרד מחיי המקום. אבל, כך גם היה הרכב מיליוני המהגרים חסרי הכול שהיגרו לאמריקה. ההבדל: באמריקה הממשל לא בנה עיירות פיתוח ולא היה "מערך קליטה" – היה קשה, פקידי מדינה לא התערבו ובכל זאת – כולם הסתדרו.

בתנועה הציונית הייתה "אפליה" גם נגד מיליוני יהודי מזרח אירופה. תושבי הרחוב היהודי בערים ותושבי מאות העיירות "היהודיות" בפולין, אוקראינה ורוסיה. במאה ה-19 ועד למלחמת העולם השנייה התגוררו באזורים אלה מיליוני יהודים, רובם עניים מרודים. הם כונו "אוסט יודן" (יהודי המזרח) – יהודי מערב אירופה התכחשו והתרחקו מהם. דר' חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, כינה אותם "אבק אדם" חסר תקווה שאין להעלותם לארץ ישראל. הוא אף פרסם דברים אלה בשנת 1937 בכתב העת New Judea ("יהודה החדשה"):

2438 6

 

דר' חיים וייצמן רצה עלייה סלקטיבית, סלקציה. לא נגד עולים ממרוקו, אלא נגד רוב יהודי מזרח אירופה. השנה 1937 – בסך הכול 5 שנים לפני שאדולף היטלר החל בפתרון "הבעיה" באופן סופי ומסודר.

פרדוקס ה"מזועזעים" מהסדרה בערוץ 13

הציבור בישראל רובו ככולו, מסכים למעשה שצריך היה "לפזר את האוכלוסייה" לפריפריה (איך "מפזרים" בלי הפעלת כוח כפייה?). הציבור בישראל רובו ככולו מסכים, התחנך וגדל על גבי האידאולוגיה שממשלה ריכוזית צריכה "להנהיג" את העם ולקבוע את אורחות חייו בכל תחום. כך גם היום.

מה למעשה טוענים המזועזעים מסדרת סלאח? דבר והיפוכו. האם לדעתם לא צריך היה להקים ערי פיתוח ומושבי עולים נידחים? לא ולא הם ישיבו – צריך את העיירות. אז כיצד מביאים אליהן תושבים? מי העולה החדש ה"מטורף" שהיה מתנדב מרצונו החופשי לקחת את משפחתו לצריף רעוע על גבעה צחיחה בין עזה לחברון בשנת 1954? הרי רק חלק קטן מהמושבים החדשים הוקם בהתנדבות על ידי בני מושבים וקיבוצים, וותיקים חדורי אידאולוגיה.

מה מסתתר מאחורי טענת ה"אפלייה"? משתמע כי ה"מזועזעים" מתכוונים לומר במילים אחרות: "אם דפקו את המרוקאים וכפו עליהם בכוח להתיישב בקצה מדבר – היה צריך לדפוק באותה מידה ובאותו יחס גם עולים אשכנזים"?

אז והיום

אז והיום – אף אחד אינו מערער על "השיטה". מורת הרוח היא מהתוצאה. אין ברירה, צריך ליישב עולים בכוח הזרוע, אבל אחרת – איך אחרת? אף אחד אינו מעלה בדעתו שמדינה לא צריכה להתעסק ולהכתיב לאנשים היכן לגור ואיך לגור, להציב סדרי עדיפויות, "לעודד", ו"לכוון".

החלופה שלא בוצעה: איך צריך היה ליישב את מדינת ישראל אילו לא הייתה כפופה למורשת הסוציאליסטית – בכתבה הבאה והאחרונה בסדרה.

מוטי היינריך

הירשמו כאן לקבלת התראה על כתבה חדשה באתר

עודכן לאחרונה ב שני, 02 יולי 2018 04:05

פריטים קשורים